ספר מצוות גדול, לאוין כ״ג

מהדורה: מונקאטש, 1901

« ספר מצוות גדול Negative Commandments 22 ספר מצוות גדול Negative Commandments 24 »

1 ברית משה פתח ↗

שלא א להדיח בני ישראל אחר ע"ז כו'. לכאורה יש לדקדק ברבינו ז"ל דמדוע מנה המל"ת מדיח מקודם המל"ת מסית שמנה במל"ת כ"ו הלא במתניתין סנהדרין נ"ג ע"א נקט התנא תחלה מסית ואח"כ מדיח דאיתא שם והמסית והמדיח וכן הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת ט"ו וט"ז מנה תחלה מדיח וגם בחיבורו הל' עכו"ם נקט בפ"ד דיני מדיח ובפ"ה דיני מסית ולא כהסדר שסידר התנא דמתניתין מסית תחלה ואח"כ מדיח וזה טעמא בעי, ואפ"ל כמ"ש הגמ' שבועות ג' ע"א איידי דזוטרין מילייהו פסיק שרי להו כו' וכיון דהלא תעשת של מדיח זוטרין מילייהו שהם ג' ל"ת אבל של מסית הם ו' ל"ת ע"כ נקטו כן וא"כ לכאורה על התנא גופא טעמא בעי דמדוע לא נקט מדיח תחלה כיון דגם במתניתין דיני מסית נפישן מילייהו מדיני מדיח, וע"כ נ"ל בס"ד ליתן טעם לשבח דבשלמא התנא דמתניתין דקאי על העונש כמ"ש אלו הן הנסקלין כו' והעונש של מסית מפורש אבל העונש של מדיח שהוא בסקילה ילפינן הדחה הדחה או ממסית או מנביא שהדיח כמ"ש הגמ' סנהדרין פ"ט ע"ב ע"כ נקט התנא מסית תחלה ואח"כ מדיח כיון דמדיח בסקילה. ממסית ילפינן אבל לרבינו והרמב"ם בסה"מ דקאי על האזהרות דמנאו את המצות כפי אזהרות כידוע וכיון דאזהרת מדיח מהפסוק ולא ישמע על פיך דכתיב בפ' משפטים פרשה כ"ג פ' י"ג ואזהרת מסית מהפסוק וכל ישראל ישמעו וגו' דכתיב בפ' ראה פרשה י"ג פ' י"ב כמ"ש רבינו מל"ת כ"ו וכיון דאזהרת מדיח כתיב תחלה ע"כ מנאו גם הם כן ומשום דנקט הרמב"ם בסה"מ הסדר כן ע"כ נקט גם בחיבורו כן כמובן: אבל לכאורה יש לדקדק עוד ברבינו דמדוע כתב כאן שלא להדיח בני ישראל בלשון רבים ובמל"ת כ"ו כתב שלא להסית אדם מישראל בלשון יחיד, ונ"ל בס"ד דגם בזה הי' לו טעם לשבח בהקדים החילוקים שבין מדיח למסית דלענין מיתה שניהם שווים דהלכה כחכמים דר' שמעון סנהדרין ס"ז ע"א דגם מדיח בסקילה ועי' סנהדרין כ"ט ע"ב הטעם של פלוגתתם והכ"מ ז"ל הל' עכו"ם פ"ד הל' א' כתב על מה שפסק הרמב"ם דמדיח בסקילה וז"ל וידוע דהלכה כת"ק עכ"ל ולכאורה מדוע ל"כ משום דבמתניתין סנהדרין נ' סתם כת"ק וי"ל משום דהו"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא וסתם במשנה ומחלוקת בברייתא אין הלכה כסתם כהנ"ל מל"ת י"ט מחודש ד' וע"כ כתב הכ"מ וידוע דהלכה כת"ק כמובן וא"כ לענין מיתה אין שום חילוק בין מסית למדיח דשניהם בסקילה, אבל החילוק שביניהם הוא זה דמסית חייב סקילה אע"ג שהמוסת לא קיבל ממנו הסתה ולא עבד ע"ז כמ"ש רבינו במל"ת כ"ו והרמב"ם הל' עכו"ם פ"ה הל' א' עי' כ"מ שם דמהיכא למד את זה אבל המדיח אינו חייב סקילה אלא כשהמדיחים קבלו ועבדו ע"ז כמ"ש רבינו כאן והרמב"ם פ"ד מהל' עכו"ם הל' א' ועי' כ"מ שם שכ' ע"ז שפשיטא שכן היא ולכאו' מה פשיטות הוא זה הא חזינן במסית דחייב אע"ג דלא קבל ממנו הנוסת ודילמא גם במדיח הדין כן מדוע ל"כ הכ"מ מקור לזה ולא לכתוב פשיטא, אבל כפי מ"ש הדינא דחיי ז"ל דבמסית מוכח מקרא גופא כן מדכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו נראה שיהרגנו אע"פ שלא קבל דבריו, א"כ י"ל דלזה כיוון הכ"מ דכיון דדוקא במסית כתב לשון זה ולא גם במדיח ע"כ מוכח מפשטות הקרא דדוקא במסית הדין כן ולא במדיח וע"כ כתב דפשיטא היא והטעם דמדוע באמת דוקא במסית הדין כן ולא במדיח עי' בלח"מ הל' עכו"ם פ"ה הלכה א': ול"נ בס"ד דרבינו והרמב"ם למדו את החילוק זה מהירושלמי סנהדרין פ"ז סוף הלכה י"ב דאיתא שם מסית אומר בלשון גבוה והמדיח אומר בלשון נמוך מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית מסית אומר בלשון הקודש ומדיח אומר בלשון הדיוט מסית שאמר בלשון הדיוט נעשה מדיח ומדיח שאמר בלה"ק נעשה מסית עי' בפ"מ שם ובמראה הפנים שם כתב וז"ל וכל הני חילוקים דקאמר הירושלמי איכא למימר דנ"מ אליבא דר"ש כו' עכ"ל כוונתו דהירושלמי אזיל אליבא דר"ש דמסית בסקילה ומדיח בחנק דלרבנן דמדיח ג"כ בסקילה אין שום נ"מ אבל רבינו והרמב"ם י"ל דלא ניחא להו לומר דסתם ירושלמי קאמר החילוקים אלו אליבא דר"ש דלית הלכתא כוותיה אלא הם מפרשו את הירושלמי אליבא דרבנן דכיון דבמסית חייב אפי' כשלא שמע הנוסת לדבריו ובמדיח אינו חייב עד שקבלו המדיחים א"כ ממילא שפיר יש נ"מ בין החילוקים של הירושלמי גם לרבנן והכי קאמר הירושלמי מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח כלומר ואז אינו חייב סקילה אם לא קבלו ממנו ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית כלומר ואז חייב סקילה אפילו כשלא קבלו ממנו וכן הפשט בהחילוק של לשון הקודש שקאמר הירושלמי, וא"כ מוכח מהירושלמי דינם של רבינו והרמב"ם דמדיח אינו ח"ב סקילה עד שקבלו ממנו כמובן אבל לכאורה ק"ל דמה קאמר הגמרא סנהדרין פ"ט ע"ב דטעמא דרבנן דמדיחי עיר הנדחת בסקילה משום דגמרו הדחה הדחה בגז"ש או ממסית או מנביא שהדיח היכי גמרו ממסית הא איכא למימר שאני מסית הואיל וחמור דאפילו כשלא קבל ממנו חייב על כן חייב סקילה אבל מדיח דלא חייב עד שקבלו ממנו אינו חייב אלא חנק, וצ"ל דגז"ש דהדחה הדחה מופנה משני צדדים וגז"ש שמופנה משני צדדים לא פרכינן עלה, או י"ל דלא מופנה אלא מצד אחד ובזה יש פלוגתא אי פרכינן עלה וע"כ קאמר כגמ' דגמרינן או ממסית או מנביא שהדיח דהיינו אי סברו הרבנן דגז"ש שמופנה מצד אחד לא פרכינן עלה אז גמרו ממסית ואי סברו דפרכינן עלה אז צ"ל שגמרו מנביא שהדיח כמובן: ועוד יש חילוק בין מסית למדיח דלא מקרי מדיח עד שיהו המדיחים שנים או יותר כמ"ש רבינו במ"ע ט"ו והרמב"ם הל' עכו"ם פ"ד הל' ב' אבל מסית אפילו יחיד שמסית חייב, ועוד חילוק שמסית לאחד ומדיח לרבים אבל אם מדיח לאחד לא מיקרי מדיח אלא מסית ואם מסית לרבים מיקרי מדיח, וכמה הם רבים בזה יש פלוגתא בין הרמב"ם והחינוך החינוך מצוה פ"ז כתב שמסית לשנים מיקרי מדיח והמנ"ח מצוה תי"ז הביא בשם משנת חכמים שהקשה עליו ממתניתין סנהדרין ס"ז אמר לשנים הן עדיו ומביאין אותו לב"ד כו' אלמא דלשנים מיקרי מסית ולא מדיח דמתניתין שם על מסית קאי, אבל לפי מה שכתבנו בכוונת הירושלמי הנ"ל דאזיל אליבא דרבנן י"ל דהמתניתין איירי שאמר בלשון מסית ולא בלשון מדיח וע"כ נקרא מסית אע"ג שאמר לשנים ול"ק על החינוך ואח"כ ראיתי במהר"ם שיק מצוה תנ"ח שדיבר ג"כ מהירושלמי זה ושמחתי שכוונתי לדעתו, אבל הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ה הל' א' כתב המסית את רוב אנשי עיר הר"ז מדיח ואינו נקרא מסית נראה דסובר דאפילו כשמסית לרבים כל שלא הדיח רוב העיר מיקרי מסית וכן סובר רבינו מ"ע ט"ו ועי' מהר"ם שיק מצוה פ"ז מה שמפלפל על הרמב"ם אבל עי' במנ"ח מצוה תס"ב בריש דבריו מה שמחלק בין מסית למדיח ותראה דל"ק קושית המר"ש, עכ"פ זה מוכח מהנ"ל דלכ"ע מדיח לא נקרא עד שידיח לרבים ומסית לא נקרא אלא כשמסית ליחיד וא"כ שפיר י"ל דמש"ה כתב רבינו במל"ת זו שלא להדיח בני ישראל שמורה על רבים ובמל"ת כ"ו כתב שלא להסית אדם מישראל שמורה על יחיד ול"ק עליו הדקדוק הנ"ל כמובן:

1 שלא א להדיח בני ישראל אחר ע"ז שנאמר לא ישמע על פיך זו אזהרה למדיח כדאיתא בסנהדרין ד' ס"ג ואמרינן נמי התם בד' ס"ז שמדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין לרבנן דר' שמעון אע"פ שלא עבדו ע"ז אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה:

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

אמנם בלא"ה תמיהא לי טובא ההיא סוגיא דהתם. ואיתא נמי בפסחים פרק אלו עוברין מ"ח ע"א. דקאמר אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתו מהכא ולא ידבק בידך וגו'. ואמרינן א"ל ר"א ברי' דרבא לר"א ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך. ומשום הך קושיא הדר בי'. ומסיק אלא הכא במאי עסקינן כגון שבישלו בעצי הקדש וכו' עיי"ש. והדבר תמוה מאוד אצלי. דהרי עיקר לאו דלא ידבק בידך וגו' בעיר הנדחת הוא דכתיב. וכולל אזהרה שלא ליהנות מכל שללה. ואפי' מנכסי צדיקים שבתוכה. אלא דמדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. נפק"ל מזה דגם איסורי ע"ז שנקראו חרם בכלל לאו זה. והשתא א"כ אמאי הדר בי' ממאי דהוה בעי למימר מעיקרא דהמלקות היא משום לאו דלא ידבק מחמת קושיא דר"א ברי' דרבא דלילקי נמי משום לא תביא תועבה. הו"ל לאוקמי במבשל בעצי עיר הנדחת ואזהרתו מהכא ולא ידבק בידך וגו'. וליכא בהו אלא לאו דלא ידבק בידך בלבד. אבל לאו דלא תביא תועבה לא שייך בהו כלל. דלאו תועבה נינהו אלא דאיסורא בעלמא הוא דרכיב עלייהו. ואפי' ממון צדיקים שבתוכה בכלל אזהרה זו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ע"ז ה"ז וז"ל וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה אחת שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל עיי"ש. דקדק לומר לוקה אחת. משום דבע"ז ומשמשי' ותקרובות שלה כתב שם לקמן בפ"ז ה"ב דלוקה שתים. אחת משום לא ידבק בידך ואחת משום לא תביא תועבה עיי"ש. ולכן דקדק וכתב כאן בממון של עיר הנדחת דאינו לוקה אלא אחת. משום דלא שייך בי' לאו דלא תביא תועבה. וזה פשוט. וכ"כ בסמ"ג לאוין כ"ג והחינוך מצוה תס"ו והרשב"ג והרשב"ץ ז"ל לאוין סי' פ"ה עיי"ש. וא"כ שפיר מיתוקמא ברייתא דמבשל גיד בחלב ביו"ט בעצי עיר הנדחת. דמשום לא ידבק בידך איכא. ומשום לא תביא תועבה ליכא. ולא צריך לאוקמה בעצי הקדש ומשום לאו דלא תעשון. וצ"ע אצלי כעת ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ בזה לקמן לאו קל"ט:

« ספר מצוות גדול Negative Commandments 22 ספר מצוות גדול Negative Commandments 24 »