ספר המצוות, מצוות עשה ר״כ

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 219 ספר המצוות Positive Commandments 221 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצוה א לדון במפתה בחמשים שקל עם שאר דינין כמו שנאמר בפרשה וכי יפתה איש בתולה:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְהַמְּפַתֶּה בְּהַנְכִיל:

1 משנה תורה, הלכות נערה בתולה פתח ↗

מִי שֶׁפִּתָּה בְּתוּלָה קוֹנְסִין אוֹתוֹ מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים שֶׁל כֶּסֶף מְזֻקָּק וְהוּא הַנִּקְרָא קְנָס. וְכֵן אִם אָנַס אוֹתָהּ. וּקְנָס זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כֶּסֶף": וְאֵי זֶה הוּא מְפַתֶּה וְאֵי זֶה הוּא אוֹנֵס. מְפַתֶּה לִרְצוֹנָהּ. אוֹנֵס שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ. כָּל הַנִּבְעֶלֶת בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֲנוּסָה וְדָנִין אוֹתָהּ בְּדִין אֲנוּסָה עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁבִּרְצוֹנָהּ נִבְעֲלָה. וְכָל הַנִּבְעֶלֶת בָּעִיר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְפֻתָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָעֲקָה עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁהִיא אֲנוּסָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַף לָהּ חֶרֶב וְאָמַר לָהּ אִם תִּזְעֲקִי אֶהֱרֹג אוֹתָךְ: הַמְפֻתָּה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִנָּשֵׂא לַמְפַתֶּה. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה אָבִיהָ לִתְּנָהּ לוֹ. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה הוּא לִכְנֹס. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן קְנָס וְהוֹלֵךְ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס. וְאִם רָצוּ וּכְנָסָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס אֶלָּא כּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. אֲבָל הָאֲנוּסָה שֶׁלֹּא רָצְתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ לְהִנָּשֵׂא לְאוֹנֵס הָרְשׁוּת בְּיָדָם וְנוֹתֵן קְנָס וְהוֹלֵךְ. רָצְתָה הִיא וְאָבִיהָ וְלֹא רָצָה הוּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וְכוֹנֵס וְנוֹתֵן קְנָס שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" הֲרֵי זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ מְצֹרַעַת כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס וְאֵינוֹ מוֹצִיא לִרְצוֹנוֹ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב יט "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" הֲרֵי זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה: וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ: הָיְתָה אֲנוּסָה זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו אֲפִלּוּ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן אִם נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה אַחַר שֶׁכָּנַס הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָהּ שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה". אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאָנַס בְּתוּלָה אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לִקַּח אֶת הַבְּתוּלָה וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשָּׂא זוֹ אֵינָהּ בְּתוּלָה. וְאִם כָּנַס יוֹצִיא בְּגֵט: אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּאוֹנֵס דברים כב יט "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ" כֵּיוָן שֶׁקְּדָמוֹ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" הֲרֵי זֶה נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה וְנִמְצֵאת זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתְּקָהּ לַעֲשֵׂה שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. לְפִיכָךְ הָאוֹנֵס שֶׁעָבַר וְגֵרֵשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה. מֵתָה גְּרוּשָׁתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחְזִירֶנָּה אוֹ נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ: אֵין הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה חַיָּב בִּקְנָס עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ וּבְעֵדִים וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה לַבַּת קְנָס. מֵאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת עַד שֶׁתִּבְגֹּר. נִבְעֲלָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁבָּגְרָה אֵין לָהּ קְנָס שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כח "נַעֲרָה בְתוּלָה" לֹא הַבּוֹגֶרֶת: וְאַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אָב וְאַחַת שֶׁאֵין לָהּ אָב יֵשׁ לָהּ קְנָס. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס. הַבּוֹגֶרֶת וְהַמְמָאֶנֶת וְהָאַיְלוֹנִית וְהַשּׁוֹטָה וְהַחֵרֶשֶׁת. וּמִי שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתָהּ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁתָּבְעָה אוֹתָן לִזְנוֹת עִמָּהּ. וְהַמְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה בְּתוּלָה. אֲבָל הַמְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אִם נֶאֶנְסָה יֵשׁ לָהּ קְנָס וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ. וְאִם נִתְפַּתְּתָה אֵין לָהּ קְנָס: הַגִּיֹּרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת אִם נִתְגַּיְּרָה וְנִפְדֵית וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְהִיא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת יֵשׁ לָהּ קְנָס. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּשֶׁנִּתְגַּיְּרָה אוֹ כְּשֶׁנִּפְדֵּית אוֹ כְּשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אֵין לָהּ קְנָס הוֹאִיל וּבִיאָתָן בִּיאָה הֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת: הָיְתָה בְּתוּלָה זוֹ אֲסוּרָה עַל הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה אִם הָיְתָה אַחַת מֵחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ אוֹ דּוֹדָתוֹ וְהַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ שֶׁהָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין אִם הִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קְנָס: הָיְתָה מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ שְׁנִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֲסוּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ חַיָּב בִּקְנָס שֶׁאֵין כָּאן מַלְקוֹת: הָיְתָה מֵחַיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין כְּגוֹן בִּתּוֹ וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא כב "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" הָא אִם הָיָה שָׁם אָסוֹן אֵין שָׁם עֹנֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרִיגַת הָאִשָּׁה בִּשְׁגָגָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוְּנוּ לָהּ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא כב "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה" הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב בְּאָסוֹן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר ויקרא כד יח "מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה" ויקרא כד כא "וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" מָה מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְחַיְּבוֹ בְּתַשְׁלוּמִין אַף מַכֵּה נֶפֶשׁ אָדָם לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין: וְכֵן הַדִּין לְכָל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁאֵין בָּהּ תַּשְׁלוּמִין: בָּא עָלֶיהָ וּמֵתָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה" לֹא לַאֲבִי הַמֵּתָה. וְהוּא שֶׁתָּמוּת קֹדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בַּדִּין:

1 היא שצונו בדין המפתה. והוא אמרו יתעלה וכי יפתה איש וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלישי ורביעי מכתובות. ואלה המשפטים, נשים הלכות נערה בתולה פ"א:

1 טור פתח ↗

הלכות אונס ומפתה המפתה או מאנס בתולת ישראל קונסין אותו נ' סלעים כסף בין אם היתה בת גדול שבישראל או בת קטן שבישראל ואיזהו מפתה ואיזהו מאנס מפתה לרצונה מאנס שלא לרצונה וכתב הרמב"ם כל הנבעלה בשדה היא בחזקת אנוסה ודנין בו דין אונס עד שיעידו עדים שלרצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו שהיתה אנוסה כגון ששלף חרבו ואמר לה אם תצעק אני אהרוג אותך וכתב הראב"ד חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש עדים יבאו ויעידו ואם אין עדים אין שם קנס ואם לענין שלשה דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המע"ה והעיר והשדה שווים הם דין נ' סלעים הם הם קנס על המעשה הרע שעשה אבל מלבד זה צריך ליתן לה במפותה בושת ופגם אבל לא צער שאין למפותה צער ובאנוסה שיש לה צער צער ובושת ופגם ואלו אינן שוין בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא בושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה המבייש נערה חשובה ממשפחה מיוחסת למבייש בזויה וענייה ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב למתבייש מאדם בזוי ונקלה לפ"ז רואין ב"ד מעלתו למעלתה ושמין כמה היה נותן אביה ומשפחתה ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכמוהו יתן לו. פגם רואין כמה שוה פחות ממה שהיתה שוה תחלה ושמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק לפי יפיה ולפי משפחתה כיצד מי שיש לו עבד שחשוב בעיניו וחביב עליו עד שירצה להשיאו אשה יפה ומיוחסת כזאת כמה יוסיף ליתן לה כשהיא בתולה מבעולה. צער רואין לפי קטנו וקטנותה ולפי בריאותה כמה נצטערה וכן יתן מותר על חמשים של קנס וקונסין המאנס שצריך לישא אותה אפילו היא חגרת או סומא ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה לפיכך א"צ לכתוב לה כתובה ואם עבר והוציא כופין אותו להחזירה דה"ל לאו הניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה אע"ג דכתיב קודם לא יוכל לשלחה כל ימיו הכי פירושו לא יוכל לשלחה שילוחים שתהיה בה כל ימיו אלא יחזירנה לפיכך אם עבר וגירש כופין אותו להחזירה ואינו לוקה מתה גרושתו קודם שיחזירנה או שנתקדשה לאחר או שהוא כהן שאסור בגרושה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואין יכול לקיים עשה שבה ומיהו אם היא אסורה לו אפילו אינה אלא חייבי לאוין ועשה או אפילו שנייה דרבנן א"צ לישא אותה וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה ואם היא או אביה אינם חפצים שישא אותה יכולין לעכב אבל הוא אינו יכול לעכב בד"א במאנס אבל במפתה בין הוא או היא או אביה יכולין לעכב הנישואין ואם כנס המפתה אינו נותן נ' כסף אלא נותן לאביה בשת ופגם וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולות אבל מאנס אף על פי שכונסה צריך ליתן מיד הקנס ובושת צער ופגם ומיהו אם מת או מוציאה לרצונה א"צ ליתן לה כתובה שכסף קנסה יוציא בכתובתה כתב הרמב"ם אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים וא"צ התראה באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה אם הראשון בא עליה שלא כדרכה חייב בבושת ופגם ולא בקנס ואם הוא האחרון אינו חייב אלא בבושת שכבר נפגמה וזה שבא עליה כדרכה בין הראשון או אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם של זו שנבעלה שלא כדרכה ע"כ. וא"א הרא"ש ז"ל כתב שחייב בקנס אפי' שלא כדרכה ואם באו עליה הרבה זה אחר זה שלא כדרכה כולם חייבים בקנס וכן כתב הראב"ד מאימתי יש לה קנס משתהיה בת ג' שנים ויום אחד עד שתבגר בין אם יש לה אב או אין לה אב אבל קודם ג' שנים ולאחר שתבגר אין לה ור"ח פסק שאין קנס לקטנה אלא משנעשית נערה עד שתבגר וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברא ראשונה גיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו ונפדו ונשתחררו בת ג' שנים או פחות יש להן קנס ואם נתגיירו או נפדו או נשתחררו מבת ג' שנים ולמעלה אין להן קנס נתארסה ונתגרשה מן האירוסין יש להם קנס נתגרשה מן הנישואין אע"פ שהיא בתולה כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין לה קנס מי שיצא עליה שם רע כגון שבאו שנים והעידו עליה שתבעתם לזנות אין לה קנס אבל בשביל קול בעלמא על ש"ר שיצא עליה אינה מפסדת הקנס הבא על אסורה לו באיסור לאו כגון ממזרת נתינה וכותית או באיסור כרת כגון אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ונדה אם התרו בו לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם ואם לא התרו בו משלם כיון שאינו חייב מלקות ואם בא על חייבי עשה או שנייה משלם לעולם כיון שאין בהן מלקות ואם בא על חייבי מיתות ב"ד כגון בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו בת בנה בת בתה אע"פ שלא התרו בו פטור מן הקנס כתב הרמב"ם הממאנת והבוגרת והאיילונית החרשת ושוטה אין להם קנס ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאת לבגר וכן בחרשת ושוטה השיג עליו הראב"ד וכתב יש לה קנס וכ"כ הרמ"ה ואפילו למוכת עץ ומדברי ר"י יראה שאין קנס לחרשת ושוטה ולא למוכת עץ כתב הרמב"ם כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת וחרשת ושוטה כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אף על פי שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער והאונס השוטה והחרשת משלם את הצער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכולם עד כאן ואיני מבין דבריו דמה תלוי צער ובושת ופגם בקנס דאף על פי שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים. בא עליה ומתה קודם שהעמידו האב בדין פטור כתב הרמב"ם ג' דברים של מפתה וארבע של אונס הם של אב נתארסה אחר שנתפתית אין האירוסין מוציאין מרשות האב והן שלו ואם אין לה אב הרי הן של עצמה והראב"ד כתכ דצער לעצמה דכי היכי דאמרי' בשאר חבלות צערא דגופה לא אקני ליה רחמנא לאב ה"ה נמי הכא אפילו אם יש לה אב ואם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שבגרה או ניסת או מת הכל לעצמה אבל אם העמידו בדין ואחר כך בגרה או ניסת כבר זכה בו משעת העמדה בדין והוא שלו ואם מת מורישו לבניו נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה לפיכך המאנס אותה חייב והמפתה פטור שמהלה לו וכתב הרמב"ם שהקנס לבד הוא לעצמה אבל צער ובושת ופגם הוא לאביה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהכל לעצמה אין אדם משלם קנס ע"פ עצמו אלא ע"פ עדים לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם צער ובושת ופגם כתב הרמב"ם אם הבת תבעתו ואומרת אנסת או פתית אותי והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע שבועת היסת שאילו הודה היה משלם בושת ופגם וצער ע"פ עצמו אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה והראב"ד כתב שהצער לעצמה דצער דגופה אקני ליה רחמנא הלכך אינו מודה במקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו ומה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא הוא. אונס ומפתה דנין אותו בג' לפיכך דנין אותו בכל זמן ואפי' שלא בזמן הבית אבל צריך מומחין לפיכך אין דנין אותו בבבל ולא עבדינן בהו שליחותייהו אבל מתקנת הגאונים מנדין אותו עד שיפייס לחבריה וכ"כ הרי"ף מנהג שתי ישיבות אע"פ שאין גובין בבבל מנדין אותו עד דמפייס לחבריה וכד יהיב שיעור מאי דהזי למיתב שרינן ליה לאלתר בין איפייס כין לא איפייס: וכן נשאל מרב צמח גאון אלו נערות שיש להן קנס מהו לגבותו כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין והשיב כבר אמרו חכמים אין גובין קנס בבבל אבל כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין נהגו חכמים האחרונים לנדותו עד שיפייסו בממון או עד שירבה עליו רעים ויפייסו בדברים כתב א"א ז"ל הנטען על הפנויה יש דעות חלוקות י"א שלא לכנוס משום לזות שפתים וי"א שמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה ולו תהיה לאשה ואני אומר נהי דחייבתו תורה לכונסה אחר שפגמה ה"מ בודאי אבל בקול דעלמא אין להחזיק הקול לפגום שניהם כתב הרמב"ם אני אומר זה שאמרה תורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר אדם הואיל ולא חייבה תורה אונס ומפתה אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בממון בכ"מ שארצה או אניח לזה לבא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות כשאירע הדבר במקרה שלא מדעת אביה שדבר זה אינו מצוי אבל אם הפקיר את בתו הבתולה לכל מי שיבא עליה גורם שתתמלא הארץ זימה שנמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע כן מי הוא והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא קנסה תורה אלא לאונס ומפתה על זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה ואיסור קדשה אחד הוא בין בתולה בין בעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שביארנו שהרי זו בחזקה שהפקירה עצמה לדבר זה לרצונה המוציא שם רע על בתולת ישראל ונמצא הדבר שקר לוקה ומשלם ק' סלעים כסף לאביה ואם היא יתומה הרי הוא של עצמה והמוציא שם רע על הקטנה ועל הבוגרת פטור מהקנס וכיצד הוא הוצאת שם רע בא לבית דין ואומר בעלתי כדרכה ולא מצאתי לה בתולים ומביא עדים שזינתה אם זינתה קודם אירוסין פטורה ואין לה כתובה ואם לאחר אירוסין זינתה סוקלין אותה הוזמו עדים לוקה ומשלם ק' כסף אבל אם לא הביא העדים אלא שהעידו מעצמן והוזמו הן נהרגין והוא פטור וכן אם הוציא עליה שם רע שזינתה שלא כדרכה והוזמו פטור לא בעל ואפילו אם בעל אלא שלא בעל כדרכה והוציא עליה שם רע אפילו שנבעלה כדרכה והוזמו עדיו אינו חייב אלא מכות מרדות מדרבנן ועוד יש בו דינין הרבה ואין רצוני להאריך בהן לפי שאינו נוהג עתה שאין דנין אותו אלא בב"ד של כ"ג:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לדון במפתה בחמישים שקל עם שאר דינין, שנאמר: "כי יפתה איש" שמות כב,טו.

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת בֵּית דִּין לָדוּן בְּדִין מְפַתֶּה – לָדוּן בְּדִין מְפַתֶּה, כְּלוֹמַר מִי שֶׁפִּתָּה בְּתוּלָה שֶׁנָּדוּן אוֹתוֹ כְּמִשְׁפָּטוֹ הַכָּתוּב עָלָיו בַּפָּרָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב טו וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה וְגוֹ'. וְעִנְיַן הַפִּתּוּי הוּא, שֶׁאוֹמֵר לָהּ דְּבָרִים שֶׁל שֶׁקֶר אוֹ שֶׁל אֱמֶת עַד שֶׁתִּתְרַצֶּה אֵלָיו. עי' רמב"ן עה"ת שם שֹׁרֶשׁ הַדִּין יָדוּעַ. וְאַל תִּתְמַהּ כָּאן בִּהְיוֹת כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה תהלים מה יד נִמְכֶּרֶת לַבּוֹעֵל בַּחֲמִשִּׁים כֶּסֶף, בֵּין עֲשִׁירָה, בֵּין עֲנִיָּה, שֶׁאֵין הַקְּנָס רַק דְּמֵי הֲנָאַת הַשְּׁכִיבָה בִּלְבַד, אֲבָל מִצַּד אַחֵר חַיָּב הַשּׁוֹכֵב אוֹתָהּ לָתֵת בֹּשֶׁת וּפְגָם לְפִי יִחוּסָהּ וַחֲשִׁיבוּתָהּ, וְכָל מִצְוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֱמוּנָה. דִּינֵי הַמִּצְוָה, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, נערה בתולה א ב כָּל שֶׁבָּעִיר, בְּחֶזְקַת פִּתּוּי עַד שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁהוּא אֹנֶס, וְכָל שֶׁבַּשָּׂדֶה בְּחֶזְקַת אֹנֶס. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כתובות לט, א שֶׁנִּשּׂוּאֵי מְפַתֶּה תְּלוּיִים בִּרְצוֹן הָאָב וְהַבַּת וְהַמְּפַתֶּה. וְאִם כְּנָסָהּ, אֵין שָׁם קְנָס. וְדִין כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁפִּתָּה אוֹ אָנַס, וְדִין קְנָס בְּנִבְעֲלָה כְּדַרְכָּהּ, וּזְמַן שם כט, א הַקְּנָס אֵינוֹ אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים עַד שֶׁתִּבְגַּר, וּמָה שֶׁכָּתַב לְאָבִיהָ דַּוְקָא לְאָבִיהָ, אֲבָל אֵין לָהּ אָב אֵין דִּין קְנָס עָלֶיהָ, דְּפִתּוּי מִדַּעְתָּהּ הוּא, מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּאֹנֶס, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם. וְהַנָּשִׁים שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס וְעֶשֶׂר הֵן, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי מִכְּתֻבּוֹת ה' נערה בתולה א וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּית דִּין סְמוּכִין, שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי קְנָסוֹת אֶלָּא בִּסְמוּכִין. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְלֹא עָשָׂה דִּין זֶה, בִּטֵּל עֲשֵׂה.

« ספר המצוות Positive Commandments 219 ספר המצוות Positive Commandments 221 »