ספר המצוות, מצוות עשה רי״ז

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 216 ספר המצוות Positive Commandments 218 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות יבום וחליצה פ"א ופ"ד סמג עשין סימן כב טור א"ה סימן קסט. לחלוץ ליבמה דכתיב דברים כ״ה:ט׳ וחלצה נעלו מעל רגלו ויבררו שלש' דיינים ויוסיפו עוד שנים לפרסם הדבר וצריך שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ולא ליבמה ויאמרו נלך למקום פלוני דכתיב השערה וילכו וישבו שם היבם והיבמה יעמדו לכתחלה כעין בעלי דינין אבל בדיעבד אם ישבו כשרה וישאלו אם יש ג' חדשים ממית' בעלה וידעו אם זה אחיו של מת מאביו ואם היה בעולמו ואם זאת אשתו של מת ואפילו קרוב ואפילו אשה נאמנים וצריך שלא יהא אחד מן הדייני' גר אע"פ שבדיני ממונו' אם הית' אמו מישראל כשר: ויחקרו אם זה היבם מי"ג שנה ויו' א': ואם היבמה מי"ב שנה ויום אחד: ואם הוחזקו בשכנים ואפי' מפי נשים סגי כדאמרינן בכתובות הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא על יד חזקה דשכנות נשים מחזקי' לה בודאי: ויחקרו אם יש להם סימני' כגון שערות שבערוה או הסימני' של מעלה: באיש שערו' בכל מקום חוץ מן הזקן:באשה הדדין שוכבין או מוטין. והבדיקה של הנער' יכולה להיו' ע"פ נשים כיון שהוחזקה גדולה בשנים: ואם אין סימנים לאיש עד עשרים שנה ונולדו בו סימני סריס אינו חולץ ואינו מייבם: ואם לא נולדו בו סימני סריס ממתינין לו עד רוב שנותיו וכן האשה אם לא הביאה ב' שערות והיא בת עשרים שנה ונולדו בה סימני איילונית דינה כזכר ואחר כך ישאלו אם אכלה היבמ' היום כי שמא תרוק האשה מחמת אכילה: ובעינן וירקה מעצמה לכך בעינן שתחלוץ קודם אכילה: וצריך שלא תרוק דם לבד אבל אם רוק ודם מעורבין יחד אין לחוש ואחר כך יאמרו בית דין ליבם את' חפץ לחלוץ או ליבם ונותני' לו עצה הוגנת ואם ירצה לחלוץ מביאין לו מנעל עור קשה של בהמה טהורה כגון פרה או עור כבש עב: וגם יהיה תפור מעור ומבחוץ: וצריך שיהיה לו רצועות מחוברות. והרצועות יהיו לבנות כי כן הי' בימיהם: וגם קשרים שקורין נוי"ות ולולאות להכניס בהם הקשר : וצריך לכתחלה שיהא המנעל שלו ושל ימין וצריך ליתנו ברגל של ימין אבל בשמאל פסול ואפילו איטר וצריך ליתנו ברגלו יחף ולא על בתי שוקים דכתי' מעל ולא מעל דמעל: ומהאי טעמא נמי צריך שלא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה וצריך לקשור את הרצועות ויכניס הקשרים בלולאות למהוי חליצה אלימתא: ותאמר האשה בלשון הקדש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ולא תפסיק בלא אבה שלא ישמע אבה יבמי וכן לא יפסו' היבם בלא חפצתי לקחתה ואח"כ יאמ' האיש לא חפצתי לקחת' ויעמו' אצל הכותל או אצל עמוד שידחוק רגליו בארץ: ואחר כך מתיר האשה קשר הרצועה וקשרים מן הלולאות הכל בידה הימנית: ולא תהא שמאל מסייעתה כדאיתא בירושלמי: והיכא שאין לה יד חולצת בשיניה: ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל: והכל מעומד או מוט' אבל יושבת לא: ואחר כך רוקקת האשה רוק גדול הנראה לחמשה דיינין משעה שיוצא מפיה עד שיבא הרוק לפני היבם: ואם היא ארוכה והאיש גוץ וקלטתו הרוח קודם שיגיע כנגד פניו של איש צריכה לרוק פעם אחרת ואחר כך קוראה בל' הקודש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה בית אחיו ונק' שמו בישראל בית חלוץ הנעל והעומדים אומרים שלשה פעמים חלוץ הנעל וצריך שיתכוונו שניהם להתיר אך מותר להטעותו ולומר לו ע"מ שתתן לך מאתי' ולא תתן: והיכ' שאין אנו יכולין להטעותו אומרים לו אם לא תשמע לחלוץ נשים חרם בינינו להבדל ממך עד שתחלוץ אך היבמה צריכה ללכת אחר היבם להתירה: ואם יש לו אשה אחרת מנדין אותו בהדיא עד שיחלוץ וכן אם אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם: וכן אם הוא מאותן שכופין אותן להוציא ואם היתה היבמה איסור מצוה או איסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואיסור ערוה פטורה לגמרי: זה סדר דיני חליצה ומנעל מן הרב בעל הספר אבל זה סידור מרנא ורבנא הרב רבי פרץ שיחיה: מנעל צריך שיהא של עור ושלבהמה טהורה ומעור קשה מפרה או מתיש דומה לסנדל שלהם שהיה מעור שלוק. וכולו תפור מעור ותפור מבחוץ ולא מבפנים כדאמרינן בפרק במה אשה. וכיון שתפרו מבפני' הוה ליה מנעל ורצועות תפורות במנעל מעור בהמה טהורה הכל הרצועה והתפירה עצמה. ומחוברות באזנים כדאמרינן אף על גב דאית ביה חומרתא קטרי' ביה מיתנא אלמא מיתנא דהייני הרצועו' במקום החומרתא שהם הקרסים נוייא"לש בלע"ז וקרסים ולולאות הכל מבהמה טהורה. וטוב שלא יהו הלולאות מן האזן עצמה. כ"א רצועה קטנה מחוברת בראש האזנים וצריך שיהיה המנעל של ימין לכתחילה. וברגל של ימין גם בדיעבד וברגלו יחף: וצריך שיהיו אזניו קצרות שלא יגעו זו לזו כדי שיהיו הקרסים והלולאות שבהם תחובים על שוקו ממש. ולא על האזנים משום מעל דמעל. מכאן נראה דאין הלולאות מהאזנים עצמן. וכל שכן דבעינן שיהיו האזנים על שוקו ולא על סנדל דאז הוא ממש מעל דמעל. וכשקושר צריך שני קשרים זה על גב זה. ושיהיה לו עקב בולט קצת. ושפה תפורה ושנצי המנעל שחורות וכן הקרסים והלולאות אבל הרצועו' לבנות ולא יהיה שום לשון תחת הקרסים בין האזנים דאם כן הוי מעל דמעל וג' קרסים או שנים לכל הפחות ויתפרנו תפירות תכופות מעור וכשיבא לקשור הרצועות שהאחד באזן מכאן והשניה באזן מכאן יכרכם סביב האזנים ויקשרם על השוק ממש מבחוץ ולא על האזנים. עד כאן דין מנעל. הא לך דין חליצה. יבררו ג' דיינים בתחלה ויוסיפו עליהם עוד שנים להשלים חמשה. ולא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ולא ליבמה. וכן לא יהיו הדיינים גרים לא מאב ולא מאם ויאמרו הדיינים נלכה למקום פלו'. וישאלו אם יש שלשה חדשים ממית' הבעל מלבד יום שמת ומלבד יום החליצה ועוד ישאלו אפי' לקרוב ואשה שזה היבם אחיו של מת מן האב שהיה בעל של זו היבמה. ואם היבם והיבמ' גדולים בשנים על פי חזקת שכנים קרובים ולא בעי' חזקת שכנים ראוים להעיד דאפי' על פי נשים שכינות חשיב כעדות ברורה מאנשים גמורים. כדאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. והתם על כרחיך על פי נשים כדקאמר שכנות. ועוד דהא מסיק דקא לבשה מאני נדותה דמסתמא לא ידעי בהא אלא הנשים. ועוד דאפילו מחלוק משמע דנשים דוקא הוא דידעי ושערות על פי נשים. ואם יש עדים גמורים מרבוי שערות לא בעי עדות שכינים בשנים. וצריך גומות עם השערות. ולפי שאין בקיאין בגומות צריך רבוי שערות גדולות שוכבות או דדין שוכבין. וצריך שלא תאכלה האשה בו ביום. ושישאל ליבם אי ניחא ליה לייבם או לחלוץ. ומלמדין אותו שהוא ישיב בלעז שאינו רוצה לייבם. ואז תאמר האשה בלשון הקדש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי בלא וא"ו. ואינו ולא אבה בוא"ו בתחלה: ותאמר ביחד לא אבה דלא תפסיק בין לא לאבה אלא תאמר לא אבה שתי תיבות יחד. והאיש כמו כן יאמר שתי תיבות יחד לא חפצתי לקחתה ויעמוד האיש אצל הכותל או יעמוד בעמוד או מוטה ולא יושב וידחוק רגלו בארץ ויתכוין להתירה ונגשה האשה מעומד או תכוף עצמה ולא מיושב ולא על ברכיה כדאמרינן מעומד ואפי' כפופה ומתיר האשה קשר הרצועה קודם ואח"כ הקרסים הכל בידה הימנית ותגביה את רגל היבם מן הארץ ותשמט המנעל חוץ מן העקב בימין בלא סיוע מן השמאל. ותחלוץ כל המנעל מן הרגל בימין. וירקה כנגד היבם רוק הנראה לדיינים משמע שיוצא מפיה עד דמטי נגד היבם. ואח"כ קוראה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל וכל העומדים שם אומרים שלשה פעמים חלוץ הנעל ובשעת הרקיקה תעמוד היבמה נגד היבם. שלמו דיני חליצה מלשון מורי הרב רבינו פרץ שי' נחזור לענין הספר. נשלמו העשיין התלויים בנישואין ואלו הן הלאוין:

1 טור פתח ↗

הלכות חליצה בא לחלוץ יועדו ג' דיינים לחלוץ בפניהם שמצות חליצה בג' דיינים ישראלים כשרים שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ויבמה ואפי' הם הדיוטות רק שידעו להקרות את היבם והיבמה נמצא אחד מהם קרוב או פסיל או גר אפילו היה אביו גר ואמו מישראל פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל ובספר המצות הכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל ומיהו חליצה פסולה מיהא הוי לפוסלה על האחים אפילו ביחיד ואפילו בינו לבינה נמצאו עמי הארץ שאין יודעין אפילו להקרות החליצה כשרה ולכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על הג' לפרסומי מילתא ואפילו הן ע"ה חלצה בג' חליצה כשרה כתב בעל הלכות צריכין למיתב חמשה בההוא בי דינא וכד כתבי גיטא לכתבו במותב תלתא הוינא וכן אמר רב צמח גאון ויקבעו מקום תחילה לומר נחלוץ במקום פלוני וכתב אבי העזרי רבותי אומרים בההוא יומא ואני ראיתי לאבא מורי שקבע מקום בערב ביום שלפניו: כתב הרמב"ם צריכין הדיינין לקבוע מקום ואח"כ תחלוץ לפניהם לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרה מקרה והקרו הוא והיא לפניהם וחלצה חליצתם כשרה ע"כ אין חליצה כשרה אלא ביום חלצה בלילה חליצתה פסולה וצריך שיכירו אותו שאומר שהוא היבם שהוא אחי המת ושהיה בעולמו ושזאת היא אשת המת ומיהו אפילו אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם שפיר דמי ואפילו הוא עבד או שפחה וצריך שידעו הדיינים שיש שלשה חדשים ממיתת הבעל ויבדקו היבם והיבמה אם הביאו ב' שערות ואם הוא בן י"ג שנה ויום אחד ואם היא בת י"ב שנה ויום אחד והיא נבדקת ע"פ נשים ואם רואים שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו א"צ לבדוק יותר כתב הרמב"ם אין סומכין במנין השנים לא ע"פ קרובים ולא ע"פ נשים אלא ע"פ עדים כשרים להעיד ובסה"ת כתב אם אין השנים ידועות אלא ע"פ האב כגון שבאו ממקום אחר ואין מכירין אותו אינו נאמן להחזיקו בגדול אבל במקום שהוא דר והוחזק בעיני השכנים שלא על פי האב שבא לכלל שנים או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים נאמנים להחזיקו בגדול אם הביא ב' שערות ולא חיישינן שמא עדיין לא בא לכלל גדול ושומא נינהו ואפילו בלא חזקת השכנים אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות חזקה שבאו לכלל שנים ועל זה סומכין שא"צ לבדוק אם יש בהן גומות אע"ג דקי"ל שצריך שיהיו בעיקר גומות אם יש רבוי שערות או שהן ארוכות א"צ לבדוק על הגומות וישבו הדיינין כמו שצריכין לישב בדין ויעמדו לפניהם היבם והיבמה שמצות חליצה מעומד לא עמדו אלא חלצו מוטין או יושבין חליצתם כשרה וישאלוהו אם ירצה לייבם או לחלוץ ואם אמר שרוצה לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר כמו גבי גט שאם מסר מודעא תחלה החליצה פסולה מי שכופין אותו לחלוץ בדין ומסר מודעא תחלה ולא בטלה משמתינן ליה ויתנו לו מנעל החליצה במתנה שצריך שיהא שלו אף ע"פ שמחזירו אח"כ קרינן ביה שפיר שלו וי"א שצריך שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו ואם לא נתנוהו לו כשר והמנעל צריך שיהא כולו של עור לפיכך צריך לתופרו בעור אבל רצועותיו א"צ שיהא מעור וכתב בסה"מ צריך שיהיה העור קשה קצת שיהיה דומה קצת לסנדל שמן הדין לא היה ראוי לחלוץ אלא בסנדל אלא שאינו מצוי לכך צריך שיהא דומה קצת לסנדל ולא יהיה תפור בו בגד בפנים ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי ולא כדברי ר"ת שכתב שצריך שיהיה עור בהמה טהורה דוקא ויהיה לו רצועות לקושרו בהן ולהדקו על הרגל וגם כמין קשר באזנו האחת שיכניסוה בנקב שיהיה לו באזנו השנית כדי להדקו יפה וכתב בסה"מ צריך שיהו הרצועות לבנות ושלא יהיה לו לשון כמו שרגילין לעשות במנעלין כדי שלא יהא מעל דמעל ושיהיה התפירה מבחוץ ושיהיה עשוי לצורת הרגל הימנית וינעלנו ברגלו הימני ויהיה למדת רגלו שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו ולא קטן עד שאין מכסה רוב רגל ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו היה בגד פשתן תפור בו מבפנים או שתפירותיו בפשתן או שהוא של עץ או של סיב או שעם ומחופה עור או שהוא גדול ממדת רגלו ויכול להלוך בו או שהוא קטן ממדת רגלו ומכסה רוב הרגל ויכול להלוך בו או שלא היה שלו או שהוא עשוי בצורת רגל שמאלי ונועלו בימין או שחלץ באנפיליא של עור או בסמיכת הרגלים או במוק החליצה כשרה בדיעבד והרמ"ה כתב דבמנעל התפור בפשתן פסול אפילו בדיעבד אבל חלצה בשל עץ או של שעם שאינו מחופה עור או ברגל שמאל או שיהיה המנעל גדול עד שאינו יכול להלך בו או קטן שאינו מכסה רוב רגלו או קרוע שאינו יכול להלך בו או בסנדל שאין לו עקב או באנפיליא של בגד חליצתה פסולה כתב הרמב"ם חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כלל אפילו לפסול על האחין: מנעל של עכו"ם שמניחין אותו ברגלי הדמות כו"ם לא תחלוץ בו ואם חלצה בו חליצתה כשרה אבל סנדל של תקרובת עכו"ם או של עיר הנדחת או שנעשה למת שנקבר בו אם חלצה חליצתה פסולה שהרי אינו עשוי להלוך בו כתוב בסה"מ אפי' אטר חולץ בימין של כל אדם אע"פ שהוא שמאלו וי"א שהוא חולץ בשתיהן במנעל של ימין לימין ובמנעל של שמאל בשמאל אבל אם שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה אז יעשו בשל ימין וי"א שאיטר חולץ בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם והכי מסתברא דבכה"ג אמרינן בתפילין שמניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם וינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקים שלא יהא מעל דמעל ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל בפנים שלא יהא מעל דמעל ויקשרנו קשר גמור ולא בעניבה וי"א שצריך שני קשרים זה על זה וכתב בספר המצות צריך שיהא הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המנעל לכך כתב בספר המצות שצריך שיחתוך ממנו לפניו ולאחריו כמו פגימה ויכוין שיבא הקשר באותו מקום ולא באזני המנעל כדי שיהיה על בשרו ויכניס הקשר שבאזנו בנקב שבאזנו השנית וצריך שיקראו אותה בעמידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואפי' אם היא מאותן שחולצות ולא מתייבמות שלא התירו להתייבם אפ"ה צריכה קריאה ויקראו אותה מלה במלה זו אחר זו בלשון הקדש רק לא אבה צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלא הפסק והרמב"ם כתב מלמדין אותה שתהא רגילה לקרות לא אבה בנשימה אחת שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי ומאחר שתהיה רגילת לקרות אע"פ שלא קראה בנשימה אחת אין מקפידין על זה אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע ע"כ וכן יראה מדברי רב אלפס שאם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב וא"א הרא"ש ז"ל כתב שצריך שתקרא אותו בלי הפסק ויקראוהו מעומד לא חפצתי לקחתה ואין לחוש אם יפסיק בין לא חפצתי וידחוק רגליו בקרקע ותגביה היא בידיה רגלו מעל הקרקע ותחלוץ המנעל ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וישען עליו כדי שיוכל לדחוק רגליו בקרקע וכיצד הוא חליצת המנעל שתתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית ותתפוש רגלו בידה השמאלית ותחלוץ המנעל בידה הימנית כדי שתהא התרה וחליצה בידה הימנית ר"ת כתב שולפתה בימין ושמאל מסייעתה ובספר המצות כתב שצריך שיהא הכל בימין בלא סיוע השמאל ואם עשתה בשמאל או אפילו בשיניה כשרה וגדמת חולצת בשיניה לכתחילה התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו או שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמוט וכתב א"א הרא"ש ז"ל הא דפסיל כשהתיר הוא דוקא שהוא בענין שלא היה יכול להלוך בו אם לא שהוא קשור לפי שהתרתו הוי כאילו שמטו כיון דסופו ליפול מעצמו אבל מנעל שיכול לעמוד ברגלו ולהלוך בו בלא קשירה וחלץ בו כשרה בדיעבד בלא קשירה לשון הרמב"ם ינעץ בארץ רגלו והיא יושבת ופושטת ידה בב"ד ומתרת רצועות המנעל וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ע"כ. ואיני יודע למה כתב ויושבת והלא מצות חליצה מעומד ועיקר חליצה התרת המנעל וחליצתה ועוד למה הצריכה להשליכו לארץ אמר אמימר מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעיה פי' צריך לדחוק רגלו בארץ ופירש רב אלפס שאם לא עשה כן החליצה פסולה שהוא מדמה אותו לאידך דאמימר דאמר דמאן דמסני אלוחתא דכרעיה וחלץ חליצתו פסולה פירוש מי שרגליו הפוכות שכף רגלו למעלה ודורס על עליונו שפי' טעמא דלא חליץ מאן דמסגי אלוהתא דכרעיה משום דבעי למידחפיה אארעא וכיון דלא מצי למדחפיה לא חליץ וכן כתב הרמב"ם היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגלו אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול חלצה למי שהולך כך חליצתה פסולה והראב"ד כתב שאין טעם שתי מימרות דאמימר אחד דטעמא דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה פסולה לפי שנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וגם כשהוא הולך ראש נעלו הולך למטה מרגלו אבל אי לא דחיף לכרעיה לא מיפסיל החליצה בהכי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהא טורחת לחלוץ רגלו דלפעמים מנעל של ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו אם לא ידחוק רגלו בקרקע חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה פירש רב אלפס דאקשירה קאי שאם יהיה הקשר למעלה מן הארכובה הרי החליצה פסולה וכן כתב הרמב"ם ולדבריהם לא מצינו חליצה לקוטע אפילו נקטעה רגלו מן הארכובה ולמטה וכ"כ בסה"ת דקיטע פסול לחלוץ ור"ח פירש דאנקטעה רגלו קאי שאם נקטעה מהארכובה ולמטה חולץ מהארכובה ולמעלה אינו חולץ ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב דוקא שישאר כל כך משוקו שיכול להכניס המנעל בשוקו ולקושרו למטה מן הארכובה אבל אם נחתך שוקו סמוך לארכובה שאינו יכול לקשור המנעל בשוקו אלא למעלה מהארכובה פסולה קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו פסולה היה לבוש שני מנעלים זה על גב זה וחלצה שניהם כשירה קרעה העליון בענין שחלצה התחתון ונשאר העליון במקומה חליצתה פסולה ותרוק בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים כשיוצא מפיה כתב הרמב"ם לא ראו הדיינים הרוק שיצא מפיה כשירה רקקה וקלטתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו כגון שהיא ארוכה ממנו צריכה לרוק פעם אחרת אבל לאחר שהגיע הרוק כנגד פניו אפילו לא הגיע לארץ כשירה לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר בפניו יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת וכתב רב אלפס דוקא במוצצת דאז אי אפשר לה בלא צחצוחי רוק אבל אם שותתת צריכה לרוק פעם אחרת אמר רבה יבמה שאכלה שום או גרגישתא וירקה לאו כלום הוא ורב אלפס לא הביא דברי רבה אולי רוצה לומר משום שאי אפשר בלא צחצוהי רוק שיוצא עם מה שאבלה ונהגו למונעה מלאכול כלום ע"כ והרמב"ם כתב אכלה שום וגרניר וכיוצא בו או מדברים המזיבין הרוק והיה רוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמה יראה מדבריו שאין לחוש אלא בדברים ידועים המזיבין הרוק ובספר התרומה כתב שצריך שלא תאכל כלום ואחר כך מקרין אותה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ומצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל שלשה פעמים נמצא סדר חליצה קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי לקחתה וחולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש ואין הסדד מעכב שאפילו לא קראו תחילה לא היא ולא הוא או שהקדימה רקיקה לחליצה או שקראוה ואח"כ רקקה חליצתה כשירה ולא עוד אלא אפי' לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד החליצה כשירה. צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוין הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם מותרת להתייבם ולא חיישינן שמא חלצה וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין אסורה להתייבם ומיהו דוקא כשרקקה רוק אבל רקקה דם לפניו אינה נפסלת בכך אא"כ יהא רוק מעורב בו ואם קראה לבד לא נפסלה בכך מלהתייבם הסומא לכתחילה לא יחלוץ ואם חלצה מהסומא חליצתה כשירה והראב"ד כתב שאם אין אח אלא הוא חולצת לכתחילה חליצת חרש וחרשת ואלם ואלמת פסולה ופוסלת אבל שוטה וקטן אין חליצתם כלום אפי' לפסול על האחין קטנה שחלצה לגדול נפסלה על האחין וא"א הרא"ש זכרונו לברכה השוה חליצת קטנה לחליצת קטן חליצה מוטעת כשרה היכי דמי חליצה מוטעת שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך כך וכך החליצה כשרה אפי' אינה נותנת לו כלום ואע"פ שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו מ"מ היא חייבת ליתן לו מה שהתנה כשאר שוכר שכיר לעשות מלאכתו שצריך ליתן לו שכרו אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו והוא חייב לחלוץ אלא שאינו רוצה וצריכים להטעותו כדי שיחלוץ לה יכולה לומר משטה אני בך ואינה צריכה ליתן לו כלום אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אינה חליצה להתירה כיון שלא כיון להתירה ומ"מ נפסלה בכך להתייבם וכופין אותו לחלוץ חליצה כשרה חליצה מעושת שלא כדין ע"י דייני ישראל שטעו וכפו לחלוץ פסולה ופוסלת ואם בדין כפו כשרה ועכו"ם שכפו מעצמו אפילו כדין פסולה ופוסלת כפוהו שלא כדין אינו כלום אפילו לפוסלה כפוהו דייני ישראל על ידי עכו"ם שכפוהו עכו"ם לעשות מה שישראל אומרים לו כשרה והרמב"ם כתב עכו"ם שכפו מעצמן אם הדין שיחלוץ חליצתה כשרה ולא נהירא חליצה פסולה אע"פ שהיא פסולה פוסלה על האחין ופוסל לכהונה ואוסרת עליו קרובותיה ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עכרה ונישאת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו: לאחר שחלצה כותבין לה ב"ד שחלצה בפניהם גט חליצה להתירה לינשא ואם לא כתבוהו לה כל שנים שראו החליצה יכולין לכותבה אע"פ שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה שב"ד לא היו חולצין להם אם לא שהיו מכירי' אותם וצריכין לשרטטו מפני מקראות שבו לשון א"א הרא"ש ז"ל סידוד חליצה מצות חליצה בג' שיודעים להקרות ויקבעו דוכתא שאומרים נלך למקום פלוני ונחלוץ שם ומוסיפין עליהם עוד ב' אפילו עמי הארץ לפרסומי מילתא וחולצין ביום ולא בלילה בב"ד של ישראל ולא בב"ד של עכו"ם וצריכים הדיינים שיכירו שהיא אשת המת והוא אחי המת מאביו והכרה זו סגי בקרובים ונשים וצריכים לידע שהיא בת י"ב שנה ויום אחד והוא בן י"ג שנה ויום אחד ושהביאו ב' שערות והיבמה נבדקת ע"פ נשים ואם רואין שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו אין צריכין בדיקה וצריך שישבו הדיינים והיבם והיבמה יעמדו וראיתי לרבותי שהעמידו היבם אצל הכותל או עמוד כי היכי דמצי למדחסיה לכרעיה ואומרים ליבם אם ירצה לייבם ואם אומר שרוצה לחלוץ אומרים לו בטל מודעא כמו בגט דחליצה מעושה פסולה ונותנים לו ב"ד המנעל שיהא שלו ואחר החליצה יחזור ויתנהו לדיינים והמנעל צריך שיהא בו שתי רצועות לקושרו בהן על רגלו אע"נ דאית ליה חומרתא כמין קשר עגול ומכניסו בחור של רצועה וצריך שיהיו כל תפירות המנעל ברצועות ולא בפשתן ונועלו ברגלו וקושרו ברצועות על רגלו בקשר ולא בעניבה וברגל של ימין ומקרין ליבמה בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי מלה במלה זו אחר זו רק לא אבה יבמי יקראוה בפעם אחת ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה והיא מתרת בימינה קשר המנעל ושולפתו מעל רגלו בימינה וזורקה רוק מפיה לפניו וצריכים הדיינים לראות הרוק כשיוצא מפיה ולא תאכל היבמה כלום קודם חליצה ומקרין לה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל וכל הנמצאים שם אומרים חלוץ הנעל ג' פעמים ומשרטטים קלף וכותבין לה: ביום פלוני כך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו כאן במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתנא חתימי למטה במותב תלתא כחדא הוינא וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני בר פלוני והקריבה לקדמנא חד גברא דשמיה פב"פ וכך אמרת לנא פליניתא דא פב"פ דנא אחוהי דפלוני בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת וירית ומחסין ומוקים שמו בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזר ליבומי יתי וכען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי מסאנא מעל רגליה וארוק באפוהי ואישתמודענוה לפלונית דא דהיא אנתתיה דפלוני מיתנא ואישתמודענוהו דפלוני דנא אחוהי דפלוני מאבוהי הוא ואמרינן ליה אי צבית ליבומי יתה ייבם ואי לא איטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לנא לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושריא סיניה מעל רגלוהי ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא בפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימנא ומדאיתעבידא עובדא דנא קדמנא שרינוה לפלונית דא למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצתא דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה כדת משה וישראל: וחתמין עליה תלתא ולא בעיא לאמתוני לבתר חליצה תלתא ירחא אלא שריא לאלתר לאינסובי לכל מאן דבעיא:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לחלוץ ליבם, שנאמר: "וחלצה נעלו מעל רגלו" דברים כה,ט.

1 היא שצונו להיות היבמה חולצת ליבמה אם לא ישאנה. והוא אמרו יתעלה וחלצה נעלו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יבמות. וכבר ידעת אמרם יבמות ל"ט: מצות יבום קודמת למצות חליצה, ולכן היא נקראת יבמות ואע"פ שהיא כוללת דיני היבום והחליצה בשוה. כי תצא, נשים הלכות יבום וחליצה:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה מן התורה לחלוץ א אם לא רצה ליבם שנאמר וחלצה נעלו וכיצד מצות חליצה היבמה הולכת אחר היבם להתירה למקום שהוא שם כדאי׳ בסנהדרין דף ל״א ובאה לדיינין במשנה פ׳ מצות חליצה דף ק״ז ובברייתא שם דף ק״א ובפרק החולץ יבמות דף מ״ד והם קוראין לו ונותנין לו עצה הגונה לו ולה אם עצה טובה לייבם כגון שהוא ילד והיא ילדה נוהגין לה עצה לייבם ואם עצה טובה לחלוץ כגון שהיתה ילדה והוא זקן או היא זקנה והוא ילד יועצין אותו לחלוץ, מצות חליצה דף ק״א אמר רבא אמר רב נחמן הל׳ מצות חליצה בשלשה כדתנן בסנהדרין דף ב׳ החליצה והמיאונין בשלשה ות״ר בדף ק״א דלעיל מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינין ומסקינן שם שמצותה בה׳ כדי לפרסם הדבר ואותן השנים שמוסיפין אפי׳ הם עמי הארץ ואמר רבא שם צריכין דיינין לקבוע להם מקום שישבו ואחר כך תחלוץ לו שם בפניהם שנאמר ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, שם דף ק״ד והחליצה תהי׳ ביום ולא בלילה שם דף ק״ב וצריכין שלא יהו הדיינין גרים כדתניא ונק׳ שמו בישראל עד שיהיה אביו ואמו מישראל ואע״פ שבדיני ממונות די כשאמו בישראל כדאי׳ בפרק החולץ יבמות דף מ״ח ומה ששנינו בפרק בא סימן נדה דף מ״ט הכל כשרים לדון בדיני ממונות ואמרינן שם הכל לאתויי מאי לאתויי גר היינו לדון חבירו גר אבל לא ישראל וצריך שיכירו הדיינין שהאשה החולצת היא אשת המת אחיו מאביו של של זה החולץ כדאמרי׳ התם בפ׳ מצות חליצה דף ק״ו שאין חולצין אא״כ מכירין ובפ׳ החולץ יבמות דף ל״ט אמרינן שהתקין רב יהודא בגט חליצה ואישתמודעינוהי דאחוהי דמיתנא מן אבוהי הוא ופוסק שם הל׳ שזו ההכרה גלוי מילתא בעלמא הוא ואפי׳ בעדות קרוב או אשה די וצריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה כדאמר רבי יוחנן בדף ק״ו דלעיל אני שונה בין נתכוון הוא ולא נתכוונה היא נתכוונה היא ולא נתכוון הוא אינה חליצה עד שיתכוונו שניהם וצריך שישבו הדיינים והאיש והאשה לכתחילה צריכין לעמוד כעין דין כי ההיא דאתאי שם לקמיה דרבי חייא בר אבא אמר בתי עמודי אבל בדיעבד אפי׳ חלצו בישיבה כשרה כמו דין כדתניא שם דף ק״ג והסוגיא בתוס׳ שם חלצו בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה ומכאן מוכיח במו״ק דף כ״א. דועמד ואמר לא בא ללמד עמידה והא דתניא בספרי תצא ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה מכאן שצריך לחלוץ מעומד אותה דרשה אסמכתא בעלמא היא שאם היתה דרשה גמורה אף בדיעבד נמי היתה פסולה דהא כתיב ככה שהיא עיכובא שמא יחשוב אחד מן התלמידים והלא מועמדו שני האנשים דרשינן בשבועות דף ל׳ בעלי דינין בעמידה לכך צריך לפרש הטעם שבמקום שיש מעשה כתוב אחר העמידה כגון ועמד ואמר אין במשמע עמידה ממש אלא כך הלשון וכן בלשון חכמים ביבמות דף ק״ח קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת אבל ועמדו שני האנשים אין כתוב שום מעשה אחר העמידה הילכך לעמידה ממש בא, ביבמות דף ק״א תנן חלצה במנעל שאינו שלו או בשל שמאל בימין חליצתה כשירה, שם דף ק״ד חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה שאנו למדין רגל רגל ממצורע שכתוב בו רגלו הימנית כתב מורי אפי׳ הוא איטר חשוב בימין מאחר שהצריכה תורה ימין בפי׳ תדע שהרי באזן אזן לרציעה שאנו למדין ימין שם בדף ק״ד אין שייך לחלק שהרי אין כח בזו יותר מבזו הילכך לכתחילה צריך מנעל שלו ושל ימין ודווקא דיעבד כשר כדאמר רבא לאביי דף ק״ג זיל הב לי׳ של ימין ואקני ליה וצריך שיהא במנעל שתי רצועות ארוכות תלויות וראשיהן תפורות למנעל אע״פ שיש שם קרסים שמחברין אותו מלמעלה ויכרוך הרצועות סביב למנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים כדאמרינן שם דף ק״כ האי דידן אע״ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא חומרתא הם הקרסים מיתנא הם הרצועות ומשמע הלשון שהרצועות עיקר ומפרש בירושלמי שם ובתוס׳ שם מביאו בד״ה ואע״ג כיצד היה עושה קושרו כדי שיוכל להלוך בו ואחר כך קאמר רבי יוחנן בריה דרבי הילל עונבו כדי שתוכל להתיר באחת מידיה כיצד היא עושה מתירתו בימין ותוספתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי והמנעל יהי׳ כולו תפור מרצועות עור ולא מחוטי פשתן וקנבוס כדאמר רב בדף ק״ב דלעיל סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנא׳ ואנעלך תחש ולא כלשון אחר שפירש רש״י תפור בפשתן שהוא מנעל עור ויש בתוכו בגד פשתן כמו שתופרין לבד בתוך המנעלים שבעניין זה נראה שהוא מותר כמו סנדל של עץ דתנן בדף ק״ג כשירה ומעמידה בדף ק״א במחופה עור ואנפליא של בגד פסולה ומעמידה באין מחופה עור לכך נראה כלשון שני שתפור ממש בפשתן כתב רבי׳ יהודא בשבת דף ס׳ כיון דתפרו בפנים וכו׳ משמע מכאן שהיו רגילין לתפור סנדליהם מבחוץ ומנעל בפנים כמו שאנו עושין ונ״מ לעניין חליצה מיהו עכשיו אנו רגילין לחלוץ במנעל שאין סנדל מצוי בינינו דסנדל מעור שלוק הוא מ״מ נראה שצריך לתופרו מבחוץ זה לשון רבי׳ יהודא ופירשו ר״ת בתוס׳ דף ק״ב דלעיל בד״ה ואנעלך שצריך שיהא המנעל מבהמה טהורה דומיא דתחש ולא מעור סוס וכלב ופלא הוא מניין לו זה כיון דתחש לאו דווקא דנעל נעל ריבה אם כן מכל עור יכולין לעשותו ומ״מ רגילות הוא להחמיר כדבריו לעשותו מבהמה טהורה וצריך לחלוץ קודם שתאכל האשה מפני הרוק פן תאכל דברים הגורמים רוק כדאמר רבא סוף פירקא דף ק״ו אכלה שומא או גרגישתא ורקקה לא עשתה כלום מ״ט וירקה בפניו מעצמה בעינן וליכא וצריך לחלוץ ברגלו יחף ולא על בתי שוקים דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל בדף ק״ב אבל סנדל של עץ המחופה עור אינו קרוי מעל דמעל שהכל מנעל אחת וצריך שהמנעל לא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה כדתנן בדף ק״א למעלה מן הארכובה פסולה והטעם משום דכתיב מעל ולא מעל דמעל אבל השוק אינו קרוי מעל דמעל מפני שהאיסתווירא הוא המחבר השוק והרגל יורד על הארץ כמו שאומר שם בדף ק״ג אבל רבי׳ שלמה פי׳ למעלה מן הארכובה שנחתך שוקו וקשיא לרבינו יצחק בתוס׳ שם בד״ה מאן מבואר יותר שהרי אפי׳ נחתך למטה מן הארכובה אין יכול לחלוץ שהרי אנו אומרים שם שאפי׳ היתה רגלו עקומה או הפוכה על צדה או שהי׳ מהלך על ראשי אצבעות רגליו אינו חולץ מפני שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ כדאמר אמימר שם צריך למידחשיה לכרעיה, שם דף ק״ה יבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחילה אפי׳ בשיניה שלא נאמר וחלצה בידיה מכאן אתה למד שמה שאנו מצריכין שתחלוץ בימינה זהו מד״ס טוב להעמיד היבם אצל הכותל כדי שיוכל לנעוץ עקבו, יבמות דף ל״ט ואומר לו אם ניחא לך ייבם אי ניחא לך חלוץ אם חפץ לחלוץ אחר כך מקרין ליבמ׳ בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וכן מפרש בדף ק״ו ובפרק אלו נאמרין סוטה דף ל״ב שצריך לקרות בלשון הקדש. וצריך שתאמר לא אבה ב׳ התיבות יחד בלא הפסקה כדאמר רב כהנא בדף ק״ו מודה רבא בלא אבה דאין להפסיק, שם ואחר כך מקרינן ליבם לא חפצתי לקחתה ואחר כך היא פושטת ימינה ומתרת הרצועות כעין שבארנו למעלה מתירתו בימין תופשתו בשמאל וגוררתו בימין. שם ותחלוץ כל המנעל ותשליכנו לארץ והכל עומד או מוטה ולא יושב כאשר בארנו למעלה ואחר כך רוקקת. שם ובדף ק״א וצריכין הדיינים לראות הרוק שיוצא מפיה עד כנגד היבם ואינו צריך שיגיע הרוק לארץ אלא אם הוא ארוך והיא גוצה וקולטתו הרוח קרינן ביה בפניו כמו שאומר שם בדף ק״ו אבל אם היא ארוכה והוא ננס וקולטתו הרוח בטרם יגיע נגד פניו אינו מועיל תניא בספרי וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת״ל לעיני הזקנים. שם ואחר כך קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. שם וכל העם היושבים שם עונין אחריה חלוץ הנעל חלוץ הנעל ג״פ שם ובשעת חליצה יתכוונו שניהם לשם מצות התרת חליצה. והסומא אומר שם בדף ק״א שאין חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה אינו רואה הרוק. בדף ק״ו מצות חליצה קוראת וקורא חולצת ורוקקת וקוראה שינה הסדר. היינו כרבי עקיבא במשנה וברייתא שם דף ק״ד ואפי׳ חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה שהחליצה הוא עיקר המצוה. בד״א שהיו יכולין לדבר שהרי הן ראויין לקרות אבל אלמת או אלם אינם חולצין ואם חלצו חליצתה פסולה כדמסקינן שם ביבמות דף ק״ד. ואינן כחרש או חרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש והחרש. אינן בני דעת כך משמע בתוספתא פרק י״א דיבמות שהשוה דין חש״ו ועיין במ״מ דפ׳ ד׳ דהלכות יבום וחליצה במקום שאמרנו שאין החליצה כלום הרי היא כאלו לא חלצה כלל ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם, בפרק כל הגט דף כ״ד כל הסוגיא ובמקום שאמרנו חליצתו פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ואינה מתייבמ׳ ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשירה עברה ונישאת הר״ז חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת הבעל ואין מוציאין אותה מתחת ידו ובירושלמי דפרק הזורק ובל״ת פ״ג הביאו גם כן גרסינן שאם נישאת בלא חליצה ר׳ ירמיה אומר זה חולץ וזה מקיים וכן א״ר אילא ור׳ יוחנן אומר תצא מתניתין מסייעא ליה לר׳ יוחנן כו׳ המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט דבר זה כתב רבינו משה בפ״ד דלעיל ואני אומר ראייתו שמשוה אותם התלמוד שאומר גט מעושה וחליצה מעושה בדין אמר רוצה אני כשרין לא אמר רוצה אני פסולין כדמסקינן בפרק מצות חליצה יבמות דף ק״ו וצריך שיהיו היבם והיבמה גדולים בשעת חליצתם כדאמרינן בנדה דף קנ״ו בודקין לחליצה וכן נמי בפרק מי שמת דף מ״ו ובפרק מצות חליצה יבמות דף ק״ה כמו כן פוסק והלכתא עד שהביא שתי שערות והטעם שם דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש הלכך צריך לשאול אם יש לאיש י״ג שנה ויום אחד ואם יש לאשה י״ב שנה ויום אחד שזהו זמן גדלות שלהן כדתנן בנדה דף מ״ח ואע״פ שאין האב נאמן על השנים כדאי׳ בקידושין דף ס״ג כאשר בארנו למעלה בהלכות מיאון מ״מ אין להביא עדות על השנים אלא אם הוחזקה גדולה בשנים ע״פ הבריות והשכינות שלא על פי האב די בכך שהרי הוחזקה בפ׳ המדיר דף ע״ב ובפ״י יוחסין דף פ׳ נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה ובירושלמי שם אמר דאיש ואשה שעומדין בבית אחד ל׳ יום בחזקה שהיא אשתו שהר״ז חזקה גדולה ואחר כך יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה שאז קרויין גדולים וראוין לחליצה ואם לחשך אדם להקשות הלא אנו אומרי׳ בנדה דף מ״ח בודקין אותו לפני הפרק שאם ימצאו אלו לאחר הפרק הם שומא וא״כ מה תועיל בדיקה זו שלאחר הפרק מאחר שלא בדקו לפני הפרק שהרי יש לחוש שהשערות שאנו רואין באו מקודם בקטנות והם שומא אומר רבינו יצחק וכן בתוס׳ שם קצת מזה על זה דודאי לכתחילה בודקין אותו לפני הפרק לברר הדבר אבל אם לא בדק לא הפסיד והביא ראיה מדאמר שם דף מ״ח נאמנת אשה לומר קטנה היא כדי שלא תחלוץ ויש לדקדק מה מועיל דיבורה והלא אפי׳ אמרה יש לה שערות אינה חולצת כדקתני סיפא ואינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ אלא כך הפי׳ כשבדקנו ומצאנו לה שערות נאמנת לומר שהשערות אלו מקודם לכן באו והם שומא אבל אם אין האשה מעידה כלום חולצת שיש לי לומר ששערות אלו לאחר הפ׳ באו ומה שאומר אינה נאמנת לומר גדולה הי׳ שתחלוץ מעמידה שם כר׳ יהודא שאומר תוך הפרק נקראת גדולה כלאחר הפרק ובתוך הפרק ליכא חזקה דרבא לכך אומר רבי יהודא שאין הנשים בודקין אותן תוך הפרק אבל לאחר הפרק שישנה לחזקה דרבא שיש לה י״ב שנה ויום אחד נאמנת ואע״ג דבלשון שני מעמידה שם התלמוד בדף מ״ט לאחר הפרק וכר״ש דלית ליה חזקה דרבא מ״מ לשון ראשון עיקר שמעמידה כר׳ יהודא דאית ליה חזקה דרבא ולכך אשה נאמנת לבדוק אחר הפרק דרבא בתרא׳ הוא והלכה כמותו ועוד דאמר בפרק מי שהוציאוהו עירובין דף מ״ו ר׳ יהודא ור״ש הלכה כר״י ואע״פ שפסק שם ר״ח בתוס׳ דף מ״ט דלעיל בד״ה ואב״א כר״ש אינו נכון כדפי׳ שם רבי׳ יעקב פירשו שם בדף מ״ח רבינו שלמה ור״ח שתוך הפרק היא שנת שתים עשרה שנה שהגיעה לעונת נדרים ולפני הפרק שנת אחת עשרה וקשיא לרבינו יעקב בתוס׳ דלעיל כל הסוגיא על זה דהא איתותב רבי יוחנן דאמר בנדה דף מ״ו תוך הזמן כלאחר זמן ולמה אינו מסייעו מר׳ יהודא דהכא שאמר תוך הפ׳ כלאחר הפרק וגם רב נחמן שאומר שם כתנאי למה לא הביא מדר׳ יהודא שאין לדחותה ועוד מה נשתנה שכאן קורא לזמן פרק ובנדה שם קורא לו זמן ומפרש רבי׳ יעקב שתוך הפרק הוא יום האחרון של י״ב ויום אחד של נקיבה וי״ג ויום אחד לזכר דר׳ יהודא סובר תוך הפרק כלאחר הפרק ואין צריך יום אחד שלם לגמרי ור״ש מצריך שיהא שלם לגמרי והלכה כרבי יהודא כאשר בארנו כתוב בספר התרומה סימן קל״ג וכן פסק ר״י בתוס׳ קידושין דף ס״ג בד״ה בני שאם יש ריבוי שערות או שערות ארוכות הרבה שגם על שנותיהן יש לסמוך על כך שהגיעו בלא הוחזקה ע״פ שכינות וע״פ עדות ואם בדקו שהדדין שוכבין ומוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן בנדה דף מ״ח א״א לעליון לבא עד שיבא התחתון ופלא הוא בעיני שהרי כמה סימנין יש בעליון כמו שמפרש בנדה דף מ״ז ואומר שם רבי הלכה כדברי כולם להחמיר לפי מה שפי׳ רבי׳ שלמה להחשיבה נערה להחמיר וכן כתבתי בהלכות מיאון ושם מפורש מקצת בדיקת השערות וחוזרני לומר כי הדין עמו כי כל אותן הסימנין הם סימני בגרות ומה שאומר להחמיר זהו להחשיב׳ בוגרת כאשר בארנו שם למעלה תנן בפ׳ החולץ יבמות דף מ״א וטעמו בגמ׳ שם ובדף מ״ב היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהא לה ג׳ חדשים ממיתת בעלה שמא מעוברת היא וכן שאר נשים לא ינשאו ולא יתארסו אחת בתולות ואחת בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנישואין וכן הלכה דהא רבי חייא בר אבא אמר שאפי׳ רבי יוחנן שפסק שם דף מ״ב וכן הוא בס״ת סימן קל״ג כרבי יוסי שהיה אומר במתניתן דלעיל כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול פי׳ שאסור ליארס כל ימי אבלה ואיבול שלה ל׳ יום בדף מ״ג. אחרי כך חזר בו ואסר הכל אפי׳ ארוסות ליארס ואמר רב יוסף בדף מ״ב ממתניתן דכרמא הדר ביה דאמר ר״ש בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה שכולן צריכות להמתין שלשה חדשים ודבר שנשנה בכרם ביבנה עיקר שהיו שם שורות תלמידי חכמים רבים ולכך נקרא כרם וכן סומכים העולם להכשיר בני אדם הנתוקין שכורתין מהם ביצה אחת על מה שנשנה בפ׳ הערל דף ע״ה ועיקר הסוגיא ל״ת קי״ח בכרם ביבנה שכל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר ואע״ג דמתניתין חולקת עליה דתנן שם בדף ע׳ איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו ואפי׳ ביצה אחת אע״פ שיש לחלק בין פצוע דכא לכרות אינו נראה. ת״ר פרק החולץ דף מ״א יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלשה חדשים של מיתת הבעל צריכה להמתין להינשא שלשה חדשים חלצו אחר שלשה חדשים אינה צריכה להמתין שלשה חדשים ואפי׳ אינה רוצה רק ליארס צריכה להמתין שלשה חדשי׳ ממיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם גזירה אטו נשואה לינשא שצריכ׳ להמתין שלשה חדשים ממיתת הבעל משום הבחנה בדף מ״ב ופסק ר״ת בתוס׳ שם בד״ה לאחר. פסק רבינו יעקב בתשובה אחת דדווקא חלצו אחר ג׳ חדשים אינה צריכה להמתין שהחליצה מוכחת שלא בא עליה אבל מת היבם לאחר שלשה חדשים צריכה להמתין שיותר יבמה קרובה לביאה מארוסה דגזרינן אטו נשואה תנן בבכורות דף י״ג ומביאה שם דף ל״ט מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה חליצה קודמת למצות ייבום אמר רב ואין כופין פסק ר״ת בתו׳ שם שכך הלכה דמצות חליצה קודמת בזמן הזה כסתם משנה דבכורות וכסתם מתניתין דיבמות דף ב׳ ששונה ט״ו נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדקדק בגמרא דף ג׳ מדלא קתני מן הייבום ומן החליצה ש״מ דאבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ובפ׳ ב״ש יבמות דף ק״ט תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וכן בפ׳ אע״פ כתובות דף ס״ד דאמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומעמיד דבריו במשנה אחרונה דמצוה חליצה קודמת. וכן פוסק ר״ח בפ׳ מצות חליצה דמצות חליצה קודמת ובירושלמי גרסינן פ״ק דיבמות רבי יוסי בן חלפתא ה׳ חרישות חרש וחמש ארזים נטע ודרך סדין בעל פירוש יבמתו היתה ולא היה רוצה ליהנות ממנה רק מעט ונתן סדין בינו לבינה להפסיק רק נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה והוליד ממנה חמשה אנשים גדולים אמר רב בפ׳ החולץ דף ל״ט כל הסוגיא אין כופין פירוש אין כופין אותו לחלוץ וקאי אמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת וכי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך לייבומי מייבמת בדידך תלא רחמנא שנ׳ אם לא יחפוץ האיש וגו׳ וחלצה נעלו הא אם חפץ יבם ואף רב יהודא סבר אין כופין מדאתקין רב יהודא בגיטא דחליצתא ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ורבינו שלמה פירש וז״ל אין כופין אותו לחלוץ אי ניחא להו לתרווייהו ליבומי אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה מטעינא ליה וחליץ ואם לא היו יכולין להטעותו כופין אותו לחלוץ כדאמר רב ששת לעיל בפ״ק דף ד׳ יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ולאו דווקא מוכה שחין אלא בכל אמתלא שתתן לדבריה כדתנן בפ׳ המדיר כתובות דף ע״ז גבי בורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים שיכולה לומר לך איני יכולה לקבל ולאחיך הייתי יכולה לקבל וקי״ל בפ׳ אע״פ כתובות דף ס״ד שאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הלין טעמי כפינן ליה וחליץ ושקלה כתובתה עכ״ל ונראה דבשאר אמתלא אין כופין אותו לחלוץ אפי׳ למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת ולא דמי למוכה שחין ובורסי שהן מאותן השנויין בפרק המדיר כתובות דף ע״ז שכופין אותו להוציא ומההיא דאגרת מרד אין ראייה דאם כן בלא אמתלא נמי ועוד דאי כפינן ליה לחלוץ פשיטא דאין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם שאינה רוצה לייבם וגם לא הוצרכנו לדברי רבי יוחנן דאמר בפ׳ אע״פ דף ס״ד וכל הסוגיא מו״ס בתוס׳ שם בד״ה מאי תבע לייבם אין נזקקין לו שהרי זה דבר פשוט אם כופין לחלוץ וגם מדקאמר רב אי צבית לייבומי יבם וכן אתקין רב יהודא בגט חליצה מכל אלה הטעמים יש ללמד שאין כופין אותו לחלוץ אלא מטעינן ליה למימר חלוץ והיא תתן לך מאתים זוז ובשביל כך אינה חייבת ליתן כדאיתא ביבמות דף ק״ו ובפ׳ המדיר כתובות דף ע״ד ומבואר יותר בתוס׳ שם נמי קיי״ל דאין תנאי בחליצה כיון דלא אפשר לחלוץ ע״י שליח כתנאי בני גד ובני ראובן. ומה שאומר רבינא בפ׳ רבן גמליאל יבמות דף נ״ג שיש תנאי בחליצה היינו לעניין שאם אמר אח״כ התקדשי לי בזיקת יבמין שצריכה גט מדרבנן כך פי׳ ר״י ורבינו יעקב מפרש שם דרב דאמר אין כופין קאי ארישא וגרסי׳ כך מצות יבום קודמת למצות חליצה א״ר אין כופין פירוש לייבם היכא דניחא לתרוייהו לחלוץ אבל למשנה אחרונה כפינן ליה וחליץ והנך דאתו לקמיה דרב ורב יהודא היו באין לחלוץ ומתוך כך היו יודעים שהיו מתכונין לשם מצוה כדורות הראשונים אבל לאחרים לא היו אומרים אי צבית לייבומי שהרי מצות חליצה קודמת כאשר בארנו למעלה ומה שכתוב בספרים בפרק החולץ יבמות דף ל״ט חזרו לומר מצות ייבום קודמת כדרבנן דאבא שאול אין הלכה כן. וכן בפ׳ ג״ה דף צ״ג יש חזרו שאין אנו סוברין כן סוף דבר כתב מורי רבינו יהודא בר׳ יצחק שאין נראה פי׳ זה שיכופו לחלוץ מכח הטעמים שאמרנו לעיל ולכל הפירושי׳ אין אומרי׳ אי ניחא לך יבם אלא אם כן חפצה בייבום ולא כמו שכתוב בספר התרומה סי׳ קל״ט שלעולם אומרים אותו: זה טופס גט חליצה שנהגו הקדמונים וביבמות דף ק״ו פסקינן כמר זוטרא דהוה משרטט גט חליצה וכתב לכולה פרשה וזהו התופס וכן התופס במיימו׳ פ״ד דחליצה ובאשירי פרק מצות חליצה ביום פלוני בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למניין שאנו מנין כאן במקום פלוני אנחנא דיינא דמקצת חתימין לתחת במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא וסליקת לקדמנא פלונית בת ר׳ פלוני אלמנת פלוני ברבי פלוני ואקריבת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני ברבי פלוני וכן אמרה לנא פלוניתא דא פלוני בר פלוני דנא אחוהי דפלוני בעלי מאבוהי הוה דהוינ׳ נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין מוקים שמיה בישראל לא שבק והדין פלוני אחוה חזי ליבומי יתי בגין רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי תייבם ואי לא יטלע לי רגליה דימינא קדמיכון ואשרי סייניה מעל רגליה ואירוק באנפוהי ואישתמודעינוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלו׳ מיתנא מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יתה יבם ואי לא איטלע לה רגלך דימינה קדמנה ותישרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לנא לית אנא צבי לייבומי יתה מיד אקרינוה לפלוניתא דא ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף לפלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא וסרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקה דאיתחזי לנא מן פומא על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא עניינא בתרא חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל ג׳ זימנין ומדאיתעבד עובדא דא קדמנא שרינוה לפלוניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי וכל אנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצותא דא וכתבנה וחתמנה ויהיבנא לה לזכות ולראי׳ כדת משה וישראל וחותמין עליו שלשה עדים או שנים מן השלשה ואפי׳ שנים שראו החליצה אע״פ שאינן הדיינים שחלצה בפניהם כדאמר רבא בפרק מצות חליצה דף ק״ז שלפי שאין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין לפיכך מי שראו שנחלצה כותבין גט חליצה אע״פ שאין מכירין שזו היא אשת פלוני וזה שחלץ אחיו הוא שהרי יודעין שהדיינים שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה וכן אומר רבא שם לעניין מיאון:

1 יבמות פתח ↗

תְּנַן הָתָם: מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה. עַכְשָׁו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם.

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת חֲלִיצָה – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לִהְיוֹת הַיְּבָמָה עי' ספהמ"צ עשה ריז חוֹלֶצֶת לַיָּבָם נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ כְּשֶׁלֹּא יִרְצֶה לִשָּׂא אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים כה ט וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה הַזֹּאת הָיְתָה רְאוּיָה לְשַׁמֵּשׁ הָאִישׁ הַזֶּה תַּחַת אָחִיו, מִן הַטַּעַם שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה בְּמִצְוַת יִבּוּם, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה בָּהּ, צִוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁתַּעֲשֶׂה אֵלָיו מַעֲשֵׂה שִׁמּוּשׁ זֶה שֶׁל חֲלִיצַת נַעַל, שֶׁהוּא שִׁמּוּשׁ הָעֶבֶד הַקָּנוּי בְּפִרְסוּם לִפְנֵי בֵּית דִּין, לְהַרְאוֹת לַכֹּל שֶׁקְּנוּיָה הָיְתָה לוֹ לְגַמְרֵי, וְכִי רָאוּי הָיָה לוֹ לְיַבֵּם אוֹתָהּ, מִן הַטַּעַם הַנִּזְכָּר בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת, וּלְפִי שֶׁהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁמֻּטָּל עָלָיו, לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם הִיא יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו לְהוֹדִיעַ שֶׁנִּפְטְרָה מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי, וְאֵינָהּ מְשֻׁעְבֶּדֶת לוֹ עוֹד לַחְלֹק לוֹ כָּבוֹד בְּשׁוּם דָּבָר, אֲבָל הוּא חָשׁוּב אֵלֶיהָ כְּאִישׁ זָר שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו מִלִּירוֹק בְּפָנָיו, וְתֵלֵךְ לָהּ מֵעַתָּה וְתִנָּשֵׂא לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יבמות יז, ב כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, פְּרָט לְאֵשֶׁת אָח שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בָּהּ חִיּוּב שֶׁל יִבּוּם וְלֹא שֶׁל חֲלִיצָה, כְּגוֹן שֶׁנּוֹלַד זֶה הָאָח הַחַי אַחַר שֶׁמֵּת אָחִיו. וּמָה שֶׁדָּרְשׁוּ גַּם כֵּן שם אַחִים יַחְדָּו, הַמְּיֻחָדִים בְּנַחֲלָה, פְּרָט לְאַחִים מִן הָאֵם, שֶׁאֵינָם בְּחִיּוּב יִבּוּם וַחֲלִיצָה. וּבֵן אֵין לוֹ, עַיֵּן עָלָיו, כְּלוֹמַר שֶׁאִם יֵשׁ לָאָח בֵּן אוֹ בַּת מִכָּל מָקוֹם אוֹ בֶּן בֵּן, אוֹ בֶּן בַּת, אוֹ בַּת בַּת וְכָל יוֹצְאֵי יָרֵךְ אֵין שָׁם מִצְוַת יִבּוּם וַחֲלִיצָה מִן הַטַּעַם שֶׁזָּכַרְנוּ בְּמִצְוַת יִבּוּם. וְזֶהוּ סֵדֶר חֲלִיצָה, כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְנוּהוּ מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא פרק מצות חליצה, וְכֵן נָהוּג הַיּוֹם. יִבְרְרוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שֶׁיּוֹדְעִים לְהַקְרוֹת הַיָּבָם וְהַיְּבָמָה מָה שֶׁחַיָּבִים לִקְרוֹת, וְהֵם הַנִּקְרָאִים דַּיָּנִים, וְיוֹסִיפוּ עוֹד עִמָּהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ חֲמִשָּׁה, כְּדֵי לְפִרְסוּמֵי מִלְּתָא, אוֹ עַד עֲשָׂרָה שם קא ב, וְכֵן נָהֲגוּ הָעָם. וְיִזָּהֲרוּ שם קד, א הַחֲמִשָּׁה דַּיָּנִים, שֶׁלֹּא יְהוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה, וְלֹא לַיָּבָם וְלַיְּבָמָה, וְיֹאמְרוּ זֶה לָזֶה נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְנִקְבַּע מָקוֹם לַחֲלִיצָה שֶׁל פְּלוֹנִית, כִּי כֵן אָמַר רָבָא שם קא, ב, צְרִיכִי דַּיָּנֵי לְמִקְבַּע דֻּכְתָּא, וְיֵלְכוּ שָׁם וְיֵשְׁבוּ הַדַּיָּנִין, וְהַיָּבָם וְהַיְּבָמָה יַעַמְדוּ כְּמוֹ בְּדִין, שֶׁהַדַּיָּנִין בִּישִׁיבָה, וּבַעֲלֵי הַדִּין בַּעֲמִידָה, וּבָזֶה אֵין עִכּוּבָא, שֶׁאִם עָשׂוּ בִּישִׁיבָה אֵין חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה בְּכָךְ, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאֲלוּ הַדַּיָּנִין אִם הַיָּבָם הוּא גָּדוֹל בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְשֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְיֵדְעוּ גַּם כֵּן בְּבֵרוּר אִם זֹאת הָאִשָּׁה הַחוֹלֶצֶת הִיא אֵשֶׁת הַמֵּת אָחִיו שֶׁל זֶה הַחוֹלֵץ, כִּדְאָמַר רָבָא, אֵין חוֹלְצִין, אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין שם קו, א. וּכְשֶׁיֵּדְעוּ כָּל זֶה בְּוַדַּאי וְיִתְבָּרֵר לָהֶם הַדָּבָר, יִשְׁאֲלוּ גַּם כֵּן עַל הָאִשָּׁה אִם אָכְלָה אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְאִם אָכְלָה אֵין חוֹלְצִין אוֹתָהּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אָכְלָה דְּבָרִים הַמְּבִיאִין אוֹתָהּ לִידֵי רְקִיקָה, וּבָעֵינַן רְקִיקָה מֵעַצְמָהּ, כִּדְאָמַר רָבָא שם ב, אָכְלָה תּוּמָא וְרָקְקָה, אָכְלָה גַּרְגַּשְׁתָּא וְרָקְקָה לֹא כְּלוּם הוּא, וְיָרְקָה מֵעַצְמָהּ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא. מִיהוּ אֵין דָּבָר זֶה מְעַכֵּב, וְאִם חָלְצוּ בְּעִנְיָן זֶה חֲלִיצָתָן כְּשֵׁרָה בְּדִיעֲבַד, שֶׁהֲרֵי רְקִיקָה עַצְמָהּ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְאַחַר כָּךְ, אִם רוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁהַיָּבָם וְהַיְּבָמָה הֲגוּנִים זֶה לְזֶה שם קו ב יִפְתְּחוּ לוֹ בְּיִבּוּם וְיֹאמְרוּ לוֹ, אִי נִיחָא לָךְ לְיַבּוֹמֵי יַבֵּם, וְאִי לָאו חֲלֹץ. וְאִם חָפֵץ לַחְלֹץ יִקַּח לוֹ סַנְדָּל שֶׁכֻּלּוֹ שֶׁל עוֹר, אוֹ מִנְעָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין סַנְדָּל, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ בּוֹ כָּל הָעָם שם קב א, וְיִזָּהֵר שֶׁיִּהְיֶה תָּפוּר כֻּלּוֹ מֵעוֹר שם ב, וְשֶׁלֹּא יְהֵא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר אֶלָּא בֵּינוֹנִי כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַלֵּךְ בּוֹ, וְגַם לֹא יוֹתֵר קָטָן, אֶלָּא יְהֵא חוֹפֶה מִכָּל מָקוֹם אֶת רֹב רַגְלוֹ. וְצָרִיךְ לְכַתְּחִלָּה שֶׁיַּחְלֹץ בְּמִנְעָל שֶׁלּוֹ וּבְמִנְעָל שֶׁל יָמִין, מִיהוּ בְּדִיעֲבַד אֵין דָּבָר זֶה מְעַכֵּב. וְיִהְיוּ שְׁתֵּי רְצוּעוֹת שֶׁל עוֹר אוֹ שֶׁל שֵׂעָר תְּפוּרוֹת בַּמִּנְעָל שם קז ב, וְיִהְיוּ גְּדוֹלוֹת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִכְרֹךְ אוֹתָן סְבִיב הָרֶגֶל, וְיִתֵּן הַמִּנְעָל בְּרַגְלוֹ הַיְּמָנִית, וְהוּא יָחֵף וְלֹא עִם בָּתֵּי שׁוֹקַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵעַל דְּמֵעַל, וְאִם חָלַץ בַּשְּׂמֹאל חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה שם קד א, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַמִּנְעָל אָרוֹךְ כָּל כָּךְ, שֶׁיַּעֲלֶה לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה, שֶׁזֶּה גַּם כֵּן הוּא מֵעַל דְּמֵעַל. אֲבָל לְמַטָּה מִן הָאַרְכֻּבָּה אֵינוֹ וַדַּאי מֵעַל דְּמֵעַל, וְאַחַר כָּךְ יִכְרֹךְ הָרְצוּעוֹת סָבִיב רַגְלוֹ, וְיִקְשֹׁר אוֹתָן שְׁנֵי קְשָׁרִים. וְיַעֲמֹד הַיָּבָם אֵצֶל הַכֹּתֶל אוֹ אֵצֶל עַמּוּד וְיִדְחֹס רַגְלוֹ בָּאָרֶץ, כִּדְאָמַר אָמֵימָר הַאי מַאן דְּחָלֵץ צָרִיךְ לְמִדְחֲסֵהּ לְכַרְעֵהּ שם קג, א. וְאַחַר כָּךְ שם קו ב בֵּית דִּין מַקְרִין אֶת הַיְּבָמָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, מִן מֵאֵן יְבָמִי עַד לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְתִזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּפְסִיק בֵּין לֹא אָבָה, אֶלָּא תִּקְרָא שְׁתֵּי תֵּבוֹת אֵלּוּ בְּבַת אַחַת בְּלֹא הֶפְסֵק, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִשְׁתְּמַע אָבָה יַבְּמִי. וּמַקְרִין לַיָּבָם לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְאַחַר כָּךְ בָּאָה הַיְּבָמָה אֵצֶל הַיָּבָם, וְנִגְּשָׁה אֵלָיו וּמַתֶּרֶת אֶת הָרְצוּעוֹת בְּלֹא סִיּוּעַ שֶׁל הַיָּבָם כְּלָל, וּמַשְׁמֶטֶת אֶת הַמִּנְעָל מֵרַגְלוֹ, וּבָזֶה גַּם כֵּן לֹא יְסַיֵּעַ הַיָּבָם כְּלָל, אֶלָּא שֶׁיַּעֲמֹד סָמוּךְ לַכֹּתֶל וְיִדְחֹס רַגְלוֹ יָפֶה בַּקַּרְקַע, וְהַכֹּל מְעֻמָּד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּלְפִי הַגְּמָרָא שֶׁלָּנוּ שם קב א, הִיא חוֹלֶצֶת בֵּין בִּשְׂמֹאל בֵּין בְּיָמִין, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בַּגְּמָרָא קְפִידָא עַל זֶה. אֲבָל בַּיְּרוּשַׁלְמִי שם י"ב א אָמְרוּ שֶׁצְּרִיכָה לַחְלֹץ בְּיָמִין, לְפִיכָךְ הַחוֹלֶצֶת תָּחוּשׁ לְעַצְמָהּ וְתַחְלֹץ לְכַתְּחִלָּה בְּיָמִין, וְאִם הִיא גִּדֶּמֶת תַּחְלֹץ בַּשְּׁנִיָּה לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא שם קה א. וְאַחַר כָּךְ וְיָרְקָה בְּפָנָיו רוֹק שֶׁהוּא נִרְאֶה לַדַּיָּנִים, כִּדְאָמַר רָבָא שם קו, ב צְרִיכִין דַּיָּנֵי לְמִחְזֵי רֻקָּא כִּי נָפֵק מִפֻּמַּהּ דִּיבָמָה, וּבָעֵינַן דְּמָטֵי רֻקָּא לַהֲדֵי אַפֵּהּ דְּיָבָם כִּדְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא, שֶׁאִם הוּא אָרֹךְ וְהִיא גּוּצָה וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ, קָרֵינַן בֵּהּ בְּפָנָיו, וְאִם הִיא אֲרֻכָּה וְהוּא גּוּץ וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ, לָא מְהַנֵּי מִידִי, דְּבָעֵינַן דְּמָטֵי עַד לַהֲדֵי אַפֵּהּ, מִיהוּ בָּתַר דִּמְטָא לַהֲדֵי אַפֵּהּ, אִי קְלָטַתּוּ הָרוּחַ לֵית לַן בַּהּ. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין אוֹתָהּ בֵּית דִּין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, מִן כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ עַד חֲלוּץ הַנָּעַל, וְאַחַר כָּךְ עוֹנִין כָּל הָעוֹמְדִים שָׁם חֲלוּץ הַנָּעַל חֲלוּץ הַנָּעַל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כִּדְתַנְיָא שם אָמַר רַבִּי יְהוּדָה פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאת יְבָמָה לַחְלֹץ, אָמַר, עֲנוּ כֻּלְּכֶם חֲלוּץ הַנָּעַל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא שם אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹרְאָה וְקוֹרֵא, חוֹלֶצֶת וְרוֹקֶקֶת וְקוֹרְאָה, מַאי קָמַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! קָמַשְׁמַע לַן מִצְוָה, וְאִי אַפֵּךְ לֵית לַן בַּהּ, וְכֵן הֲלָכָה. וְאַחַר שֶׁחָלְצָה בְּבֵית דִּין כָּרָאוּי, בֵּית דִּין כּוֹתְבִין לָהּ גֵּט חֲלִיצָה, כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא בּוֹ לַשּׁוּק. וְכָתַב הָרַב אַלְפָסִי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהִלְכוֹתָיו יבמות לה ב מדפי הרי"ף, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ וְכֵן כְּתָב גֵּט חֲלִיצָה צָרִיךְ לְסַרְגּוֹלֵהּ בִּמְסַרְגּוֹלָא וְלָא בִּדְיוֹתָא, וְצָרִיךְ לְמִכְתַּב בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא, וּמִחְתַּם עֲלֵהּ תְּלָתָא וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת. וְדֵין הוּא גֵּט חֲלִיצָה: בְּיוֹם פְּלוֹנִי דְּהוּא יוֹם כְּדֵין לִירַח פְּלוֹנִי דְּהוּא כְּדֵין לִבְרִיאַת הָעוֹלָם לְמִנְיָנָא דִּרְגִילְנָא בְּמָתָא פְּלוֹנִית, אֲנַחְנָא דַּיָּנֵי, דְּמִקְצָתָנָא חֲתִימִין לְתַתָּא בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא בְּבֵי דִינָא, וּסְלִיקַת קֳדָמַנָא פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי, אַרְמַלְתָּא דִּפְלוֹנִי, וְהַקְרִיבַת קֳדָמַנָא גַּבְרָא חַד דִּשְׁמֵהּ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי, וְכֵן אָמְרָה לַנָא פְּלוֹנִית דָּא, פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי אֲחוּהִי דִּפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי מֵאֲבוּהּ, הֲוֵינָא נְסִיבְנָא לֵהּ וּשְׁכֵיב, וְחַיֵּי לְרַבָּנָן וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שְׁבַק, וּבַר וּבְרַת יָרֵית וּמוֹחֲסִין וּמוֹקֵי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא שְׁבַק, וְהָדֵין פְּלוֹנִי, אֲחוּהִי חֲזֵי לְיַבּוֹמֵי יָתִי, כְּעַן, רַבָּנָן דַּיָּנֵי, אִמְרוּ לֵהּ אִי צָבֵי לְיַבּוֹמֵי יָתִי יְיַבֵּם, וְאִי לָא לִטְּלַע לִי קֳדָמֵיכוֹן רַגְלֵהּ דְּיַמִּינָא וְאֶשְׁרֵי סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ וְאֵרוֹק בְּאַנְפּוֹהִי, וְאִשְׁתְּמוֹדַעְנוּהִי לִפְלוֹנִי דְּנָא דַּאֲחוּהִי דִּפְלוֹנִי מֵאֲבוּהּ הוּא, וַאֲמַרְנָא לֵהּ, אִי צָבֵית לְיַבּוֹמֵי יָתַהּ יַבֵּם, וְאִי לָא אַטְלַע לַהּ קֳדָמָנָא רַגְלָךְ יַמִּינָא וְתִשְׁרֵי סֵינָךְ מֵעַל רַגְלָךְ וְתֵרוֹק בְּאַנְפָּךְ. וְעָנִי וְאָמַר, לֵית אֲנָא צָבֵי לְיַבּוֹמֵי יָתַהּ, מִיָּד אַקְרִינוּהָ לִפְלוֹנִית דָּא מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְאַף לְהַאי פְּלוֹנִי אַקְרִינָא לֵהּ לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְאַטְלַע לַהּ רַגְלֵהּ דְּיַמִּינָא וּשְׁרָת סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ וְרַקַּת בְּאַנְפּוֹהִי רֻקָּא דְּאִתְחֲזֵי לָנָא מִן פֻּמָּא עַל אַרְעָא, וְתוּב אַקְרִינוּהָ לִפְלָנִיתָא דָּא כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְתוּב אַקְרִינוּהָ וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. וַאֲנַחְנָא דַּיָּנֵי וְכָל דַּהֲווֹ יָתְבִין תַּמָּן עֲנֵינָא בָּתְרַהּ חֲלוּץ הַנָּעַל תְּלָתָא זִמְנֵי. וּמִדְּאִתְעֲבֵד עוֹבָדָא דְּנָא קֳדָמַנָא, שְׁרִינוּהָ לִפְלָנִיתָא דָּא לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכָל גְּבַר דְּתִצְבֵּי, וֶאֱנָשׁ לֹא יִמְחֶה בִּידַהּ מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם. וּבָעֵית מִנַּנָא פְּלָנִיתָא דָּא, גִּטָּא דַּחֲלִיצוּתָא דְּנָא, וּכְתַבְנָא וַחֲתַמְנָא וִיהַבְנָא לַהּ לְזָכוּ כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. וַחֲתִימִין תְּלָתָא עֲלַהּ. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה, מְבֹאָרִים בַּמַּסֶּכְתָּא הַמְּחֻבֶּרֶת עַל מִצְוַת יִבּוּם וַחֲלִיצָה, וְהִיא מַסֶּכֶת יְבָמוֹת, וּמִפְּנֵי כֵן נִקְרֵאת "יְבָמוֹת" וְלֹא חֲלִיצוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם לט ב מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא רָצָה לְיַבֵּם יְבִמְתּוֹ וְלֹא לַחְלֹץ בְּרֹעַ לְבָבוֹ, בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה.

« ספר המצוות Positive Commandments 216 ספר המצוות Positive Commandments 218 »