ספר מצוות גדול, לאוין, רמזים ק״ע

מהדורה: מונקאטש, 1901

« ספר מצוות גדול Negative Commandments, Introduction ספר מצוות גדול Negative Commandments 1 »

1 וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ותניא בתורת כהנים באונאת ממון הכתוב מדבר שם בארנו דיני אונאה ודין אונא ודין מוכר ואירע אונס במכר:

170 ספר מצוות גדול פתח ↗

הלכות אונאות וכי א תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ותניא בת"כ באונאת ממון הכתוב מדבר שהרי באונאת דברים כתוב מקרא אחר לא תונו איש את עמיתו, ושיעור אונאת ממון לא נתפרש בתורה אבל שנינו בפ' הזהב בבא מציעא דף מ"ט האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח' שם ואיתמר רב אמ' שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו והלכה כשמואל בדינא לגבי רב ועוד דתניא שם כוותיה הילכך מי שמכר שוה שש בחמש או שוה ה' בשש ונתאנה לוקח משתות המעות וחומש המקח או שוה שש בשבע הר"ז אונאה, ואמר רבא שם בדף ג' וכל הסוגיא בתו' שם הילכתא פחות משתות נקנה מקה והר"ז מחילה פי' לאלתר כדמוכח שם גבי מכירת וורשכי דף נ"א יתר משתות בטל מקח ושניהן חוזרין ויש אומרים שאין חוזר אלא המתאנה אבל המאנה אינו חוזר אא"כ המתאנה תובע אונאתו כך אמרינן בפ' הספינה בבא בתרא דף פ"ד גבי שתות אי לאו דאוניתו לא מצית הדרת בך השתא מצית הדרת בך, ויש לחלק דיתר משתות אין ראוי המקח להתקיים והרי הוא כאילו לא מכר כלל ושניהן חוזרין, שתות קנה ומחזיר האונאה פי' רבינו יעקב בתו' דלעיל שתות רצה קנה וכן סובר רב חסדא בפ' הספינה בבא בתרא דף פ"ג ולא הוצרך רבא לפרש רצה משום דקאי על משנה דהתם בפ' הזהב דף נ"א מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה כו' וזה וזה פי' שתות ויתר משתות בכדי שיראה לתגר או לקרובו, שם דף נ' ומזה בלבד מביא תניא כוותיה דרבא ולא מדרבי נתן שהרי רבי נתן ר"ל קנה בעל כרחו בשתות לרבא כדמסיק בסוף ההלכה שם דף נ"א ועי' בתו' דלעיל דכיון דלא קאי אמתניתין היה לרבי נתן לפרש רצה, אמר רב נחמן שם דף ג' לא שנו שיש לו זמן זה אלא לוקח שנתאנה שהרי המקח בידו ומראהו אבל מוכר שנתאנה לעולם חוזר ואמר רבא שם דף נ"א ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית כלי תשמישו שיקרין בעיניו אין לו עליו אונאה, שם במשנה כשם שיש אונאה להדיוט שנתאנה כך יש אונאה לתגר שנתאנה, כתב רבינו משה ר"פ י"ג דהלכות מכיר' כי המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפי' מחט בשיריים או טלה בסוס אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מן השיריים אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להן אונאה ונראה טעמו מפני שאין עושין חליפין כי אם מכלים ובהמות ודרך חליפין שבנעל קטן קונין דבר גדול, אמר רב הונא בפ' הזהב דף מ"ז היו לו מעות בכיסו ואמר לו מכור לי פרתך באלו קנה ומחזיר אונאה וכן לקח סל מלא פירות שאין ידועה מדתו ואמר לו מכור לי אלו בסלע או כשתים קנה ומחזיר אונאה, תניא שם דף נ"א בד"א שיש דין אונאה בסתם אבל מפרש כגון מוכר שאומר ללוקח חפץ שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינה שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן הלוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, ובסתם נמי אתמר שם האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה א"ר ענן שם פי' לי מר שמואל בד"א שאומר אין לך עלי אונאה אבל אמר ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה ונחלקו גאונים בזה יש שפוסק כשמואל שהרי בבכורות פוסק כמותו בדינין לגבי רב ויש שפוסק כרב מפני שזו איסורא היא והלכה כמותו באיסורים וכן פסק רבינו משה בפ' י"ג דמכירה והסוגיא בהגה"ה שם והשאלתות בסי' קי"ג וכן פסק בשאלתות מכח ברייתא של מעלה דיש אונאה בסתם, ודווקא דטעה בכדי שהדעת טועה אמרינן דחוזר אבל בכדי שאין הדעת טועה אמרינן בפ' הספינה בבא בתרא דף ע"ה כי אמרינן אונאה בטול מקח ה"מ בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה, אימר מתנה הוא דיהיב ליה, שנינו שם בפ' הזהב דף נ"ו אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות ודורש בגמרא שם מנין לנו דבר זה דתניא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן קנוי ומכור שאין עומדין אלא לראייה שבהן עמיתך ולא הקדש פי' רבא בקידושין דף ס"ב דבקרקעות לא יבטל המקח אפי' ביתר משתות וכן אמר רב נחמן דבתראה הוא והילכתא כוותיה בדינא בפ' המקבל בבא מציעא דף ק"ח וכן במאתן ושוה מאה אין אונאה לקרקעות וכן אמר רבה בר עולא בב"ק דף י"ד שקרקע הוא הדבר השוה לכל כסף מכל אלה יש ללמוד שאין הלכה כרבי אמי ור' יוחנן שאמרו בפ' הזהב דף נ"ז ביטול מקח יש לקרקעות וכן פסק רב אלפס שם בד"א במוכר נכסי עצמו בפ' האיש מקדש דלעיל אבל שליח שטעה בכל שהו בין במטלטלין בין קרקעות אומר שם שהוא חוזר, ופוסק רבינו משה בפ' י"ג דמכירה שאפוטרופס של יתומים בשליח ומה שאומר רבא בכתובות דף ק' והסוגיא בתו' שם ובאשירי פ' הזהב דף קמ"א ע"ב מבואר יותר דשליח כדיינים אומר ד"ת דבשליח של דיינים מדבר שם, אמנם גרסינן בירושלמי דכתובות דף ל"ד גבי אלמנה שכתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או להפך נתקבלה כתובתה ומקשה ואין סופה לחזור משום מקח טעות ומעמידה שם לרבי יוחנן כשהוקיר המקח אם כן סובר רבי יוחנן בשוה מאתים במנה שיש להם ביטול מקח, וכן אמר רב נחמן משמיה דחסא שאומר בפ' הזהב בבא מציעא דף נ"ז יש ביטול מקח לקרקעות איפשר שסובר בזה כרבי יוחנן וגם איפשר דרב נחמן משמיה דנפשיה סובר כן ומה שהזכיר בפ' המקבל בבא מציעא דף ק"ח מאה במאתן לאו דווקא אלא מעט פחות כך פי' ר"ת ור"ח, אמר רבא אמר רב נחמן בקידושין דף מ"ב האחין שחלקו מטלטלין הרי הן כלקוחות פחות משתות קנה מקח יתר על שתות בטל מקח כשתות קנה מקח ומחזיר אונאה ואם התנו ביניהן שיחלקוה בשוה וטעו הדיינים בשתות בטלה חלוקה שדיינין ששמו ופחתו שתות או התירו שתות מכרן בטל כרבנן שרב נחמן פוסק כמותן שם ובכתובות דף ק' ושיטה זו כתבתי לפי גירסת ר"ח ה"ג שתופש' רבי' יעקב עיקר בתו' שם בשניהם ומדקדק ר"ת דמדאמר רבא אמר רב נחמן דלקוחות הן מחזירין זה לזה ביובל שהלכה דאין ברירה, אין הלכה כרבי יהודה שאמר שם בפ' הזהב דף נ"ו אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה אלא כחכמים שאומרים אין לך דבר שאין בה אונאה חוץ מד' דברים שאמרנו וכן פסק רב האי בספר מקח וממכר שם כשם שאין אונאה לקרקע כך שכירות קרקע אין לו אונאה ואפי' שכר טרקלין גדול בדינר בשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום ויום אין לו אונאה, שם השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקעות בין במטלטלין אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה, תניא בב"מ דף נ"א ומבואר בתו' שם הנושא והנותן באמנה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו עליו אונאה בב"ב דף פ"ט אבל ב"ד מעמידים אגרדמי' פי' שוטר ממונה בין למדות בין לשערים לקרנא ולרבי יצחק והורה גאון כך, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות כדאיתא בב"ב שם דף צ' בד"א בדברים שיש בהן חיי נפש שם ד' צ"א כגון יינות שמנים וסלתות אבל העיקרים כגון הכמון והקושט והלבונה וכיוצא בהן משתכר כל מה שירצה, שם ואין משתכר פעמים בבצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד, שם דף צ' אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא"י וכן בכ"מ שרובן ישראל שהרי דבר זה גורם צער לישראל בד"א בלוקח פירות מן השוק אבל במכניס משלו מותר לו לעשות אותם אוצר כדאיתא בב"ב דף ה', בב"ב שם אמרינן רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ולהסיע מדת דין תורה ולקנוס העובר על קיצתן, שם דף ט' ורשאין בני העיר לפסוק ביניהן שלא יעשה אחד ביום שיעשה בו חבירו וכן כיוצא כזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך, וכך שם בד"א במדינה שאין בה אדם חשוב ונשמע לתקן את העיר אבל יש בה אדם חשוב אין תנאי שלהן מועיל כלום ואין רשאי' לענוש אדם אע"פ חכם אמר רבא בקידושין דף מ"ב ובפ' הזהב בבא מציעא דף נ"ו מוכיח בתוס' דמיירי אף בקרקעות המוכר לחבירו במשקל או במדה או במניין בין במטלטלין בין בקרקעות וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר שזה קנין בטעות הוא וכן כתב רב אלפס בפ' הזהב דף ע"ט בשם רב האי גאון כי המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו מחזירין אפי' אחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח זה אחר שידע בו מום אבל אם נשתמש בו אחר שראה בו מום הר"ז מחל ואינו יכול לחזור, כל הסוגיא במיימוני פ' ט"ו דמכירה כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירים וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אא"כ פי' שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך, כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום ואם פי' המוכר ואומר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום הר"ז חוזר עד שיפרוש המום שיש בו בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך לידע דבר שימחול בו ויפרש אותו כמו המפרש באונאה תניא בפ' המוכר פירות בבא בתרא דף צ"ב המוכר עבד או שפחה אין בו מקח טעות אלא במום המבטלו ממלאכתו או נמצא בו חולי מאוס אבל נמצא גנב או קוביוסטוס אין זה מקח טעות שסתם עבדים יש בהן הרעות האלו אא"כ פי' בב"ב דף צ"ג כל הסוגיא מסקינן המוכר זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונין נאכלין וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה אמנם אם לקתה הארץ בברד תולין בברד וכן כל כיוצא בזה, מכר לו זרעים הנאכלים אפי' זרע פשתן שהרוב קונין אותו לזריעה הואיל ויש אוכלין אותו אינו חייב באחריות זריעתו ואם הודיעו שהוא קנה לזרע חייב באחריותו והוא הדין לדברים אחרים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה, מיימוני פ' ט"ז דמכירה ע"ש במגדל עוז מכאן אתה למד שכל הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלוני' למוכרו שם ואחר שהוליכו שם נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למוכרו שם אפי' אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו שיוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא שם בו מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר' הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד אח"כ או נגנב ה"ז ברשות הלוקח עד שיחזירו ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן אחר שהודיעו ה"ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח, המוכר שור לחברו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך שהלכה כשמואל שאומר כן שם בפ' המוכר פירות בבא בתרא דף צ"ב, בד"א כשהיה הלוקה קונה לשחיטה ולחרישה ואם היה יודע שקנה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות חוזר וכן כל כיוצא בזה, שנינו בזבחים דף ל"ז המוכר בהמה לטבח ושחטה ונמצאת טריפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ה"ז מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים, בביצה דף ז' אמרי' שהמוכר ביצי תרנגולת שחוטה בכלל של היה אם לאכילה קנה מחזיר אונאה ואם לאפרוחים מקח טעות הוא, מוכיח בב"מ דף מ"ב שהמוכר שור לחברו שאין לו טוחנו' והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין ולא היה יודע שזה לא היה אוכל עד שמת ברעב ה"ז מחזיר לו את הנבילה ויחזיר לו הדמים וכן כל כיוצא בזה, שם היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהא המקח עמו ולא ידע במום זה הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק את השור בפני עצמו ולהחזיר לו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו על המוכר ראשון והואיל ולא עשה הוא הפסיד את עצמו, עוד אומר שם בדף דלעיל שאם היה הלוקח אפוטרופוס של יתומים ואחר שלקחו מסרו לבקרו לשמרו ואומר שם נימא לאפוטרופוס זיל שלים יאמר אני מסרתיו לבקרא ולא פשעתי בו משמע בתו' שם שהאפוטרופוס של יתומים משלמין אם פשעו ובב"ק דף ל"ט אומר שור של יתומין שנגח משל' מעליי' יתומי' אבל לא מעליית אפוטרופוס דילמא מימנע ולא עביד' התם שאני שכל עיקר מינוי האפוטרופוס לא היה מפני תקנת היתומים אלא מפני תקנת העולם לשלם להן הזיקן כמו שאומר שם מעמידים להן אפוטרופוס ומעידי' בהן בפני אפוטרופוס לפיכך נמנעין יותר בקל בבכורות מוכיח שהמוכר בשר לחברו ונמצאו בשר בכורות פירו' ונמצא טבלי' יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ומחזי' להם את הדמי', וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה כך הוא דינו בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד אבל המוכ' דבר שאיסו' אכילתו מד"ס אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל דמיו ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנאה בין מה"ת בין מדבריהם מחזיר הדמים ואין בהן דין מכירה כלל, בפ' הספינה בבא בתרא דף פ"ג כל הסוגיא אמרי' ארבע מדות במוכרין מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר רעות ונמצאו יפות, המוכר יכול לחזור ולא הלוקח רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינן יפות שאין למעלה מהן ולא רעות שאין למטה מהן והרי יש שם אונאה שתות אין אחד מהן יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה ורבי' שמואל פי' בבבא זו שאין שם אונאה כלל ומה שאומר שאין אחד מהן יכול לחזור בו משנה שאינה צריכה היא ואגב שאר חבבות נשנית שאילו יש שם אונאה רצה קנה רצה חוזר וכן פר"ת לעיל בתחילת המצוה בדין אונאת שתות אבל המוכר חטין שחמתית ונמצאת לבנה או לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין כל אחד משניהם יכול לחזור בחברו שאין זה חמין שאומר לחברו שימכור לו וכן כל כיוצא בזה, מסקינן בפ' המוכר פירות בבא בתרא דף צ"ח במוכר יין לחברו ונתנו הלוקח בקנקני' והחמיץ מיד אין חייב באחריותו אע"פ שאמר לו לתבשיל אני צריך מכר לו את היין והרי הוא בקנקני המוכר והחמיץ אם אמר לו למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל מעט מעט ואם לא אמר לו למקפה אני צריך אינו יכול לחזור שהרי אומר לו למה לא שתי' אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ, שם דף צ"ו המוכר חבית של שכר לחברו והחבית של מוכר והחמיצה בתוך שלשה ימים הראשונים הר"ז ברשות המוכר ומחזיר את הדמים מכאן ואילך ברשות לוקח דעבד רב יוסף שם עובדא בשיכרא כוותיה דרב ובחמרא כוותי' דשמואל שאפי' בג' ימים הראשונים הוא ברשות לוקח דחמרא אכתפה דגברי שוורא כלו' ע"י נדנוד המשא מקלקל כך פי' ר"ת בתו' שם עוד שם בדף צ"ח אמר רבא המוכר חבית של יין לחברו כדי למוכר' מעט מעט והחמיצה במחציתה או בשליש' חוזרת למוכר ואם שינה הלוקח נקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות לוקח וכן אמר רבא שם המקבל חבית של יין מחברו למחצי' שכר כדי להוליכה למקום פלו' למוכרה שם וקודם שהגיע לשם הוזל היין או החמיצה הר"ז ברשות המוכר כדברי ר"א בר' יוסי שם מפני שהחבית והיין שלו וכן כל כיוצא בזה, מבואר באריכות בחולין דף צ"ד אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתן אפי' דעתו של עכו"ם ואחד עכו"ם ואחד ישראלים שוים בדבר זה ואם היה יודע שיש בממכר מום יודיעו ללוקח ואפי' לגנוב דעת הבריות בדברים אסור, שנינו בפ' הזהב בבא מציעא דף ס' ביין התירו לערב קשה ברך בין הגתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר תניא ר' אחא אומר מותר לערב בכ"מ שכל דבר שניכר טעמו הלוקח מרגיש אותו לפיכך מותר לו לערב אותו, שם אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפי' כל שהו ואפי' שמרים של אמש בשמרים של יום אסור אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמרים לתוכו, יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות ברורים ומנוקים מכל דבר ושיהיו היינות והשמנים צלולים ולא ימכרו שמרים כלל ויש מקומות שנהגו אפי' היו בהן מחצ' שמרי' או שהיה בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר ימכור כמו' שהוא הכל בזה וכיוצא בזה כמנהג המדינה לפיכך או' בירו' דכלאים דף כ"ז, ובביצה דף ל"ח ובגמ' שלנו, ובפ' המוכר פירות בבא בתרא דף צ"ג הבורר צרור מתוך גרנו של חברו נותן לו דמי חטין כשיעור צרור שבירר שאילו הניחו היה ניכר במדת החטין, וא"ת יחזירנו הרי אמר שמואל ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין וכן מן הדין אסור למכור לחברו קרקע או מטלטלין שיש עסיקין פי' עוררין ויש בהן דין עד שודיעוהו שאע"פ שאחריותו עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו וירד לדין ויהיה נתבע מאחרים פסק רבא בב"מ דף ט"ו אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הילכך כל המוכר קרקע או עבד או שאר מטלטלין ח"ז חייב באחריותו כיצד אם הוציאו המקח מן הלוקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן למוכר שהרי נלקח המקח מחמתו כך הוא הדין בכל ממכר אע"פ שלא פי' הלוקח דבר זה אלא קנה סתם אפי' מכר קרקע בשטר ולא הזכיר בו אחריות הר"ז באחריות בד"א כשהוציאו המקח מיד הלוקח בב"ד של ישראל כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובים או גזולי' או שהיתה הקרקע גזולה או שבא ב"ח של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בב"ד של ישראל אבל אם עכו"ם הוא שהוציא המקח מיד הלוקח בין בדין מלך בין בערכאות שלהן אין המוכר חייב באחריותו כך פסק אמימר דף מ"ה מסקינן בגיטין דף ע"ג שהמוכר קרקע לחברו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זו יהא חייב לשלם אפי' בא עכו"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכ' וכן כל כיוצא בזה פסק שם רבא שהר"ז פטור שאונס שאינו מצוי הוא זה ואינו בכלל תנאי זה שלא עלה על לב המוכר שיבא דבר זה, מסקינן שם דף מ"ד המוכר קרקע לחברו והתנה המוכר שלא יהא עליו אחריות אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב לשלם כלום כרב זביד שאומר כן שם ואין צ"ל אם בא ב"ח וטרפה שאינו מחזיר לו כלום שכל תנאי שבממון תנאו קיי' זו דברי ר"מ בפ' י"ט דמכירה אבל ר"י פסק כרב פפא שחולק על רב זביד ואומר דנמצאת שאינה שלו חוזר עליו דאינו מכר כלום מאחר שנגזל טורף קרן ופירות אבל ב"ח שאינו טורף פירות כל זמן שלא טרפה נחשב המכר מכר' וכן מוכיח בב"מ דף ט"ו גבי הכי' בה שאינה שלו ולקחה שנחלקו שם רב ושמואל ואמרו שהמעות פקדון או מתנה, וא"כ מדבר שלא באחריות, מכלל דדומיא דהכי בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות מן המוכר' גרסי' בב"ק דף ח' ובב"מ דף י"ד אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא לוי ב"ח דראובן והוציאה מיד שמעון אם אין שמעון כל כך פקח לעמוד עמו בדין ולסתור דבריו או שאמר לב"ד הגדול אני רוצה לילך ושמעון אינו יכול לילך ורצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה ואין יכול לומר לו מה לי ולך והלא אין עליך אחריות לאו בעל דברים דידי את שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עלי שהרי הפסיד בגללי, בכתובות דף צ"ב אמר רבא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות ובא ב"ח של ראובן לטרוף אותה ממנו אינו יכול לחזור על שמעון שאע"פ שלא קבל ראובן אחריות לשמעון אחריות של עצמו קבל עליו שלא יהא הוא המוכר והוא המוציא לעצמו אבל אם בא ב"ח של יעקב אביהם וטרפה מיד ראובן חוזר בכל הדמים על שמעון מפני ששמעון קבל עליו אחריות וראובן לא קבל לשמעון אחריו' של אחרים כלל:

170 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת בְּמִקָּח וּמִמְכָּר – שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה, בְּמִקָּח וּבְמִמְכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כה יד וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּסִּפְרָא בהר ג ד אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, זוֹ אוֹנָאַת מָמוֹן, וּבַגְּמָרָא ב"מ נו, ב אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מִיַּד עֲמִיתֶךָ, דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד, כְּלוֹמַר, מִטַּלְטְלִין. וְאֵין כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ, שֶׁלֹּא יַזְהִיר הַכָּתוּב עַל אוֹנָאַת הַקַּרְקָעוֹת כְּמוֹ כֵן, אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא לוֹמַר, שֶׁדִּינֵי אוֹנָאָה כְּגוֹן הַחִלּוּקִין שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם נ, ב, שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת בְּיָתֵר מִשְּׁתוּת, וְדִינֶיהָ בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת וּבִשְׁתוּת, אֵינָן נוֹהֲגִין בְּקַרְקָעוֹת, אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין. וְעוֹד דָּרְשׁוּ בָּזֶה הַכָּתוּב בספרא שם א אִם בָּאתָ לִקְנוֹת קְנֵה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ. וְאוּלַי זֶה שֶׁדִּקְדְּקוּ בְּכָאן לִהְיוֹת דִּינֵי הָאוֹנָאָה בְּמִטַּלְטְלִין לְבַד, לְפִי שֶׁשָּׁנָה הַכָּתוּב בְּלָשׁוֹן זֶה שֶׁאָמַר וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר דְּמַשְׁמַע כָּל מִמְכָּר, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, וְאַחַר כָּךְ יִחֵד הָאַזְהָרָה בְּמִטַּלְטְלִין, שֶׁאָמַר אוֹ קָנֹה מִיַּד דְּמַשְׁמַע דַּוְקָא מִטַּלְטְלִין שֶׁהֵן נִקְנִין מִיָּד לְיָד. לָמְדוּ מִזֶּה לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ בְּמִטַּלְטְלִין דִּין מְחֻדָּשׁ שֶׁאֵינוֹ בְּקַרְקַע, וְזֶהוּ חֲזָרַת הַמָּמוֹן בִּקְצָת צְדָדִין שֶׁבּוֹ. אֲבָל עִקַּר הָאַזְהָרָה, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין הוּא בֶּאֱמֶת, שֶׁהֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת אֶת הַבְּרִיּוֹת לְדַעַת, אֲבָל הַחִלּוּק שֶׁבֵּינֵיהֶם הוּא, שֶׁאִם נִמְצֵאת אוֹנָאָה בְּמִטַּלְטְלִין בְּיָתֵר מִשְּׁתוּת שֶׁיִּבְטַל הַמֶּכֶר, שֶׁדַּעַת הַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לִסְבֹּל אוֹנָאָה יְתֵרָה מִכֵּן בְּמִטַּלְטְלִין, אֲבָל בְּקַרְקַע לְפִי שֶׁהַקַּרְקַע דָּבָר קַיָּם לְעוֹלָם דֶּרֶךְ הַבְּרִיּוֹת לִמְחֹל בּוֹ כָּל אוֹנָאָה אַחַר שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ, וּכְעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"ק יד, ב עַל דֶּרֶךְ הַהַפְלָגָה, שֶׁהַקַּרְקַע דָּבָר הַשָּׁוֶה כָּל כֶּסֶף הוּא. וְהָרְאָיָה לִדְבָרֵינוּ אֵלֶּה, כְּלוֹמַר, שֶׁאִסּוּר אוֹנָאָה אַף בַּקַּרְקַע, שֶׁהֲרֵי עִקַּר אַזְהָרָה זוֹ בְּקַרְקָעוֹת הוּא דִּכְתִיב, וּכְמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּפָּרָשָׁה, זֶהוּ דַּעַת הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּפֵרוּשׁ הַחֻמָּשׁ. שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה יָדוּעַ, כִּי הוּא דָּבָר שֶׁהַשֵּׂכֶל מֵעִיד עָלָיו. וְאִם לֹא נִכְתַּב דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתֵב, שֶׁאֵין רָאוּי לָקַחַת מָמוֹן בְּנֵי אָדָם דֶּרֶךְ שֶׁקֶר וְתַרְמִית, אֶלָּא כָּל אֶחָד יִזְכֶּה בַּעֲמָלוֹ בַּמֶּה שֶׁיְּחֻנֶּנּוּ הָאֱלֹהִים בְּעוֹלָמוֹ בֶּאֱמֶת וּבְיֹשֶׁר, וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה תּוֹעֶלֶת, כִּי כְּמוֹ שֶׁהוּא לֹא יוֹנֶה אֲחֵרִים גַּם אֲחֵרִים לֹא יוֹנוּ אוֹתוֹ, וְאַף כִּי אִם יִהְיֶה אֶחָד יוֹדֵעַ לְרַמּוֹת יוֹתֵר מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, אוּלַי בָּנָיו לֹא יִהְיוּ כֵּן וִירַמּוּ אוֹתָם בְּנֵי אָדָם, וְנִמְצָא שֶׁהַדְּבָרִים שָׁוִים לַכֹּל, וְשֶׁהוּא תּוֹעֶלֶת רַב ה בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא לָשֶׁבֶת יְצָרוֹ. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"מ נא, א, שֶׁהַמּוֹכֵר וְהַלּוֹקֵחַ שְׁנֵיהֶם מֻזְהָרִים בְּאַזְהָרָה זוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר אוֹ קָנֹה, וְלֹא יֹאמַר הַלּוֹקֵחַ דֶּרֶךְ הַמּוֹכֵר לְדַעַת שׁוֹוִי מִמְכָּרוֹ, וְאַחַר שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ לִי בְּדָמִים קַלִּים אֵין עָלַי עָוֹן, שֶׁאֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם בָּאַזְהָרָה, וּכְמוֹ כֵן שְׁנֵיהֶם הֵן בְּדִינֵי הָאוֹנָאוֹת כְּמוֹ שֶׁחִלְּקוּם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְכֵן הוּא בַּמִּשְׁנָה שם אֶחָד הַמּוֹכֵר וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה, וְכָל מִי שֶׁנִּתְאַנָּה מֵהֶם יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם מט ב, שֶׁשִּׁעוּר הָאוֹנָאָה שֶׁמַּחְזִירִין אוֹתָהּ וְיִהְיֶה הַמִּקָּח קַיָּם הוּא שְׁתוּת הַמִּקָּח אוֹ שְׁתוּת הַדָּמִים, וְשִׁעוּר הָאוֹנָאָה שֶׁאֵין מַחְזִירִין אֲפִילּוּ אוֹתָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְבַטְּלִין הַמִּקָּח בִּשְׁבִילָהּ הוּא פָּחוֹת מִשְּׁתוּת הַמִּקָּח וְהַדָּמִים, אֲבָל הָיָה בַּדָּבָר שְׁתוּת אֶחָד מֵהֶם, כְּלוֹמַר שְׁתוּת הַמִּקָּח אוֹ שְׁתוּת הַדָּמִים מַחְזִירִין הָאוֹנָאָה. וְשִׁעוּר הָאוֹנָאָה שֶׁמְּבַטֶּלֶת הַמִּקָּח כֻּלּוֹ, הוּא כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָתֵר מִשְּׁתוּת הַמִּקָּח וְהַדָּמִים, שֶׁהֲלָכָה הִיא כִּשְׁמוּאֵל דַּאֲמַר בַּגְּמָרָא שם שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. כְּלוֹמַר, שֶׁאִם הָאוֹנָאָה אֵינָהּ יְתֵרָה עַל שְׁנֵיהֶם לֹא יִתְבַּטֵּל הַמִּקָּח, אֶלָּא יַחְזִיר הָאוֹנָאָה. וּמַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁבְּאוֹנָאָה שֶׁיְּתֵרָה עַל שְׁתוּת יִתְבַּטֵּל הַמִּקָּח, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הָלַךְ לְבֵיתוֹ בִּמְעוֹתָיו וְזֶה בְּפֵרוֹתָיו דַּוְקָא שֶׁבָּא לַחְזֹר בּוֹ מִי שֶׁנִּתְאַנָּה, אֲבָל בָּא לַחְזֹר בּוֹ הַמְאַנֶּה מֵחֲמַת שֶׁנִּתְיַקְּרוּ הַפֵּרוֹת בֵּינְתַיִם אוֹ בְּטַעֲנָה אַחֶרֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ מִי שֶׁנִּתְאַנָּה אִי לָאו דְּאוֹנִיתַן לָא מָצֵית הָדְרַת בָּךְ, וְהַשְׁתָּא מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ? וְכֵן הוּא הַלָּשׁוֹן בַּגְּמָרָא ב"ב פד א וְרַב חִסְדָּא הוּא דְּאָמַר לִשְׁמַעְתָּא בְּפֶרֶק הַסְּפִינָה. וְרַב אַלְפָס ז"ל פְּסָקָהּ בְּבִטּוּל מִקָּח וּפֵרוֹת, כְּלוֹמַר, דַּאֲמַר לֵיהּ מִי שֶׁנִּתְאַנָּה לַמְּאַנֶּה בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר הָרֶוַח הָיָה עִמְּךָ, וּכְבָר נִתְקַיֵּם מִמְכָּרֵנוּ אוֹ מִקָּחֵנוּ מֵחֲמָתְךָ, מָה זֶה שֶׁבָּא לְבַטֵּל אוֹתוֹ, הָאוֹנָאָה שֶׁעָשִׂיתָ לִי, הֲרֵנִי מוֹחֲלָהּ, כִּי רַבּוֹתֵינוּ לֹא בִּטְּלוּ הַקִּנְיָן, אֶלָּא מֵחֲמַת הַמִּתְאַנֶּה, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹצֶה בַּדָּבָר הֲרֵי הוּא קַיָּם. וְזֶה שֶׁשָּׁנִינוּ שם פג ב יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת לוֹקֵחַ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. כְּלוֹמַר, וְלֹא מוֹכֵר, רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת מוֹכֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ, כְּלוֹמַר, וְלֹא לוֹקֵחַ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"מ נב א בְּעִנְיְנֵי הָאוֹנָאָה, שֶׁאֵין רָאוּי לִהְיוֹת דִּין הַחֲזָרָה אוֹ הַבִּטּוּל נִמְשָׁךְ לְעוֹלָם, אֶלָּא זְמַן קָצוּב הוּא שֶׁנָּתְנוּ בַּדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ עִנְיְנֵי הַמִּקָּח וְהַמִּמְכָּר בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְהַזְּמַן שֶׁנָּתְנוּ אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכָל הַדְּבָרִים, וְגַם אֵינוֹ שָׁוֶה בְּלוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, כִּי בְּכָל סְחוֹרָה שֶׁתִּהְיֶה בְּחִלּוּף הַמַּטְבְּעוֹת נָתְנוּ בָּהּ שִׁעוּר כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ לַשֻּׁלְחָנִי אִם הוּא בִּכְרַךְ. וְאִם הוּא בִּכְפָר יִהְיֶה הַשִּׁעוּר עַד יוֹם הַשּׁוּק שֶׁיַּעֲלֶה לִכְרַךְ, אוֹ לְמָקוֹם שֶׁשֻּׁלְחָנִי שָׁם. וּבִשְׁאָר כָּל הַסְּחוֹרוֹת אֵין חִלּוּק בֵּין כְּפָר לִכְרַךְ, וְהַשִּׁעוּר בָּהֶן הוּא כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה הָאָדָם מָה שֶׁלָּקַח לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, וְשִׁעוּר זֶה לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ בְּעִנְיָן זֶה חֶשְׁבּוֹן שָׁעוֹת. וְרָבָא נָתַן טַעַם בַּגְּמָרָא שם ב בְּחִלּוּק הַמַּטְבֵּעַ מִשְּׁאָר סְחוֹרוֹת, וְאָמְרוּ דֶּרֶךְ כְּלָל, טַלִּית לְכָל אֱנָשׁ קִים לֵיהּ, סֶלַע לַשֻּׁלְחָנִי הוּא דְּקִים לֵיהּ. עָבַר זֶה הָעֵת וְלֹא חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּאוֹנָאָה יָתֵר מִשְּׁתוּת כַּמָּה אֵין יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מִן הַדִּין, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים שם שֶׁמִּמִּדַּת הַחֲסִידוּת רָאוּי לְהַחְזִירָהּ לְעוֹלָם. וְשִׁעוּרִים אֵלּוּ הֵן בְּלוֹקֵחַ, אֲבָל הַמּוֹכֵר חוֹזֵר בּוֹ לְעוֹלָם, לְפִי שֶׁאֵין הַסְּחוֹרָה בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִמָּלֵךְ עָלֶיהָ. וְלֹא נֶאֶמְרוּ דִּינִין אֵלּוּ שֶׁכָּתַבְנוּ, אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת אֵין בּוֹ אוֹנָאָה, וְלֹא בִּטּוּל מִקָּח בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַקָּצוּב שֶׁאָמַרְנוּ, וְלֹא אַחַר כֵּן, שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֶלָּא בְּתַגָּרִים לְתִקּוּן הָעוֹלָם וּלְיִשּׁוּבֵי הַמְּדִינוֹת, אֲבָל בַּעֲלֵי בָּתִּים אֵין מוֹכְרִין כְּלֵיהֶם אֶלָּא בְּיֹקֶר, וּבְנֵי אָדָם בְּדַעְתָּם עִנְיָן זֶה שֶׁהוּא כֵּן מוֹחֲלִין הַדָּבָר לְעוֹלָם בְּבַעַל הַבַּיִת. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שם נו, א שֶׁאֵין בָּהֶם דִּינֵי אוֹנָאָה לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִילּוּ נִמְכְּרוּ פִּי שְׁנַיִם כְּשָׁוְיָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אִסּוּר אוֹנָאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּרֹאשׁ הַמִּצְוָה לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַקַּרְקָעוֹת, וְהָעֲבָדִים, שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּלְמַד בַּגְּמָרָא שם ב מִדִּכְתִיב וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם. וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, תָּנוּ רַבָּנַן, וְכִי תִּמְכְּרוּ. וכו' אוֹ קָנֹה מִיַּד דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד, יָצְאוּ הַקַּרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין, וְיָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, וְיָצְאוּ שְׁטָרוֹת דַּאֲמַר קְרָא מִמְכָּר, מִי שֶׁגּוּפוֹ קָנוּי, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין גּוּפָן קָנוּי אֶלָּא לָרְאָיָה שֶׁבָּהֶן. מִכָּאן אָמְרוּ הַמּוֹכֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבַשָּׂם יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁאֵין מוֹכְרִין לוֹ לִרְאָיָה שֶׁבָּהֶן, אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּנְּיָר. וְקָא מַתְמַהּ עָלָיו בַּגְּמָרָא שם: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כְּלוֹמַר פְּשִׁיטָא, וְכִי מִגְרָע גָּרַע נְיָר מִכָּל שְׁאָר מִלֵּי? וּמְשַׁנֵּי לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב כָּהֲנָא דְּאָמַר אֵין אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת, וְהֶקְדֵּשׁוֹת אִמְּעִיטוּ מִדִּין אוֹנָאָה, מִדִּכְתִיב עֲמִיתֶךָ. וְתֵדַע שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הָאוֹנָאָה נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹוִי הַחֵפֶץ, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּחָמֵשׁ אוֹ שָׁוֶה חָמֵשׁ בְּשֵׁשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל הַמְאַנֶּה בְּמִדָּתוֹ שֶׁל חֵפֶץ, בְּאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ, בְּעָבְיוֹ אוֹ בְּמִשְׁקָלוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר מוּעָט חוֹזֵר. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא קידושין מב, ב כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר. וְהָרוֹצֶה לְהִנָּצֵל מִכָּל חֲשָׁשׁ עִנְיָנִים אֵלּוּ שֶׁכָּתַבְנוּ, יָכוֹל לוֹמַר לַלּוֹקֵחַ, חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אוֹנָאָה עַד כָּךְ וְכָךְ, אִם תִּרְצֶה לִקַּח אוֹתוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְהֵא לְךָ עָלַי אוֹנָאָה קָחֶנּוּ, וְאִם לָאו הַנַּח אוֹתוֹ, אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה אַחַר כֵּן, וְלֹא אֲפִלּוּ תַּרְעֹמֶת דְּבָרִים כמבואר ב"מ נא ב. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מִמְּצִיעָא ח"מ סימן רכז. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְעָשָׂה אוֹנָאָה לַחֲבֵרוֹ לְדַעַת בִּשְׁתוּת אוֹ יוֹתֵר עָבַר עַל לָאו זֶה, אֲבָל בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת הִתִּירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְהִשְׁתַּכֵּר לְתַגָּר, מִפְּנֵי תִּקּוּן הַיִּשּׁוּב, שֶׁיִּמְצְאוּ בְּנֵי אָדָם צָרְכֵיהֶם מוּכָנִים בְּכָל מָקוֹם. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, לְפִי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן.

« ספר מצוות גדול Negative Commandments, Introduction ספר מצוות גדול Negative Commandments 1 »