מקור עבודה זרה ד׳
1 בָּהּ, דִּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כׇל זֵדִים וְכׇל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָא אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף״, לֹא שׁוֹרֶשׁ — בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא עָנָף — לָעוֹלָם הַבָּא.
2 צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ, דִּכְתִיב: ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וְגוֹ׳״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְעַדְּנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק״.
3 דָּבָר אַחֵר: מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם — כׇּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵירוֹ, אַף בְּנֵי אָדָם — אִלְמָלֵא מוֹרָאָה שֶׁל מַלְכוּת, כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵירוֹ. וְהַיְינוּ דִּתְנַן: רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת ״אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ״.
4 רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ״, וּכְתִיב: ״גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ״, וּכְתִיב: ״יְמִינְךָ ה׳ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ״! לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּשְׁעַת הַדִּין, כָּאן בִּשְׁעַת מִלְחָמָה.
5 רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא רָמֵי: כְּתִיב ״חֵמָה אֵין לִי״, וּכְתִיב ״נֹקֵם ה׳ וּבַעַל חֵמָה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן — בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם. רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא אָמַר: ״חֵמָה אֵין לִי״ — שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי, ״מִי יִתְּנֵנִי״ — שֶׁלֹּא נִשְׁבַּעְתִּי, ״אֶהְיֶה שָׁמִיר וָשַׁיִת וְגוֹ׳״.
6 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מַאי דִּכְתִיב ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כׇּל הַגּוֹיִם״, אֲבַקֵּשׁ מִמִּי? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲבַקֵּשׁ בְּנִיגְנֵי שֶׁלָּהֶם, אִם יֵשׁ לָהֶם זְכוּת — אֶפְדֵּם, וְאִם לָאו — אַשְׁמִידֵם.
7 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ״? אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲנִי דָּן אוֹתָם כְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, דִּכְתִיב: ״עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה וְגוֹ׳״, אֶלָּא אֲנִי נִפְרָע מֵהֶן כְּפִיד שֶׁל תַּרְנְגוֹלֶת.
8 דָּבָר אַחֵר: אֲפִילּוּ אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מִצְוָה לְפָנַי כִּי אִם מְעַט, כְּפִיד שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין שֶׁמְּנַקְּרִין בָּאַשְׁפָּה, אֲנִי מְצָרְפָן לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ״, דָּבָר אַחֵר: בַּשָּׂכָר שֶׁמְּשַׁוְּועִין לְפָנַי, אֲנִי מוֹשִׁיעַ אוֹתָם.
9 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי דִּכְתִיב ״וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים״? אֲנִי אָמַרְתִּי אֶפְדֵּם בְּמָמוֹנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים.
10 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיֶּחְזְקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע.
11 מִשְׁתַּבַּח לְהוּ רַבִּי אֲבָהוּ לְמִינֵי בְּרַב סָפְרָא, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא, שְׁבַקוּ לֵיהּ מִיכְסָא דִּתְלֵיסַר שְׁנִין. יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחוּהוּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: כְּתִיב ״רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֶת כׇּל עֲוֹנֹתֵיכֶם״, מַאן דְּאִית לֵיהּ סִיסְיָא בְּרָחֲמֵיהּ מַסֵּיק לֵיהּ? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי, רְמוֹ לֵיהּ סוּדָרָא בְּצַוְּארֵיהּ וְקָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ.
12 אֲתָא רַבִּי אֲבָהוּ אַשְׁכְּחִינְהוּ, אֲמַר לְהוּ: אַמַּאי מְצַעֲרִיתוּ לֵיהּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלָאו אָמְרַתְּ לַן דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא? וְלָא יָדַע לְמֵימַר לַן פֵּירוּשָׁא דְּהַאי פְּסוּקָא! אֲמַר לְהוּ: אֵימַר דַּאֲמַרִי לְכוּ בְּתַנָּאֵי, בִּקְרָאֵי מִי אֲמַרִי לְכוּ?
13 אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי שְׁנָא אַתּוּן דְּיָדְעִיתוּן? אֲמַר לְהוּ: אֲנַן דִּשְׁכִיחִינַן גַּבֵּיכוֹן — רָמִינַן אַנַּפְשִׁין וּמְעַיְּינַן, אִינְהוּ לָא מְעַיְּינִי.
14 אֲמַרוּ לֵיהּ: לֵימָא לַן אַתְּ! אֲמַר לְהוּ: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד אוֹהֲבוֹ וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ. אוֹהֲבוֹ — נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ — נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת.
15 אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: מַאי דִּכְתִיב ״חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע״? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוּלִּין הוּא מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע.
16 וְלָא? וְהָכְתִיב: ״וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע״! בְּצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר.
17 אֲבָל בְּצַדִּיק גָּמוּר לָא? וְהָכְתִיב ״וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ״, וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ״מִמִּקְדָּשִׁי״ אֶלָּא ״מִמְּקוּדָּשַׁי״, אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאָלֶף וְעַד תָּיו. הָתָם נָמֵי, כֵּיוָן שֶׁהָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ, הָווּ לְהוּ כְּצַדִּיקִים שֶׁאֵינָן גְּמוּרִים.
18 רַב פָּפָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״אֵל זֹעֵם בְּכׇל יוֹם״, וּכְתִיב: ״לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד״! לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּיָחִיד, כָּאן בְּצִבּוּר.
19 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵל זֹעֵם בְּכׇל יוֹם״, וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אַחַת מֵחֲמֵשׁ רִיבּוֹא וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה בְּשָׁעָה, זוֹ הִיא רֶגַע, וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּין אוֹתָהּ רֶגַע חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ:
20 ״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״ — אֶפְשָׁר דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן מִי הֲוָה יָדַע?
21 מַאי ״דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע״? בְּעִידָּנָא דַּחֲזוֹ לֵיהּ דַּהֲוָה רְכִיב אַחֲמָרֵיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא רְכַבְתָּא אַסּוּסְיָא? אֲמַר לְהוּ: בִּרְטִיבָא שְׁדַאי לֵיהּ. מִיָּד: ״וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן הֲלֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ״, אֲמַר לַהּ: לִטְעִינָא בְּעָלְמָא.
22 אֲמַרָה לֵיהּ: ״אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי״! אֲמַר לַהּ: אַקְרַאי בְּעָלְמָא. אֲמַרָה לֵיהּ: ״מֵעוֹדְךָ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לָךְ רְכִיבוּת בַּיּוֹם וְאִישׁוּת בַּלַּיְלָה. כְּתִיב הָכָא: ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַתְּהִי לוֹ סֹכֶנֶת״.
23 אֶלָּא מַאי ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״? שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ, וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא: ״עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אוֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים וְעַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״.
24 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: עַמִּי, רְאוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי עֲלֵיכֶם כָּל אוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁאִם כָּעַסְתִּי עֲלֵיכֶם לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט, וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״.
25 וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אָמַר אַמֵּימָר, וְאִיתֵּימָא רָבִינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ. וּמְנָלַן דְּרֶגַע הֲוָה רִיתְחֵיהּ? דִּכְתִיב: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זַעַם״.
26 אֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי: בִּתְלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא, כִּי חִיוָּרָא כַּרְבָּלְתָּא דְתַרְנְגוֹלָא. כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִחְוָור חָיוְרָא? כָּל שַׁעְתָּא אִית בֵּיהּ סוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי, הָהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ סוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי.
27 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה מְצַעֵר לֵיהּ הָהוּא מִינָא בִּקְרָאֵי, יוֹמָא חַד נְקַט תַּרְנְגוֹלָא וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא, וְעַיֵּין בֵּיהּ, סְבַר: כִּי מָטָא הָהִיא שַׁעְתָּא אֶלְטֵיהּ, כִּי מְטָא הָהִיא שַׁעְתָּא נַימְנֵם.
28 אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמִיעְבַּד הָכִי, ״וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב, וּכְתִיב: ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״.
29 תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים מַנִּיחִין כִּתְרֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן וּמִשְׁתַּחֲוִין לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא לִיצַלֵּי אִינִישׁ צְלוֹתָא דְּמוּסָפֵי בִּתְלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא דְּיוֹמָא בְּיוֹמָא קַמָּא דְּרֵישׁ שַׁתָּא בְּיָחִיד, דִּלְמָא כֵּיוָן דְּמִפְּקִיד דִּינָא, דִּלְמָא מְעַיְּינִי בְּעוֹבָדֵיהּ וְדָחֲפוּ לֵיהּ מִידְּחֵי.
30 אִי הָכִי, דְּצִבּוּר נָמֵי! דְּצִבּוּר נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ. אִי הָכִי, דְּיָחִיד דְּצַפְרָא נָמֵי לָא! כֵּיוָן דְּאִיכָּא צִבּוּרָא דְּקָא מְצַלּוּ, לָא קָא מִדְּחֵי.
31 וְהָא אָמְרַתְּ: שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה! אֵיפוֹךְ.
32 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, תּוֹרָה דִּכְתִיב בַּהּ ״אֱמֶת״, דִּכְתִיב: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״ — אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, דִּין דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״אֱמֶת״ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
33 יוֹם, מֵעִיד, טָרַף, בָּעֵגֶל — סִימָן. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״? ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ — וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ — וְלֹא הַיּוֹם לִיטּוֹל שְׂכָרָן.
