פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות ו׳:ד׳

4 על איזה מהן שירצה. שחביב אצלו יקדים:

5 כשהיה בדעתו לאכול פת. דכיון דקא בעי לברך על הפת לאחרונה ה"ל פת עיקר ופירות טפלים ומש"ה ס"ל לרבנן דמין ז' לא חשיב לאקדומי ואע"ג דהאי גברא אתחיל לאכול פירות מקמי פת מ"מ הוו להו פרפרת בעלמא ולאו אכילה חשיב':

6 אבל אין בדעתו לאכול פת. מין ז' עדיף לכ"ע ומודו רבנן לר' יהודה דבעי לאקדומי:

7 צריך לברך לבסוף וכו'. כדמפ' לקמיה ר' יוסי דר' אבא באין דעתו לאכול פת מפרש לפלוגתייהו:

8 פליגא על דריב"ל. ומפ' משום דצריך על שניהן לברך לבסוף לכולי עלמא דהיינו שאינו אוכל פת אחריהן וטעמא דר' יהודה הוא דקאמר דהוה ס"ד דלר' יהודה כיון דצריך להקדים ולברך על מין ז' וע"כ צריך לברך עליו בסוף דברכת מעין שלש דאורייתא היא דעל כל מין ז' כתיב וברכת את ה"א על הארץ הטובה דמיניה נפקא לן הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים מה שאין כן בנ"ר דעלמא דרשות הוא דהוי ואשמועינן ר' אבא דליתא דכיון דחביב אצלו המין האחר וודאי מחייבינן ליה בברכה אחרונה אע"ג דהיא בנ"ר. דאין תימר דאינו מברך עליו לבסוף כדין בנ"ר דעלמא דרשות הוי וחשבת להו כמו טפל בהדי עיקר דכולי עלמא מודי דמברך על העיקר ופוטר וכו' ולא מצית אמרת הכי דמודי ר' יהודה לרבנן בהא דלגבי ברכה אחרונה מין חביב אצלו חשיב לענין ברכה ולא מיפטר דה"ל לדידיה כמיני בשר דכ"ע מחייבי ליה בנ"ר ולא דמי לטפל בעלמא וחייב לברוכי על שניהן לבסוף דשניהן חשובין אחד מן התורה ואחד חביב לו וכל הקדים ברכתו בתחלה דוקא הוא דפליגי מר סבר מין ז' עדיף ומר סבר חביב עדיף אבל לפטור ברכת חברו לא וכיון דהכי מיתפרש' מימרא דר' אבא אלמא באין דעתו לאכול פת פליגי:

9 גריזמתא. תורמוס בלשון ארמי שאוכלים אותו בקינוח סעודה. מברך עליו לבסוף ואפי' שאוכל פת פעמי' עמו אפ"ה תורמוס חשי' עיקר דכ"ע אוכלים אותו בקינוח סעודה ומיוחד לכך כדאמרינן לעיל בשמעתין דאע"ג דבנ"ר בעלמא רשות הויא היכא דחביב חובה הויא. ותורמוס נמי כיון דשלקי לי' שבע זימנין בקדרה וטורחין עליו כל אותו טורח כדי לאוכלו בקינוח סעודה כדאי' פ"ב דביצה א"כ טפי חביב:

10 אל תגזול דל וכו'. דל קורין לתורמוס שקשה תיקונו כמו שקשה תיקונו של עני ומ"מ אין לגזול ברכתו ממנו:

11 עד כדון. אפי בשיש בדעתו לאכול פת עמו. כיון שאוכל התורמוס לפרפרת מש"ה הוצרך ר' לוי לטעמ' לברוכי עליה דאי אין בדעתו לאכול פת מילתא דפשיטא היא דחייב דלא דמי האי בנ"ר לבנ"ר בעלמ' ומהיכ' תיסק אדעתי' שלא לברך:

12 ונסבין זיתא. לקנוח סעודה ואע"פ שלפעמים אכלו עמו פת אפילו הכי ברך על הזית לבסוף:

13 ועבדין כדין. בתמיה' כיון שאכלת פת בהדיה:

14 דכ"ע מודו וכו'. אלא ביש בדעתו לאכול פת פליגי אלמ' דאין אכילת פת לבסוף מבטל חשיבות הפרי:

15 ויאות. כמתמיה על תירוץ ר' שמואל בר נחמן וכי מתיישב הדבר לנו כן וללמוד מפלוגתא דר' יהודה ורבנן דבתחלת הסעודה לפירות קנוח דסוף הסעודה והלא יש לי מעשה בענין עצמו דרבנן סלקי לעיבור החדש ועושין לשם סעודה ואוכלי' עינבי' בקינוח הסעודה ובירכו עליהן בתחלה ולא בסוף והטעם דכשברכו בתחלה היה בדעתן לאכול פת עמהן וכיון דלא משכו ידיהן מן הפת פטורי' מלברך בסוף:

16 כל הסמוך לארץ. כההוא דאמרינן בגמ' דילן זה שני לארץ וזה חמישי לארץ: