ספר מצוות גדול, לאוין כ״ח

מהדורה: מונקאטש, 1901

« ספר מצוות גדול Negative Commandments 27 ספר מצוות גדול Negative Commandments 29 »

1 שלטי הגיבורים על סנהדרין פתח ↗

ופתיחה לא כתבינן אפומא דחד משום שכירו' הסופר ונראה דכיון דאין נמנעים מלכתוב הפתיחה אלא משום שכירות הסופר אם כן אם הוא בענין שהכותב הפתיחה אינו רוצה שכר כלל כותבים אותה גם ע"פ השליח דהא בין כותבין ובין אין כותבין מ"מ בשמתא הוא ואע"פ דמיי' פכ"ה מהל' סנהדרין כתב בסתם דאין כותבין הפתיחה רק על פי שנים ולא פי' הטעם משום ממונא מ"מ לא תידוק מינה דדעת מיי' הוא דלעולם אין כותבין פתיחה רק ע"פ ב' אפי' לא יהיה שם טעם חסרון ממון חדא דהא בגמ' מפורש הטעם כך ועוד דמאי נ"מ בכתיבת הפתיחה או לא הא מ"מ בשמתא הוא ועוד מאי זה סברא יוכל להיות דעת מיי' כך הא כיון דמהימן כבי תרי השליח לענין נדוי כך הוא נאמן גבי כתיבתו כמו לגבי אמירתו ועוד דהטור ח"מ סי' י"א נמי לא הזכיר טעם כמו מיי' ואעפ"כ הרא"ש לא הזכירו בספרו ומסתמא דלא פליג עליה מלבד כי הכרח לומר דקים ליה לטור הכי דהא בסי' י"ד שם כתב דהמסרב לבא לב"ד צריך לשלם היציאות שמוציא שכנגדו ומהכא הוא דדייקי כך כמו שכתב הרא"ש שם בשם מהר"ם ז"ל א"כ הגם כי הטור לא הזכיר טעם חסרון ממון גבי כתיבת פתיחה ע"כ הכי ס"ל. כן י"ל נמי גבי דעת מיי' דהיאך יחלוק מיי' על תלמוד ערוך. וסמ"ג לאוין ר"ח דאזיל בשיטת מיי' ה"נ פי' הטעם כדכתבינן הלכך ודאי לכ"ע אין נמנעין מלכתוב הפתיחה על פי שליח רק משום טעם חשש הוצאת ממון ע"פ חד ובלאו האי חשש כותבין. וזה כתבתי לפי ששמעתי בדורנו מי שפקפק ואומר שאין כותבין לעולם הפתיחה רק ע"פ שנים אפי' כי ליכא חשש הוצאת ממון ע"פ חד דסברי דיש חילוק בין הוא בשמתא באמירה לבד בין הוא בשמתא בכתיבה ואני לא ידעתי טעם ומכאן אתה למד דדוקא לגבי איסוריה הוא דמהמניה לחד כבי תרי אבל לענין ממון לעולם אין עד אחד נאמן רק כעד א' ואפי' עשאוהו נאמן כבי תרי אפשר דאינו מועיל גבי הוצאת ממון דהא הכא שליח בית דין נאמן הוא כשנים ואפילו הכי אין מוציאין ממון על פיו. ונראה דה"ה לגבי שכירות דשליח ב"ד גופיה שנותנין לו שכרו משום שמזמין פלוני לדין היכא שצריך הלה להוציא מעות לכופו לדין דאינו נאמן אפי' השליח לומר כך וכך הוציא הכופה בשכירות לכוף אותך לדין עד שיהיו שם שנים ואף אם התנו הב"ד שיהיה נאמן כב' נראה קצת דאינו מועיל דהא לגבי כתיבת פתיחה אע"פ שהשליח ב"ד נאמן הוא כשנים אינו מועיל והתם ודאי אינו נאמן כב' ממילא אלא שב"ד האמינוהו והתנו עליו כך וכדמשמע לשון הגמ' דאמר האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי דאלמא לא הוי נאמן ממילא אלא שהאמינוהו ב"ד:מיהו אינו כ"כ ברור דאיכא למימר דהתם בגמ' ה"ק שליח ב"ד נאמן כבי תרי אפי' לא האמינוהו הב"ד כמו שכתב רש"י הטעם דלא משקר בבי דינא ואילו לא האמינוהו ב"ד מעיקרא לא היה צריך רש"י לפרש כך וכו' דחדוש הוא לומר שנאמן כשנים כדי שלא יהא בכלל המעיד בחבירו לבדו באיסורא דאמרי' פ' ערבי פסחים טוביא חטא זיגוד מנגד אבל לעולם אם האמינוהו ב"ד כשנים אפשר דמהימנינן ליה גם לגבי הוצאת ממון וכותבין גם הפתיחה על פיו דיש כח ביד ב"ד לאפקועי ממונא ולהתנות בכה"ג אלא שנראה מן התלמוד שלא היה מנהג הב"ד להאמין אחד כבי תרי לאפקועי ממון בעלים:ופשוט שם דעל הנתבע לשלם הוצאות שהוציא התובע לכופו שירד עמו לדין דהא משלם הוא שכר הסופר שכתב הפתיחה כשבא לקורעה כמו שכתב שם הרא"ש והר"ן בשם מהר"ם ז"ל וכ"כ טוח"מ סי' י"ד והגהות מיי' פכ"ה מהל' סנהדרין ודוקא ההוצאות שנעשו אחר שסירב הנתבע לירד לדין הוא דמשלם אבל ההוצאות שעושה להזמינו לדין תחלה כגון במקום שנוהגין לתת שכר לשליח ב"ד שמזמין א' לדין אותה ההוצאה אינה מוטלת על הנתבע וכן הוצאת הסופר שעומד לפני הדיינים שכותב פתקא דהזמנה בפעם הראשונה במקום שהנתבע חוץ לעיר שמזמינו בכתב אין הנתבע חייב בזה דעד שלא נעשה סרבן אין המתחייב בדין חייב לשלם לזה יציאותיו:ומדקאמר תלמודא דכשהסרבן מקבל עליו הדין ומתפייס צריך לשלם שכר הסופר קודם שיקרעו הפתיחה אלמא דהיתר השמתא תליא בקריעת שטר השמתא והיכא שנקרעה הפתיחה אזלא לה השמתא מבלי שיצטרכו ב"ד לומר מותר לך מותר לך או דבר אחר דהכי משמע לשון התוס' שם שכתבו וז"ל דקבעי למיתב זוזא לפתחא כשקורעין אותה משלם הוא שכר הסופר ע"כ. וכ"כ סמ"ג לאוין כ"ח וז"ל דאלמא דההיתר תלוי בקריעת השטר אמת כי מלשון רש"י שם לא מוכח כן שכתב וז"ל וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחה לספרא ע"כ אלמא דצריך היתר מב"ד אע"פ שהיא כתובה על שטר ונפקא מינה לדין טובא לגבי היתר חרמות דמלשון התוס' וסמ"ג נראה כשכתבו החרם והשמתא סגי בקריעתה גבי התרתה וא"כ אפי' מתו המנדין כולם או מקצתם או יהיה באיזה ענין שיהיה כשנקרע השטר אזלא לה השמתא והותר הנדר ולדברי רש"י לעולם צריך התרה בפה ולא סגי בקריעה:גם מוכח מכאן דאפי' היה החרם והשמתא על תנאי עד שיעשה דבר פלוני אפי' קבל עליו לעשות אותו דבר ועושה אותו מ"מ לא פקע החרם והשמתא עד שעת ההתרה דהא פתיחה היא שטר שמתא שמנדין אותו עד שיקבל עליו את הדין כדמוכח מלשון השטר שנכתוב בסמוך ואפ"ה אין לו היתר עד שיקרעו השטר דהוי במקום ההתרה ואפי' שקבל עליו את הדין דאי אמרת דמיד שקבל עליו את הדין יצא מידי נדוי א"כ מאי איכפת ליה לזה שיקרעו הפתיחה או שיתירו לו הנדוי כשמקבל עליו הדין או לא דמטעם זה נמנעין לכותבה ע"פ השליח ב"ד לב"ד מפני שיצטרך לשלם שכירות הא מ"מ לא ישלם כלום דבין יקרעו בין לא יקרעו יצא מידי נדוי בקבלת הדין אלא ודאי דאפי' קבל ועושה מה שבשבילו נדוהו לא יצא מידי נדוי בקבלת הדין עד שיתירו לו או יעשה מעשה חשוב כמו היתר ואין נראה לומר דמה שזה מבקש ומחזר אחר קריעת שטר שמתא הוא מפני כבודו אע"פ דבלאו הכי יצא מידי נדוי כשקבל עליו הדין זהו דוחק ועוד דלשון רש"י מוכח דהתרה בעי הלכך נראה דודאי התרה בעי או דבר שהוא במקום התרה. ולשון רש"י שכתבנו אפשר ליישבו עם דעת התוס' ולומר דהתרת שמתא דקאמר רש"י הכא ר"ל קריעת שטר דהיא עומדת במקום התרה דהכי מסתבר שהקריעה היא התרה דהא התרה הויא מלתא דמבטל הנדוי וכל נדוי מבטלין אותו בביטול שהוא דרך עשייתו דהיינו שאם נדוהו בס"ת ובשופר כדאמרי' טוט אסר טוט שרי וכן ראוי לומר גבי נדוהו על פה מתירין אותו בפה נדוהו בכתב מתירין אותו בכתב. וכיצד הוא ההיתר בכתב לקרוע השטר שכתוב בו הנדוי והשמתא וזאת הקריעה הויא כי כשיבא לב"ד להתיר לו נדויו שבכתב יתירוהו בזה האופן שיקרעו השטר הכתוב בו הנדוי ושפיר מתיישב ושייך עליו לשון רש"י שכתב וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דלפי האמת קריעת השטר היינו היתר השמתא בכתב דאי היתר השמתא בכתב היתה ע"פ המנדין בלי קריעת השטר אכתי היה קצת לפקפק ולומר דאין כאן מיחוש הוצאת ממון ע"פ השליח שיוכלו להתיר בלי קריעת השטר:ועוד נראה למידק מהכא דאין המנדין לוקחין שכר על היתר החרם דאי אמרת דלוקחין שכר על היתר החרם אכתי היאך משמתין ע"פ השליח ב"ד הא ממונא קא מחסרי ליה דקא בעי למיתב זוזי למורין שיתירו לו הנדוי כשיקבל עליו את הדין אפי' לא נדוהו רק על פה זולת שטר פתיחה אלא ודאי דאין המנדין לוקחים שכר:

1 שלא א לעזור לו בשום עזר שנאמר ולא תשמע אליו ותניא סוגיות אלו עיקרם בספרי פ' ראה לפי שנא' בשונא עזוב תעזוב יכול אתה עוזב לזה ת"ל ולא תשמע אליו:

1 ברית משה פתח ↗

שלא א לעזור לו כו'. גם להמל"ת זו המקור מהספרי הנ"ל מל"ת כ"ז מחודש א' כי מ"ש רבינו ז"ל ותניא כו' כונתו על הספרי אלא מוסיף על לשונו מלת בשונא וכן הוסיף הרמב"ם ז"ל הל' עכו"ם פ"ה הל' ד' והדינא דחיי ז"ל כתב טעם ע"ז וז"ל והרב המחבר הסמ"ג והרמב"ם כתבו מפני שנ' בשונא מפני שבפ' אלו מציאות בבא מציעא ל"ב ע"ב דרשו דפסוק זה מיירי אפילו בשונא ונראה לדברי הרמב"ם והרב המחבר ז"ל שמפרשים דברים כפשטן מפני שנא' בשונא עזוב תעזוב עמו כשנראה שהחמור רובץ תחת משאו יכול שנעזוב ג"כ למסית ת"ל ולא תשמע אליו כו' עכ"ל, הן אמת שמרבינו שכ' שלא לעזור לו בשום עזר נראה בפי' כפשטו של הדד"ח ובהרמב"ם י"ל ג"כ כן וגם בהספרי גופא מוכח כן מדהביא את הפסוק עזוב תעזוב עמו שקאי על כי תראה חמור שונאך דלעיל מיניה אבל מהרמב"ם בסה"מ מל"ת י"ח שכ' וז"ל שימנע המוסת להקל נטירת המסית אבל הוא חייב לנטור אותו על כל פנים וכל זמן שלא יטור הוא עובר על מל"ת כו' נר' דפירושא דמל"ת זו היא שלא לעזוב הנטירה מלבו על המסית וכ"כ ברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת י"ח וז"ל שלא לעזוב השנאה למסית כו' וכן כתבו ז"ל החינוך מצוה תנ"ח והעיר מקלט ומצות השם מצוה תנ"ט ואף שבעיקר הדין בודאי שגם הם סברו דלא שרי לעזור לו בשום עזר דכיון דכשיעזור לו עוזב את השנאה מלבו וע"ז מוזהר אבל במשמעות פירושא דמל"ת זו נראה בפי' דפליגי, אבל לכאורה צריך להבין דמהיכא למדו הרמב"ם בסה"מ ודכותי' לומר את פירושם דבשלמא רבינו למד את פירושו מהספרי כיון דמפשטות לשון הספרי מוכח כן כהנ"ל אבל הם מהיכא למדו את פירושם, אבל עם מ"ש החינוך מתורץ זה שפיר דז"ל וכן אמרו רז"ל בפירוש זה הכתוב בכלל שנאמר בישראל עזוב תעזוב עמו ותרגם אונקלוס משבק תשבק מה די בלבך עלוהי יכול אתה עוזב לזה המסית ג"כ ת"ל ולא תשמע אליו עכ"ל וא"כ י"ל דהם סברו גם בספרי כמ"ש התרגום דקאי על השנאה וה"ק יכול אתה עוזב שנאתו ת"ל לא תשמע אליו לעזוב שנאתו וממילא י"ל דגם הם למדו את פירושם מהספרי. אבל עדיין טעמא בעי דמדוע ל"ס רבינו כפירושם ונ"ל דבפסיקתא זוטרתא פ' משפטים פרשה כ"ג פסוק ה' איתא וז"ל ומה לשון עזוב שיפרוק המשא ויעזבהו כו' ד"א עזוב תעזוב השנאה עכ"ל ורש"י ז"ל שם כתב שעזיבה זו לשון עזרה עי"ש שהביא ראיות ע"ז וא"כ י"ל דרבינו סובר כרש"י בפירושא דעזיבה והם סברו כהתרגום וכהד"א של הפסיקתא אבל לדינא באמת ליכא שום נ"מ ביניהם כהנ"ל וכ"כ הדד"ח: אבל אח"כ עלה ברעיוני דגם לדינא יש נ"מ ביניהם דלרבינו אם עבר ועזר לו לוקה כיון דעבר על לאו שיש בו מעשה אבל לדידהו אינו לוקה דאפילו כשיעזוב שנאתו ע"י מעשה שעוזר לו מ"מ כיון דעיקר הלאו שלא לעזוב שנאתו ושנאה הוי דבר שתלוי בלב ע"כ הוי לאו שאב"מ וכמ"ש הגמרא סנהדרין ס"ה ע"ב שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה פי' רש"י וז"ל עיקר חיובא בא ע"י הראי' שמעידין שראו וראייה לית בה מעשה וה"נ כן היא, אבל אחר עיון קצת ראיתי דזה אא"ל משום דכשהיו לוקין לרבינו אז באמת גם לדידהו היו לוקין כיון דהחינוך סובר בפי' דבלאוין דע"ז משום חומרא דע"ז לוקין אפילו כשאב"מ וכ"כ הכ"מ גם אליבא דהרמב"ם כהנ"ל במל"ת כ"ד מחודש ד' וכיון דהרמב"ם הל' סנהדרין פ' י"ט לא מנה את הלאו זה בין הלאוין דלוקין עכ"מ דסובר דאין לוקין על לאו זה והטעם דלמה באמת סובר כן עי' בנר מצוה סי' י"א אות ז' שמפלפל בזה טובא והמציא טעם קלוש לפי שלא נחקרה עדותן בב"ד ולא הוחזק למסית אבל האמת כמ"ש המנ"ח מצוה תנ"ט בשם המש"ח משום דהוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד דבסנהדרין ס"א ע"ב יליף הגמר' מפסוק לא תאבה לו ולא תשמע אליו דאם אבה ושמע חייב המוסת מיתה אפילו כשלא עבד עדיין וכ"פ הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ה הל' ה' וזה ל"ק דהיכי למד הרמב"ם מפסוק זה תרתי חדא שאם אבה ושמע חייב מיתה וגם אזהרה שלא לעזוב שנאה מהמסית וגם המר"ם שיק מצוה ת"ס עמד ע"ז דלפי מ"ש הדינא דחיי במל"ת כ"ז ליישב את השגות הרמב"ן מעל הרמב"ם הנ"ל מל"ת כ"ז מחודש א' באמת גם קושיא זו ל"ק עי"ש ותבין וממילא לפי"ז גם לרבינו עכצ"ל דאין לוקין על לאו זה וא"כ ל"ל הנ"מ הנ"ל: ועל מ"ש רבינו שלא לעזור לו כו' כתב המרש"ל ז"ל בביאורו כאן וז"ל נראה דאיירי היכא שאין לו עליו עדים שיוכל להמיתו בב"ד או בזמן דלא דנין ד"נ עכ"ל ונ"ל דמש"ה כ"כ דהמנ"ח מצוה הנ"ל קמספק אי דוקא הנוסת מוזהר על לאו זה או גם אחרים דהיינו כשיש עדים שהסית אז כל אחד מישראל שידע מזה מוזהר על הלאו זה והניח בצ"ע ולכאורה מה מסופק בזה הלא מלשון הרמב"ם בסה"מ הנ"ל נראה בפי' דדוקא הנוסת מוזהר מדכ' שימנע המוסת כו' וכן מורה לשון רבינו מדכ' בלשון יחיד וצ"ל דמשום די"ל דהסה"מ איירי כשליכא עדים ואז באמת לא מוזהר אלא המוסת וגם לשון הקרא איכא לאוקמי כן ע"כ מסופק המנ"ח שפיר, וא"כ י"ל דהמרש"ל באמת סובר שגם אחרים מוזהרין על לאו זה וכדי שלא תקשה עליו מלשון רבינו שלא מורה כן ע"כ כתב דרבינו איירי כשליכא עדים ומש"ה כתב בלשון זה אבל כשאיכא עדים באמת סובר דגם אחרים מוזהרין כן עלה ברעיוני לפרש את המרש"ל, אבל אח"כ ראיתי דאא"ל כן דא"כ הי' קשה אמאי כתב או בזמן שלא דנין ד"נ ועוד הא מהמרש"ל לקמן מל"ת ל' נראה בפי' דדוקא על המוסת קאי לאו זה וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת המרש"ל דאי כשאיכא עדים ובזמן שדנין ד"נ א"כ מאי נ"מ מלאו זה הלא הב"ד ממיתין את המסית וא"כ מה עזר שייך גביה וע"כ כתב דאיירי שלא בעדים או בזמן דלא דנין ד"נ וגם בדד"ח ראיתי אח"כ שכ' בכוונת המרש"ל כן וגם ספיקתו של המנ"ח יש לפתור מדבריו שכ' בפי' שגם אחרים מוזהרין על לאו זה וגם מלשון החינוך נ"ל ללמוד דסובר כן מדכי מלת בלבבנו ע"ש ותבין:

« ספר מצוות גדול Negative Commandments 27 ספר מצוות גדול Negative Commandments 29 »