מקור תלמוד ירושלמי שבת ו׳:ה׳
5 משנה: יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂיעָר בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶירְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה וּבַטּוֹטֶפֶת וּבַסַּנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין וּבַכָּבוּל וּבְפֵיאָה נָכְרִית בֶּחָצֵר וּבְמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִידָּתָהּ. בַּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן בַּתְּחִילָה בַּשַּׁבָּת. וְאִם נָפַל לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב רִבִּי מַתִּיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
6 הלכה: אָנָן כר׳ אִימִּי אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יְהוּדָה מְנַשְׁיָיא בַּר מְנַשֶּׁה יִרְמְיָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵצֵא לֹא יַלְדָּה בְשֶׁלִּזְקֵינָה וְלֹא זְקֵינָה בְשֶׁלְיַלְדָּה. וְהָתַנִּינָן. הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. אֲפִילוּ כָרוּךְ עַל צַוָּארָהּ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. תִּמָּן אֲפִילוּ שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָבִיא חוֹטָמָהּ לְשַׂעֲרָהּ יוֹצְאָה הִיא. בְּרַם הָכָא לֹא תֵצֵא לֹא יַלְדָּה בְשֶׁלִּזְקֵינָה וְלֹא זְקֵינָה בְשֶׁלְיַלְדָּה.
7 אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. כָּל שֶׁהוּא תוֹשָׁב בְּשִׂיעֵר נִקְרָא פֵּיאָה. רִבִּי יַנַּאי זְעִירָא נְפַל עוֹדְדֵיהּ דְּאוּדְנֵיהּ. בְּעָא מִיחְזַרְתֵּיהּ בַּשַּׁבָּתָא. וְגָעֲרוּ בוֹ חֲבֵירָיו מִשּׁוּם תַּכְשִׁיט. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. שֶׁמֶן הוּא שֶׁהוּא מְרַפֶּה. וַחֲכָמִים סָבְרִין מֵימַר. מוֹךְ הוּא שֶׁהוּא מְרַפֶּה. וְלֹא כֵן אָמַר רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב זְעִירָא. הַחוֹשֵׁשׁ אָזְנוֹ נוֹתֵן שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי רֹאשׁוֹ וְלוֹחֵשׁ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לֹא בָיָד וְלֹא בְכֶלִי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. הֲלָכָה כְּרִבִּי יוֹסֵי. וַחֲבֵרוֹי סָבְרִין מֵימַר. אֵין הֲלָכָה כְּרִבִּי יוֹסֵי. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי בָּא בַּר כַּהֲנָא רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְּרִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. אָדָם לֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ כְקַרְקַע. וַחֲבֵרוֹי סָבְרִין מֵימַר. אָדָם כְּקַרְקַע הוּא. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעִירָה. עָשָׂה לוֹ רַב חִיָיה בַּר אַשִּׁי בֵּית יָד לְמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנוֹ. סָבְרִין מֵימַר. אָדָם כְּקַרְקַע הוּא. וְכֵינִי. אֶלָּא כֵינִי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. אֵין שְׁכִיחַ וּמְהַלֵּךְ בָּהֶן אַרְבַּע אַמּוֹת. וַחֲבֵרוֹי סָבְרִין מֵימַר. שְׁכִיחַ הוּא וּמְהַלֵּךְ בָּהֶן אַרְבַּע אַמּוֹת.
8 אָמַר רִבִּי מָנָא. שָׁמְעִת טַעַם מִן רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. וְלָא אֲנָא יְדַע מַה שָׁמְעִת. מַיי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מִסְתַּבְּרָא בְּשֵׁן שֶׁלְּזָהָב שֶׁעָמְדָה לָהּ בְּיוֹקֶר לֹא תֵצֵא. דִּי נָפְלָה וּמְחַזְּרָה לֵיהּ. שֵׁן תּוֹתֶבֶת מָה אִית לָךְ. עוֹד הִיא מְבָהֲתָה מֵימוֹר לְנַגָּרָא. עֲבֵד לִי חוֹרִי. הִיא נָפְלָה וּמְחַזְּרָה לֵיהּ.
9 רִבִּי יָסָה וְרִבִּי אִמִּי. חַד חֲשַׁשׁ שִׁינֵּיהּ וְהוֹרֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ. חַד חֲשַׁשׁ אוּדְנֵיהּ וְהוֹרֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ. וְלָא יָדְעִין מָה אֲמַר דָא וּמָה אֲמַר דָא. מִן מַה דְרִבִּי יָסָה שֲׁאַל לָאַסְיָינֵיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא מָה עֲבִידָא שִׁינֵּיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא חֲבֵירֵינוּ. מִן מַה דְלָא אֲמַר רִבִּי יָסָא לא בָטֵלָה מִן יוֹמוֹי. הֲוֵי הוּא דְהוֹרֵי לְשִׁינָּא.
10 רִבִּי יַנַּאי פָּתַר לָהּ בְּפִילְפֵּל וּבְגַרָגִּר מֶלַח. וַחֲבֵרוֹי פָתְרִין לֵיהּ עַל כּוּלְּהֹן.
פירוש שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבת ו׳:ה׳
5 בעא מיחזרתי' בשבתא. וא"ת הא תנן במתני' ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת י"ל ר' ינאי לשיטתיה דאמר לקמן בסמוך דאפלפל וגרגר מלח לחוד קאי ולא על כל השנויים במשנתינו אך קשה מאי מהדר הש"ס במאי פליגו ר' ינאי וחביריו נימא בהא פליגי ר' ינאי סבר דלא קאי אלא אפלפל וגרגר מלח ורבנן סברי דאכולהו קאי וי"ל הא דקאמר לקמן ר' ינאי פתר לה אפלפל וכו' אדלעיל קאי לפרש במאי פליגי ודוחק דמפסיק במימרות אחרות ביניהם:
6 שן תותב' מאי אית לך עוד היא מבהתא וכו'. כתב הר"ן ובירושלמי משמע דשן תותבת היא של עץ ורבנן אסרי בתרווייהו דמתוך שהיא ניכרת בין שאר השיניי' שיילי מינה חברותיה לאחויי להו ומחויא להו אבל של כסף לא מנכרת ולא שיילי מינה ומשום הכי שריא אפילו לרבנן כדאיתא בגמרא ולר' מותרת בכולהו דכיון דמגני' ביה לא אתי לאחויי ע"כ והנה מ"ש דמשמע שהוא של עץ דייק ליה מדקאמר מימור לנגרא והוא חרש עצים אך עיקר פי' אי אפשר לכוין בלשון הירושלמי ונראה שכתב כן לפרש דברי הש"ס בבלי דמשמע דטעמא דרבנן משום דאף מידי דמגניא אתיא לאחויי מדקאמר התם רבי ור"א ורשב"א כולהו ס"ל דכל מידי דמגניא ביה לא אתי לאחויי משמע דרבנן סברי דמיחוי' והכא אמרי' דהיא מתבהתא וכו' ש"מ דאף לרבנן מידי דמגניא לא אתי לאחויי:
7 פתר לה על כולהן. כתבו תוס' בפרקין דף ס"ד ע"ב בד"ה ובלבד וכו' לכן נ"ל ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדל אסורין לתת לכתחלה ותימא שלא הביאו הירושלמי הזה וביותר אני תמה אמה שכתב הטור א"ח סימן ש"ג כתב בסה"מ מי שיש לו ריח הפה יכול לצאת בפלפל שבפיו ומסופקני אם יכול ליתנו לכתחלה או לא וכתב הב"י וטעמא משום דמתני' הכי איתא יוצאה אשה בחוטי שער וכו' בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ומספקא להו אי האי דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה קאי נמי אפלפל או דלמא לא קאי אלא אגרגיר מלח וכל דבר שתתן אבל לא אפלפל וסוגיין מבורר דליכא למ"ד דלא קאי אפלפל ואיך נעלם מהם דברי הש"ס. גם מאי דמשמע מדברי הרמב"ם דאפלפל וגרגר מלח לחוד קאי קשה איך דחה דברי חברייא כולן מפני דברי רבי ינאי ואפשר מפני שרבי ינאי רצה לעשות מעשה כשמעתתיה וכמש"ל סומכין עליו להיתירא דמעשה רב: