מקור תלמוד ירושלמי בבא קמא ט׳:ה׳
5 משנה: נָתַן צֶמֶר לַצַּבָּע וְהִקְדִּיחֳהּ הַיּוֹרָה נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. צְבָעוֹ כָאוּר אִם הַשְּׁבָח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבָח נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁבָח. לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָאוֹ שָׁחוֹר שָׁחוֹר וּצְבָאוֹ אָדוֹם רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הַשְּׁבָח יֶתֶר עַל הַיְצִיאָה נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבָח נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁבָח.
6 הלכה: נָתַן צֶמֶר לַצַּבָּע כול׳. רַב הוּנָא אָמַר. שֶׁהִקְדִּיחוּ סַמְמָנִין. אֲבָל הִקְדִּיחָה יוֹרָה אוֹמֵר לוֹ. הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ. שְׁמוּאֵל אָמַר. אֲפִילוּ הִקְדִּיחוּ סַמְמָנִין אוֹמֵר לוֹ. הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ.
7 מָהוּ אִם הַשְּׁבָח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה נוֹתֵן לוֹ הַהוֹצָאָה. בַּר נַשׁ דִּיהַב לְחַבְרֵיהּ חֲמִשָּׁה מִינֵי עֲמַר וַחֲמִשָּׁה מִינֵי סַמְמָנִין וָעֲשָׂרָה מָנוֹי אַגְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. צִיבְעֵיהּ סוֹמַק וּצְבָעֵיהּ אוּכָּם. אֲמַר לֵיהּ. אִילּוּ צְבַעְתֵּיהּ סוֹמַק הֲוָה טָב עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה מָנוֹי וּכְדוּ דִצְבַעְתֵּיהּ אוּכָּם לֵית הוּא טָב אֶלָּא עֶשְׂרִין מָנוֹי. אַתְּ אוֹבַדְתְּ דִּידָךְ. אֲנָא לָא אוֹבֵד דִּידִי. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. וְתִשְׁמַע מִינֵּהּ. בַּר נַשׁ דִּיהַב לְחַבְרֵיהּ ח̇ דֵּינָרִין דִּזְבִין לֵיהּ חִיטִּין מִטִּיבֵּרִיָּה וּזְבַן לֵיהּ מִצִּיפּוֹרִי. אֲמַר לֵיהּ. אִילּוּ זְבַנְתְּ לִי מִטִּיבֵּרִיָּא הֲווֹן עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה מוֹדִיי. כְּדוֹן דִּזְבַנְתְּ מִצִּיפּוֹרִי לֵיתְנוּן אֶלָּא עֶשְׂרִין מוֹדִיי. אַתְּ אוֹבַדְתְּ דִּידָךְ. אֲנָא לָא אוֹבֵד דִּידִי.
8 תַּנֵּי. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵירוֹ לִיקַּח לוֹ חִטִּים וְלָקַח לוֹ שְׂעוֹרִים. אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ. וְתַנֵּי חוֹרָן. אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לִשְׁנֵיהֶן. מָן דָּמַר אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ רִבִּי מֵאִיר. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי מֵאִיר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵון הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לַלּוֹקֵחַ. וּמָן דָּמַר אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לִשְׁנֵיהֶן רִבִּי יְהוּדָה. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוּדָן. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵון הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לְבַעַל הַמָּעוֹת. וְלָמָּה אֵין חוֹלֵק עִמּוֹ. שֶׁאָסוּר לִיהֲנוֹת מֵחֲבֵירוֹ. מֵעַתָּה אֲפִילוּ אָמַר לוֹ לִיקַּח לוֹ חִטִּים וְלָקַח לוֹ חִטִּים. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ לִיקַּח לוֹ בָהֶן חִטִּין וְלָקַח לוֹ חִטִּין לֹא נִתְכַּוֵון הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לְבַעַל הַמָּעוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ לִיקַּח חִיטִּים וְלָקַח לוֹ שְׂעוֹרִים לֹא נִתְכַּוֵון מוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לַלּוֹקֵחַ וְקִיֵים מַה בְיָדֵיהּ. אָמַר רִבִּי נָסָא. בְּשָׁעָה שֶׁקִּיֵים שְׁלִיחוּתוֹ לֹא נִתְכַּוֵון הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת לְבַעַל הַמָּעוֹת. לא קִיֵים שְׁלִיחוּתוֹ נִתְכַּוֵון לְזַכּוֹת לַלּוֹקֵחַ. וְלָמָּה חוֹלֵק עִמּוֹ. אָמַר. הוֹאִיל וּבָאָת לוֹ הֲנָיָיה מִתַּחַת יָדוֹ אַף הוּא חוֹלֵק עִמּוֹ.
9 הָתִיב רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר בָּא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. וְהָתַנִּינָן. אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְאֶחֶד הַמַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. אָמַר. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לוֹמַר בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. וְהָתַנִּינָן. עֶרְכִּי עָלַי. כֵּיוָן שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי לֹא קָבַע לְעַצְמוֹ אֶלָּא נ̇ סֶלַע. הָאוֹמֵר. עֶרְכִּי עָלַי עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְסַדֵּר מַה שֶׁעַל אִשְתִּי וּבָנַיי. רִבִּי נָסָא בְשֵׁם רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה. הָאוֹמֵר. עֶרְכִּי עָלַי עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְסַדֵּר מֵחֶפֶץ פְּלוֹנִי. אֵין מְסַדְּרִין לוֹ מֵאוֹתוֹ הַחֵפֶץ. רַב הוֹשַׁעְיָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין שָׁמִין עֲרָכִין מִן הַמִּטַּלְטְלַין דְּבַר תּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן.
פירוש שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי בבא קמא ט׳:ה׳
5 שמואל אמר אפי' הקדיחו סממנין אומר לו הש"ל כו'. — צ"ל: אפי' הקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו מהו אם השבח כו' לפרש"י בבבלי צ"ח ב' קשה מה ששנינו סתם "אם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח" דהא פעמים שאינו נותן לו כל השבח כגון שהשבח הוא יותר מכפי מה שהתנה עמו לשכר שבאופן זה אינו נותן לו אלא שכרו כ"ש רש"י שם, ועוד קשה דר"מ שאמר "נותן לו" היינו הצובע לבעל הצמר, אבל בדברי ר' יהודה "נותן לו" היינו להפך בעל הצמר לצובע, ולכן בביאור זה שיטה אחרת להירושלמי והוא ד"שבח" נקרא מה שהיה משביח הצמר אחר הצביעה יותר מכדי שעולין דמי הצמר והצבע ושכר הצובע, ו"יציאה" נקראה השכר שמעלה להצובע בעד מלאכתו בלבד ולפי משל הירושלמי כאן השבח הוא חמשה מנים והיציאה עשרה מנה והרי היציאה יתירה על השבח חמשה מנים וצריך הצובע ליתן לבעל הצמר חמשה מנים כדי שלא יפסיד בעל הצמר משבחו ולפיכך אין הצובע נוטל בשכרו אלא חמשה מנים, ואם השבח יתר על היציאה כגון שאם היה צובעו אדום היה שוה ארבעים מנה ומאחר שצבעו שחור אינו שוה אלא עשרים מנה ולפי שדמי הצמר והצבע ושכר מלאכה אינן אלא עשרים מנה נמצא שהשבח הוא עשרים מנה והיציאה אינה אלא עשרה מנה לפיכך נותן לו הצובע לבעל הצמר את היציאה דהיינו שכר מלאכתו עשרה מנה והיינו שאינו נוטל כלום בשכר מלאכתו וגם בעל הצמר מפסיד משבחו עשרה מנה שאין הצובע חייב להשלים לו מביתו עוד עשרה מנה ורק מפסיד שכר מלאכתו בלבד, זה ביאור הירושלמי לפי דעתי וע' בבלי ק' ב' תוד"ה "אם" ובהגהות אשירי שם שנדחקו בביאור הירושלמי.
6 ותני חורן אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לשניהן מ"ט דר' יודן כו'. —צ"ל: ואם הותירו הותירו לשניהן מאן דמר אם הותירו הותירו לו ר"מ מ"ד אם הותירו לשניהן ר' יודן מ"ט דר' יודן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח כ"ה בדמאי פ"ו הי"ב ע"ש ולמה הוא חולק עמו פי' למה חולק הלוקח עם בעל המעות שאסור ליהנות מחבירו פי' שזה הלוקח אסור ליהנות ממעות של חבירו כשאין גם לחבירו הנאה מזה מעתה אפי' אמר לו ליקח לו חטים ולקח לו חטים בשעה שאמר לו ליקח לו חטים ולקח לו חטים ונשמט מן "חטים" עד "חטים" לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה כו' וקיים מה בידיה פי' וכי יודע המוכר בשעה שמזכה לו לשליח אם הוא קונה מה שצוה לו המשלח או לא א"ר נםא בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות כו' אתיב ר' שמעון בר בא ע' מ"ש בברכות פ"ב ה"ז קומי ר' יוחנן כו' אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בכלים שצבע לשמן וכי מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשתו ובניו ונשמט מן "ובניו" עד "ובניו" א"ל לא עלה על דעתו להקדיש כסות אשתו ובניו והתנינן ואחד המעריך עצמו כיון שאמר ערכי עלי לא קבל לעצמו חמשים סלע כאומר ערכי עלי כו' ר' הושעיא בשם שמעון בר בא זאת אומרת שאין שמין כו' פי' דאל"כ לא היה תנאו מועיל כלום דהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כבב"מ סופ"ז.