34 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּאוֹת וּמְעִידוֹת אוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת״. ״יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ״ — אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, ״יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת״ — אֵלּוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם.
35 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת אוֹתָם לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם לָעוֹלָם הַבָּא עַל פְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים״, ״נֶגֶד הָעַמִּים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעֵינֵי הָעַמִּים״, מְלַמֵּד שֶׁבָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עַל פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא.
36 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי כׇּל הַיָּמִים וְגוֹ׳״.
37 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: לֹא דָּוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְלֹא יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, לֹא דָּוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״,
38 וְלֹא יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים״, אֶלָּא לָמָה עָשׂוּ?
פירוש שלטי הגיבורים על עבודה זרה ד׳
1 גבי אין מקדישין בזמן הזה כתבו התוס' אבל יאמר אני נותן חפץ זה לעניים או למצוה זו ומהאי טעמא בטלו מעשר בהמה בזמן הזה כתבו התוס' אע"ג דאמרי' המקדיש בהמה בזמן הזה נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה אין לתמוה על בכור בזמן הזה אמאי לא הצריכו לנעול דלת בפניו כדי שלא יבא לידי תקלה ולא נצטרך להמתין עד שיפול בו מום דהא דמצרכינן גבי הקדש לנעול דלת בפניו קנסא היא לפי שהקדיש על חנם ועוד אי נמי נפיל בו מומא לא הוה שרי אלא ע"י פדיון אבל בכור שהוא קדוש מאליו ולא ע"י ביאת הקדשן אין לקונסו אלא ימתין עד שיפול בו מום ויאכל במומו בלא שום פדייה ונראה דהקדש כזה שמחייב עצמו לתת כך וכך לא דמי למקח וממכר ומש"ה ש"ד מה שמעריכין בשבתות וי"ט המצות בב"ה וכ"ש דחובת היום נינהו כדאמרינן פרק שואל גבי אין מקדישין בשבת וי"ט דאעפ"כ מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט דמצות היום נינהו ור"ח כתב והביא דבריו הר"ן פרק שואל דאע"פ שאסרו להקדיש בשבת לא אסרו להקדיש אלא כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדבורו ומה שהקשה הר"ן על רבינו חננאל וכתב דאיך נוחין לו דברי ר"ח דאכתי איכא ערכי עלי שאינו מקדיש כלי ידוע אפ"ה אמרי' דאין מעריכין אינו נראה לי קושיא די"ל דגם האומר ערכי עלי הוי מקדיש שפיר כלי ידוע דהיינו גופו ועצמו שהוא מקדישו אלא שפודהו אח"כ מיד ההקדש בדמי ערכו ודמי למקח וממכר מה שאין כן במחייב עצמו לתת כך וכך לגבוה מידו צ"ע כיון דקונה המצוה מיד ההקדש ובהקדש קנו באמירה בעלמא אע"פ שהמצוה אין להם ממשות שיחול עליה קנין א"כ דמי למקח וממכר או דלמא מה שנותנין בעבור המצוה אינו אלא נדבה וצ"ע: לשון ריא"ז ונראה בעיני שהמקדיש בזמן הזה לבית הכנסת אע"פ שהוציא מפיו לשון הקדש אם לא היה לבו אלא על בהכ"נ או על שאר חפצי שמים הרי זה לא נאסר שאין נדר חל אלא כפי מחשבות לבו והרי זה לא היה לבו על קדשי בדק הבית וקורא אותו הקדש שהוא חפצי שמים כמבואר בקונטרס הראיות:
