ספר מצוות גדול, לאוין ז׳

מהדורה: מונקאטש, 1901

« ספר מצוות גדול Negative Commandments 6 ספר מצוות גדול Negative Commandments 8 »

1 ברית משה פתח ↗

שלא א להונות עבד כו' ומצוה זו כו' כמו שיתבאר במל"ת ק"פ. ובמל"ת ק"פ כתב רבינו ז"ל דמהיכא למד את זה. אבל לכאורה צריך להבין דמדוע לא הביא כאן דמהיכא למד את זה ובמל"ת ק"פ הי' לו לכתוב כמו שבררתי במל"ת ז' כיון דמל"ת זו קודמת, ונ"ל בס"ד דכיון דרבינו למד את זה ממה דאמר ר' אחאי בר ר' יאשיה גיטין מ"ה ע"א כמ"ש רבינו במל"ת ק"פ ורב אחאי לא אמר את זה אלא על רישא דהאי קרא עמך ישב בקרביך וגו' על לא תסגיר עבד אל אדוניו דהכי איתא שם לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו מאי תקנתו עמך ישב בקרביך וגו' וקשיא לי' לר' יאשיה האי מעם אדניו מעם אביו מיבעי לי' אלא אמר ר' יאשיה במוכר עבדו לחוץ לארץ הכתוב מדבר וקשיא לי' לר' אחאי בר' יאשיה האי אשר ינצל אליך אשר ינצל מעמך מיבעי ליה אלא א"ר אחאי בר' יאשיה בעבד שברח מח"ל לארץ הכתוב מדבר פירש"י ז"ל שברח מח"ל דהיינו אשר ינצל אליך לארץ עכ"ל וכיון דרב אחאי על הקרא לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו אמר את פירושו דאיירי בעבד שברח מח"ל לארץ ממילא ידעינן דגם הקרא דבתר לא תסגיר עמך ישב בקרביך במקום אשר יבחר באחד שעריך וטוב לו לא תוננו ג"כ לא איירי אלא בעבד שברח מח"ל לארץ, ובהני תרי קראי יש שני לאוין לאו דלא תסגיר עבד אל אדניו ולאו דלא תוננו וכיון דר' אחאי בר' יאשיה מפרש את הלאו דלא תסגיר וגו' בעבד שברח מח"ל לארץ ע"כ אמרינן דסובר דגם הלאו דלא תוננו איירי כן כיון דהני תרי קראי מישך שייכי להדדי וא"כ ממילא י"ל דכיון דעיקר הלימוד של ר' אחאי מהקרא לא תסגיר עבד וגו' ע"כ הביא רבינו את לימודו בלאו דלא תסגיר עבד והכא בלאו דלא תוננו כתב ומצוה זו בעבד שברח מח"ל לארץ כמו שיתבאר במל"ת ק"פ כוונתו דממל"ת ק"פ ידעינן דגם המל"ת זו לא קאי אלא על עבד שברח מח"ל לארץ כמובן: הנה רבינו לא גילה דעתו הטהורה בלאו זה אי קאי על אונאת ממון או על אונאת דברים אלא כתב סתם שלא להונות כו' אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת רנ"ה כתב וז"ל שהזהירנו ג"כ מאונאת העבד הבורח אליו והוא אמרו יתעלה עמך ישב בקרביך בטוב לו לא תוננו ולשון ספרי לא תוננו זו אונאת דברים כי כמו שהזהיר יתעלה לאו לאונאת הגר לחולשתו וגנותו הוסיף ג"כ לאו שלישי באונאת העבד שהוא יותר חלוש הנפש ושפל יותר מן הגר שלא תאמר זה העבד לא יתבייש מאונאת דברים ומבואר הוא שזה העבד שדיבר בו הכתוב ודין הגר שהזהיר מאונאתו אמנם הם קבלו התורה על עצמם והם גרי צדק עכ"ל נראה בפי' דהרמב"ם סובר דלאו זה קאי על אונאת דברים כמ"ש הספרי וא"כ ק"ל דאמאי ל"כ רבינו ג"כ כן. ונ"ל בס"ד ליישב דלכאורה על הרמב"ם ג"כ קשה דמסה"מ נראה דלאו זה קאי על אונאת דברים ולא על אונאת ממון ובחיבורו הל' עבדים פ"ח הל' י"א כתב וז"ל עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר וצוה עליו הכתוב שנא' עמך ישב בקרביך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו זו אף הוניית דברים נמצאת למד שהמאנה את הגר הזה עובר בג' לאוין משום ולא תונו איש את עמיתו ומשום וגר לא תונה ומשום לא תוננו וכן עובר משום ולא תלחצנו כמו שביארנו בענין הונייה עכ"ל וכיון שכ' זו אף הוניית דברים נראה דסובר דלאו זה קאי על אונאת דברים ועל אונאת ממון וכ"כ הלח"מ ז"ל שם וא"כ ק"ל על הרמב"ם בתרתי חדא דמהיכא למד דקאי גם על אונאת ממון הלא בספרי איתא בפירוש דלא קאי אלא על אונאת דברים דז"ל הספרי פ' תצא לא תוננו זו אונאת דברים ועוד ק"ל הלא בסה"מ כתב הרמב"ם כהספרי וא"כ סותר את למודו, אבל ראיתי בחינוך ז"ל מצוה תקס"ט שכ' וז"ל ולשון ספרי לא תוננו זו אונאת דברים כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים וכ"ש במעשה כו' עי"ש וכ"ש במעשה שכ' החינוך עכצ"ל שכיוון על אונאת ממון ג"כ דבסוף דבריו שם כתב וז"ל והעובר על זה ואונה אותו בין בדברים בין בממון עבר על לאו זה כו' ולכאורה מנ"ל דגם על אונאת ממון עובר על לאו זה אע"כ מוכח דבוכ"ש במעשה שכ' כיוון גם על אונאת ממון, וממילא י"ל דגם הרמב"ם למד הפשט בספרי כן וע"כ כתב בחיבורו אף אוניית דברים ובסה"מ ג"כ י"ל דמ"ש בשם הספרי אונאת דברים כוונתו וכ"ש אונאת ממון כמ"ש החינוך והא דל"כ בסה"מ את זה בפירוש י"ל דסמך על מ"ש בריש דבריו שהזהירנו ג"כ מאונאת העבד כו' ומדל"כ מאונאת העבד בדברים אלא כתב סתם מאונאת העבד מוכח מזה דעל כל אונאת מוזהרינן וגם מרמזי מצות שלו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע יש להוכיח כן דברמז מלית רנ"ה כתב וז"ל שלא להונות עבד שנא' עמך ישב בקרביך וגו' וברמז מל"ת רנ"א כתב שלא יונה בדברים שנא' כו' וברמז מל"ת רנ"ב כתב שלא להונות את הגר בדברים ומדכ' בעבד סתם שלא להונות ול"כ בדברים מוכח בפירוש כמו שכתבנו וא"כ ממילא ל"ק על הרמב"ם מידי וגם יצא לנו מהנ"ל דהרמב"ם והחינוך קיימו בחדא שיטתא דלאו זה קאי על אונאת ממון ג"כ. וא"כ ק"ל על הדינא דחיי ז"ל שכ' וז"ל ואונאה זו בדברים איירי שהזהיר הכתוב מפני שהוא שפל רוח שלא יוננו בדברים ספרי לא תוננו זה אונאת דברים וכ"כ הרמב"ם בסה"מ ובהל' עבדים ולא אתפרש זה בדברי הרב המחבר לא כאן ולא בלאוין ק"פ וכתב בס' משמרת המצות והטעם הוא דלא תוננו הוא בהונאת דברים דבממון לא אצטריך דהא ישראל הוא וממונו אסור אבל בדברים אימא כיון דהוי כ"כ שפל ונבזה שמא תאמר זה העבד לא יתבייש מאונאת דברים להכי אתא קרא בטוב לו לא תוננו להונאת דברים עכ"ל ואני מתמיה בזה למה לא נאמר דקרא דלא תוננו אתא לאונאת ממון ולעבור עליו בג' לאוין כדרך שאנו אומרים בגר ולא תלחצנו שבא להזהיר שלא יוננו בממון והיא אזהרה יתירה בגר מבכל אדם שהמאנה לכל אדם עובר בלאו והמאנה את הגר עובר בב' לאוין לפי שענין האונאה אליו קרובה יותר מבישראל ואף כאן נימא דלא תוננו אתא לאזהרה שלא להונות את העבד בממון ולעבור בג' לאוין א' משום כל אדם וא' משום גר וא' משום עבד לפי שהעבד יותר חלוש הנפש ושפל מן הגר וכדרך שאנו אומרים שבא הלאו זה לאונאת דברים בעבד ללאו ג' לפי שהוא יותר חלוש הנפש ושפל מן הגר כמ"ש הרמב"ם בסה"מ, ואולי נאמר לפי דעתו שכשבאה אזהרה בגר ובעבד בהונאה יתירה מאזהרת ישראל הדעת נוטה שבאה להזהיר באונאת דברים מאונאת ממון לפי שלא נאמר שזה הגר והעבד לא יתביישו מאונאת דברים ולפיכך בעבד דלא באה אלא אזהרה אחת מוקמינן לה לאזהרת אונאת דברים שהיא יותר קרובה אבל בגר דאיכא אזהרה אחריתא לאונאת דברים מוקמינן אזהרת וגר לא תלחצנו באונאת ממון ודוחק, אבל הענין המתיישב אצלי יותר דלשון אונאה לא תצדק אלא באונאת דברים זולתי היכא דאיכא תרי קראי דמוקמינן להו חד לאונאת דברים וחד לאונאת ממון אע"ג דבשניהם נאמר לשון אונאה ולפיכך בעבד דליכא אלא חד קרא מוקמינן ליה לאונאת דברים ובגר דאיכא תרי לאוי לא תונה ולא תלחצנו מוקמינן לא תונה לאונאת דברים כפשטיה ולא תלחצנו לאונאת ממון ובישראל דאיכא תרי לאוי אע"פ ששניהם נאמרו בלשון אונאה מוקמינן חד מינייהו לאונאת ממון בהכרח כו' עכ"ל נראה דהדד"ח ג"כ סובר כאחיו המשמרת המצות שהלאו לא תוננו לא הזהיר רק על אונאת דברים וק"ל עליהם טובא מהרמב"ם הל' עבדים ומהחינוך שכתבו בפירוש דקאי גם על אונאת ממון וכמ"ש הלח"מ הנ"ל וצ"ע: וממילא בהנ"ל י"ל דגם רבינו סובר כהרמב"ם והחינוך וע"פ כתב סתם שלא להונות עבד כו' וגם ברמזיו כ"כ והא דל"כ בפי' דקאי על תרווייהו כדי שלא נטעה ע"ז י"ל דסמך על מ"ש במל"ת ק"פ וז"ל עבד זה שברח לארץ ישראל הר"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שאונה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר לכך צוה עליו הכתוב שנא' עמך ישב בקרביך וגו' באחד שעריך וטוב לו לא תוננו ומ"מ בכלל אזהרת הגר הוא כו' ומדכ' רבינו והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת כו' ואח"כ כתב ומ"מ בכלל אזהרת הגר הוא מוכח מזה דהוספות אזהרה דעבד על כל אזהרת דגר היתה ובגר איכא אזהרה על אונאת ממון ועל אונאת דברים וא"כ ממילא מוכח משם דלאו זה קאי על אונאת ממון ג"כ כמובן, ועי' בזוהר הרקיע ז"ל מל"ת כ"ב אות י"ד דבתר שהביא את הלאו דאונאת דברים דגר כתב וז"ל וכמו שהוזהרנו על אונאת גר צדק כן יש אזהרה אחרת והיא נמנית באונאת עבד שברח לארץ ישראל שנ' לא תוננו עכ"ל ומדכ' את זה בתר אזהרת אונאת דברים דגר נראה לכאורה דסובר דלא קאי רק על אונאת דברים, אבל גם י"ל לאידך גיסא דמדכ' סתם באונאת עבד סובר כהרמב"ם והחינוך וכ"נ בפירוש דסובר האלה המצות ז"ל מצוה תקס"ט שכ' וז"ל שלא להונות את העבד הנזכר שברח מח"ל ואפילו בדברים כו' ומדכ' ואפילו מוכח כמ"ש אבל על המצות השם ועל המר"ם שיק ז"ל מצוה תקס"ט שכתבו וז"ל שלא להונות בדברים העבד כו' ע"ז ק"ל דאמאי כתבו בדברים דוקא הלא הרמב"ם והחינוך והאלה המצות כתבו בפירוש דקאי גם על אונאת ממון וברבינו והזוה"ר ג"כ י"ל כן כהנ"ל וא"כ כמאן סברו אלא על המר"ם שיק י"ל דהלך בעקבות המצה"ש אבל על המצה"ש צ"ע: אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע הביא את המל"ת כאן בתר הלאו שלא להלבין כו' מדוע לא כתבה לקמן בתר הלאו דלא תסגיר עבד דשייכי אהדדי וגם בקרא כתיבי ביחד כהנ"ל מחודש א' והרמב"ם בסה"מ באמת הביאם ביחד במל"ת רנ"ד ורנ"ה וגם בביאור על הסמ"ג מר' יוסף מקרעמניץ ז"ל ראיתי שהרגיש בזה שכ' וז"ל באחד שעריך בטוב לו לא תוננו שלא להסגיר אותו אל אדוניו ובכלל לאו זה שלא תוננו בדברים לומר לו עבד אתה אע"פ שהוא אומר שהוא הי' עבד מ"מ כיון שהוא בוש ממנו אל תוננו בדברים לכך סמך ללאו לא תשא עליו חטא דהיינו מלבין פני חבירו ברבים כו' עכ"ל מ"ש הביאור בדברים לפי מה שכתבנו לעיל באמת גם עליו קשה וגם תירוצו לא נראה לי דא"כ היה לו לרבינו גם את המל"ת קע"א וקע"ב וקע"ג לכתוב כאן כיון שגם בהני שייך משום הלבנת פני חבירו, וע"כ נ"ל להוסיף תבלין קצת על דבריו דרבינו ברמזיו רמז מל"ת ח' כתב וז"ל שלא לענות אלמנה ושלא לענות יתום כו' ומי שלבו נוקפו למנות בב' לאוין ימנה שלא להונות עבד שברח מח"ל לארץ שנ' לא תוננו עכ"ל כוונתו דכיון דיש מהמוני מצות שמנו שלא לענות יתום ואלמנה לשני לאוין ועבד שברח מח"ל לארץ לא תוננו ולא תסגיר עבד אל אדוניו מנו ללאו אחד ע"כ כתב רבינו שמי שלבו נוקפו ומנה יתום ואלמנה ללאו אחד ימנה שלא להונות עבד ולא תסגיר עבד אל אדוניו לשני לאוין ועי' לקמן מל"ת ח' מה שכתבנו בזה, וא"כ י"ל דכיון דנראה מרבינו במל"ת ח' שמנה שלא לענות יתום ואלמנה לחד לאו וא"כ קשה עליו דחסר חד לאו מן המנין ע"כ כתב מתחלה את הלאו שלא להונות עבד להראות שהוא מנה שלא להונות עבד ללאו בפני עצמו אבל אכתי קשה דאמאי כתב שלא להונות עבד כו' הו"ל למנות שלא לענות יתום ואלמנה תחלה אלא כיון דיש קצת שייכות להלאו שלא להונות עבד עם הלאו שלא להלבין כמ"ש הביאור ע"כ מנה תאלה שלא להונות עבד כמובן: ולענין מלקות גם כאן לא גילה רבינו את דעתו הטהורה אבל ראיתי בדינא דחיי דבתר דבריו הנ"ל מחודש ב' כתב וז"ל וכתב בס' החינוך דאין לוקין על לאו זה מפני שאפשר לעבור עליו מבלי שיעשה מעשה עכ"ל אבל לכאורה ק"ל על הדד"ח דז"ל החינוך סי' הנ"ל והעובר זה ואונה אותו בין בדברים בין בממון עובר על לאו זה ואין בו מלקות לפי שאפשר לעבור עליו מבלי עשיית מעשה עכ"ל וצ"ל דטעם זה ל"כ החינוך אלא על אונאת ממון דעל אונאת דברים באמת ל"צ טעם כיון דלא עשה מעשה והחינוך לשיטתו דסובר דעקימת פיו לא הוי מעשה כהנ"ל בשמו מל"ת ו' מחודש ה' א"כ הוי לאו שאב"מ אעכצ"ל דל"כ את הטעם זה אלא על אונאת ממון שיש בו מעשה והי' יכלינן למימר דלוקין ע"כ כתב דכיון דאפשר לעבור עליו מבלי מעשה דהיינו כשאונה בדברים ע"כ גם כשאונה בממון ג"כ אינו לוקה וזה דבר ברור אצלי בכוונת החינוך וא"כ ק"ל על הדד"ח כיון דאיהו סובר דהלאו זה אינו אלא באונאת דברים כהנ"ל משמו מחודש ב' א"כ היכי מייתי את החינוך בתר שמברר דהלאו זה אינו אלא באונאת דברים הא על אונאת דברים ל"צ הטעם של החינוך, דבשלמא החינוך לשיטתו דקאי גם על אונאת ממון ע"כ איצטריך לטעמו אבל הדד"ח היה לו לומר דמשום דהוי לאו שאב"מ אין לוקין כמ"ש המצות השם דג"כ סובר דלא קאי הלאו זה רק על אונאת דברים כהנ"ל וכתב וז"ל ואין לוקין על זה שאין בו מעשה וזה אצלי קושי' גדולה על הדד"ח, וע"כ נ"ל בס"ד דכל מה דכ' הדד"ח לברר דלא קאי הלאו זה רק על אונאת דברים כל זה ל"כ אלא לעצמו או אפשר אפילו לעצמו לא אלא לפום שיטת אחיו המשמרת המצות אבל לרבינו הי' מסופק דהיכי סובר וכמ"ש בתחלת דבריו הנ"ל וז"ל ולא יתפרש זה בדברי הרב המחבר לא כאן ולא בלאוין ק"פ וגם בתר דכ' דלשון אונאה לא תצדק אלא באונאת דברים י"ל דג"כ הי' מסופק אליבא דרבינו וכיון די"ל דרבינו סובר דגם על אונאת ממון קאי לאו זה ע"כ הביא את טעמו של החינוך כמובן, וא"כ לפי"ז לפי מה שבררנו במחודש ב' שרבינו באמת סובר דגם על אונאת ממון קאי לאו זה וגם לפי מה שבררנו במל"ת ה' ומל"ת ו' שרבינו באמת סובר דעקימת פיו הוי מעשה י"ל דלרבינו באמת לוקין על לאו זה בין אם עבר על אונאת ממון בין אם עבר על אונאת דברים כיון דליכא למימר טעמו של החינוך דהא גם אם עבר על אונאת דברים ג"כ איכא מלקות לרבינו דסובר דעקימת פיו הוי מעשה, אבל לפי מ"ש החינוך מצוה של"ז דמש"ה אין לוקין על אונאת ממון בישראל משום שניתן להשבון עי"ש והא דכ' החינוך בהלאו דאונאת עבד טעם חדש הנ"ל ול"כ משום דניתן להשבון כבר הקשה את זה הנר מצוה סי' י"א אות פ"א והניח בצ"ע א"כ לפי"ז י"ל דגם לרבינו על אונאת ממון אין לוקין משום דניתן להשבון וממילא י"ל דגם על אונאת דברים ג"כ אין לוקין משום טעם החדש של החינוך הנ"ל ודו"ק: ולענין אי הלאו זה קאי גם על שפחה כנענית שברחה מח"ל לארץ ראיתי במנ"ח ז"ל מצוה תקס"ט שכ' וז"ל והנה לאו דוקא עבד ה"ה שפחה כנענית וח"ע וחב"ח ג"כ דין זה נוהג ועובר בל"ת מכ"ש דכולו עבד וז"פ עכ"ל אבל לפימ"ש הנר מצוה סי' הנ"ל דהלאו לא תסגיר עבד לא קאי על שפחה כנענית רק על עבד דוקא משום דלא תסגיר עבד כתיב עי"ש שהאריך והראה דכל היכא דכתיב עבד עבד דוקא אמר רחמנא ולא שפחה משום דבלשון עבד אין שפחה בכלל א"כ לפי דבריו גם הלאו לא תוננו לא קאי על שפחה כנענית כיון דלא תוננו קאי על הפסוק לא תסגיר וגו' כהנ"ל מחודש א' כמובן, אבל לכאו' ק"ל על הנ"מ מגיטין ל"ח ע"א אמתיה דמר שמואל אשתבאי פרקוה לשום אמהתא ושדרוה ליה כו' שמואל לטעמיה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שיחרור שנ' וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד עבד שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד עי"ש ואי נא' דכל היכא דכתיב עבד לא הוי שפחה בכלל א"כ קשה היכי מייתי הגמ' הא דשמואל על הא דאמתיה דילמא דוקא בעבד הדין כן אבל לא בשפחה כיון דבהאי קרא דשמואל גמר דהמפקיר עבדו יצא לחירות עבד כתיב אעכ"מ דבלשון עבד גם שפחה בכלל, אבל אח"כ ראיתי די"ל דלאו משום דשפחה בכלל עבד סובר הגמרא אליבא דשמואל דהמפקיר את שפחתו יצא לחירות אלא הגמ' למד את זה מסברא דכיון דהתורה מגלה לן גבי עבד דיצא לחירות ממילא יש להוכיח מסברא דגם בשפחה הדין כן נ"ל ליישב את הנ"מ אבל עדיין צ"ע ולא באתי רק לעורר. ודע דמל"ת זו נוהגת אף בזמה"ז כ"כ החינוך סי' הנ"ל והאונה את עבד בין בדברים בין בממון עובר על ג' לאוין כמו שכתבנו לעיל מחודש ב' בשם הרמב"ם' ועי' בנתיבות עולם ז"ל על קיצור הסמ"ג מל"ת זו שכ' וז"ל הרב ר' מנחם הבבלי כתב טעם מצוה זו לפי שהוא חלוש הנפש יותר מהגר ע"כ הזהירה התורה עליו כיון שבא וטבל לשם עבדות ובא לחסות תחת כנפי השכינה אין ראוי לצערו לדחותו אלא לקרבו כיון שהוא עני ביותר ויוצר כל ית' מביט אל עני ונכה רוח ויש במצוה זו זכרון שהיינו במצרים עבדים ועשאנו בני חורין וכיון שגם אתה היית עבד כמוהו לא תוננו עכ"ד ויש מזה אסמכתא לעשות הזכרה והספקה לאחינו אשר עזבו מקומם וארצם וסבלו יסורין וסכנת דרכים לגור בארץ ישראל ולחסות תחת כנפי השכינה והם בעניותם עובדים את ד' ועיניהם כלות ומיחלות ומצפים לתשועת ד' ע"י אחיהם שבגולה ושלא יצטרכו לצאת מארץ ישראל לח"ל ויש מאנשי מעשה שקודם שישב לסעוד מפריש פרוטה לעניי ארץ הקדושה וקורא אני עליהם זה השלחן אשר לפני ד' עכ"ל ודפח"ח:

1 שלא א להונות עבד שברח מחוצה לארץ לארץ שנא' עמך ישב בקרביך וגו' באחד שעריך וטוב לו לא תוננו ומצוה זו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ כמו שיתבאר במצות ל"ת ק"פ:

« ספר מצוות גדול Negative Commandments 6 ספר מצוות גדול Negative Commandments 8 »