מקור תלמוד ירושלמי בבא קמא ז׳:ד׳
4 משנה: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח בַּשַּׁבָּת. גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. גָּנַב מִשֶׁלְּאָבִיו וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר. גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קֳדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָיב בְּאַחֵרָיוּתָן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְשֶׁאֵינוֹ חַיָיב בְּאַחֵרָיוּתָן פָּטוּר.
5 הלכה: גָּנַב וְטָבַח בַּשַּׁבָּת כול׳. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵּׁם רִבִּי יוֹחָנָן מֵזִיד בְּחֵלֶב וְשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּן מַתְרִין בּוֹ וְלוֹקֶה וּמֵבִיא קָרְבָּן. מָאן תַּנִּיתָהּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנִּינָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קֳדָשִׁים שֶׁחַיָיב בְּאַחֵרָיוּתָן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְשֶׁאֵין חַיָיב בְּאַחֵרָיוּתָן פָּטוּר.
6 רִבִּי יוֹסְטָא בֵּירִבִּי מַתּוֹן שָׁאַל. הַפּוֹדֶה כַלְכָּלָה מִיַּד הַגִּזְבָּר מָהוּ שֶׁתיבטל לְמַעְשְׂרוֹת. מָתִיב רֵישׁ לָקִישׁ. וְהָתַנִּינָן. גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. הַמַּקְדִּישׁ אֵינוֹ כְמוֹכֵר. וְדִכְוָותָהּ הָפּוֹדֶה אֵינוֹ כְלוֹקֵחַ. מִילְּתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ אָמְרָה. מְכִירָה כְפִדְיוֹן. אָמְרֵי. רָאוּי הוּא לִפְדּוֹתוֹ וּלְאוֹכְלוֹ.
7 אָמַר רִבִּי לָעְזָר. רָאוּ אוֹתוֹ שׁוֹחֵט שׁוֹר שָׁחוֹר בַּיַּעַר חֲזָקָה גָּנוּב הוּא. חָשׁ לוֹמַר. שֶׁמָּא רָאוּהוּ רָבוּץ. תִּיפְתָּר בְּשֶׁרָאוּהוּ מוֹשֵׁךְ.
8 יֵשׁ בְּטוֹבֵחַ מַה שֶׁאֵין בְּמוֹכֵר וְיֵשׁ בְּמוֹכֵר שֶׁאֵין בְּטוֹבֵחַ. שֶׁהַטּוֹבֵחַ בַּשַׁבָּת חַיָיב וְהַמּוֹכֵר בַּשַׁבָּת פָּטוּר. אָמַר רִבִּי יַנַּאי בֵּירִבִּי יִשְׁמָעֵאל. מָצִינוּ שֶׁהַמְכִירָה חַיָיבִין עָלֶיהָ בַּשַׁבָּת. הַגַּע עַצְמָךְ. בָּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ. תְּלוֹשׁ מִן הַקַּרְקַע הַזֶּה וּקְנֵה אוֹתוֹ. לֹא קְנָייוֹ. אָמַר רִבּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תְּלִישָׁה הִיא שֶׁמְחַיֶיבֶת אוֹתוֹ וְלֹא מְכִירָה.
פירוש שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי בבא קמא ז׳:ד׳
4 מתרין בו ולוקה ומביא קרבן מאן תניתה כו'. — צ"ל: מתרין בו ולוקה ומביא קרבן ר' בון בר חייא בשם ר' שמואל ב"ר יצחק שני דברים מסורין לב"ד את תופש אחד מהן יצא דבר שמסור לשמים וכ"ה לעיל ה"ב כיני מתניתא קדשים שחייבין באחריותן פי' הבעלים משלם תשלומי ד' וה' פי' הגנב שגנב מן הבעלים משלם ושאין חייבין באחריותן פטור ותיקן את הלשון דלפי הלשון שלפנינו היה משמע שהבעלים החייבין באחריותן הן עצמן משלמין ד' וה' מה שאי אפשר. ויותר נראה דצ"ל: כיני מתניתא קדשים שאינו חייב באחריותן משלם כו' וחמשה ושחייב כו'. והיינו דשיטת הירושלמי לפרש דברי ר"ש שאם הקדיש את הגניבה קדשים שאינו חייב באחריותן הרי ההקדש כמכירה וחייב בד' וה' והוא כדס"ד בבבלי ע"ו א' דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מיבעי ליה כו' וכן נראה מברייתא דמייתי שם ע"ט א' והיא בתוספתא פ"ז גנב והקדיש כו' משלם תשלומי ד' וה' וע"ש תוד"ה גנב ולפ"ז הא דאיתא למטה מילתיה דריש לקיש אמרה כו' שאין לו מובן יש להגיה "מילתיה דר' שמעון אמרה הקדש כמוכר ודכוותה פדיון כלוקח מ"ט דר"ש ראוי הוא לפדותו ולאכלו" פי' ולפיכך ההקדש כמוכר להדיוט.
5 שהטובח בשבת חייב והמוכר בשבת פטור א"ר ינאי כו'. — צ"ל: שהטובח בשבת חייב פי' מיתה אם היה מזיד והתרו בו וקרבן אם היה שוגג והמוכר בשבת פטור המוכר בשבת חייב בתשלומי ד' וה' והטובח בשבת פטור ונשמט מן "פטור" עד "פטור" א"ר ינאי כו' תלוש מן הקרקע הזה וקנה אותו פי' דתלישה מן הקרקע היא קנין לשיטת הירושלמי ב"ב פ"ג ה"א.