שבת ס״ה ב:י׳-ס״ו א:א׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רש"י פתח ↗

ור' יוסי אוסר - דלאו תכשיט הוא:

1 תוספות על יבמות פתח ↗

באנפיליא של בגד אתאן לרבנן - דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין רגילות לעשות כן וה"ה אנפיליא הקשה ר"ת דהכא משמע דר' יוסי לא חשיב קב הקיטע מנעל מדמוקי ברייתא דמכשרא ליה לחליצה כר' מאיר דוקא וכן משמע בפרק במה אשה שבת דף סה: ושם ואילו בפרק בתרא דיומא דף עח: ושם אמרינן דקב הקיטע בין לר' מאיר בין לרבי יוסי מנעל הוא וטעם דר' יוסי גבי שבת דלמא מיפסק ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר ועוד קשיא דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא שם אמרינן אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביה"כ ובשמעתין מדמי יה"כ לחליצה:

1 רא"ש פתח ↗

מתני' הקטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן בשבת והלכה כר' יוסי. הקיטע יוצא בקב שלו ופרש"י כגון שנקטעה רגלו אחד ועשה לו כמין דפוס של רגל וחקק בו מעט לשום שוקו בתוכו וידוע הוא שקטע כזה אינו יכול לילך זולתי המקלות שאוחז בידו : מכאן יש ללמוד שחגר יכול לילך במקלות אע"פ שאין קשורים בו אלא שאוחזם בידו וכן מסיפא דקתני כסא וסמוכות שלו פרש"י כשהוא מהלך נסמך על ידו בספסלים קטנים ואותן ספסלים אוחז בידו. ור"ת ז"ל התיר למי שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלות בשבת. ויראה דוקא מי שאינו יכול לילך כלל בלא מקלות מחמת חולי שבגופו אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו לא יצא בו בשבת:

2 אור זרוע פתח ↗

מתני' הקיטע יוצא בקב שלו דר"מ ור' יוסי אוסר ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהם בשבת ונכנסין בהם בעזרה. פירש"י הקיטע. שנקטעה רגלו יוצא בקב שלו. עושה לו כמין דפוס לרגלו וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו ולכך יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא. ור"י אוסר דלאו תכשיט הוא. ואם יש לו בית קבול כתיתין שנחקקו בו כדי קבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן טמא אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול הוא לטומאה והו"ל כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעינן שקיבול שלו עשוי לטלטל ע"י מה שנותנים לתוכו אבל שוקו אינו מטלטל אגב כלי. סמוכות שלו. יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו. טמאים מדרס. אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה. ויוצאין בהם בשבת דתכשיט דידיה הוא. ונכנסין בהם לעזרה. דאע"ג דתנן לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגל הן עכ"ל והא דפי' דר"י אוסר דלאו תכשיט הוא ליתא אלא העיקר כדפר"ח ור' יוסי אוסר וכדאוקמוה ומחתי בה סימנא ס' ס' כלומר ר' יוסי אוסר קסבר הקב של קיטע אינו חשוב כסנדל ואסור לצאת בו ביוה"כ וה"ט דר"י דאסר גזירה דילמא מישתמיט ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ושמואל נמי ורב יוסי הונא הדרי ואוקמה למתני' הקיטע יוצא דברי ר"מ עכ"ל וכ"פ ר"ת כפר"ח וקיי"ל כר"י ואסור לצאת בו וקשה אמאי אוסר ר"י לצאת בקב והלא מנעל הוא וגם אמאי חייש דילמא מישתמיט ואתי לאתויי ד"א ברה"ר הא אינו יכול לילך בלא הוא ועוד אמאי אינו טמא מדרס והלא נשען עליו והולך באותו דפוס של עץ העשוי כמין רגל של עץ ויכול ללכת בו כיון שאין לו כ"א רגל אחת קטועה לכן מפרשים רבותינו דכולה שמעתא מיירי בנקטעו שתי רגליו ועשה דפוס של עץ לשני ראשי שוקיו וסמוכות דהיינו מקלות שנשען ונסמך עליהם אבל על הקבין שבראש שוקיו אינו נסמך. השתא הכל מיושב דלפי פירש"י דפי' סמוכות היינו עור שעושה לשוקיו וכשנקטעו שתי רגליו אתי בגמגום. הלכך יש מיכן ללמוד ולהתיר ללכת בשבת במקלות שנשען עליהן כשהוא חיגר או כווצו גידי שוקיו והולך במקלות בסמוכות שלו דהיינו מקלות ולא פליגי ולד"ה יוצאין בהן בשבת דליכא למיחש דילמא אתי לאתויינהו. ראיה לדבר דתנן בסיפא דמתניתין כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהם בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה ופי' רש"י יש קיטע שכווצו ויבשו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול ללכת ועושה כמין כסא נמוך ויושב וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאחוריו סמוכות של אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת. ואין יוצאין בהם בשבת. רבותי אומרים מפני שאינם צריכים לו כל כך ולא נהירא לי האי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחו אארעא זימנין דמישתלפי. ואין נכנסין בו בעזרה דמנעל הוא עכ"ל. הא למדת דלא אסיר לצאת אלא בסמוכות שלו אבל הספסלים שבידיו כדי לסמוך בהם מותר לצאת בהם בשבת וה"ה במקלות. ומיהו ה"ר יוסף בר' משה זצ"ל מפרש בענין אחר הקיטע יוצא בקב שלו נקטעו שתי רגליו ועושה שתי סמוכות של עץ מה שקורי' שטולצ"י ובלע"ז אינקש ונותן שם ארכובותיו וקושר הסמוכות ליריכין והקבין שבראש שוקיו הם שלא יבחינו בנ"א שנקטעו רגליו אלא כסבורין שמפני חולי הולך בסמוכין וגם בשיושב עם שאר בני אדם לא ניכר כלל שנקטעו רגליו ולא שיש לו שום חולי. השתא אתי שפיר דר' יוסי אוסר לקבין לצאת בהם בשבת דילמא מפסיק ואייתו להו וגם טהורים מדרס שהרי אינו נסמך עליהם כלל כ"א על סמוכות שקשורין ביריכיו והשתא אין ראיה מיכן להתיר לחגר ללכת במקלות. מיהו מסיפא דמתני' איכא ראיה להיתרא כדפרישי' לעיל. והזקנים שנשענים על המקלות הואיל ויש בהם כח ללכת בלא מקלות ואינם מוליכים אותם אלא ליישר הליכתם אסורי' לצאת בהם בשבת כדתנן כדתניא מקל של זקנים טהורה מכלום ופירשה רבא למתני' משום דלתרוצי סוגיא עבידא ופירש"י לתרוצי לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה משום שרגליו ושוקיו רותתות אלא ולא לסמיכת כל גופו עכ"ל הלכך הואיל ואינם צריכים לו כ"א ליישר הדרך בעלמא הוי כמשוי הוא בידם ואסור:

5 לחם משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור פתח ↗

ומותר לצאת בסנדל של שעם וכו'. הרי״ף ז״ל בהלכות הביא בעיא של סנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכתב שם הר״ן ז״ל דאית ליה דבשל עץ נמי מותר לצאת ביוה״כ ודלא כרש״י דאית ליה דבשל עץ הוי מנעל ושל שעם וקש לא הוי מנעל וקשה על הר״ן ז״ל מאין לו על דברי הרי״ף ז״ל כן דהוא לא הזכיר אלא היתר בשל שעם ושל קש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש״י ז״ל אימא דאית ליה דרש״י ז״ל דאסור לצאת ביוה״כ ותו קשיא על הרי״ף ז״ל מ״ש בגמרא דף ע"ח: דכ״ע מנעל הוא משמע דכולהו איקרו מנעל וא״כ אסור לצאת ביוה״כ וכבר הקשה לו הרב בעל המאור כן והרמב״ן ז״ל בספר המלחמות האריך בתירוץ קושיא זו והעולה מדבריו הוא דר' יוסי ור״מ כולהו אית להו דהוי מנעל בין של עץ בין של קש ורבנן דנפקי בשל שעם והוא הדין בשל עץ אית להו כרבנן דפליגי אר״ע בפרק במה אשה דאמרו שם דף ס"ו על מה שאמר ר״ע בברייתא דסנדל של סיידין טמא מדרס ויוצאין בו בשבת וחולצין בו דלא הודו ופירשו בגמרא דלא הודו לו היינו ר' יוחנן בן נורי וכולהו אמוראי כר״י בן נורי אית להו. וקשיא טובא דהוא ז״ל עצמו הכריח שם מסוגיא דמחצלת של שיפא ושל קש דפרקא קמא דסוכה דף ט"ז ודף כ' דלית הלכתא כר״י בן נורי דמשמע מההיא סוגיא דבכל כלי קש ושיפא אפילו מילי דלאו אורחייהו לעשות מקש דמטמא הראוי למדרס מדרס והראוי למת למת. ועוד דלר״י בן נורי קב הקטע לא ליטמא כיון שאינו של עור דבגמרא פרק במה אשה שבת דף ס"ו משמע דמדמה ליה לסנדל של סיידין וכיון דרבי יוחנן אית ליה דסנדל של סיידין דאינו מטמא ה״ה בקב הקטע ואנן קי״ל דקב הקטע מטמא היכא דאית ליה בית קיבול כדאיתא במתניתין דף ס"ה: והביאה הרי״ף ז״ל בפרק במה אשה ואי כר״י בן נורי אע״ג דאית ליה בית קיבול כתיתין היכי משוי ליה מנא כדהקשה אביי בפרק יוה״כ דכיון דאין עליו תורת מנעל אע״ג דאית ביה בית קיבול כתיתין לא מטמא. ועוד קשה על רבינו ז״ל דהולך בשיטת הרי״ף ז״ל אי מפרש כן כדברי הרי״ף ז״ל כדפירש הרמב״ן ז״ל דהוא בהדיא פסק בפרק כ״ה מהלכות כלים דלא כר״י בן נורי בסנדל של סיידין דטמא מדרס וכן קב הקטע ואם כן פסק כהנהו רבנן דנפקי בשל שעם דאית להו כר״י בן נורי דהיינו לא הודו לו דר' יוסי אי אפשר דהא קי״ל כרבא דאמר דר' יוסי נמי אית ליה דהוי מנעל ומש״ה אסר לצאת ביוה״כ ולא קי״ל כותיה א״כ איך כתב הרמב״ן ז״ל דהנהו רבנן סברי כר״י בן נורי. וי״ל דר״י בן נורי קאמר דלא הוי כלי לענין טומאה ובודאי דכ״ש דלא הוי לענין חליצה וגם לענין יציאה בשבת שלא יוכלו לצאת בו אלא דאנן לא קיי״ל כר״י בן נורי לענין טומאה מההיא סוגיא דפ״ק דסוכה דמחצלת של שיפה שכתב הרמב״ן ז״ל וגם מההיא דקב הקטע דמתניתין דקאמר דמטמא מדרס ומ״מ בשאר דברים קי״ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקי בשל שעם הוו סברי כותיה בשאר דברים ואית להו דלא הודו לו לענין חליצה ולענין יציאה בשבת אע״ג דלית להו כותיה גבי טומאת מדרס. זה נ״ל ליישב דברי הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות במה שפי' בדברי הרי״ף ז״ל והמעיין יעיין שם כי נ״ל דא״א ליישבו בענין אחר. ולענין מה שהקשינו דמי הכריחו להר״ן לומר דהרי״ף לא יסבור כדברי רש״י ז״ל טעמו מבואר שם בדברי הרמב״ן ז״ל דכיון דרבינו ז״ל פסק לענין חליצה בפרק מצות חליצה דסנדל של עץ לא הוי סנדל הוא הדין נמי לענין יוה״כ דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב״ן ז״ל דזה נראה לו להר״ן ז״ל דוחק ומטעם זה רצה לומר ג״כ דרבינו אית ליה כדברי הרי״ף ז״ל דכיון דאיהו סבר כדברי הרי״ף ז״ל לענין חליצה שכן כתב בהלכות יבום וחליצה דאין חולצים בסנדל של עץ הוא הדין ליוה״כ ומשום הכי ודאי דהרי״ף והרמב״ם ז״ל לית להו פירוש רש״י ז״ל ודלא כאחד מהגדולים שכתב בטור אורח חיים בהלכות יוה״כ שדברי רבינו ז״ל הם סתומים ולא ידע היכן נוטים דודאי דדבריו נוטים לדברי הרי״ף ז״ל דההכרח שיש על הרי״ף ז״ל לומר דאית ליה דסנדל של עץ הוי שוה לשל שעם משום דפסק בפרק מצות חליצה דאין חולצים בו ההכרח עצמו יש לנו על דברי הרמב״ם ז״ל ונוסף לנו הכרח על הרמב״ם ז״ל דהוא כתב בפ' כ״ה מהלכות כלים דסנדל של סיידין הוי של עץ ולפירוש רש״י ז״ל מוכרח לומר דהוי של קש כאשר תראה בדברי הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות וע״ש. ומ״מ קשה דמנעל התפור בפשתן דאית לן דאין חולצים בו משום דבעינן כולו תחש אם כן יהא מותר לצאת בו ביוה״כ כיון דאי שרית מנעל שאינו של עור ביוה״כ משום דרחמנא מעטיה גבי חליצה מתחש א״כ תפור בפשתן נמי הא מעטיה רחמנא מתחש ויהא מותר לצאת ביוה״כ ובשלמא למי שמפרש דלכתחילה אין חולצין בו אבל בדיעבד חליצתו כשרה ניחא אבל רבינו כתב בהלכות יבום דבדיעבד חליצתו פסולה וא״כ לדבריו קשה ואולי לא מדמינן כולי האי יוה״כ לחליצה דמכל מקום אמרינן גבי חליצה קפיד רחמנא דלהוי כולו תחש אבל ביוה״כ די לנו שיהא של עור לאסור אפילו שיהא תפור בפשתן דמ״מ מנעל מיקרי:

10 רש"י פתח ↗

מתני' הקיטע - שנקטעה רגלו:

10 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ב משנה הקיטע קטוע רגל יוצא בשבת בקב רגל עשויה עץ שלו שדינו כמנעל, אלו דברי ר' מאיר

10 בית יוסף פתח ↗

אין הקטע יוצא בקב שלו וכו' משנה בס"פ במה אשה שבת סה: הקטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ור' יוסי אוסר ופירש"י קטע שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ור' יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי ור"י בח"ה ביאר הדבר יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלך בו שעכ"פ הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהם כמו שיתבאר כיון שצורך הילוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הילכך כיון דאינו צורך הילוכו אסור וכן כתבו הגהות בפי"ט בשם סמ"ג וכ"כ בספר התרומה וכתב הריב"ש בתשובה מיהו אם הקב הזה מחופה עור כעין שעושים לאותם שקורים בטינ"ש אפי' ר' יוסי מודה דמותר לצאת בו וגם אשה חולצת בו כדאיתא בהדיא בפרק מצות חליצה יבמות קב: עכ"ל:

1 מַתְנִי׳ הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר,

2 וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ור' יוסי אוסר, שאינו מחשיב אותו למנעל.

1 רשב"א פתח ↗

מתני': הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר. פירש רש"י ז"ל: דבמנעל ולא מנעל פליגי, דרבי מאיר סבר מנעל הוא ולפיכך יוצא בו, ורבי יוסי סבר לאו מנעל הוא ואינו לו אלא משוי ולפיכך אינו יוצא בו. ובודאי דלכאורה כפירושו בפירוש משמע מסוגיא דגמרא דהכא סו, א, דאמרינן ואף שמואל הדר ביה דתנן יבמות קא, א חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה, ואמרינן מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר, אלמא מדאוקימנא הא דחליצה בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי שמע מינה דבמנעל ולא מנעל פליגי, דחליצה במנעל ולא מנעל תליא מילתא. ומדרב הונא נמי שמעינן לה, דתנן סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דברי רבי עקיבא ולא הודו לו, ואמר רב הונא מאן לא הודו לו רבי יוסי מאן הודו לו רבי מאיר.

5 הפלאה שבערכין על ספר הערוך פתח ↗

סמד א' שבת דף ס"ו. במשנה הקיטע יוצא בקב שלו וכו' סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה פי' סמוכות של קב טמאין מדרס שהוא כמנעל שהולכין עליו כך הולך על זה ויוצאין בהן בשבת דאין יכול להלוך אלא בהן ולא הוי כמשוי ונכנסין בהן לעזרה דאינו מנעל כסא וסמוכות שלו פירוש מי שנקטעו שתי רגליו עושין לו כעין כסא שמהלך עליו ועושין לו סמוכות שמגינים על השוקים שלא יגרר לארץ והני נמי טמאין מדרס לפי שסמוך עליהן ואין יוצאין בהן בשבת לפי שיכול להלך בלא אותן סמוכין ואין נכנסין בהן לעזרה דהואיל ומגינים על הרגל כמנעל הרי הן כמנעל ואסור ליכנס בהן לעזרה ועכ"ל. וז"ל רש"י ואין יוצאין בהן בשבת. רבותינו אומרים מפני שאין צריך לו כל כך ולא נהירא לי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלי ולא מנחו אארעא זימנין דמשתלפי עכ"ל:שם ביצה דף כ"א. חולין דף קנ"ד: אני היום סמכוניי באשישות. פירוש אותו היום סמכוהו בישיבה והושיבוהו בראש עכ"ל. וז"ל רש"י בביצה אני היום סמכוני באשישות יום טוב הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד. ובחולין כתב רש"י בזה הלשון. סמכוני באשישות כלומר צריכני חיזוק לפי שסר כחי מכח הדרשה שדרשתי היום ברבים דשבת הרגל היתה עכ"ל:

10 תוספות פתח ↗

הקיטע יוצא בקב שלו - פ"ה קיטע שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו ס"א והוא נסמך עליו ומש"ה יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא ור' יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי והקשה רבינו תם דבמסכת יומא דף ח: ושם משמע דלכ"ע מנעל הוא ואסור לנעול בו ביוה"כ ולענין שבת בהא הוא דפליגי דרבי יוסי גזר דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ורבי מאיר לא גזר וי"ל דה"נ בהא פליגי דטעמא דר' יוסי דכיון דלא הוי של עור לא מיהדק ואיכא למיחש דילמא מיפסיק ואתי לאתויי אך קשה מהא דאמר בגמרא חלצה בסנדל כו' חליצתו כשרה ואמר שמואל ר"מ הוא משמע דלר' יוסי חליצתו פסולה ואמאי כיון דמנעל הוא וי"ל דהאי נמי בהא תליא דכיון דלענין שבת גזר דילמא מיפסיק אינו ראוי להלך בו ודמי לקטן שחלץ במנעל גדול דחליצתו פסולה כדאיתא בפ' מצות חליצה יבות קג: משום דנעלו כתיב נעלו הראוי לו וא"ת היכי גזרי דילמא נפיל ואתי לאתויי הלא אין לו אלא רגל אחד ואי נפיל לא יזוז ממקומו ואומר ר"י דמיירי שנושא בידו מקל ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל והשתא אי נמי מיפסיק יוכל להלך מכאן יש להתיר למי . שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת והרב פור"ת פי' דקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל ובהא פליגי ר' יוסי סבר כיון שאינו נסמך עליו אלא תלוי באויר חיישינן דילמא נפיל ור"מ לא חייש ולפי זה אין ראיה להתיר לקיטע לצאת במקלו אמנם יש להתיר מסיפא דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי לאתויי אבל הכסא והספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל וק"ק לפי זה אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס כיון שאינו נסמך עליו ושמא כשהוא יושב פעמים הוא נסמך עליו ולכך עושה לו בית קבול כתיתין שלא יוזק בקשר העץ שהוא יושב:

10 חכמת שלמה פתח ↗

בד"ה הקיטע כו' אבל הכסא שבידו כו' כצ"ל:

10 רשב״א על ביצה פתח ↗

אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה. וטעמא דסומא לפי שאפשר לו בלא מקל ואפילו ביום טוב אסור אבל קיטע שאינו יכול לילך אלא בסמיכות מותר אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט, וזהו ששנינו בפרק במה אשה שבת סה, ב יוצא הקטע בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר וכו' סמוכות שלו טמאין ויוצאין בהן בשבת, ופרש"י שם שהקב הוא חקוק להניח בו שוקו וסמוכות היינו סמוכות של קטע בשני רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובתיו ועושה סמוכות של עור בשוקו, ומדבריו למדנו דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלי מקלו שמותר לצאת בהן אפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעליו, ואף על פי שאין קשורין בו ליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויי שהרי אינו יכול להלך אלא אם כן נשען עליהם וכן התירו בתוס', ואמרו משמו של ר"ת שהתיר לאחד שנכו' ידי שנכווצו גידי שוקו לצאת במקלו בידו.

« שבת ס״ה ע״א שבת ס״ו ע״ב »