מקור מנחות צ״ח ב
1 דּוֹחֲקִין וּבוֹלְטִין בַּפָּרוֹכֶת, וְדוֹמִין כְּמִין שְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין״.
2 וּמְנָלַן דְּבַדָּיו לְפוּתְיָא דְּאָרוֹן הֲווֹ יָתְבִי? דִּילְמָא לְאׇרְכּוֹ דְּאָרוֹן הֲווֹ יָתְבִי! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: תְּרֵי גַּבְרֵי בְּאַמְּתָא וּפַלְגָא לָא מִסְתַּגִּי לְהוּ.
3 וּמְנָא לַן דִּבְאַרְבְּעָה הֲווֹ דָּרוּ לְהוּ? דִּכְתִיב ״וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים״ – תְּרֵי, ״נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ״ – נָמֵי תְּרֵי.
4 תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה שׁוּלְחָנוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול״.
5 וְאִם תֹּאמַר: חֲמִשָּׁה מִימִין הַפֶּתַח, וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאל הַפֶּתַח – אִם כֵּן מָצִינוּ שֶׁשּׁוּלְחָן בַּדָּרוֹם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן״.
6 אֶלָּא, שֶׁל מֹשֶׁה בָּאֶמְצַע, חֲמִשָּׁה מִימִינוֹ, וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאלוֹ.
7 תָּנוּ רַבָּנַן: עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כַּמִּשְׁפָּט וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול״.
8 וְאִם תֹּאמַר: חֲמִשָּׁה מִימִין הַפֶּתַח וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאל הַפֶּתַח, אִם כֵּן מָצִינוּ מְנוֹרָה בַּצָּפוֹן, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְאֶת הַמְּנוֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן״.
9 אֶלָּא, שֶׁל מֹשֶׁה בָּאֶמְצַע, חֲמִשָּׁה מִימִינָהּ, וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאלָהּ.
10 תָּנֵי חֲדָא: מֵחֲצִי בַּיִת וְלִפְנִים הָיוּ מוּנָּחִין, וְתָנֵי חֲדָא: מִשְּׁלִישׁ הַבַּיִת וְלִפְנִים הָיוּ מוּנָּחִין.
11 וְלָא קַשְׁיָא, מָר קָא חָשֵׁיב בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בַּהֲדֵי הֵיכָל, מָר לָא קָא חָשֵׁיב בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בַּהֲדֵי הֵיכָל.
12 תָּנוּ רַבָּנַן: מִזְרָח וּמַעֲרָב הָיוּ מוּנָּחִין, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: צָפוֹן וְדָרוֹם. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? גָּמַר מִמְּנוֹרָה – מָה מְנוֹרָה מִזְרָח וּמַעֲרָב, אַף הָנֵי נָמֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב.
13 וּמְנוֹרָה גּוּפַהּ מְנָלַן? מִדִּכְתִיב בְּנֵר מַעֲרָבִי ״יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וְגוֹ׳ לִפְנֵי ה׳״ –
14 מִכְּלָל דְּכוּלְּהוּ לָאו ״לִפְנֵי ה׳״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ צָפוֹן וְדָרוֹם, כּוּלְּהוּ נָמֵי ״לִפְנֵי ה׳״ נִינְהוּ.
15 וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא? גָּמַר מֵאָרוֹן: מָה אָרוֹן צָפוֹן וְדָרוֹם, אַף הָנֵי נָמֵי צָפוֹן וְדָרוֹם. וְרַבִּי נָמֵי לִיגְמַר מֵאָרוֹן? דָּנִין חוּץ מִחוּץ, וְאֵין דָּנִין חוּץ מִבִּפְנִים.
16 וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לִיגְמַר מִמְּנוֹרָה? אָמַר לָךְ: מְנוֹרָה גּוּפַהּ צָפוֹן וְדָרוֹם הֲוָה מַנְּחָה.
17 אֶלָּא הָכְתִיב ״יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו״, דְּמַצְדֵּד לְהוּ אַצְדּוֹדֵי.
18 דְּתַנְיָא: ״אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת״ – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְצַדְּדִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי נֵר אֶמְצָעִי. אָמַר רַבִּי נָתָן: מִכָּאן שֶׁאֶמְצָעִי מְשׁוּבָּח.
19 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִזְרָח וּמַעֲרָב – הַיְינוּ דַּהֲווֹ יָתְיבִי עַשְׂרָה בְּעֶשְׂרִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר צָפוֹן וְדָרוֹם – עַשְׂרָה בְּעֶשְׂרִין הֵיכִי הֲווֹ יָתְבִי?
20 וְתוּ, כֹּהֲנִים הֵיכִי הֲווֹ עָיְילִי? וְתוּ, מָצִינוּ חֲמִשָּׁה שֻׁלְחָנוֹת בַּדָּרוֹם! וְתוּ, שֻׁלְחָן דְּמֹשֶׁה הֵיכָא מַנַּח לֵיהּ?
21 וְלִיטַעְמָיךְ, לְמַאן דְּאָמַר מִזְרָח וּמַעֲרָב נָמֵי, שֻׁלְחָן דְּמֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה מַנַּח לֵיהּ?
22 אֶלָּא, מִי סָבְרַתְּ חַד דָּרָא הוּא?! תְּרֵי דָּרֵי נִינְהוּ!
פירוש שערי תורת בבל על מנחות צ״ח ב
1 צח רע"ב תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו.—אינו מובן דהא אפשר שנושאי הארון היו הולכים אצל שני הבדים מבחוץ, ושפיר מסתגי להו אף אם הבדים לאורכו של ארון. ומניין לנו, שהיו הולכים בין שני הבדים מבפנים דוקא. ומלבד זה מצינו במזבח הזהב שהיה רק אמה על אמה, והיו לו ג"כ שני בדים. ומוכרח שנושאיו היו הולכים מחוץ לבדים. שוב מצאנו בתוספות עה"ת ס"פ תצוה דצ"ל שלא היו נושאים את מזבח הזהב כי אם שני בני אדם, אחד לכל צד, והוא היה עומד בין שני הבדים, ושני ראשי הבדים על שתי כתפיו. אבל לפי זה היה אפשר גם בארון לעשות כן.
2 צח ב ת"ר עשרה שלחנות עשה שלמה וכו' ת"ר עשר מנורות עשה שלמה וכו'.—כתב ר' בחיי בפ' תרומה כה י, ש"הקב"ה הודיע למשה כשיבנו ביהמ"ק יעשו עשרה, ולפיכך עשה שלמה כן, ולא עבר על בל תוסיף". וע"פ זה יש לתרץ נמי מה שעשה שלמה עשרה כיורות דה"י שם ושני כרובים של עצי שמן בדביר. ואם זה אמת הרי היו חייבים לעשות גם במקדש שני עשרה שלחנות ועשר מנורות ועשרה כיורות כמו במקדש הראשון. ובאמת שכן משמע מסוגיא דיומא נא ב, שהיו בבית השני עשרה שלחנות חוץ משל משה ע"ש. אבל זה פלא בעיני, שבשקלים פ"ו מ"ד שנינו "אחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד", ומבואר שם שהוא אחד מי"ג שלחנות שהיו במקדש, ושם נמנו כולם. וברור שמשנתנו שונה מה שהיה בבית שני. וכ"כ בפירוש ריבב"ן שם, שבבית שני לא היו אלו עשרה שלחנות של שלמה. וכן במדות פ"ג מ"ו משמע שלא היה אלא כיור אחד בלבד. וה"נ מוכח מדתנן ביומא פ"ג מ"י לז א: "בן קטין עשה י"ב דד לכיור" כדי שי"ב הכהנים העסוקים בתמיד יהיו מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת. ואפשר שכ"ה דעת הרמב"ם, שבהל' בית הבחירה פ"ג הזכיר רק שלחן אחד ומנורה אחת וכיור אחד בלבד ע"ש.
3 ומ"ש ר' בחיי "שהודיע הקב"ה למשה וכו'"- אם קבלה היא נקבל, אבל גם הוא עצמו לא אמר שהיא קבלה. וברור שהיא סברת עצמו מן המאוחר אל הקודם. וראיתי בס' תפארת ישראל למהר"ל מפראג ז"ל פמ"ו שכתב בענין הכרובים שעשה משה במשכן אף דכתיב לא תעשה כל תמונה: "כיון שצוה הקב"ה ועשית שנים כרובים וכן הכרובים שעשה שלמה שהכל מיד ה' עליו השכיל את כל תבנית הבית זה נחשב בעצמו כמו כל שאר צורות שברא השם יתברך". ועי' גם בשמ"ר רפ"ח דשלמה עשה גם ארון של עשר אמות ומ"ש המפרשים שם.