2 ומהא דאמרי' הכא בהמה תעקר יש ראיה דלא חיישינן לצער ב"ח במקום מצוה והתוס' מוכיחין דלעקור הבהמה איכא משום בל תשחית וצ"ע דהא בפ"ק דחולין גבי עובדא דר' פנחס בן יאיר ורבינו הקדוש על ההוא כודנייתא דקאמר רבי עקרנא ליה פרש"י וז"ל עקרנא ליה שלא יוכלו לבעט ובל תשחית ליכא שהיו ראויות לדישה עכ"ל דמשמע דמשום שעדיין היו ראויות למלאכה אחרת ליכא בהו משום בל תשחית וה"נ אכתי בהאי עקור ראויות לדישה הן ואפשר דשאני עקור דהכא שהוא למעלה מהארכובה דשוינהו לגריעותא כ"כ שאינן ראויות אפי' לדישה וצ"ע וכיון דליכא בל תשחית אלא כשהדבר נשחת מכל וכל צ"ע א"כ למה לו למהר"ף ז"ל בהגהות סמ"ג לדחוק עצמו לומר דבבגד הנקרע על מת לא שייך בל תשחית משום דאתי מצות קריעה ודחי ליה ולמה לו לדחוק כולי האי תיפוק ליה דמשום האי קריעה לא הוי הבגד נשחת דהא ראוי הוא עוד למה שהיה ראוי קודם לכן וצ"ע ליישב דברי מהר"ף ז"ל:
3 גבי איסור מכירת לבונה לעבודת כוכבים כתב בספר התרומה ושאר דברים סתמן מותר ופירושן אסור א"כ אסור למכור לבונה לכומרים עובדי עבודת כוכבים שעובר משום לפני עור וכן שעוה ביום איד שלהן אסור למכור לשום עובד עבודת כוכבים שעושין ממנה תקרובת לעבודת כוכבים ועובר משום לפני עור אבל בשאר יומי מותר למכור להן שעוה. וכן גביעי' שישראל קונה לאחר שפגמו עובדי כוכבים אסור למוכרן לעובד כוכבים דבשביל פגימה קטנה אינו מניח העובד כוכבים לתת בה יין לקלס עבודת כוכבים שלו וכן ספרי תפלות של עבודת כוכבים אסור למכור להן ועובר משום לפני עור לא תתן. וכן נמי אמרי' פ' קונם רב אשי הוה ליה אבא זביה לבי נורא לעבודת כוכבים ששמה כך א"ל רבינא והא עבר על לפני עור א"ל סתם עצים להסקה נתנו ולא לשרוף תקרובת הא לאו הכי אסור וכן פי' הר"ר אליעזר בר' שמואל ממיץ בפ' נדרים:
4 וגבי איסור מכירת בהמה גסה פרש"י דלא אסרינן אלא בבהמה טמאה בלבד שודאי למלאכה או בטהורה שפירש למלאכה אבל בטהורה סתם מותר שאנו תולין לומר שלשחיטה קונה אותה ועגלים קטנים שקונה אותם לגדלם אפי' בסתם אסורין דמסתמא אינו טורח בהם לגדלם אלא למלאכה ורבינו האי כתב שאין צד היתר אלא א"כ נראה בו שקונה אותו לשחיטה ומיי' כתב כשמוכר לטבח ודאי לשחיטה ומותר וכשמוכר לבעל אדמה ודאי למלאכה ואסור וכשם שאסור למכור לעובדי כוכבים כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובדי כוכבים והאידנא נהגו בכל היתר וכתב בעל התרומות ומ"מ צריך למצוא היתר היאך אנו מוכרים לעובדי כוכבים עגלים וסייחין וגם סוסים וחמורים הא תנן אין מוכרין להם דאע"ג דפסק תלמודא כר' יהודה בן בתירא דמתיר בסוס היינו מטעמא שעושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דבימי החכמים היו מיוחדים הסוסים לרכיבה ולעופות כגון סוס דביואדין דפ' המצניע ואי משום אוכף דאסור שמא בטל אגב גררא אבל עכשיו רגילים לחרוש בהם ולמשוך בקרון ועוד דזמנין דמפרש העובד כוכבים בהדיא שקונהו למלאכה. יש לומר שעתה אין אנו בקיאין כ"כ בקלא דאיכא למיחש לשמעיה קליה וליכא למגזר משום נסיוני מהא טעמא שרינן אידא דספסר משום דלא ידעה קליה ומשום שאלה ושכירות ליכא למיחש דאין אנו רגילין עכשיו להשאיל לעובדי כוכבים ולא לקנות בהמה כדי להשכירה כי אם לצורך עצמו קונהו כך פירש ר"ת ור"י אומר דבימיהם היו הרבה יהודים ביחד והיו יכולים למכור זה לזה אבל עכשיו שאין אנו כי אם מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היינו מוכרים לאחרים וכי האי גוונא אמרינן לקמן גבי אין מוכרין כלי זיין לעובדי כוכבים משום דמגני עלייהו ופריך אי הכי אפי' חטי ושערי נמי לא ומשני אי הוה אפשר בלא הפסד הכי נמי דאסור אבל משום הפסד שרי ולזה הטעם אין להתיר רק כשקנאו ישראל לצורך עצמו ואחר כך נמלך למוכרו דהתם יפסיד אם לא ימכרנו אפי' לעובד כוכבים אבל מ"מ אסור לקנות בהמה כדי למוכרה: לשון ריא"ז מותר למכור סוס לעובד כוכבים בין זכר בין נקיבה וכן מותר למכור לעובד כוכבים פרה שרוב פרות לשחיטה הן ולא למלאכה ולא גזרו בהן משום שאלה ושכירות אבל השורים הזכרים רובן לחרישה וגזרו בהן חכמים אפילו כשהן קטנים כמו שביאר מז"ה: