שבת קכ״ח א:י״ז-י״ח

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

17 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: ורב הונא האם אמר כי מותר לטלטלו? והא והרי רב הונא תלמיד של רב הוה היה, ורב הלא כשיטת ר' יהודה סבירא ליה סבור הוא דאית ליה שיש לו, מקבל ר' יהודה את דין מוקצה, וכשיטה זו תהא אם כן אף דעתו של רב, ואיך אומר רב הונא תלמידו שמותר לטלטלו?!

17 תוספות על שבת פתח ↗

הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת - פירש הר"ר יוסף דלא נקט אפרוח חי משום דחי חזי לשתק בו תינוק כשבוכה ואין נראה דהא בההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין לעיל שבת דף מג. משמע דאסור לטלטל ועוד אי מחיים שרי אמאי קאמר בסמוך דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין אלא ודאי בעלי חיים מוקצין הם כגרוגרות וצימוקין ומקצה אותם גם מכלבים ולא דמי לבשר תפל שמותר לר"ש מדפריך בפרק מפנין לקמן שבת קכח. על רב הונא דשרי והא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה אבל לר' שמעון משמע דשרי משום דאינו מקצהו מכלבים כמו בעלי חיים:

17 תועפות ראם פתח ↗

לכהן ואמר עולא סתם חרמים לכהן ורב יהודה כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס והנה הסמ"ג ס"ס קל"ב ממ"ע כ' מי שהחרים בזה"ז מטלטלין סתם הרי אלו נתנים לכהנים הנמצאים באותו מקום שהלכה כדברי האומר סתם חרמים לכהנים שכך פסקו רב ועולא בפ' המקדיש ואין הלכה כרב יהודה שאומר סתם חרמים לבדק הבית עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין דין א' דסתם חרמים לכהנים ועיי"ש בכ"מ אבל היראים כ' חוששין לדברי ר' יהודא. מיהו במש"כ היראים והסמ"ג דרב אמר הלכה סתם חרמים לכהנים פשט הסוגיא מבוארת דרב ס"ל הלכה דסתם חרמים לבדק הבית ומ"ש הלכה כריב"ב פי' למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר"י ב"ב עיין בגמרא. ובבה"ז למס' ערכין שם עמד ע"ד הסמ"ג ויישב דבריו וה"נ. יתפרש דברי היראים וא"ש לפ"ד היראים והסמ"ג דרב הונא ס"ל כחכמים דסתם חרמים לכהנים עיין תמורה ל"ב א' תוד"ה כל ובשבת קכ"ח א' אמרו רב הונא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהודה ס"ל עיי"ש וא"כ ה"נ קשה דהא רב ס"ל כריב"ב, ובס' חיבת הקדש למס' תמורה שם העיר בזה אבל להיראים והסמ"ג שפיר ס"ל לר"ה כרב רבו דסתם חרמים לכהנים ועיין בס' ברכי יוסף ליו"ד סי' ש"ו שהביא ד' היראים והסמ"ג וכ' שהאריך בדבר זה בהגהותיו לרמב"ם פ"ג דערכין ולא זכיתי לראות דבריו בזה:

18 רש"י פתח ↗

במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה - כלומר באיסור מוקצה לענין אכילה סבר לה כרבי יהודה דאסר לאוכלו ובאיסור מוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון:

18 תוספות על שבת פתח ↗

למימרא דרב כר"ש ס"ל - פי' בקונט' למימרא דרב בכולי שבת כר' שמעון סבירא ליה ולי נראה דאם כן הוה ליה לאקשויי מכרכי דזוזי דרב אסר בפרק קמא דף יט: וכמה אמוראין דמחלקין באיסורי שבת כדאמר בפרק מפנין לקמן שבת קכח. במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה לטלטול כו' ונראה לר"ת דמשמע ליה דטעמא דר' שמעון במתני' משום דשרי דבר שאין מתכוין ות"ק אסר ליה אפי' לתענוג משום דזימנין לרפואה קעביד ואסר בעלמא דבר שאין מתכוין ור"ש דמקיל בעלמא קשרי נמי הכא בשאין מתכוין לרפואה והשתא אתי שפיר:

18 תוספות רי"ד על ביצה פתח ↗

אמר רב יהודא אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלי ביו"ט אי קשי' הא בשילהי מסכת שבת אמרו הלכה כר' שמעון וכן שמואל עזירא ור' יוחנן והכא היכא אסור ליה להאי שפוד ועלה בלבי לתרץ כאן כדתרצית בשילהי מסכת שבת קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק כירה אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהוד' והכא אמרי' אמר הלכה כר' שמעון ותרצתי דתרתי מוקצה ננהו ובמוקצה לטלטול סבירא ליה לר' יוחנן כר' יהוד' ובמוקצה לאכילה סבירא ליה כר' שמעון והכא נמי מה דפסק שמואל הלכה כר' שמעון היא מקצה לאכילה אבל במקצה לטלטול סבירא ליה כר' יהוד' אבל קשי' לי מאי דאמרינן בפ' קמא דשבת מחצלאות של בדדין רב אסור שמואל שרי אלמא גם במוקצה לטלטול הי' סבירא ליה כר' שמעון ואין לומר דשמואל סבירא ליה כר' נחמן ובשבת פסק הלכה כר' שמעון וביו"ט כר' יהודה והם ה"נ שמואל בשבת סבירא ליה כר' שמעון בין במקצה לאכילה ובין במקצה לטלטול וביו"ט סבירא ליה כר' יהוד' בין במקצה לטלטול כגון השפוד ובין במוקצה לאכילה כדאמרן בריש מסכת גבי אפרוח שנולד בי"ט דשמואל שרי מתוך שמתיר עצמו לשחיטה וטעם דהואיל ומתיר עצמו בשחיט' הא לאו הכי הוי אסיר אלמא אית לי' מקצה אין לומר כן דר"נ לא פסק וחולק בין יו"ט לשבת אלא במקצה לאכילה ומשום דאשכח סתמא דמוכחא הכי כדכתבית בשילהי שבת במהדור' קמא אבל במקצה לטלטול מצי לן לחלק לאסור ביו"ט ולהתיר בשבת והא כולהו סתמא דשבת מוכחא דמקצה לטלטול אסור כדכתבית התם והנכון בעיני דלא גרסי' הכא שמואל אלא אמר רב יהוד' לחודיה ומשום דאמרי' לעיל מיני' אמר ר' יהוד' אמר שמואל שפיד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט אשתבש וגרסי' ה"נ אמר ר' יהוד' אמר שמואל ושמואל סבירא ליה כר' שמעון:

17 רַב הוּנָא אָמַר מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ? וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִיד דְּרַב הֲוָה, וְרַב כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה?!

18 בְּמוּקְצֶה לַאֲכִילָה — סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, בְּמוּקְצֶה לְטַלְטֵל — סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

17 תוספות על שבועות פתח ↗

כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה. תימה בגט פשוט ב"ב דף קע. גבי עובדא דרב יצחק בר יוסף דהוה מסיק זוזי ברבי אבא מסיק אף על גב דהמלוה חבירו בעדים אין כו' כי טעין ואמר פרעתי בפני פלוני ופלוני צריך לברר ויבואו פלוני ופלוני ויעידו ואמאי הא אמרינן לאו אדעתיה וי"ל דרבא סבר ליה כמ"ד אין צריך לברר אי נמי כמו שפירש רבינו תם צריך לברר אמיתות הדברים כמו שיכול ומכל מקום אי לא משכח להו או אתו ואמרו להד"ם לא מפסיד וכן מוכח בירושלמי שהביא ר"ח דגרסי' התם הבא לידון בשטר וחזקה רבי אומר נידון בשטר פירוש שצריך לברר רבן שמעון בן גמליאל אומר נידון בחזקה בא מעשה לפני רבי והורה כרשב"ג קשיא דרבי אדרבי לא קשיא רבי לא רצה אלא לעמוד על אמיתת הדבר ואית דגרס התם בא מעשה לפני רבי חייא ופריך מינה אדרבי לפי שתלמידו היה כדפריך בפרק מפנין שבת דף קכח. מדרב הונא אדרב משום דרב הונא תלמידו דרב הוה ובקונטרס פירש בריש פרק זה בורר סנהדרין דף כג: למ"ד צריך לברר שאם בקש ולא מצא הפסיד:

17 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

שלחו ליה מבי רב כו' קנו מידו מהו. פי' שכתבו קנין בשטר עם הזיכוי שלח ליה אין אחר הקנין כלום ואין יכול לחזור בו ואפי' לעצמו נמי אינו יכול לחזור בו כדמפרש רב הונא ורבינו יעקב פירש סוגיא זו בענין אחר ומיירו רב ושמואל אפי' היכא שאין כתוב הקנין בשטר אלא קנין בעלמא ומתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה היינו בקנין וסיפא דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה מיירי בלא קנין ולא מיירי סיפא דומיא דרישא וההיא דכתב וזיכה היינו מסתמא כפי' רבינו שמואל שזיכוי זה במקום קנין עומד והא דקאמרי' לעיל דייתיקי מבטלת דייתיקי בכתב לזה ולזה היינו כשלא כתב לו לשם שטר אלא לשם צוואה בעלמא והשתא לא תקשה מידי מההיא דסוף פ"ק דבבא מציעא דהתם איירי בדייתיקי של צוואה דסתם דייתיקי דצוואה היא ואין נראה דלשון דייתיקי לא משמע אלא שטר גמור שנתנו לשם שטר של אותה מתנה דהכי משמע לישנא דכתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ועוד דמה שפירש דסיפא דמתני' לא מיירי כעין רישא אין נראה כלל דא"כ דקתני רישא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אפי' לא שייר נמי כיון דע"י קנין ובסיפא דקתני לא שייר אין מתנתו מתנה אפילו שייר נמי כיון דליכא קנין על כן נראה יותר כדפרישית וגם מה שפירש ר"ת דמשנתנו מיירי אליבא דרב בלא קנין משמע שרוצה לומר דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין היינו אפילו בקנין לחוד וגם פירש דבהא קיימא לן כרב כיון דשמואל אמר לא ידענא מה אידון בה אע"ג דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני וקשה אמאי דפסיק לעיל דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ומשני מתניתין בדקנו מיניה א"כ מאי איריא שייר אפי' לא שייר נמי דאין נראה כלל שיחלוק רב על פסק הלכה שפסקנו לעיל מתנה דשכיב מרע במקצת בעיא קנין ועוד דאמרי' בגיטין פ' התקבל גיטין דף סו. מכלל דרב הונא סבר מתנת שכיב מרע לא בעיא קנין והא קיימא לן דבעיא קנין ומאי קושיא אי פליג רב הונא על פסק הלכה זה וסבר ליה כרב רביה דהכא דהא בשבת פ' מפנין שבת ד' קכח. פריך על רב הונא מרב רביה דקאמר התם והא רב הונא תלמידיה דרב הוה ורב אית ליה מוקצה ועוד דאמרי בי רב הכא ואמרי בי רב היינו רב הונא כמו שמפרש ר"ת בסוף פ"ק דסנהדרין דף יז: ושם ד"ה אלא וגם רש"י סובר כן דהיינו רב הונא היכא דלא מוכח שהוא רב המנונא:

17 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומעתה לפ"ז נראה דגם מסוגיא דיבמות פרק הבא על יבמתו שם ליכא שום ראי'. משום דהתם אליבא דרבה קיימינן. וכל מילי דמר עביד כרב בר מתלת. כדאמרינן בפ"ב דשבת כ"ב ע"א ובשאר דוכתי. וכיון דכבר נתבאר דרב כרבנן דריב"כ ס"ל רבה נמי כוותי' ס"ל. אבל לדידן איכא למימר דלא קיי"ל הכי כדכתיבנא. וממילא גם מסוגיא דסוף גיטין אין הכרע משום דהתם רב הונא הוא דקאמר לה. וכן שאר אמוראי אליבא דרב הונא הוא דקאמרי. וכמש"כ התוס' שם בד"ה אף זה וכו' עיי"ש. וא"כ איכא למימר דרב הונא דהו"ל תלמידי' דרב. ומסתמא בכל דוכתי כרב רבי' ס"ל. וכמבואר בשבת פרק מפנין שבת קכ"ח ע"א דפרכינן והא רב הונא תלמידי' דרב הוה ורב כר"י ס"ל דאית לי' מוקצה עיי"ש. וכיו"ב בפרק בתרא דביצה מ' ע"א ובפרק בתרא דב"ק קט"ו ע"א עיי"ש. הרי מבואר דמסתמא רב הונא בשיטת רב רבי' קאי בכל דוכתי. ואם כן הכא נמי ודאי לטעמי' אזיל דקאי כרב דס"ל כרבנן דר"י בן כיפר. אבל אנן איכא למימר דלא קיי"ל הכי מטעם שנתבאר. ולפ"ז איכא למימר נמי מאי דקאמר רב ביבמות פרק ב"ש יבמות ק"ח ע"ב דאם יצאתה מראשון בגט ומשני במיאון דאסורה לחזור לראשון. והיינו משום דס"ל דגרושתו שזינתה נמי אסורה לו משום מחזיר גרושתו. כמו שביארנו לעיל לשיטת התוס' וסייעתם. היינו משום דרב לשיטתו אזיל דס"ל כרבנן דריב"כ. דלדידהו אפי' בזנות נמי מתסרא וכמו שביארנו לעיל. אבל רבי ישמעאל בר"י דפליג עלי' ס"ל כר"י בן כיפר. ולהכי פליג עלי' דרב וס"ל דמותרת:

18 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומשיבים: במוקצה לאכילה, כלומר, לענין הקצאת דבר מאכל מן הדעת, סבר לה סבור הוא רב כשיטת ר' יהודה, שאסור באכילה ואילו במוקצה לענין האיסור לטלטל סבר לה סבור הוא כשיטת ר' שמעון שאינו סובר את דין מוקצה ומתיר בטלטול.

18 ציון לנפש חיה על שבת פתח ↗

אלא דהא גופא קשיא למה הוצרך רש"י להביא ראיה מברייתא דלעיל שהרי בהך ברייתא מפורש דר"ש אומר כבתה מותר לטלטלה דמשמע כבתה כבר וכבר הוכחתי מדברי רש"י עצמו דכבתה אי אפשר לפרש כלל לשון כבה והולך ומ"ש מהרש"א בזה דמברייתא זו לא שמענו דאוסר ר"ש רק הטלטול לכך הוצרך להביא ראיה מברייתא דלעיל דאוסר הסיפוק אני תמה דאם הטלטול אסור ק"ו הסיפוק שלעולם חמיר מוקצה דאכילה ממוקצה דטלטול כמבואר בדף קכ"ח ע"א:

18 רשב"א פתח ↗

במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה. פירש רש"י ז"ל: באיסור אכילת מוקצה סבר לה כר' יהודה שאסור לאוכלו אבל שרי לטלטלו דדי לו שאסרתו עליו באכילה אלא מותר לטלטלו כר' שמעון. ויש מקשים והא אמרינן בשלהי פרק קמא יט, ב בכרכי דזוגי דרב אסור. ויש לומר דדבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטלי משום דדי לו שאסרתו באכילה, אבל במה שאינו עומד לאכילה סבירא ליה כר"י.ועדיין קשה דהא אמר רב בפרק כירה שבת מה, א מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב ואוקימנא התם כר' יהודה, ואע"ג דאיכא שמן בנר דראוי לאכילה, ואפילו הכי אסור לטלטל. יש לומר שאף מותר השמן שבנר אינו ראוי לאכילה. וכל זה כפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס בשר תפל דאף הוא עומד לאכילה, אבל לגירסת הספרים והאלפסי ז"ל דגרסי בשר תפוח, אי אפשר לומר כן. ויש לומר ההיא דכרכי דזוגי מוקצה מחמת מיאוס הוא, וכדמפרש ר"ת ז"ל מחצלאות שפורשין על גבי דגים מלוחים וריחן רע ונמאסין, וההיא דנר מוקצה מחמת איסור, ובמוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור סבר לה נמי כותיה דרבי יהודה, וכדמוכח נמי בשלהי פרק בתרא דמכילתין קנז, א.

« שבת קכ״ז ע״ב שבת קכ״ח ע״ב »