שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין א׳:א׳

1 דיני ממונות בשלשה. עי' בקונט'. וא"ת הך חששא דנעילת דלת אינה חששא שנתוודע בימי חכמים ואפ"ה לא חשש לה הכתוב והצריך מומחין וי"ל מ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן לא בעי מומחין בהודאות והלואות דלכך לא כתיב כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם בפ' אם כסף וגו' ללמד דלא בעינן מומחין בהודאות וכתיב בפ' גזילות ללמד דבעינן ג' מומחין בגזילות ודדמיין הודאות לגזילות בחדא דבעי ג' אלא דעדיין לא ידעינן אם לכך נתערבו הפרשיות ללמד דבגזילות בעינן ג' מומחין אבל בהלואות חד מומחה בעינן. כפשטא דקרא או דבעינן ג' כגזילות אבל מומחין לא בעינן וקאמר מסברא יש לנו לומר דלכך לא נכתב במקומו למעט מומחין כדר"ח שלא תנעול דלת בפני לוין. והא דקאמר הבבלי דף ג' ע"א בדין הוא דליבעי נמי מומחין ר"ל בדין יש לנו לומר דבעינן בהודאות מומחה דוקא אלא דלא בעינן ג' כי היכי דאמרי' ג' הדיוטות ולא מומחין אלא מדר"ח שמעינן דמסתבר לאוקמי מיעוטא אמומחין וכמ"ש. ולמ"ד אין כאן עירוב פרשיות אלא ממשפט אחד שמעינן דבעי' ג' י"ל מדר"ח שמעינן דסברא דלא הוקשו הודאות לדיני נפשות לענין מומחין משום נעילת דלת. אע"ג דר"ח לא קאמר הך סברא אלא אחכמים אבל מדאורייתא ד"מ צריכין דרישה וחקירה מדכתיב משפט אחד ולא אמרי' דלא קאי היקישא אדרישה וחקירה י"ל דרישה וחקירה מסברא לא מפקינן מהיקישא כיון דעיקר דרישה וחקירה בד"מ כתיב כמ"ש תוס' דף ב' בד"ה שנא' כו' ע"ש ועוד דאין נעילת דלת כל כך שאין העדים מצויין לטעות משא"כ ג' מומחין ודאי מילתא דלא שכיחא היא אמרי' מסתמא חשש קרא לכך ולא קאי עלי' היקישא. וא"ת אף לר"ח קשיא מן התורה בעינן בד"מ דרישה וחקירה וחכמים עקרוהו משום חששא דנעילת דלת וכמ"ש לעיל וי"ל בשלמא דרישה וחקירה לא נעקר לגמרי דהא בדין מרומה צריך דרישה וחקירה ועוד אם הוכחשו בחקירה עדותן בטלה כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ל"ג סקט"ז דלא מסתברא כלל שחכמים עקרו משום נעילת דלת עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. ומ"ש תוס' דף ג' בד"ה מדאורייתא כו' וקשה א"כ בצדק תשפוט ל"ל כו' ע"כ וכ' המהרש"א דא"ל איצטרך בצדק תשפוט דחד נמי כשר דלא נימא דבעי ג' לאגמורי מדכתיב משפט אחד דא"כ אף למ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן נמי נימא דאיצטרך ללמד דסגי באחד ע"ב לפמ"ש ניחא דלמ"ד עירוב פרשיות יש כאן כיון דלא בעינן ג' א"כ ע"כ לומר קרא כפשטיה ובעינן מדאורייתא מומחה ולא חש הכתוב במומחה אחד לנעילת דלת איך יחושו חכמים לסברא ויתירו בג' הדיוטות אפילו אין שם מומחה כלל ועקרו דין מומחה לגמרי ועוד נראה דיחיד מומחה שכיח כמו ג' הדיוטות ואל תשיבני מהא דאמרי' שבת דף מ"ג ע"ב התם אי לא מזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות אבל הכא מי יימר דמזדקיק ליה חכם. ש"מ דג' הדיוטות שכיחי טפי מיחיד מומחה י"ל לא נקט חכם אלא משום דשרי בכל מומין ועיקר טעם משום דאין רואין מומין בי"ט כמ"ש תוס' שם:

2 נזק עי' בקונט' וכ"כ הר"ב. וכתב התוי"ט ופירשו תוס' שור המועד דאמרן לאו דשור ורגל אלא דקרן דלא מגביו בבבל אלא מומחין ע"כ. ותימא הא מפורש כתב או שור המועד שהזיקו והייני שהזיק אדם וכל נזק שמזיק השור לאדם מילתא דלא שכיח הוא ואין דנין אותו בבבל וכ"כ רש"י פ' החובל וכ"כ הפוסקים. ותוס' לא כתבו אלא אי נאמר דמתני' איירי בנזקי שור בשור ואפ"ה בעינן מומחין צ"ל דאיירי בקרן אבל שור המועד דקאמר הר"ב אף בשן ורגל איירי וזה ברור. ורש"י כתב נזק דשור המועד או אדם שהזיקו ובגמרא פריך היינו חבלות ע"כ. ותימא אדם שהזיק שור ודאי גובין בבבל ולא בעינן מומחין כמפורש פ' החובל א"כ מאי פריך היינו חבלות ועוד והא לאו היינו חבלות דמתני' דאיירי שחבל באדם כמפורש בקרא וצ"ע עוד כתב התוי"ט ומ"ש הר"ב איידי כו' והמ"ל דח"נ גופיה איצטריך דתנא ממונא ותנא קנסא ולא אמרו איידי דתשלומי כפל אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא דלא קיי"ל כוותיה ע"כ ול"נ לבתר דמסיק הש"ס אלא איידי דתני ת"כ כו' הדר ביה מתירוצא קמא דחצי נזק סתמא אף ח"נ צרירורת במשמע והלכתא גמירי דממונא. ומה"ט לא תנן ספ"ג דכתובות ח"נ דלא פסיקא ליה כמפורש שם:

1 והיו אלה לכם כו'. עי' בקונט'. וליכא למימר דמוהיו אלה וגו' ילפי' להקיש ד"מ לד"נ בדרישה וחקירה שהרי מפורש תנן לקמן ריש פ"ד דממשפט אחד יהיה לכם יליף ליה. מיהו עדיין קשיא איך נשמע היקש ד"מ לד"נ מוהיו אלה וגו' הא הך קרא בד"נ כתיב ולא בד"מ לכך נראה דה"ג מנין תיתי ליה משפט אחד וגו' מ"מ ממשפט אחד ליכא למילף אלא דרישה וחקירה אבל לא דבעינן שלשה. לפ"ז א"צ להגהתי בקונ':

1 ואין דורשין תחילות. עי' בקונט'. ורש"י פי' דלגופיה אתי דליבעי מומחין. וקשה הא מיהת שמעינן מיניה דבעינן יחיד מומחה ממילא שמעינן מאידך תרי אלקים דבעינן תלתא אבל לפמ"ש בקונטרס ניחא. גם לשון הבבלי מסכים לפירושי דקאמר א"כ נימא קרא ונקרב בעל הבית אל השופט ועי' בתוס' שם:

1 ר"א בעי וכר' ד"מ בחמשה כו'. עי' בקונט'. וקשה ל"ל לר"א למימר ד"מ הא בהו איירי לכך נראה דה"ג וכר' ד"נ בארבעים וחמשה ושיגמר בכ"ג וכ"ה בבבלי כלומר מעתה דקאמרת בד"מ בגמר דין בעינן ג' אף בד"נ בעינן בגמר דין כ"ג א"כ מעיקרא צריכין מ"ה אלא לפי גירסתינו לא נזכר בדברי רבי דבעינן בד"מ ה' כדי שיגמור הדין בשלשה. גם הא דקאמר בסמוך אשכח כו' א"א לפרש לפי גירסא זו. גם במכילתא מסיים בדברי ר' מכאן אמרו ד"מ בשלשה רמ"א בחמשה כדי שיגמור בשלשה. מיהו המכילתא קשיא נמי לברייתא דמייתי בסמוך דמשמע לר' בעינן ה':

2 הרוג ע"פ מטים כו'. וקשה הא בד"מ איירי' מאי הרוג דקאמר ואפשר דה"ק כיון דבד"נ בעינן שיהו שנים יתרים מטים לחוב יש לנו להקיש אף ד"מ לד"נ בענק זה כדחזינן דהקישן הכתוב לענין עדים וכיון דבעינן שנים מטין ממילא צריכין ארבע שיהו ג' מחייבין וא' מזכה ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

1 לא הן גזילות כו'. וא"ת הא כן דרך התנא לשנות בפי' כל הנך דדמיין להדדי וי"ל כיון דלא תני כל הניזקין וצ"ל דתני ושייר וקשיא ליה שפיר מ"ש דתני הנך ועי' בתוס' ריש מכלתין ובתוי"ט. ומסיק דלא שייר כלום דמכלל חבלות הן וקחשיב נזק וכו' המפורשין בקרא ובבבלי לא פריך הכי דלפי מאי דמשני גזילות וחבלות איירי בג' מומחין איצטרך התנא לאשמועינן דחבלות דומיא דגזילות דמה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו. ולפמ"ש תוס' דף ג' דמתני' איירי בגזילות הבאות ע"י חבלות ניחא טפי. ולא מצאתי בירושלמי בסוגיין שום חילוק בין הודאות והלואות לקנסות וגזילות וחבלות לענין מומחין:

1 ר"ע כד כו'. ק"ק הא דר"ע לא שייך הכא מיד. ואפשר הא דאמר ריב"ח אלא היודע מחשבות כו' ה"פ אל תאמרו כיון שאינו יודע דין תורה א"כ אין זה לפני ה' ורשותי בידכם לטעון שקר אינו כן אלא היודע מחשבות יפרע מהאנשים הטוענים במתכוין שקר. אך פשטא דשמעתתא משמע כפי' בקונט'. ונראה דר"ל מדר"ע שמעינו שצריך הדיין לידע כל הדינים דאל"כ אין הריב לפני ה':

1 בימי שמעון בן שטח כו'. בקונט' הגהתי בימי רשב"י דשמעון בן שטח זמן רב קודם החורבן היה ועדיין אפי' ד"נ לא נתבטלו ועוד מדקאמר רשב"י בריך רחמנא כו' ש"מ דבימיו היה וכ"ה לקמן פד"מ. אך קשה הא איהו דתני לעיל בפשוטה דקריא ואין הדיין צריך לידע כל הדינים. ואפשר מ"מ כיון דנתבטלו הסנהדרין ואי אפשר לנו לידע הדין על בוריו שפיר אמר בריך רחמנא כו' והיינו דגרסי' בבבלי שבת דף קל"ח ע"ב תניא רשב"י אומר כו' אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד:

1 אפי' שנים שדנו אין דיניהן דין. וקשה מאי אפי' הא אף שמואל לא קאמר אלא שנים שדנו כו' ונראה מכאן ראיה למ"ש תוס' דף ה' ע"ב בד"ה שנים שדנו כו' הא דנקט שנים משום דאפי' שנים הוה ב"ד חצוף אבל ה"ה דחד נמי דיניה דין. והשתא שפיר קאמר אפי' שנים אין דיניהן דין:

2 רבי בא בשם ר"א בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים. בקונטרס הגהתי בשלשה דלפי גי' שלפנינו צ"ל דלשמואל פריך ולר"י ולר"ל לא משני מידי. ותרווייהו ליתא כמ"ש בסמוך. והא דפריך הש"ס בסמוך מה אנן קיימין כו' קשה ה"ל למפרך סתמא אי בשקבלו כשלשה אמאי משלם מביתו. ולפמ"ש. בקונט' דאיירי בשקבלו לדין ד"ת כדאמר בסמוך ניחא. וכ"ה בבבלי בסוגיין:

1 אף הקב"ה אין דן יחידי וכו'. כ' הי"מ ר"י פליג אתנא דתנא דאין דן יחידי אלא אחד ומוקי קרא דוהוא באחד בחתימה דוקא והאריך בטעם מחלוקתם ע"ש ול"ג דלא פליגי דקרא דמייתי ר"י בד"נ איירי וקמ"ל בד"נ אף הקב"ה אין דן יחידי א"כ אין לאדם לדון יחידי בד"מ ור' יוחנן דאמר לעולם אין הקב"ה עושה דבר בעולמו וכו' קאי אד"מ ודוקא בדבר הצריך חותם כמ"ש בקונ' ודלא כי"מ א"נ קסבר ר' יוחנן מתני' אתיא כמ"ד מן התורה ד"מ ביחיד אבל למ"ד ד"מ מדאורייתא בשלשה מומחין אף הקב"ה אינו דן יחידי אפי' ד"מ אלא בשלשה ועיין בתוס' דף ד' ע"ב בד"ה אם כו':

2 אע"פ שאין דן יחידי חותם יחידי וכו'. ונראה לר' יהודה הא דכתיב ביקש קהלת למצוא חפץ וכתוב יושר דברי אמת ה"פ בקש קהלת לדון יחידי דסבר שהגיע לבינה שא"א לו לטעות יצא בת קול וכתוב יותר דברי אמת שאף הקב"ה אין דן יחידי והא דכתיב והוא באחד אחתימה קאי ועי' בבלי ר"ה כ"א ע"ב:

3 וצבא גדול. עי בקונט'. ותימא א"כ ה"ל לקרות וצבא בשו"א תחת הצד"י ואפשר דדריש הכתיב:

4 ובנין אב שבכולם כו' עי' בקונט'. ובהכי ניחא דלא תיקשי לן קראי אהדדי. כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב וכתיב אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה. דהיינו דכתיב בסיפא דהך כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כלומר שהרעה לא תצא מאתו לבד רק בצירוף ב"ד שלמעלה. וזהו כוונת הפסוק מי זה אמר ותהי ה' לא צוה אין דבר נעשה בעולם בלא ציויו אעפ"כ מפי עליון לבד לא תצא הרעות והטוב כי אם בצירוף בית דינו:

1 א"ר בון שהוא אלקים חיים ומלך עולם. עי' בקונ' וכ"כ הי"מ אך עדיי. קשה איך נרמז זה בדברי ר' בון ועוד ר"ל הוה קדים טפי לר' בון. ושמעתי שא"א הרב זצ"ל כתב שלכך חותמו אמת שעולה במ"ק תשעה ומספר תשעה אם יכפלנו לק' ולאלפים עד אין סוף לעולם יהיו תשעה או ח"י מספרו במ"ק ט' והיינו דקאמר ר' בון שרומז שהוא אלקים חיים ומלך עולם שתמיד הן תשעה גם שבת במ"ק ט' והבן ודפח"ח:

1 ואלף מומחה שכפף וגו'. כתב תוס' דף ה' ע"א בד"ה דן אפי' יחידי ויכול לכוף את האדם בע"כ דאי בדקבלוה עלוהי אפי' אינו מומחה נמי ע"כ. וקשה דלמא לעולם בדקבליה לדון דין תורה ושאינו מומחה בכה"ג אין לו לדון יחידי כדאמרינן לעיל בסמוך אבל מומחה דן בכה"ג יחידי אבל לא בכפייה. אך מדברי ר' אמי מוכח מפורש דדן בכפייה אפילו לא קיבלו עלייהו דהא הכא בדלא קיבלו דאל"כ מאי תרעומתיה דר' בא:

1 כיון דאתון חמון כו'. כתב הב"ח ח"מ סי' ה' אם קיבלו מותר לדון בלילה ואפילו לא קיבלו אותו בפירוש מנפשייהו הוי קבלה ומביא ראיה מסוגיין. וכתב במ"ל פ"ב מה"ס ולדידי אינה ראיה דהתם מדת חסידות היה שלא לדון יחידי ומשו"ה לא בעינן קבלה בפירוש ע"כ. ול"נ דברי הב"ח שהרי ר' אבהו הוא דאמר כיון דאתון חמי כו' ור' אבהו סובר דמן התורה בעינן ג' כמפורש בבבלי דף ב' ע"ב. וכ"מ בסוגיין לעיל. ולדידיה הא דתנן אל תהא דן יחידי כו' דאורייתא הוא ואפ"ה אמר כיון דאתון מנפשייהו הוי קבלה ה"ה לענין לילה הוי קבלה. ונראה דיש להביא ראיה מקרא דכתיב בפ' יתרו. ויאמר יתרו מה הדבר אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכו'. ולפום ריהטא שפת יתר הוא. ונראה שתים שאל מה הדבר שאתה לומד עם כל העם היה לך ללמד להגדולים והם ילמדו עם כל העם ועוד מדוע אתה לבדך דן אותם הלא אין דן יחידי אלא אחד והשיב משה כי יבא אלי העם לדרוש אלקים אל"י דייקא שהן. רוצין דוקא ללמוד ממני שאינו דומה הלומד מפי הרב ללומד מפי התלמיד ואשר שאלת למה אני דן יחידי באשר שרואים שאני יושב יחידי ואפ"ה כי יהיה להם דבר באים אלי הו"ל כקבלו עליהו ומותר לדון יחידי ובדרושים הארכתי ע"ש:

1 נימר חבר ותלמיד היה כו'. כתב הש"ע ח"מ סי' י"ח סעיף ה' הא דאמרי' הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד דוקא בשעה בלמדו הרב הדין ועל פיו הוא סומך ואפי' בכה"ג אם הוא כר"א ור"ת דלגמרי' כו' יכול ללמדו בשעת הדין ודן עמו אבל אם אין מלמדו בשעת הדין מונים להך שנים ע"כ. ותימא א"כ מאי דוחקיה לומר דתלמיד חבר היה טפי אית לן לומר שלא למד עמו בשעת הדין ופשטא דשמעתתא הכי משמע שלא למד עמו בשעת הדין דהא סתמא קאמר שהושיב אחד מהתלמידים אצלו וצ"ע:

1 גזר דין נפק מן דרב לגרמיה כו'. וקשה מאי קמ"ל פשיטא הא רב מומחה לרבים הוה גם נטל רשות מנשיא כמפורש בבבלי בסוגיין וי"ל קמ"ל דמומחה דן יחידי ואפי' מדת חסידות ליכא והא דתנן אל תהא דן יחידי אלא אחד היינו בשלא נטל רשות אבל נטל רשות הו"ל כקבלו עלייהו:

1 כיני מתניתא החשוד כו'. עי' בקונט' ושני הפירושים דחוקים. גם א"ל דהוסיף ודן דבלא"ה לא שייך לומר דיניו בטלים דעדיין קשיא למה שינה הלשון וקאמר החשוד לכן נראה דקשיא ליה הא דתנן דיניו בטלין דמשמע דלאו דוקא איתו הדין שידוע שנטל בו שכרו הוא בלבד שבטל אלא כל דינים שדן פסולים וטעמא מאיהא אפיי באותו דין עצמו מדאורייתא דינו קיים דקיי"ל כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולמה גזרו כל כך וא"ל כיון דכתיב כי השחד יעור ונו' א"כ דבר ברור הוא שיטעה לכך דינו בטל מדאורייתא דהא אמרי' אפי' לזכות את הזכאי לא יקח שוחד ש"מ שאין האיסור שוחדגורם לטעות בודאי לכך מגיה מתני' החשוד ליטול שוחד כל דיניו בטלים כיון דחשוד בכולן. והש"ע ח"מ סי' ט' סעיף ה' כתב הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלים אא"כ ידוע שלא נטל בהם שכר. והוא מדברי הר"ן שדקדק כן ממתני' ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן דדוקא בחשוד הדין כן אבל דיין שנטל פעם אחד שוחד לא בעל אלא אותו הדין לבד ואפי' אינו ידוע שלא נטל שכר וצ"ע:

1 ר"ה הוה רעי תורין כו'. מייתי ליה הכי לאשמועינן דוקא היכי דמוכח שכר בטילה הוא דשרי אבל שיאמר שמא יזדמן לי ריוח בקניית סחורה אסור והא דאמר ר"ה בסמוך אייתי לי בר נש דיסוק תחותי לדיקלא נמי איירי בשעה שהיה עובד תחת הדקל. וזה סייעתא לדעת הרא"ש כמ"ש הב"י ח"מ סי' ט' בשמו ע"ש:

1 חד בר נש כו'. הך עובדא לא שייך כאן מידי ואי לאשמועינן דר' יצחק דן יחידי הא כבר שמעינן מעובדא דר' בא ור' בנימין דלעיל בשמעתין וי"ל דקמ"ל דיחיד מומחה דן אפי' קנסות אע"ג דמדאורייתא בעינן ג' בקנסות כדתנן במתני' היינו דוקא קנסות שהן מן התורה אבל קנס שקנסו חכמים יחיד מומחה דן אותם, והך דהכא קנס הוא דהא מדאורייתא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אלא כדי שלא יהא כל א' מטמא טהרותיו של חבירו חייבו חכמים לשלם כדאמרי' בבבלי גיטין פ"ה דף נ' ע"א ע"ש. ולא מצאתי דבר מבואר בזה שיחיד מומחה דן יחידי קנס חכמים. אבל אין לומר שתקנת חכמים היא שיחיד מומחה דן אף קנסות למ"ד דאף ד"מ בעינן ג' מומחין. ובבבלי בפרקין דף ח' מפורש שלא תיקנו חכמים בזה דבר אלא בעינן ג' מומחין ועי' מ"ש לעיל בתוס' בד"ה לא כו':

1 והמברך את המבצע הרי זה כמנאץ את ה'. כ' הי"מ י"ל מ"ט קרא זה למנאץ ה' שהוא הכופר בשום דבר מהאמונות ועוד למה תלה זה במברך ולא בבוצע עצמו ועוד מה ענין כי הלל רשע על תאות נפשו למברך הבוצע ע"ש. ונראה דרש"י פי' דף ו' ע"ב נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היינו שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. וכתב תוס' וקשה מאי ביצוע שייך אחרי שנפסק הדין לגמרי ותירצו בדוחק ע"ש. ול"נ שיאמרו איש פלוני אלים ויהיה לך טורח גדול קודם שיקיים הדין. וכוונתם שלא להתגרות עם הנתבע ונקרא חוטא דכתיב לא תגורו מפני איש. והיינו דגרסי' בבבלי שם וכן הי' משה אומר יקוב הדין את ההר ולא מצינו שאמר משה כן אלא כוונתו למאי דכתיב ולא תגורו וגו'. והמברך את הבוצע שטוב הוא שאינו מגרה עם הנתבע ה"ז מנאץ כאלו אומר שיש לגור מפני הנתבע ואין לסמוך על ה' שאמר לא תגורו. ועמ"ש לקמן בד"ה פוטר כו':

1 אלו אחי יוסף כו'. כ' הי"מ דמדקאמר להו יהודה הכי ש"מ שהיו רוצים בבצע כלומר ליהנות בהריגתו וקשה מאי בירך ניאץ ה' שייך בהו ע"כ. לפי פי' הכי הל"ל מדאמר להו יהודה הכי ש"מ שהיו נועים אחרי הבצע ולכן אמר שטוב הוא למכור שירויחו. ולפי פירושי בקונט' אין מקום לקושיתו שמנאץ ה' שביוציא לעז על אלו הצדיקים שרשן של ישראל. ובבבלי גרסי' רמ"א לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר מה בצע וגו' וכל המברך את יהודה וכו'. נמי ה"פ כל המחרף את יהודה שאמר מה בצע שטוב היה לו לומר להם להחזירו לאביו ה"ז מנאץ דהא כתיב מטרף בני עלית ש"מ שירא לומר כן כדאמרי' תפסת מועט תפסת וגו'. ותוס' כתבו והא דכתיב מטרף בני עלית על מעשה תמר כתיב כדמתרגמינן את אודיתא וכו' ע"כ. וקשה אדרבה מן התרגום משמע בהיפך יהודה אתה יודוך אתיך קאי על תמר ומטרף בני עלית קאי על יוסף וכ"פ רש"י. ולפמ"ש ניחא:

1 כל מקום שיש כו'. כ' הי"מ וצ"ע מאי משפט שלום זה שהיה סותר למשפט אמת ומאי קאמר זה ביציע הא אין זה משפט אמת ע"ש. ולפמ"ש בקונט' ניחא:

1 משפט משפט אמורין בפרשה. כ' הי"מ לא תכירו פנים במשפט כי המשפט לאלהים הוא ותרתי למה לי אלא חד לדין וחד לפשרה ע"ד אמת ומשפט שלום וכו' ע"כ. ותימה לפירושו הל"ל במשפט המשפט ל"ל ותו מי מייתרו הא איצטרך למכתב שנית לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא ויותר יש לירא ממנו מיראת האדם. ופירושי בקונט' הוא נכון וברור:

1 פוטר מים כו'. כפי' בקונט' כ"פ רש"י. ויותר נ"ל דה"פ דקרא ראשית מדון בתחלה כשבאים לפניך לדין ראוי לך לפטור המים ולומר להם בפשרה אתם רוצים ואם לא עשית כך ושמעת דבריהם ולא נגלה לך הריב שאין אתה יודע להיכן הדין נוטה נטשהו אבל לאחר שנתגלה לך הדין לא אך קשה לי לפרש"י שכתבתי לעיל בד"ה והמברך וכו' מאי דוחקיה דר"ש בן מנסיא לפרושי קרא הכי טפי מסתבר לומר אף משיודע היכן הדין נוטה מותר לו לעשות פשרה ולא מיקרי גילוי הריב אלא משאמר איש פלוני אתה זכאי כו' ואז אסור לו לעשות פשרה. ובבבלי דף ו' גרסי' והני תנאי פוטר מים ראשית מדון מאי דרשי ביה ופירש"י והני תנאי דלית להו משתשמע דבריהן אי אתה רשאי לבצוע ע"כ. וקשה הא טפי קשיא לר"א בנו של ר"י דאמר אסור לבצוע וי"ל לר"א איכא לפרושי פוטר מים ראשית מדון היינו קודם שיבוא לפניו לדין דמודה ר"א דמצוה איכא והיינו דקאמר אבל אהרן כו' וכפירש"י. ולפני התגלע הריב נטוש. היינו אף שכבר באו לפני אדם אחר לדין כמ"ש תוס' אהא דאר"א אבל אהרן וכו'. אבל אם כבר נגמר הדין איש פלוני כו' אף שאין הדין בא לפניו אסור לבצוע ואף שכ' בש"ע סי' י"ב אבל אחר רשאי לבצוע אף לאחר גמר דין. אמת שכ"כ בתשובת הרשב"א בשם רבינו האי ודקדק כן מלשון ר"ש בן מנסיא דקאמר משתשמע דבריהם וכו' משמע דבדיין משתעי קרא ע"ש אך איני מבין ראיה זו ר"ש בן מנסיא רבותא קמ"ל דאפי' הדיון בעצמו מותר לבצוע קודם שנודע לו להיכן הדין נוטה אבל מנ"ל לעשות מחלוקות חדש ולומר דר"א אף לאחר אוסר לעשות פשרה דא"כ קשיא ליה קרא ועוד א"כ מאי פריך הש"ס שם ת"ק היינו ר"ש בן מנסיא הא איכא בינייהו אחר מיהו הא איכא לשנויי עדיפא מיניה משני א"כ גם לשון הת"ק משמע דאחר שרי מדקאמר נגמר הדין חי אתה כו' משמע דעל דיין קאי האיסור. ולשיטת רבינו האי י"ל קושיא קמייתא דמפרש קושית הש"ס והני תנאי פוטר מים מאי דרשי ביה קאי גם אר"ע דליכא מאן דאמר לעולם רשאי לבצוע. אבל מפירש"י מוכח דגם אחר אסור לבצוע וכמ"ש. אך קשה מאי פריך הש"ס לריב"ק הא לשיטתו ה"פ פוטר מים ראשית מדון קודם שטוענים לפניו מצוה לומר להם אי פשרה בעיתו ומתחיל בפשרה. ולפני התגלע הריב נטוש היינו קודם שיאמר איש פלוני וגו'. ולת"ק אפשר לומר דמפרש פוטר מים ראשית מדון הייני כששומע מחלוקות קודם שיביא לפניו לדין מצוה לרדוף אחריהם שיעשו פשרה כמעשה אהרן ולפני התגלע הריב קודם שיאמר איש פלוני כו' הרשות בידך לנטוש הריב וצ"ע:

2 אף הפשרה צריכה הכרעת דעת. כ' הי"מ אף הפשרה דשמעינן מדכתיב משפט משפט צריכא הכרע דעת אימת יעשה פשרה ואימת דין דליכא למימר לעולם יעשה פשרה דא"כ קשה דידיה אדידיה דחד משפט דין הוא אלא כר"ש בן מנסיא ע"כ. ואינו מחוור מי איכא למ"ד דמותר לעשות פשרה אחר גמר דין כמפורש בבבלי אלא מחוורתא כמ"ש בקונט' ודייק מדמוקמינן חד משפט לפשרה ש"מ דפשרה היא כעין דין שאסור להטות הפשרה. ובבבלי פ' אד"מ אמרי צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה ופירש"י צדק דין שלך וצדק פשרה שלך שלא תרדוף את האחד יותר מחבירו:

1 ויהא החזק אויבו. פירושי בקונט' הוא כפי' תוס' אבל רש"י פי' חזק מטריח הדיינים אבל גירסתינו דלא דפירושו. גם קרא דלא תגורו כו לא משמע כן:

1 הרי שהיה יושב אצל הדיין כו'. בבבלי הגירסא הרי שהיה יושב לפני רבו ע"ש פירש"י. ומדברי תוס' נראה שגירסתם בבבלי היא כגירסתינו שכתבו בד"ה לא תכניס את דבריך גבי רש ועשיר לא שייך לשון. יראה כו' אלא לחלוק לו כבוד ע"כ ואי גרסי' רבו הא איכא יראת רבו:

1 וליפרע מאותו האיש. כ' הי"מ וקשה מה טירחא איכא קמי קוב"ה ע"ש. ואי קאי אדיין לק"מ מ"מ ראוי הוא לעונש כדשלח שמעון בן שטח לחוני המעגל וכדמצינו ברבא שנענש שהטריח את קונו. א"נ שגורם הדיין לצער את המזכה הזכאי שמעותיו נאבדים ואין אתו יודע על מה:

1 רמ"א מפסדת כתובתה בשלשה כו'. רש"י פי' הסוגיא כשיטת רבי מנא ור"ת כר' יוסי. כ"כ תוס' בסוגיין ור"ת הקשה אפירש"י הא גבי אונס ומפתה קתני לה שהן קנסות ועוד בכל דוכתא שמזכיר מוציא שם רע הוי לענין ק' סלעים ע"כ. ונראה אף דזו היא דקשיא לר' יוסי מ"מ ר' מנא סובר אף דהכא לא איירי במאה כסף כיון דבכל דוכתא תני להו בהדדי ונערה מאורסה נמי הוצאת ש"ר היא שהוא אומר לא מצאתי לבתך בתולים הלכך לא חשיב תנא לומר והמוציא ש"ר. עוד הקשה ר"ת ג' דמתני' מומחין הן ובכמה דוכתין אשכחן שדנין דיני כתובה בבבל ע"כ. ונראה סובר רש"י דיני כתובה ודאי דנין בבבל כשאר ד"מ דעבדינן שליחותייהו דשכיחי אבל להפסידה כתובתה בטענת פ"פ אין דנין דלא שכיח ובעינן מומחין. עוד כתב ר"ת מה שפירש"י חוששין ללעז מתוך שיטעון כו' אין לשון לעז נופל ע"ז אא"כ הוא שקר ע"כ. ולפמ"ש בקונט' לק"מ גם דעת רש"י נראה כן. עוד כתב ר"ת ועוד דקאמר דונו לי מיהא דיני ממונות מי דוחקו לכך כל זמן שאין האשה תובעת אותו כתובתה ע"כ. וי"ל כיון דאם הדין עמו אסורה לו כמ"ש תוס' כתובות דף י' ע"א לעולם אינו נאמן להפסיד כתובתה אא"כ נאסרה עליו א"כ צריך פס"ד מיד גם לפטור ממזונותיה גם דברי הרא"ה בכתובות דף י' מפורש דדוקא בדטעון לאלתר הוא דנאמן אבל לאחר זמן אינו נאמן ע"ש. עוד הקשה ועוד דקאמר תבעו ממון בשלשה תבעה מיבעיא ליה ע"כ. וי"ל כיון שמוציא ש"ר ואומר פ"פ מצאתי דינו עם אביה וכ"פ רש"י המוציא ש"ר לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה. ועוד הקשה מה שייך תביעה שאינו בא אלא לפטור עצמו מכתובתה ע"כ. וי"ל ודאי הבעל תובע נמי הפסד סעודתו אלא חכמים לא האמינוהו אלא להפסיד כתובתה. עוד הקשה במקום דאיכא נפשות משמע דבההוא ממון איירי ע"כ. וי"ל כיון דפריש ר"ח בא לגבות ממון מבעל בשלשה משמע דסיפא ובמקום דאיכא נפשות כשתבע הבעל איירי כמ"ש רש"י לקמן. עוד הקשה מהרי"ף לר"מ דאית ליה כתובה דאורייתא אינו נאמן להפסיד כתובתה כדמוכח פ"ק דכתובות דאר"כ חכמים תיקנו כו' ע"כ. וי"ל רבא דקאמר התם חזקה אין אדם טורח כו' סובר אפי' למ"ד דאורייתא נאמן דאית ליה לבעל תרי חזקה דממילא וחזקה דאין אדם כו' והא אית לה חזקת הגוף לבדה. להך נאמן אפי' בלא עדים וכ"נ מדברי רש"י שם בכתובות. והכא רבא הוא דאמר חוששין ללעז. ועי' ברא"ה והריטב"א שם. ולפי' ר"ת צ"ל דהכחשה בלא הזמה חייב ק' סלעים כמ"ש תו' דף ח' ע"ב בד"ה והביא כו'. וכתב הנ"י דהיינו טעמא דרש"י דפליג אר"ת דסובר בהכחשה אינו משלם ק' סלע ודייק ליה מקטנה דלאו בת סקילה היא לא משלם עלה קנס ש"מ דוקא כשבא להרגה הוא דחייב מלקות וקנס אבל בלא"ה לא. ור"ת סובר הטעם משום דלאו בת עונשין היא ע"כ ותימא לי הא גם מדברי רש"י נראה מפורש אפי' היכא דליכא מיתה משלם כסף שכתב בד"ה אביי אמר כו' ר"מ סבר תו ליכא ד"נ ובג' סגי למידן ד"מ דכי נמי יוזמו העדים ישלם ק' כסף ע"כ והכא ליכא מיתה כלל וצ"ע. וראיה לדברי ר"ת מגמרא דערכין דאמרינן מצינו האומר בפיו והיינו מוציא ש"ר חמור מעושה מעשה ופריך אמאי דלמא משום דגרם לה קטלא אמר רבא כי הוציא ש"ר על ש"ר שהוציא. והרב המגיה בס' מ"ל פ"ג מה' נערה לא ראה דברי הרא"ה והריטב"א שמקשים קושיא זו. וי"ל קרא. קמ"ל דעיקר חיובו משום שהוציא ש"ר אבל לעולם אינו חייב קנס אא"כ בא להרגה. וכ"מ מדברי הרא"ה ע"ש. וראיה לפסק רש"י והרא"ה והריטב"א מירושלמי כתובות פ"ד ה"ד לעולם אין הבעל לוקה ואינו נותן ק' סלע עד שיסקלו העדים. ומהתימא שלא הביאו הראשונים דברי הירושלמי אלו וצ"ע. ועי' מה שכתבתי כתובות ירושלמי שם בתו' בד"ה לעולם כו'. וסוגיא זו סייעתא לרש"י דגם בבבלי איכא אמוראי. דוקא עולא ורבה מפרשי פלוגתא לענין הפסד כתובה אבל לאביי י"ל לענין כסף נמי איירי כמ"ש רש"י בד"ה אביי כו' כמ"ש בסמוך. אלא דקשיא לי לפירש"י מאי פריך הבבלי לעולא מברייתא דתבעו ממון וכו' לוקמי בתובעו ממון במקום שאי אפשר לבוא לדיני נפשות כגון מיד לאחר אירוסי בא עליה או שקידשה בביאה בשלשה תבעו נפשות כלומר במקום שאפשר לבוא לידי ד"נ בכ"ג וי"ל שנראה לו דוחק למיקום ברייתא בהכי דמאי קמ"ל. לפ"ז יש ליישב קושית תו' בד"ה חוששין כו' וא"ת אביי כו' ע"ש דאינהו מוקי לברייתא תבעו ממון במקום שא"א לבוא לד"נ כמ"ש וקמ"ל דוקא במקום שא"א להיות ד"נ אלא ממון הוא דבשלשה אבל היכא דאפשר בד"נ אע"ג דהשתא ליכא ד"נ כגון דלא התרו בו אפ"ה דנין בכ"ג. ותו' תירצו לדידהו תבעו ממון היינו שלא התרה בה כלל כו' ע"כ. ודאי לרש"י ליכא לתרוצי כן כיון דאכתי איכא למיחש לד"נ שע"י קול יבואי עדים אחרים שהתרו בה:

2 אבל במוציא שם רע כו'. עי' בקונט'. ולישנא קמא קשה אם לא מצא עדים אין קנס ומלקות כמ"ש בסמוך ואיך קאמר אבל במוציא ש"ר כו' שם נותן ק' כסף כו' וא"ל דהא דקאמר אבל. במוציא ש"ר פירושו שהביא הבעל עדים כו' כדפרישית בלישנא בתרא דא"כ קשה הל"ל אבל בנערה המאורסה ובא להרגה מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה וכ"ש מוציא שם רע ונראה דל"ב עיקר ועי' מ"ש בסמוך בד"ה ואתיא כו':

3 אבל בנערה המאורסה כו' עי' בקונט'. ובכתובות כתבתי דיש לקיים גירסה שלפנינו וה"פ ר' מנא אומר בנערה המאורסה פליגין שהביא הבעל עדים בעודה ארוסה שזינתה תחתיו אבל במוציא ש"ר שהביא עדים אחר הנישואין ד"ה מקום שהעדים כו' ור"י בר' בון אמר במוציא ש"ר פליגין אבל בשהביא עדים בעודה ארוסה ד"ה במקום שנסקלת מפסדת כתובתה ובהא פליגי ר' מנא סובר מוציא ש"ר לד"ה דין אחד הוא אבל סקילה והפסד כתובה פליגי לר"מ שני דינין הן ורבנן סברי דין אחד הן ור"י בר' בון סובר סקילה והפסד כתובה ד"ה דין אחד הן דחד טענה לשניהן ובמקום שחייבת סקילה מפסדת כתובתה אבל מיתה ומאה כסף שני דינין הן דפעמים שאינה בסקילה ואינו נותן ק' כסף כגון בבוגרת או שבאו העדים מאליהן ודומיהן:

4 ואתיא דר' מנא כו'. בקונט' כתבתי רבנן דאמרי בכ"ג הואיל ותבע נפשות תחלה. וקשה מאי איכא דתבע נפשות תחלה השתא מיהא ליכא נפשות וי"ל בחוששין לכבוד הראשונים פליגי. לפ"ז קשיא לי אבבלי בסוגיין דמשני רבא בדאיכנף כ"ג ואיבדור להו ואמר דונו לי מיהת ד"מ. לישני בשדנו כבר את העדים וקמיפלגי אי מצי האב לדון אח"כ אמאה סלע בשלשה. וביותר קשה קושיא זו לשיטת ר"ת וי"ל פשיטא ליה לרבא דר"מ מודה בהא דבעינן כ"ג ולשון הש"ס בבלי משמע כן דגרסינן שם וחכמים אומרים תבעו ממון בג' תבעו נפשות בכ"ג בשלמא לרבה כו' תבעו נפשות תחלה אפי' ממון בכ"ג. הרי דדוקא רבנן ס"ל דבכה"ג אף ממון בכ"ג אבל לר"מ אפילו בכה"ג ממון בג' וי"ל: