פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי א׳:ב׳

2 הדמאי אין לו חומש. קולי דמאי קא חשיב ואזיל בפירקין:

3 אין לו חומש. הפודה מעשר שני שלו של דמאי אינו מוסיף חומש מה שאין כן בודאי דפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש כדתנן בפ' המוליך ובפ' הזהב ואיכא מ"ד בגמ' דמתני' אפילו בתרומת מעשר של דמאי תנן דזר האוכלה אין משלם חומש לכהן ופליגא אמתני' דהזהב:

4 ואין לו ביעור. מ"ש של דמאי בשנה רביעית שמתבערין כל המעשרות מן הבית כדתנן בפ' בתרא דמ"ש בדמאי הקילו דאינו מחוייב וקס"ד דהקולא היא דאין קורין בשעת ביעורו פרשת וידוי ובגמ' מפרש לה:

5 ונאכל לאונן. מה שאין כן בודאי דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ובמס' זבחים פ' טבול יום מפרש מאי ניהו אונן דנאסר בקדשים:

6 ה"ג ונכנס לירושלים ויוצא. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל מה שאין כן בודאי דתנן התם בפ"ג פירות נכנסין לירושלים ואינן יוצאין וקלטו להו מחיצות ובדמאי הקילו שיכול להוציאו ולפדותו אע"פ שנכנס. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני דהלכות מ"ש מעשר שני שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו וכו' ופי' משנתינו ביצא דיעבד ופן פסק שם פירות דמאי אע"פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים ויצאו פודין מעשר שני שלהן בחוץ והוא ז"ל גריס ויצא דיעבד. ולגירסת רבינו שמשון והרא"ש ז"ל ה"ק אם הוצרך ליכנס לירושלים נכנס ודמיו עמו אע"פ שדעתו לצאת ויוצא ואפילו לכתחילה ובפ' לא יאמר מפ' דכי אמרינן והדמאי נכנס ויוצא ה"מ פירות טבולים לדמאי אבל דמאי גופיה דהיינו שהפריש מ"ש ממה שלקח מע"ה כיון שנכנס בעין כבר תפסתו מחיצה וכדברי הרמב"ם ז"ל:

7 ומאבדין את מיעוטו בדרכים. בגמ' מפ' ליה:

8 ונותנו לע"ה. אמיעוט קאי שהוא פחות מגרוגרת מה שאין כן בודאי דאין מוסרין ודאי לע"ה כלל שמא לא יאכלנו בקדושת מעשר שני:

9 ואוכל כנגדו. כשמוסר המיעוט לע"ה צריך לאכול פירות אחרים כמותו בירושלים בתורת מ"ש דומיא דכל הנהו יאכל כנגדן דקתני בפ"ק דמ"ש כנ"ל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהל' מעשר שני ור"י מסיפינטי ז"ל פי' דקאי אהא דתנן במעשר שני פ"ג מי שהיו לו מעות מ"ש בירושלים והוצרך להן ויש לחברו פירות אומר לחברו מעות הללו מחוללים על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכיו במעותיו ואשמעינן הכא דלא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי וזהו ונותנו לע"ה ואוכל כנגדו וטעמא דכיון דע"ה בירושלם הוא מה לו לאכלן בעיר ולא אחמירו רבנן:

10 כסף על כסף. אם מ"ש של דמאי חללו על כסף יכול לחלל אותן מעות של כסף על מעות כסף אחרים מה שאין כן בודאי דאין מחללין כסף על כסף ואפילו מדוחק וכתב הרא"ש ז"ל דהא דשריא הכא בדמאי כסף על כסף היינו מדוחק:

11 ונחושת על נחושת. דפרוטות נחושת חשיבי פירא לגבי כסף כדתנן בהזהב ופירא אפירא לא מחללינן ובדמאי הקילו:

12 כסף על נחושת. דהוי טיבעא אפירא וכ"ע מודו דטיבעא אפירא לא מחללינן בודאי ועוד שהפרוטות מחלידות ומתעפשות ובדמאי הקילו ואפילו שלא מדוחק:

13 ונחושת על הפירות. ואפילו חוץ לירושלם והוי פירא אפירא דבודאי לא מחללינן ועד כאן הוי סתמא:

14 ויחזור ויפדה את הפירות דברי ר"מ. הך קולא מיקל ר"מ טפי בדמאי דאע"ג דקי"ל התם דהלקוח בכסף מ"ש אינו נפדה טהור ברחוק מקום בדמאי הקלו שיכול לפדות את הפירות ברחוק מקום ואע"פ שהן לקוחין בכסף מעשר והא דקתני יחזור משום דמעיקרא היו פירות ופדה אותן כבר בכסף וחוזר עכשיו בדרך ההוא ורבנן פליגי עליה דאינו רשאי אלא יעלה הפירות ויאכלם בירושלם כדין ודאי דלאיסור לקוח חששו משום דמדאורייתא הוי איסוריה כדאמרינן התם וכן פי' רבינו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל פ"ד דהל' מעשר שני והרא"ש ז"ל:

1 העביר הודיית מעשר. שלא יתודו עליו ובפ' בתרא דסוטה מפ' טעמא משום דמעשר ראשון ניתן לכהן בתקנת עזרא וקרא כתיב וגם נתתיו ללוי וקס"ד דאין לו ביעור דקתני שלא יקראו בו פרשת ביעור והיינו פרשת ודוי ומש"ה מקשי משמע דטעמא משום קולי דמאי הא ודאי קורין והא יוחנן כ"ג העביר הוידוי ואפילו על הודאי:

1 נאכל באנינה. כדתנן ונאכל לאונן אבל אינו נאכל בטומאת מת ובטומאת שרץ דקי"ל דאוכל מעשר שני בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן ביבמות פ' הערל בג"ש דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכתיב בקרא אחרינא בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וכו':

2 טומאה מצויה. ומה הועילו חכמים בתקנתם:

3 אילו ספק טבל. מעשר שני שהפרישו מכרי:

4 ספק נתקן ספק לא נתקן שמא אינו אסור לאונן. פשיטא דאסור כדין כל ספיקא דאורייתא:

5 ברם הכא מותר לאונן. דרוב ע"ה מעשרין הן:

6 התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי. עולין בא' וק' וקרן וחומש וחומרי אחריני קא חשיב ואזיל התם ותני בהדייהו תרומת מעשר של דמאי משלם קרן וחומש כתרומת מעשר של דמאי וקס"ד דמתני' אפילו בתרומת מעשר של דמאי אמר דאין לו חומש ומשום דדמייא הך סיגיא למאי דאמרינן לעיל גזרו על דבר מצוי וכו' ואיקמתא דר' זעירא דמיא לה מייתי לה הכא:

1 תמן תנינן. בפ"ב דערלה ובפ' הזהב:

2 ומשני ר' זעירא דמתני' במעשר של דמאי. מיירי ובפדיון דאע"ג דהוי שלו אינו מוסיף חומש ומתני' דהתם בתרומת מעשר של דמאי שאכלה זר וטעמא מפ' ר' זעירא גופיה לקמיה:

3 תמן ר"מ. דקסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כדאיתא בפ' הזהב ומתני' דהכא רבנין דס"ל דלא עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה:

4 שלא יפריש עליה חומש. דהא מדרבנן היא אלא מפני הגדר חששו דאי אמרת דאין נוהג בה קדושת תרומה כשאכלה זר שלא יוסיף חומש יזלזל בה ולא יפריש ממנו תרומת מעשר לכך אחמור בתרומתו כתרומת ודאי אבל גבי פדיון מ"ש לא אחמור דיוסיף חומש דגבי ודאי מדאורייתא יכול להערים שלא להוסיף חומש כדתנן התם בפ' המוליך והכא דמדרבנן לא אחמור ביה כדמפ' טעמא ואזיל:

5 בדין היה מ"ש של דמאי שיפריש עליו חומש. בפדיונו אלא שאם אומרים לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר דמסתייה דמחמרינן עליה שלא יאכלנו אלא א"כ יפדנו ואם תחמיר יותר על זה לא ישמע:

1 למה לי דמאי. גבי מתני' דקתני מאבדין את מיעוטו בדרכים קסבר דבתרומת מעשר של דמאי מיירי ומשו"ה מקשינן דהא אפילו ודאי נמי מניחין את התרומה בגורן ואין מחייבין את ישראל לטפל בה ולהוציא הוצאות להביאה לעיר אלא הכהנים ילכו לגרנות ואם יאכלוה בהמות וחיות אין חוששין לה כדתניא אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר וכו':

2 אלא א"כ היתה במקום גדודתה. במקום גדודי חיות ולסטים דכיון דבריא הזיקא מביאין לעיר:

3 ונוטל. דמי ההוצאה:

4 מן השבט. מן הכהנים הבאים ליטלה והך ברייתא בודאי מיירי:

5 אמר ליה. ר' אילא לר' בון וכבר הקשו על ההיא ברייתא:

6 ואינו מצוה להשיב אבידה. ומפ' ר' ייסא:

7 מצווה הוא להשיב בדבר מועט. כשיוציא ממון מועט אבל אם צריך להוציא הרבה אינו מצווה להשיב אבידה כדדרשינן בפ' אלו מציאות פעמים שאתה מתעלם כיצד היה בטל מסלע וכו' ומינה תידוק דוקא בודאי הקילו בפירות מרובה אבל במועט לא מה שאין כן באבידה דאינו מצווה להשיב אבידה ואפילו שלא יוציא אלא מעות מועטין ומש"ה תנן מאבדין את מיעוטו בעיר כדמפרש לקמן ובדרכים יכול לאבדו בכל שהו דבדמאי הקילו ולא מפלגינן:

8 עד כדון כשאין בידו מעות. קשה לי דבתרומת מעשר מה שייך חילול ורבינו שמשון לא פי' בו כלום ונראה לומר דהשתא מקשי דר' זעירא דמפ' מתני' במ"ש גופיה הא דאמרינן דפטור מחומש בפדיון מ"ש של דמאי ומאבדין מיעוטו בדרכים דווקא כי אין בידו מעות לחללו מותר לאבדו אבל כי יש בידו מעות מהו שיהא מפריש עליו חומש ונחוש לאבדו בידים:

9 ומסיק דאביו של ר' ניחומאי היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו. והיה מניחו שם לאיבוד:

10 דיסקייא. דיו סקייא שני שקים אלפורג'ייא בלע"ז:

11 אתיא תירוצא דר' חייא בר ווא כר' זעירא. דמפ' לעיל מתני' בפדיון מ"ש גופיה:

12 ה"ג בדר' לא כר' אמי. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל ותירוצא דר' לא היא דבעו מיניה לעיל אפילו רוב נמי מכח ההיא ברייתא דאין מביאין תרומה לעיר והודה לבעיין משמע דסבר כר' אמי דמפ' לעיל מתני' בתרומת מעשר:

1 פחות מאוכל. מחשיבות אוכל דהיינו כביצה:

2 בפרוס. כגון פרוסה הבאה מככר גדול מותר לאבד ואפילו בעיר:

3 בשלם עד כגרוגרת. כגון חררה קטנה אפילו פחות מכביצה אסור לאבדה עד שתפחות מכגרוגרת:

4 עד כגרוגרת. מלמטה למעלה קא חשיב חצי זית וזית עד כגרוגרת שרי לאבד אבל לא גרוגרת דכל שיעורי חכמים להחמיר כדאיתא בפ' אלו טרפות:

5 בפרוס אפילו כמה מותר. לאו משמיה דר' יוחנן אמרי הכי אלא אנן הוא דדייקינן דכיון דלא קאמר אלא בשלם עד כגרוגרת משמע דוקא בשלם הוא דמחמרינן הכי אבל בפרוס אפילו כמה מותר דכיון דלא הוי ככר שלם ולא חצי לערובי חצרות לא חשיב ומאבדין אותו:

6 מה פליגין. בתמיה מהו זה וכי חלוקים הם ותיפוק לי דאין מעבירין על האוכלין והיכי פליג ר' יוחנן בכביצה יכול לאבד:

7 ומסיק ר' מנא דר' יוחנן סבר דבין בשלם בין בפרוס עד כגרוגרת שרי אבל לא גרוגרת אפילו בשלם הוא דקאמר וכן גריס הרמב"ם ז"ל פ"ג דהל' מעשר שני והשתא לא פליג עליה בשלם אלא דמחמיר בפרוס דבכגרוגרת אסור לאבד והראב"ד ז"ל לא גריס הכי אלא בין בפרוס בין בשלם כגרוגרת וקא סבר דכגרוגרת גופיה שרי לאבד לר' יוחנן ואין גירסתו נכונה דא"כ פליגי ר' יוחנן ור' ינאי בתרתי פליגי בפרוס ופליגי בשלם פליגי בפרוס דאילו לר' ינאי פחות מכביצה שרי לאבד ור' יוחנן סבר דכגרוגרת שרי וטפי מהכי לא דגרוגרת פחות מכביצה הוא הרבה כדמוכח במס' שבת ריש פ' המצניע ופליגי בשלם דאילו ר' ינאי סבר עד כגרוגרת שרי וכגרוגרת גופה אסור ור' יוחנן סבר דאפילו כגרוגרת גופה שרי והיכי אמר ר' מנא לא פליגי לכך הנכון כגירסא שלנו:

1 מהו לאבד כל שהו. נראה בעיני דהכי מיבעיא ליה דכי תנן ומאבדין את מיעוטו בדרכים היינו בהפרישו אדעתא להוליכו ובתר הכי לא איתרמי ליה ולכך שרי לאבד מיעוטו אבל להפרישו כדי לאבדו בכוונה כולי האי זלזולא לא שרינן ויש ספרים דגרסי בתר הכי מאבד כל שהו ולפי זה מסיק דמפרישין אותו לכתחלה כדי לאבדו אבל הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר לא גריס הכי ולכך פסק לחומרא וז"ל אבל לא יפרישנו לכתחלה כדי לאבדו שאין מפרישין כדי לאבד ע"כ:

2 ונותנו לע"ה. פיסקא היא למתני' דמפ' לה דדוקא בדמאי במיעוטו הוא דנותנו והוא דאוכל כנגדו בירושלים אבל בודאי אינו נותנו לע"ה ואפילו מועט ואפילו שיאכל כנגדו משום דאין מוסרין ודאי לע"ה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר והמפריש מ"ש של דמאי פחות מגרוגרת הרי זה נותנו לע"ה ואוכל כנגדו ולמימרא דהא כגרוגרת אין נותנין לו ודברים אלו מוכרחים דאסור למסור דמאי לע"ה כדמוכח בפ' בכל מערבין גבי ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק ולקמן נמי בס"פ מאכילין נמי תנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה ומייתי לה בפ"ק דחולין וכן הסכימו התוספת פ"ק דיומא. והראב"ד ז"ל השיג עליו בהשגות ואמר א"א ואפילו כגרוגרת וכדברי ר' ינאי ואפילו כביצה ע"כ ואין דברים אלו נכונים: