ספר המצוות, מצוות עשה רט״ז

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 215 ספר המצוות Positive Commandments 217 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה מה״ת שייבם א אדם את אשת אחיו מאביו בין מן האירוסין בין מן הנשואין אם מת בלא זרע שנא׳ ובן אין לו יבמה יבא עליה. אבל אם נולד לו אח אחר מיתתו אותו אח הנולד אינו חייב לייבם שנאמר כי ישבו אחים יחדיו ודרשי׳ ביבמות דף י״ז שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולם. שם יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם שאינם חייבים לייבם רבא אמר שם אחים מן האם לא צריכא קרא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם ובמקום שיש אחים מן האב שנים או שלשה שנינו שם דף כ״ד שמצוה בגדול לייבם שנא׳ והיה הבכור אשר תלד מפי הקבלה למדו רבותינו שם שבא ללמד שאינו מדבר אלא בגדול האחים כלומר יבמה יבא עליה ומי הוא הבכור כלומר הגדול שיבא עליה וגם בא ללמוד שגדול האחים יקים על שם אחיו המת לנחלה כדתנן בפ׳ החולץ יבמות דף מ׳ הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם שמו יוסף קורין שמו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה להלן נחלה אף כאן נחלה. שם אבל החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה זה שנא׳ אשר תלד דרשו רבותי׳ ביבמות דף כ״ד באיזו אשה תתקיים מצות ייבום באותה אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת ותנן שם דף ב׳ כולן שנמצאו איילונות צרותיהן מותרות ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי כדתנן בפ׳ הערל יבמות דף ע״ט הסריס לא חולץ ולא חולצין את אשתו ואומר שם רבי עקיבא סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אבל לא סריס חמה והעיד ר׳ יהודא בן בתירא על אחד שהיה סריס אדם ויבמו את אשתו. ועוד אחר מחלוקת יש סתם משנה כרבי עקיבא באותו הפרק שם ועיין דף פ׳ שנינו בפרק החולץ יבמות דף ל״ט שאם לא רצה הגדול לייבם מחזרין על כל האחין דאמר ר״י דבחוזר האחין הגדול גדול קודם. וכן משמע ביבמות דף כ״ד ושם הסוגיא בתוס׳ בד״ה ואם שאו׳ הולכין אצל קטן משמע קטן ממנו וגדול מאחיו מדלא קאמר מהלכין על כל האחין כדקתני במתניתן דהחולץ היינו שהביא לעיל מיני׳ לא רצו חוזרין אצל הגדול אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם. שם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם, שם בדף כ״ב זה שנא׳ בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחת הבת ואפי׳ זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ״מ בין מאשה זו בין מאשה אחרת פוטרת את אשתו מן החליצה ומן הייבום אפי׳ היה לו בן ממזר או זרע עובד ע״ז פוטר את אשתו אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אין פוטר שזרע הבא מן השפחה עבד והבא מן הגויה גוי וכמו אינם הרי הוא אומר בשפחה בדף כ״ג ובקידושין דף ס״ח האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמוה ובגוים הוא אומר את בתו לא תקח לבנך כי יסיר החותן את בנך מאחרי אבל אין מקפיד על בן בנו לפי שאינו נחשב מקהל ישראל בפרק החולץ דף ל״ה מי שמת והניח את אשתו מעוברת והפילה אחר מותו הר״ז תתייבם. ואם ילדה ויצא חי לאויר העולם אפי׳ מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן הייבום כדתנן בנדה דף מ״ב אם ידוע בוודאי שכלו לו חדשיו ונולד לט׳ חדשים גמורים אבל לא נודע לכמה נולד אם שהה ל׳ יום הר״ז וולד של קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן הייבום ואם מת בתוך ל׳ יום ואפי׳ ביום ל׳ בין שמת מחולי בין נפל מן הגג הר״ז ספק נפל ספק בן קיימא ולפיכך אמו חולצת ולא מתייבמ׳ כדאיתא בפרק החולץ יבמות דף ל״ו עוד בפ׳ ב׳ דף כ״ב ומה שכתב משיצא ראשו ורובו וכו׳ הוא בפ׳ המפלת נדה דף כ״ח וכ״ט שחושבו כילוד מי שיש לו אח מ״מ אפי׳ ממזר ואפי׳ עובד ע״ז ובין קטן ובין גדול משיצא ראשו ורובו לאויר העולם ה״ז זוקק אשתו לייבום ואם היה לו אח מן השפחה או מן הנכרית אינו אחיו לדבר מן הדברים ואינו זוקק את אשתו ואפי׳ הייתה לידתו בקדושה הואיל והייתה הורתו שלא בקדושה אינו אחיו אמנם בשפחתו חלקו מקצת הגאונים לפי שחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא שחררה ודנין להחמיר כך כתב רב אלפס שם והאשירי שם האריך מזה עוד אמר שם דף כ״ב גרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו אין להם אחוה כלל והרי הם כזרים זה לזה גרסינן בפ׳ החולץ יבמות דף ל״ח ול״ט הכונס יבמתו וגרשה אם רצה להחזירה יחזיר מפני שהיא אשתו לכל דבר שנאמר ולקחה לו לאשה ולא נשאר עליה שום איסור מפני אחין כלל לא מד״ת ולא מד״ס גרסי׳ בפ׳ רבן גמליאל יבמות דף נ״ב אמר רב הונא מצות יבמה מד״ס שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזה נקרא מאמר שם ובדף נ״א ואין המאמר קונה ביבמה קניין גמור בפ׳ האיש מקדש דף מ״ד וכמו שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה כך אין עושין בה מאמר אלא מדעתה, שם וקטנה מן האירוסין או נערה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נשואין בעשרה וכותב לה כתובה כדין כל נושא אשה מיימו׳ פ״ב דהלכות יבום ועניין הכתובה בפרק החולץ דף נ״ב שם ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קונה קניין גמור ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר הבעילה ותניא שם שמכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה שנינו ריש פירקא דף נ״ג שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהיתה היא ערה בין שהייתה ישינה בין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה ואחד המערה ואחד הגומר קונה שם דף כ״ד והשוה השיכור לאלו כדעת המיימוני פ׳ ב׳ דלעיל בד״א כשנתכוין לבעול אבל נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עלי׳ שיכור שאין מכיר כלום או ישן לא קנה אמרי׳ בפ׳ האומר דף כ״ד ובפ׳ יש נוחלין בבא בתרא דף קל״ד האומר בני זה או שאמר יש לי בנים הר״ז נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן הייבום אמר זה אחי או יש לי אחים אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהר״ז מתכוין לאוסרה לאחר מותו עוד גרסינן שם דף ס״ד שאם היה מוחזק שיש לו אחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן, מהמיימוני פ׳ ג׳ דיבום ע״ש במ״מ מי שזינה עם אשה בין פנוייה בין אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו ואפי׳ הי׳ מודה לה אע״פ שהוא בנו לעניין ירושה הר״ז ספק לענין ייבום שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ומאין יוודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת פסק רב אלפס בשם הגאונים כרב ששת וכרבא דמסקי׳ ביבמות דף צ״ג ופסק רב אלפס שם שנאמן עד אחד להעיד על יבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן בן לבעלה להתירה לזר ואדיחוים שרוצין שם לדחות דברי רב ששת ורבא לא סמכינן והם לא חזרו בהם ואפי׳ עבד או שפחה או גוי מסיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה אבל היא עצמה אע״פ שנאמנת לומר מת בעלי אינה נאמנת לומר מת יבמי כדאי׳ ביבמות דף קי״ח. בפ׳ החולץ יבמות דף מ״א ת״ר יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעל מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בפני בית דין וברח ניזונת משל יבם נפלה לפני יבם קטן מיבם ודאי אינה אוכלת אבל משל בעל מהו נחלקו בה רב אחא ורבינא שם חד אמר ניזונת וח״א אינה ניזונת והלכתא אינה ניזונת מן השמים קנסוה. בכתובות דף ק״ז וכל הסוגיא בתו׳ החולץ דלעיל בד״ה עמד רוצה לפשוט מכאן דלא חיישינן לצררי שאומר ברח ניזונת משל יבם ויש ללמוד שאין מדבר בברח בשבילה שאם בשבילה ברח למה הי׳ לנו לחוש לצררי אלא ברח מחמת שום אונס והוא הדין לחולה וכן יש בירושלמי בפ׳ אף על פי דהוא הדין לחולה ודווקא נתרצה ליבם וברח אבל לא נתרצה ליבם אלא לחלוץ אין דומה שבעניין זה התקינו חכמים מזונות משל יבם ודווקא דברח אבל לא ברח כיון שישנו לפנינו ונתרצה ליבם בשביל זמן מועט שהיה מאחר ליבם אין דומה שהיו מתקנין לה מזונות שנינו בפ׳ האשה שנפלו כתובות דף פ׳ וכל הסוגיא בתוס׳ שם וכן גם המשנה בפ׳ החולץ יבמות דף ל״ח והסוגיא בתוס׳ שם שומרת יבם שמתה מהו עושה בכתובת׳ ובנכסים הנכנסים והיוצאי׳ עמה פי׳ נכסי מלוג ב״ש אומר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. פי׳ ר״ת במה שיורשי האב עיקר דהיינו נכסי מלוג אבל בשאר מודים לב״ה וב״ה אומרים הנכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב. פירוש נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל מפני שהיו בחזקת הבעל עד היום הזה ולפי שרצה ליתן בהם טעם זה לא עירבם לשנות נדוניא וכתוב׳ בחזקת יורשי הבעל הרי למדת דבין מנה ובין מאתים ובין נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל וקבורתה תחת כתובתה היינו נדונייתה שהם נכסי צאן ברזל מדאינו חייב לקבור ארוסתו ומדקדק עוד מדברי ב״ש שאומר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב דמשמע דווקא במה שיורשי האב עיקר דהיינו נכסי מלוג אבל מנה ומאתים ונדונייא הואיל וכשמת בעלה לא הייתה עומדת לגבות כתובתה עד שתחלוץ ושמא היה היבם מיבמה הרי הם בחזקת יורשי הבעל אבל בפ׳ מי שמת בבא בתרא דף קנ״ח וגם שם הסוגיא בתוס׳ גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אומר ב״ש יחלוקו סתמא דמשמע בכל מפני שלשם הייתה עומדת לגבות כתובתה מיד שמת בעלה ולכן גם יורשי האב חולקין בכולן מסקינן בכתובות דף פ׳ כי שומרת יבם כתובתה על כל נכסי בעלה לפיכך אין היבם יכול למכור בנכסי אחיו בין קודם ייבום בין לאחר ייבום כנס את יבמתו והניח אחיו פירות מחוברים לקרקע ימכרו וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירותיה הניח פירות תלושין מן הקרקע וכן אם הניח מעות ומטלטלין הכל של יבם ומשתמש בהן כמו שירצ׳ ואינה יכולה לעכב שהמטלטלין אין הכתובה נגבית מהם אלא בתקנת הגאונים ואין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ולאוסרן עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהן, בפרק החולץ דף מ״א אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או בתה עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה ויכול אחר כך לישא אמה או בתה או אחד מקרובותיה אע״פ שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או ייבם, שם תנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחות׳ משום רבי יהודא בן בתירה אמרו אומרים לו המתן מלכנוס עד שיעשה אחיך מעשה ואמר שמואל שם הלכה כרבי יהודא בן בתירה מפני שיש זיקה ואסורות לו שתיהן ותנן שם שאם מתה יבמתו יכנוס את אשתו ואיבעיא להו שם מתה אשתו מהו ביבמתו רב ור׳ חנינא ור׳ יוחנן אמרי מתה אשתו מותר ביבמתו והלכה כמותו לגבי שמואל ורבי יוסי שאוסרין ראובן שהי׳ נשוי שתי נשים והייתה אחת מהן אסורה על שמעון באיסור ערוה ומת ראובן ונפלו לפני שמעון ואין שם אח אלא הוא שניהן פטורות מן החליצה ומן הייבום כמו ששנינו ביבמות דף ב׳ ודרשו שם בדף נ׳ מזה המקרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה נאמר כאן עליה ונא׳ להלן עליה יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואע״פ כן אמר הכתוב לא תקח ואין לי אלא היא צרתה מניין ת״ל לצרור כלומר לא היא ולא צרתה צרת צרתה מניין כגון שהלכה הצרה ונישאת לאח השלישי ולו אשה אחרת ת״ל לצרור ולא לצור פירוש מייתור שני רישין דרשינן שתי צרות:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לייבם אשת אח, שנאמר: "יבמה יבוא עליה" דברים כה,ה.

1 היא שצונו להיות היבם נושא את אשת אחיו כשמת ולא הניח זרע. והוא אמרו יתעלה יבמה יבא עליה. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת יבמות. כי תצא, נשים הלכות יבום וחליצה:

1 טור פתח ↗

הלכות יבום וחליצה כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה מצות עשה היא מי שמת אחיו מאביו בלא זרע אפילו היה לו זרע ומת שייבם את אשתו או יחלוץ לה ולקמן יתבאר איזה מהן קודם לא שנא אשת אחיו מן האירוסין או אשתו מן הנישואין ובלבד שהיה להן ישיבה אחת בעולם ושלא תהיה היבמה ערוה עליו אבל אם היתה ערוה עליו או שנולד אחרי מות אחיו מותרת לזר בלא חליצה ולא יבום ואם הניח אחיו זרע ל"ש בן או בת או זרע הבן או זרע הבת עד סוף כל הדורות אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום ואפי' הניח זרע עובר עבירה או ממזר פוטר נשיו מן החליצה ומן היבום חוץ מבן שיש לו מן השפחה והכותית שאינו נקרא זרעו ואינו פוטר וכתב רב נטרונאי גאון דוקא בן שיש לו משפחה שאינה שלו אבל בן שיש לו משפחתו פוטר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי שחררה קודם שבא עליה וגאון אחר כתב דמספקא ליה בההיא מילתא ואזלינן ביה לחומרא שאם אין לו זרע אלא בן שיש לו משפחתו ויש לו אשה ומת בלא בנים חולצת ולא מתייבמת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצי מזבנא ליה ירתי ואינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואם קדש בת חורין צריכה גט והרמב"ם לא חילק בין שפחתו לאחרת שכתב שאפי' יש לו בן משפחתו אשתו מתייבמת וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי רב נטרונאי. ואפי' היה הזרע גוסס או פצוע מכות שא"א לו לחיות פוטר מן החליצה ומן היבום ואפילו זרע שיולד אחרי מותו כגון שמת והניח אשתו מעוברת פוטר ודוקא לאחר שיולד ויהיה בר קיימא כגון שידוע שנולד לט' חדשים ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אחר כך או אפילו אין ידוע וחיה שלשים יום אחר שנולד והוא שגמרו צפרניו ושערו אבל אם ילדה ולא היה ל' יום אחר שנולד אפילו מת ביום שלשים או אפי' היה ל' ולא גמרו צפרניו ושערו הרי זה ספק נפל ספק קיימא וחולצת ולא מתייבמת ל"ש מת מחמת חולי ל"ש נפל מן הגג או אכלו ארי ומת ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת תוך ל' יום ואם הפילה נפל אחרי מותו מתייבמת וה"ר פרץ כתב היכא דאיכא לאיסתפוקי שמא כלו חדשיו או אפי' ילדתו מת אסורה להתייבם וחולצת כדמוכח בנזיר גבי אהא נזיר כשיהיה לי ולד והפילה דהוי נזיר ספק לר' שמעון. שאלה לא"א הרא"ש ז"ל על יבמה שנישאת לשוק בחזקת שהיה לה ולד של קיימא והוציאו עליה לעז שלא היה של קיימא והביאה ב' עדים שהיה יותר מל' יום תשובה כיון שהביאה ב' עדים אפילו אם עדים אחרים מעידים שלא היה ל' יום מותרת לבעלה ואינה צריכה חליצה ואם אין העדים האחרונים מעידים עדות ברורה אלא הוציאו קול ולעז אפילו אי ליכא עדים שהיה ל' יום לא אסרינן לה בקלא דבתר נישואין. האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפטור אשתו מן היבום אפילו הוחזק באחים ואפילו באו אח"כ עדים שיש לו אחים מותרת אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים להתירה אמר בשעת קידושין יש לי בנים וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה והרמ"ה כתב שחולצת ולא מתיבמת כתב הרמב"ם עד אחד נאמן להעיד שנולד בן לבעלה להתירה וכתב עוד מי שזינה עם פנויה או עם א"א ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא ואפילו הוא מודה לה אע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום שכמו שזנתה עמו כך זנתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה ולעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו ולא מתייבמת ע"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה על אחד שהיה לו משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו וילדה ואמר שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבום אף על פי שלא רצה ליכנס למילה כשמלוהו והביא דברי הרמב"ם וכתב דבריו תמוהין מאחר שקורהו ספק למה כתב שיורשו ומוציא הממון מחזקת היורשין הודאין ואי משום שהאב נאמן על בנו כרבי יהודה א"כ לענין חליצה נמי יהא נאמן ואף לפי דבריו בנדון זה שהיתה מיוחדת לו בביתו וילדה ואומר שהוא בנו אפשר דבכה"ג לא קאמר שתחלוץ כי הוא לא כתב אלא זנות באקראי פנויה דומיא דא"א. האשה שהלך בעלה ובנה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך מותרת לינשא לזר שנעמיד הבן בחזקת שהוא קיים. הלכה היא ובעלה ובנה ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ בני נאמנת ומותרת לזר מת בני ואח"כ בעלי אינה נאמנת שתתייבם אלא חולצת ולא מתייבמת. הלכה היא ובעלה לבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במ"ה ומת בני ואח"כ מת בעלי נאמנת ומתייבמת מת בעלי ואח"כ מת בני אינה נאמנת וחולצת ולא מתייבמת וכתב הרמב"ם בד"א כשהיתה פסולה מתחלה לכהונה כגון שהיא גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת שמא יבואו עדים ויעידו שהדבר כן כמו שאמרה שהבעל מת תחילה נמצא שחליצה זו אינה כלום ותינשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן לפיכך לא תחלוץ ולא תתייבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כמו שיצאת עד שיבואו עדים האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואין לה בנים ובאו עדים שמת בעלה לא תתייבם ולא תינשא לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה ולא אמרינן שתחלוץ אחר ט' חדשים למיתת הבעל ותינשא ממה נפשך שאם ילדה צרתה הולד פוטר ואם לא ילדה החליצה פוטרת דשמא ילדה ולד של קיימא והחליצה כמי שאינה ואולי תינשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן לפיכך אם היא גרושה או חללה תחלוץ אחר ט' חדשים ותינשא אבל לא תחלוץ בתוך ט' ותינשא אפי' אחר תשעה דשמא מעוברת היתה צרתה והפילה וכיון שהיתה צרתה מעוברת לא היתה חליצה זו חליצה:

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת יִבּוּם – שֶׁנִּצְטַוָּה מִי שֶׁמֵּת אָחִיו וְלֹא הִנִּיחַ בָּנִים לִקַּח אֵשֶׁת אָחִיו הַמֵּת לוֹ לְאִשָּׁה, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא יָבָם בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים כה ה יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וְגוֹ'. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת לְאִישׁ הֲרֵי הִיא כְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו, שֶׁכֵּן יְחַיֵּב הַטֶּבַע מִפְּנֵי מַעֲשֵׂה הָאָב הָרִאשׁוֹן שֶׁלֻּקְּחָה אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו וּמִמֶּנָּה בָּנָה לוֹ הָאֵל אִשָּׁה, וְהָאִישׁ הַזֶּה שֶׁמֵּת בְּלֹא בָּנִים, שֶׁיִּהְיֶה חֵלֶק מִמֶּנּוּ לְזִכָּרוֹן לוֹ וּלְמַלֹּאת מְקוֹמוֹ בָּעוֹלָם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, וְעוֹד אֵין זֵכֶר לוֹ בָּעוֹלָם הַגּוּפָנִי זוּלָתִי זֹאת הָאִשָּׁה, שֶׁהִיא עֶצֶם מֵעֲצָמָיו וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ, הָיָה מֵחַסְדֵי הָאֵל עָלָיו לְהָקִים לוֹ זֶרַע מִמֶּנָּה עַל יְדֵי אָחִיו שֶׁהוּא גַּם כֵּן כַּחֲצִי בְּשָׂרוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַזֶּרַע מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ וְעוֹבֵד בּוֹרְאוֹ תַּחְתָּיו, וְיִזְכֶּה עַל יָדוֹ בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר הוּא שָׁם, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּעַ, דִּבְרָא מְזַכֶּה אַבָּא, שֶׁכֵּן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין קד, א בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא, אַבָּא לָא מְזַכֶּה בְּרָא, וּכְמוֹ כֵן בֶּאֱמֶת הָאָח הַחַי אֲשֶׁר הוֹלִיד הַבָּנִים מִן הַיְּבָמָה גַּם אֵלָיו חֵלֶק בָּהֶם וְזוֹכֶה גַּם הוּא בִּזְכוּתָם, אָמְנָם לֹא לוֹ יִהְיֶה כָּל הַזְּכוּת, כִּי גַּם אָחִיו יִטֹּל חֶלְקוֹ בִּשְׁבִיל הַחֵלֶק הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהֶם, וְהִיא הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לְחֶלְקוֹ בַּתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּלְפִי זֶה שֶׁזָּכַרְנוּ עַל צַד הַפְּשָׁט, כְּשֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב בראשית לח, ט וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע, עִנְיָנוֹ לוֹמַר כִּי כָּל זְכוּת הַזֶּרַע לֹא יִהְיֶה לוֹ, שֶׁאָחִיו יִטּוֹל חֵלֶק בָּהֶם, וּלְמִקְצָת הַזְּכוּת לֹא הָיָה חוֹשֵׁשׁ. גַּם כִּי אוּלַי שֶׁעִקַּר הַזְּכוּת לָאָח הַמֵּת, לְפִי שֶׁהוּא כְּבַעַל הַקַּרְקַע, וְהָאָח הַחַי כְּאָרִיס, וְכָעִנְיָן שֶׁיָּדוּעַ בָּאֲרִיסִין שֶׁיֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיִּתְּנוּ הַזֶּרַע מִשֶּׁלָּהֶם, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יבמות כב, ב שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְאָחִיו שׁוּם זֵכֶר בָּעוֹלָם, בֵּן אוֹ בַת אוֹ בְּנֵי בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וַאֲפִלּוּ מַמְזֵר אוֹ מַמְזֶרֶת, שֶׁפּוֹטְרִים אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַיִּבּוּם, נִרְאֶה בָּזֶה, שֶׁאֵין הָעִנְיָן, רַק לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ וְלָתֵת לוֹ חֵלֶק וּזְכוּת בְּעוֹלָם הַזֶּה הַגּוּפָנִי עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ט. וְהִנְנִי עִם דַּעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בַּמִּצְוָה הַזֹּאת עִקָּר גָּדוֹל וְטַעַם נָכוֹן אֲמִתִּי אֵצֶל הַמְּקֻבָּלִים, אֶסְמֹךְ עַל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּרֹאשׁ סִפְרִי, וְעָרַכְתִּי שָׁם הִתְנַצְּלוּתִי לְבַל אֶחְשֹׂךְ עַצְמִי מִכְּתֹב כָּל מַחְשַׁבְתִּי בִּפְשַׁט טַעַם הַמִּצְוֹת, לְעוֹרֵר רוּחַ הַיְּלָדִים לִשְׁאוֹל שְׁאֵלוֹת בָּהֶם אֶל גְּדוֹלֵיהֶם וּמוֹרֵיהֶן, מִתּוֹךְ הָעֵסֶק בָּהֶם אוּלַי יִתְגַּלְגֵּל זְכוּת עַל יָדִי לְגַלּוֹת אֲמִתַּת עִנְיְנֵיהֶם, וְאֶזְכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי עִמָּהֶם. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם יג, ב רמב"ם יבום א א שֶׁמִּצְוַת הַיִּבּוּם הִיא, בֵּין שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָחִיו מִן הַנִּשּׂוּאִין אוֹ אֲפִלּוּ מִן הָאֵרוּסִין. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שם יז, ב רמב"ם שם ז שֶׁלְּעִנְיַן יִבּוּם וַחֲלִיצָה וְלִירֻשָּׁה אֵינָם חֲשׁוּבִים אַחִים אֶלָּא אַחִים מֵאָב, אַף עַל פִּי שֶׁלְּעִנְיַן אֲבֵלוּת וּלְעִנְיַן עֵדוּת נִקְרָאִים אַחִים אֲפִלּוּ אַחִים מֵאִם. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שם מג, ב רמב"ם שם ט, יב שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָשִׁים רַבּוֹת וּמֵת וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן מֵאַחַת מֵהֶן שֶׁאֶחָד מִן הָאַחִים מְיַבֵּם אוֹ חוֹלֵץ לְאַחַת מֵהֶן וְיֻתְּרוּ כֻּלָּן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְיַבֵּם שְׁתַּיִם, לֹא הוּא וְלֹא שְׁאָר אֶחָיו, שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו וּבָא הַפֵּרוּשׁ עָלָיו שם מד א בַּיִת אֶחָד הוּא בּוֹנֶה, כְּלוֹמַר הָאָח הָאֶחָד, וְאֵינוֹ בּוֹנֶה שְׁנֵי בָּתִּים, וְגַם אִם עָשָׂה כֵּן עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר יְבָמָה יָבֹא עָלֶיהָ, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְלֹא עָלֶיהָ וְעַל צָרָתָהּ. וּמִצְוָה שם כד, א רמב"ם שם ב ו לְכַתְּחִלָּה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם. וּכְמוֹ כֵן אֵין יְכוֹלִין לַחְלֹץ כִּי אִם לְאַחַת. וְכֵיוָן שֶׁנֶּחְלְצָה הָאַחַת נֶאֶסְרָה הִיא וְכָל צָרוֹתֶיהָ עַל הַחוֹלֵץ וְעַל כָּל שְׁאָר הָאַחִים, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שְׁנִיּוֹת, אֲבָל וַדַּאי אֵין בָּהֶן אִסּוּרֵי תּוֹרָה מֵאַחַר שֶׁמֵּת אָחִיו בְּלֹא וָלָד נִסְתַּלֵּק אִסּוּר מֵעַל נָשָׁיו, לְפִיכָךְ תּוֹפְסִין בָּהֶן קִדּוּשִׁין כַּשְּׁנִיּוֹת. וְהַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו, כָּךְ קְרוֹבוֹתֶיהָ אֲסוּרוֹת לוֹ, וְהַקְּרוֹבוֹת זְכַרְתִּים בְּסֵדֶר אַחֲרֵי מוֹת, וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לִבְנוֹ אוֹ לְאָחִיו, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ. וְכֵן אִם מֵתָה יְבָמָה קֹדֶם יִבּוּם וַחֲלִיצָה הֲרֵי דִּינָהּ לְעִנְיַן קְרוֹבוֹתֶיהָ, כְּאִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה תַּחְתָּיו. וְכָל אִסּוּרִין אֵלּוּ, מִדִּבְרֵיהֶם. וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם מא, א שֶׁהַיְּבָמָה לֹא תִּתְיַבֵּם וְלֹא תַּחְלֹץ עַד שֶׁתַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם, חוּץ מִיּוֹם הַמִּיתָה וּמִיּוֹם הַיִּבּוּם אוֹ יוֹם הַחֲלִיצָה, כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין זֶרַע שְׁנֵי הָאַחִין, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא תַּחְלֹץ בְּתוֹךְ זְמַן זֶה לָמְדוּ הַדָּבָר מִדְּרָשָׁא בַּגְּמָרָא שם ב. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה שם לה, ב, שֶׁאִם הִנִּיחַ הָאָח הָרִאשׁוֹן אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהִפִּילָה אַחַר מוֹתוֹ, הֲרֵי זוֹ תִּתְיַבֵּם אוֹ תַּחְלֹץ. וְאִם יָלְדָה וְיָצָא הַוָּלָד חַי, פְּטוּרָה מִן הַיִּבּוּם וּמִן הַחֲלִיצָה וַאֲפִילּוּ מֵת הַוָּלָד מִיָּד מִדִּין תּוֹרָה, אֲבָל חֲכָמִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא תִּפָּטֵר עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו לַוָּלָד, אֲבָל אִם לֹא נוֹדַע חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה שם נג, ב רמב"ם יבום פ"ב הל' ג ד שֶׁהַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין שֶׁהוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה, בֵּין שֶׁהָיְתָה הִיא מְזִידָה וְהוּא שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס, בֵּין שֶׁהָיְתָה הִיא עֵרָה אוֹ יְשֵׁנָה, בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאֶחָד הַמְּעָרָה אוֹ הַגּוֹמֵר בִּיאָתוֹ עָלֶיהָ, הֲרֵי זֶה יִבּוּם וְקָנָה אוֹתָהּ. וּבַמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְעֹל, אֲבָל לֹא נִתְכַּוֵּן לִבְעֹל לֹא קָנָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שם נב, א שֶׁלֹּא יָבוֹא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא בַּגְּמָרָא מַאֲמָר, וְאֵין מַאֲמָר זֶה קוֹנֶה בַּיְּבָמָה קִנְיָן גָּמוּר, לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ. הִנֵּה שֶׁעִנְיַן הַיְּבָמָה תָּלוּי בַּבִּיאָה. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם עט, ב רמב"ם שם פ"ו ה"ח בְּעִנְיָן זֶה שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים שֶׁהֵן פְּטוּרוֹת מִן הַיִּבּוּם וְגַם מִן הַחֲלִיצָה, וְאֵלּוּ הֵן, אֵשֶׁת סְרִיס חַמָּה וְאַנְדְּרֹגִינֹס, וְאֵשֶׁת הַשּׁוֹטֶה, וְאֵשֶׁת הַקָּטָן, וְהָאַיְלוֹנִית, וּמִי שֶׁהִיא עֶרְוָה עַל הַיָּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, פְּרָט לִסְרִיס חַמָּה וְאַנְדְּרֹגִינֹס, שֶׁשְּׁמָם מָחוּי הוּא, הוֹאִיל וְאֵינָם רְאוּיִים לֵילֵד מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָן הֲרֵי הֵן כְּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְנֶאֱמַר וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד, פְּרָט לְאַיְלוֹנִית, שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, פְּרָט לְאֵשֶׁת שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁאֵין לָהֶם אִישׁוּת כְּלָל, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, פְּרָט לְעֶרְוָה שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ לִקּוּחִין. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶן לִקּוּחִין מָנוּ חֲכָמִים ריש יבמות, שֶׁהֵן פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. וְאָמְרוּ גַּם כֵּן רמב"ם שם פ"ו הל' ו ז, שֶׁיֵּשׁ מִן הַנָּשִׁים שֶׁמִּתְיַבְּמוֹת וְלֹא חוֹלְצוֹת, וּמֵהֶן חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וְיֵשׁ אַחִים גַּם כֵּן שֶׁהֵן רְאוּיִין לְיִבּוּם אוֹ לַחֲלִיצָה, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לֹא לְיִבּוּם וְלֹא לַחֲלִיצָה וְאֵין לָהֶם זִקָּה כְּלָל, וְיֵשׁ שֶׁהֵם רְאוּיִים לַחֲלִיצָה וְאֵינָם רְאוּיִים לְיִבּוּם, וְיֵשׁ שֶׁהֵם רְאוּיִים לְיִבּוּם וְלֹא לַחֲלִיצָה. וְיֶתֶר רֻבֵּי פְּרָטֵי עִנְיָנִים אֵלֶּה, מְבֹאָרִים כֻּלָּם מֻשְׁלָם בַּמַּסֶּכְתָּא הַמְחֻבֶּרֶת עַל זֶה וְהִיא מַסֶּכֶת יְבָמוֹת. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא יִבֵּם יְבִמְתּוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ בִּיאָה אַחַת, שֶׁהִיא עִקַּר מִצְוַת עֲשֵׂה זֶה אוֹ שֶׁלֹּא פְּטָרָהּ בַּחֲלִיצָה, בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה.

« ספר המצוות Positive Commandments 215 ספר המצוות Positive Commandments 217 »