ספר המצוות, מצוות לא תעשה שמ״ו

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 345 ספר המצוות Negative Commandments 347 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות אסורי ביאה פרק ו' סמ"ג לאוין סי' קי"א טור י"ד סימן קפד: לפרוש מאשתו סמוך לוסתה כדכתיב ויקר' יו והזרתם את בני ישראל מטומאתם כדי עונה וכמה עונה זהו אותו יום או אותה לילה בלבד. וכן אמרו חכמים שיש לפרוש בסוף מ' לזכר ופ' לנקבה ליל מ"א וליל פ"א. והא דאמרינן חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך ואפי' סמוך לוסתה רוצה לומר דברי שלום ולא חיישינן שמא יבא עליה אבל ביאה ודאי אסורה: כי איך נצוה מפני דרך הרשות לעשות שום איסור אפילו מדרבנן. ואמרינן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוויין ליה בנים הראוים להוראה דכתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה ולהורות. וכל מי שאינו פורש אפילו יש לו בנים כבני אהרן מתים: שנאמר והזרתם את בני ישראל וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן ואשה שאין לה וסת צריך ליזהר ממנה מאד:

1 טור פתח ↗

הלכות נדה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים שלא בכל מקום שתזוב ממנה דם טמאה אלא דוקא דם הבא מן המקור. ולא כל דם הבא מן המקור טמא אלא דוקא ה' מיני דמים כאשר יתבאר בעז"ה ואף באלו אינה טמאה עד שתרגיש ביציאתו ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא לבית החיצון טמאה ואע"פ שלא יצא לחוץ וזה משפטה משתראה טיפת דם אפי' כחרדל או פחות בין באונס בין ברצון מונה ז' ימים עם יום ראייתה וטובלת בליל ח' וכך הדין אפילו שופעת כל ז' רק שתפסוק בטהרה ביום ז' קודם בין השמשות ובערב טובלת בליל ח' ומיום ז' ואילך עד י"א יום נקראים ימי זיבה והן שהחכמים קוראין להם י"א יום שבין נדה לנדה ומשפטה בהן אם ראתה בהן יום אחד לבד בין שתראה בתחלת הלילה או בסוף היום רק שתפסוק בטהרה משמרת כל הלילה שאח"כ אם לא תראה תשכים למחר ותטבול מיד מאחר הנץ החמה אם תרצה ומ"מ אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור וזו היא שנקראת שומרת יום כנגד יום ראתה גם ביום השני ופסקה בו משכמת ביום השלישי וטובלת ולא תשמש כל היום כאשר פירשתי וגם זו בכלל שומרת יום כנגד יום וזו היא שנקראת זבה קטנה ראתה גם ביום הג' נעשית זבה גדולה ולא תטהר עד שיהיו לה ז' ימים נקיים חוץ מיום שפוסקת בו וטובלת ביום ז' לאחר הנץ החמה מיד אלא שאסורה לשמש שמא תראה ותסתור ואם לא ראתה בכל י"א יום עד יום האחרון טובלת מיד למחרתו ואינה צריכה לשמור לו יום אח' לטהרתו וביום העשירי פליגי אם צריכה לשמור לו יום אחד בטהרה אם לאו עברה כל י"א ימים ולא ראתה חוזרת לתחלת ימי נדות ואם ראתה בהם נעשה זבה ואינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז' נקיים ואז יתחילו ימי הנדות ואחריהן ימי הזיבות כאשר פירשתי וכן לעולם משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים החמירו לטמא כל מראה דם אדום וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה: רוב הנשים יש להן וסתות לראות בזמן ידוע כל אחת לפי זמנה וסתם וסת משלשים יום לל' יום וכל מי שיש לה וסת קבוע בא עליה שלא בשעת וסתה כמו שירצה ואינה צריכה בדיקה ואדרבה אין לה לבדוק לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש אבל כל המרבה לבדוק שלא בשעת תשמיש הרי זו משובחת ובשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת אם הוא ביום פורש ממנה אותה היום כולו אפילו אם הוסת בסופו ומותר מיד בלילה שלאחריו וכן אם הוא בתחלתו פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו וכן הדין אם הוא בלילה פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו בין שקבעה וסת בשלש פעמים או בפעם אחת וכתב הרשב"א בד"א בגדולה אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו בג' פעמים כתב הראב"ד ואם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ החמה או אחר הנץ החמה יש מחמירים לאוסרה כל היום וכל הלילה ויש מקילין שאינה אסורה אלא ביום והכריע הוא כדברי המקילין ואם רגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה איכא מ"ד שאסורה כל היום וכל הלילה דההיא שעתא כולה שעת וסת היא ואיכא מאן דאמר דבתר תחילת הוסת אזלינן ולא מיתסרא אלא בלילה והראב"ד כתב שאינה אסורה אלא בלילה וביום כשיעור הנמשך בו ואם וסתה נמשך שני ימים או שלשה ימים ששופעת או מזלפת שני ימים או שלשה ימים כתב הראב"ד שכולן חשובין כעונה אחת ואע"פ שהגיע תחלת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת וכ"כ הרמב"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת שבכל יום ויום וסת בפני עצמו הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם והר"ז הלוי כתב שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכיון שעברה העונה ולא ראתה מותרת ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל. ואם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהן כ"ד חדשים משנולד הולד אפי' מת הולד אין צריך לפרוש סמוך לוסתה וכן לאחר הוסת מותרת אע"פ שלא בדקה. האשה שהיתה נחבית במחבא מפני פחד והגיע וסתה חוששת לו אפי' לא היה לה וסת קבוע עבר היום ולא בדקה מותרת שחרדה מסלקת הדמים ודווקא הני אבל כל אשה דעלמא שהגיע וסתה אסורה עד שתבדוק ומיהו אם בדקה אח"כ ומצאה טהורה טהורה אע"ג דחזקה אורח בא בזמנו לא מחזקינן לה ודאי טמאה הלכך אם בדקה ומצאה טהורה טהורה: ופרישה שפורש סמוך לוסתה אינו אלא לתשמיש אבל מותר בשאר כל קריבות דבר: היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו אפי' סמוך לוסתה וי"א דאפי' בתשמיש חייב לפוקדה ורבינו תם פירש שאסור לפוקדה בתשמיש אלא בדברי ריצוי ולא חיישינן שמא יבא עליה: הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה ואם שהה ל' יום חשיב כהגיע עת וסתה דסתם עונה שלשים יום ואסור לסוף שלשים יום עד שתבדוק בד"א שלא שהה אחר הוסת שיעור כדי שתוכל לטבול אבל אם שהה אחר הוסת שיעור שתוכל לטבול בא עליה ואין צריך לשאול בין אם היא ערה או ישינה בין קטנה בין גדולה ואפי' בלא שהה שצריך לשאול כתב הרשב"א דוקא שיש לה וסת לימים לחוד אבל אם יש לה וסת לימים ולקפיצות כיון שהוסתות תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה: וכתב עוד יש לה וסת שלא קבעתו עדיין שלשה פעמים והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה וכיוצא בזה אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה: האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טבלתי ומ"מ כשאומרת לו טבלתי נאמנת ואם הוחזקה נדה בשכנותיה כגון שראוה לובשת בגדים המיוחדין לה בימי נידותה חשיבא כודאי טמאה: אמרה לבעלה טמאה אני ואחר כך אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם נותנת אמתלא לדבריה שאמרה לו כן תחילה מפני שלא היה בה כח או דבר כיוצא בזה נאמנת כתב הרמב"ן הוחזקה נידה בשכינותיה ואח"כ אומרת טהורה אני אפי' נותנת אמתלא לדבריה שאומרת לא לבשתי בגדים אלו אלא שלא תטרידני עכשיו כי לא הייתי בריאה אינה נאמנת ע"כ ר"ל כיון שראינוה לובשת בגדי נידותה הוי כאילו ראינו שראתה שאז אינה נאמנת לומר לא ראיתי ותימה הוא וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מכשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא היה משמש עם הטהורה ופירסה נדה לא יפרוש מיד אלא ינעוץ צפורניו בארץ ולא יזוז ממקומו עד שימות האבר ויפרוש באבר מת: כל אשה שאינה עסוקה בטהרות פירש"י שאינה צריכה בדיקה לבעלה אפי' אין לה וסת ור"ח פסק כיון שאין לה וסת אפי' לבעלה אסורה עד שתבדוק. וכתב אדוני אבי ז"ל נ"ל כפירש"י אלא שלא מלאני לבי להקל כי דברי ר"ח דברי קבלה הן והך בדיקה פירש רב אלפס שבודקת אחר תשמיש היא והוא אם עשתה כן ג' פעמים ונמצא דם על שלו או על שלה ג' פעמים תצא בלא כתובה ואין לה לא מזונות ולא פירות ולא בלאות ואם שמשה ג' פעמים ע"י בדיקה ולא נמצא לא בשלה ולא בשלו ככל פעם הרי היא ככל הנשים ומותרת בלא בדיקה וכ"כ הרמב"ם אלא שהוסיף עדיין בדיקה אחת לה קודם כל תשמיש ותשמיש וא"א הרא"ש ז"ל כתב שבודקת פעם אחת קודם תשמיש ופעם אחת אחר תשמיש והבעל אינו צריך לבדוק וכן תעשה כל ימיה שלעולם אסורה לשמש בלא בדיקה ואם הוחזקה שלשה פעמים להיות רואה מחמת תשמיש אז אסורה לשמש לעולם ותצא בלא כתובה: אשה שרואה דם מחמת תשמיש מיד בכדי שתרד מן המטה משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית אם בכולן רואה משם ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר וראתה מחמת תשמיש משמשת ראשונה שנייה ושלישית משם ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לשלישי נשאת לשלישי וראתה מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שנייה ושלישית ראתה בכולן שוב לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק כיצד בודקת נוטלת שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך ומכנסת אותו באותו מקום נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים ומותרת ואם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה ג' פעמים הרשות בידה שלא אמרו שתתגרש מן הראשון אלא להקל עליה להתירה לשני ולשלישי לכל אחד ג' פעמים בלא בדיקה ואם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין ראייתה בשביל וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש ואם יש לה מכה באותה מקום תולין אותה בדם מכתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אין תולין מדם מכתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שדם זה יוצא ממנה: כתב הראב"ד והאידנא לא סמכינן אהך בדיקה להתירה ועוד אפי' אם הוא ידוע שהוא מן הצדדין הרי בנות ישראל גזרו על כל רואה טיפת דם כחרדל שצריכה ז' נקיים ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא ודאי סמכינן עלה ואם הוא ידוע שהוא בא מן הצדדים טהורה והרמב"ן כתב שהאידנא אין תולין בדם מכתה שצריכין אנו לבדוק אם דם מכתה משונה מדם ראייתה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות לידע אם הוא משונה אם לאו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא תולין מן הסתם לומר שאינו משונה עד שידוע לנו שהוא משונה על פי חכם שיראה שניהם וזה יוכל כל אדם לידע אם דומין זה לזה אף על פי שאין אנו בקיאין במראות דמים טמאים וטהורים בשני דמים שהן לפניו יוכל להבחין אם הם שוין או משונים במראיתו כתוב בספר התרומה שאם תרצה להתרפאות צריכה שתתרפא קודם שתתחזק אבל לאחר שתתחזק צריך עיון אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש אח"כ אפילו אם הוא רופא מומחה כתב הרמב"ן היו מפחידין אותה פחד פתאום והפילה דם ונתרפא מותרת לבעלה ואם חזרה וראתה דם מחמת תשמיש אפילו פעם אחת בידוע שלא עלתה לה רפואה והאידנא אין מתירין אותה לאחר שראתה דם עד כאן: דבר תורה ה' דמים טמאים באשה ותו לא והאידנא שנתמעט הבקיאות חזרו לטמאות כל שיש בו מראה אדום בין אם הוא כהה הרבה או עמוק וכן כל מראה שחור ואין טהור אלא בשני מראות שהן הלבן והירוק בין ירוק ככרתי בין צהוב כזהב אפי' אם יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה ונאמנת האשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואם הוא מראה לבן או ירוק טהורה אבל אם הביאה לפנינו דם והחזקנוהו בטמא או אפילו נסתפקנו בו בטמא או בטהור והיא אומרת חכם פלוני טיהר לי כיוצא בזה אין סומכין עליה הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה וכן אם ראתה דם בחתיכה אפילו אם היא מבוקעת והדם בבקעים בענין שנוגע בבשרה טהורה כיון שאין דרך לראות כך וכן עשה רבינו שמשון מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך אשה להיות רואה כך. ודוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת אבל חתיכה גדולה טמאה אפי' לא ראתה כלום שאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואפי' בנפל שלא נגמרה צורתו. כל דם היוצא מן האשה בין לח בין יבש טמא ולא עוד אלא אפילו יצא ממנה דם בצורת בריה כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים אדומים טמאה והוא שיהיו נמוחים בתוך מעת לעת ע"י שרייה ששורין אותו במים פושרין ויהיו המים פושרין כל משך מע"ל שהן בתוכו ושיעור החימום כמו מים ששאבו בקיץ מן הנהר או מן המעיין ועמדו מעט בבית שחום הבית מחממתן וכחימום של אלו כך הוא שיעור פושרין בימות החורף ואם הן קשין כל כך שאין נימוחין בתוך מעת לעת טהורה אפילו אם הם נימוחין ע"י מיעוך שממעכם בצפורנים וכתב הראב"ד דוקא במפלת כמין קליפות ושערות הוא שצריך בדיקה ע"י שרייה ואם אינן נימוחין אז צורתן מוכחת עליהם שהן בריה ובאין מחמת מכה אבל חתיכת דם קשה כאבן ואינו נימוח טמאה והר"ז הלוי כתב שגם חתיכה אם אינה נמוחית טהורה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל: כל אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לסתם נשים ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע כגון מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה חוששת לזמן הידוע שאסורה לשמש כל זמן הוסת ולאחר הוסת עד שתבדוק ותמצא טהורה כדפרישית לעיל וכיצד קובעתו כגון שתראה ד' פעמים וביניהם שלשה זמנים שוין כגון שרואה היום ולבסוף כ' יום פעם אחרת ועוד לסוף כ' יום ועוד לסוף כ' יום וזה נקרא וסת ההפלגות ולכך צריכה ארבע ראיות שראייה ראשונה אינה מן המניין לפי שלא ראתה אותה בהפלגה ואפי' קודם שקבעתו ג' פעמים חוששת שמיד אחר שראתה פעם אחרת לסוף עשרים חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ' וכן בראיית הימים שהוא לימים ידועים לחדש מיד אחר שראתה פעם אחת ליום ידוע לחדש כגון כ"א או כ"ה בו חוששת לפעם אחרת לזה היום ואסורה לשמש כל אותה העונה ולא אמרן שצריך לקובעו ג"פ אלא לענין עקירה שכיון שקבעתו בשלש פעמים אינו נעקר בפחות מג' שכל זמן שלא עקרתו ג"פ צריכה לחוש לו אבל ליאסר אפילו בפעם ראשונה חוששת לו בפעם שנייה ומיהו אע"פ שחוששת לו נעקר בפעם אחת אפילו קבעתו שני פעמים שאם ראתה שני פעמים לזמן ידוע ולשלישית לא ראתה אינה חוששת לו עוד ועוד יש חילוק קבעתו ג' פעמים ללא קבעתו ג"פ שהקבוע אע"פ שעברה עונתו ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה ושלא קבעתו בג"פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתו מותרת ופעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהן הוסת בדילוג כגון שראתה היום וראתה שנייה לסוף שלשים ושלישית לשלשים ואחד ורביעי לל"ב קבעה וסת לדילוג של הפלגות בין שהרחיקה דילוגה הרבה כיון שלא הרחיקה דילוגה הרבה אלא יום אחד קבעה וסת לדילוג השוה שבכל ענין שתהא משוה ראייתה קבעה לה וסת וכשם שקובעת וסת בהפלגות מימים שוים ושאינן שוים כך קובעת בימי החודש ובימי השבוע שוין ושאינם שוין כיצד ראתה ג' פעמים באחד בשבת או בה' בשבת או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון או ה' בניסן ובה' באייר ובה' בסיון קבעה לה וסת באחד בשבת או בה' בו ובאחד בחדש או בה' בו אע"פ שאחד מלא ואחד חסר אין מדקדקין בכך והכא לדברי הכל קובעת בג' פעמים כיון שהן לימי החודש בשוה כיצד קובעת בימי החדש בדילוג כגון שראתה בט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון וקאמר רב דהכא נמי בקובעת בג' ראיות וחוששת לי"ח בתמוז וי"ט באב ושמואל סבר שלא קבעה וסת אלא בד' ראיות שאין ראיה הראשונה מצטרפת כיון שאין ההפלגות שוות ולא קבעה עד שראתה י"ח בתמוז ואפי' לשמואל אם היה לה וסת קודם שהתחילה ואח"כ שנתה וראתה בדילוג ג"פ קבעה וסת בדילוג לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה שדלגה מוסתה הקבוע לה ור"ח פסק כרב וכ"כ הראב"ד והרמב"ם פסק כשמואל וכ"כ הרמב"ן וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ראתה ג"פ בג' חדשים בדילוג וחזרה וראתה באותן דילוגין עצמן אם נהגה כן ג"פ הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה כיצד ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון וחזרה חלילה וראתה ט"ו בתמוז וי"ו באב וי"ז באלול ועוד חזרה וראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסליו קבעה לה וסת לדילוג חלילה וחוששת לעולם ט"ו לחדש זה וי"ו לחדש זה וי"ז לחדש זה ראתה באחד בניסן ובאחד בסיון ובאחד באב קבעה לה וסת לראשי חדשים לדילוגים אבל ראתה אחד בניסן ואחד באייר ואחד בתמוז ובאחד בסיון לא ראתה לא קבעה לה וסת שהפסיקה לראשי חדשים ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ח בסיון לא קבעה וסת כיון שסירגה בחדש השלישי ולא ראתה עד י"ח דילגה פעם אחת או שתים אינה חוששת לדילוג אע"פ שחוששת לשאר הוסתות בפעם אחת אינה חוששת לוסת הדילוג עד שתקבענו אין האשה קובעת לה וסת אפילו ראתה ג' חדשים זה אחר זה אא"כ יהיו כולם בעונה אחת ביום או בלילה אבל אם היתה הראשונה ביום החדש והשנייה בלילה והג' ביום לא קבעה לה וסת לשון הרמב"ן וסת החדש חוששת לו בתחילתו בפ"א אבל וסת ההפלגה א"א לחוש לו עד שתראה ראיה שנייה שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מפלגת נמצאת אומר שהרואה ליום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ראתה בו חוששת לר"ח סיון ראתה בו הוקבע וסת לראשי חדשים לא ראתה לר"ח סיון נעקר וסת של ר"ח וחוששת לשני בסיון אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה מל"א לל"א שהרי ראיית ר"ח ניסן ואייר שוות בהפלגה לראיית ב' בסיון שניסן מלא ואייר חסר ולעולם חוששת חששות הללו לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע לה אחד מהם ג"פ כדינו כיצד ראתה באחד בניסן ובעשרים בו חוששת לאחד באייר מפני ר"ח ניסן ואם לא ראתה חוששת לט' בו לשיעור הפלגה של כ' ראתה בט' בו או שלא ראתה חוששת לכ' באייר שמא בימי החודש תקבע וסת שהרי ראתה בכ' בניסן וכן היא חוששת לשניהם עד שתקבע וסת ההפלגה בארבע ראיות או וסת החדש בשלשה עד שתיעקר האחר בעקירת פעם אחת ראתה באחד בניסן ושיירה אחד באייר ולא ראתה מותרת לשמש בר"ח סיון ואינו חוששת לוסת הסירוגין עד שתראה בו וסת הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו כיצד ראתה באחד בניסן ולבסוף כ' חוששת להפלגה זו עבר יום כ' ולא ראתה שוב אינה חוששת כלום להפלגה דילגה ליום כ"א חוששת ליום כ"א הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש אירע לה ראייה ליום כ"ג קבע לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה וכן לדילוג וסת החדש כיוצא בזה ראתה ט"ו לחדש זה והומשכה ראייתה ד' ימים וחזרה והתחילה בי"ו לחדש הבא וראתה ב' או ג' ימים ובי"ז של חדש שלאחריו ראתה כבר שילש' לראות בי"ז בחדש ואין תולין בו בוסת הדילוג בלבד עד שתשלש כולו בדילוג ולא תהא בו צד שוה לפיכך חוששת לימים שהשלישה בהן כוסת הקבוע ולשאר הימים כוסת הדילוג עד כאן היתה רגילה לראות ליום כ' ושינתה ליום ל' זה וזה אסורין וכשיגיע יום כ' לראיית ל' אסורה משום וסת הראשון ואם לא תראה בו חוששין ליום ל' שינתה פעמיים ליום ל' זה וזה אסורין ג"פ ליום ל' הותר יום כ' ונאסר יום ל' ואם לאחר ששינתה פעם או פעמיים ליום ל' ראתה לסוף כ' חזר וסת של כ' למקומו והותר ל' שינתה ראיותיה ולא השוה אותם כגון ששינתה פ"א ליום ל' והשני לל"ב והשלישית לל"ד נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום עשרים ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום כ' מראייה זו שעדיין לא נעקר וסת הראשון ממקומו בין אם פסקה מלראות או ששינתה בראיות שאינן שוות שלעולם לא נעקר וסת הראשון ממקומו עד שתקבענו בג' ראיות שוות: כעקירת וסת ההפלגות כן עקירת וסת החדש אלא שזו חוששת ליומה וזו חוששת לר"ח כיצד היתה רגילה לראות בראשי חדשים ועבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח עד שיעברו עליה ג' ראשי חדשים עברה עליה ג' ראשי חדשים ולא ראתה אינה חוששת להם חזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו. יש שקובעת וסת במעשה שתעשה ויש שקובעת בימים ובמעשה במעשה כיצד כגון שקפצה ג' פעמים וראתה חוששת לכל פעם שתקפוץ בימים ובמעשה כגון שקפצה ג' פעמים ביום ידוע כגון בר"ח או באחד בשבת וראתה בו וכיון שתראה ג' ראיות ע"י ג' קפיצות של ג' זמנים ידועים קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן ואם אחר כך הגיע אחד בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של אחד בשבת קפצה ב' פעמים באחד בשבת וראתה ולאחד בשבת השלישי ראתה בלי קפיצה הרי זו קבעה לימים לבדן שהרי ראתה באחד בשבת השלישי בלא קפיצה וכן אם בפעם השלישית קפצה ביום אחר וראתה קבעה לה וסת לקפיצות לבדן שהוברר הדבר שהקפיצה גורמת ולא היום אבל אם קפצה באחד בשבת וראתה וקפצה באחד בשבת וראתה וקפצה בשבת ולא ראתה ובאחד בשבת ראתה בלא קפיצה אין אומרים הוברר הדבר שהיום גורם שהרי קפצה בשבת ולא ראתה וראתה באחד בשבת בלא קפיצה אלא תולין ראיית אחד בשבת בקפיצה שקפצה בשבת ומה שלא ראתה בשבת כשקפצה מפני שלא הגיע זמנה של קפיצה: יש קובעת וסת ע"י מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת ורואה ופירש"י כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד ויש מפרשים כאדם שפותח פיו מחמת כובד ור"ח פירש כאדם שמוציא קול דרך הגרון ושלשתן אמת וכל שינוי חוש הגוף סימן להתעוררות הדם וכיון שהחזיקה בו צריכה לחוש לו וכן אם מתעטשת דרך מטה או חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה או שאחזוה צירי הקדחות או שראשה ואיבריה כבדים עליה בכל אחד מאלו אם יארע לה ג"פ וראתה קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם אחת אין הוסת נקבע כי זה דרך כל האדם ואין שינוי אלא אם עושה כן הרבה פעמים זה אחר זה ואם אירע לה כן ג"פ שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע כדפרישית אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה הוא וסת ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כגון מר"ח לר"ח או מכ' יום לכ' יום קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד ואם הגיע העת ולא בא המיחוש או שבא המיחוש בלא עתו אינה חוששת פיהקה ב' פעמים בר"ח וראתה ואח"כ פיהקה שלא בר"ח וראתה הוברר הדבר שאין ר"ח גורם אלא הפיהוק וכן אם בפעם הג' ראתה בר"ח בלא פיהוק הוברר הדבר שאין הפיהוק גורם אלא הר"ח אבל אם פיהקה ב' פעמים בר"ח ולפעם הג' פיהקה בכ"ט לחדש ולא ראתה ובר"ח ראתה בלא פיהוק קבע לה וסת לפיהוק של ר"ח שפיהוק אתמול גורם לראייה של ר"ח כדפרישית לעיל גבי קפיצות פיהקה בר"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק שכל וסת בין של ימים בין של גוף חוששת לו בפעם אחד ויש לחוש שמא תקבע וסת לפיהוק בלא זמן ידוע ואם בדקה ונמצאת שלא ראתה אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל חוששת לר"ח שמא תקבע לראשי חדשים וכן הדין בימים אם פיהקה היום ופיהקה לסוף ל' צריכה לחוש לכל פעם שתפהק שמא תקבע לפיהוק גרידא פיהקה לסוף כ' ולא ראתה אינה צריכה לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף ל' יום שמא תקבע וסת לימים גרידא: כל אלו הוסתות שנקבעין ע"י מקרה אין אחד קובע עם חבירו אלא כל שפיהקה ג"פ וראתה קבעה וסת אבל אם פיהקה פעם אחת ונתעטשה ב' פעמים אין מצטרפין וכולן אין חוששין להן אלא לשעתה כיצד היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד אסורה כל זמן המשכת הוסת היתה רגילה לראות בסופו אינה אסורה אלא בסופו בד"א בזמן שכל הראייה מובלעת בתוך הוסת אבל אם אין כל הראייה מובלעת בתוך הוסת אלא נמשכת גם אחר הוסת בזה כתב הרשב"א יש אומרים שהיא אסורה מתחלת הוסת עד סוף אותה עונה וי"א שמותרת מיד אחר הוסת והוא הסכים לסברא ראשונה ואם אחד מאלו בא לזמן ידוע אז ודאי אסורה כל עונת הוסת כמו וסת ימים גרידא כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת כך חוששת לוסת הגוף בפעם אח' כיצד היתה מפהקת פעם אחת וראתה ולכשתפהק בפעם אחרת חוששת לו וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם אחת שאפי' אם ראתה שני פעמים לזמן ידוע אם הגיע זמן השלישי ולא ראתה נעקר לגמרי כן הוא וסת הגוף וכשם שוסת הימים הקבוע בג' פעמים צריך עקירה ג"פ ובדיקה כן הוא וסת הקבוע בגוף ומאימתי עקירתו משיקרה מקרה ולא תראה היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אלא א"כ בא המקרה ג' פעמים בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבדו או זמן לבדו שלא ראתה בהן לא נעקר כתב הרשב"א חומר בוסת הקפיצות מבשאר הוסתות שוסת הקפיצות בין שהוא קרוב יותר מעונה בינונית בין שהוא רחוק יותר לעולם היא חוששת לזמן עונה בינונית שאני אומר אורח בזמנו בא ובעלה מחשב עונה בינונית ובא עליה לשון הרשב"א תינוקת שלא הגיע זמנה לראות והיא קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים היא קובעת וסת כשאר הנשים בשלשה ראיות בשאר הוסתות ובד' בוסת ההפלגות אלא שיש הפרש בינה לבין הגדולה שאע"פ שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת אם פסקה שלשה עונות בינונית שהם צ' יום ולא ראתה אינה חוששת לוסתה הראשון כלל וחזרה לקדמותה ואפי' חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה ראתה ג' ראיות מג' עונות לג' עונות מכוונות שלא פחתה ולא הותירה נתגלה שדילוג הראשון אינה סילוק דמים אלא שינוי וסת לפיכך ראיה ראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לשלש ראיות אחרונות ונמצא ארבע ראיות ושלשה הפלגות ביניהן מצ' לצ' אבל אם פחתה או הותירה שלא היו הראיות מכוונות אז אי אפשר לראשונה להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגה וכן זקנה שעברה עליה שלשה עונות משהזקינה ולא ראתה הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה הראשון איזו היא זקנה כל שקורין לה אמא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת חזרה לראות דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן בזה יראה לי שהיא חוזרת לקביעות הראשון אם וסת ההפלגות חוזרת לקדמותה אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה תחילתה ואם בשאר הוסתות אפילו בפעם אחת חוזרת לקדמותה שהרי נתגלה שדילוג הראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות: מדין התלמוד אין האשה קובעת וסת בימי נידות ולא בימי זיבות כיצד ראתה באחד בחדש ובחמשה בו שהוא תוך ימי נדה לראייה הראשונה אפי' נהגה כן ג"פ לא קבעה וסת לחמשה בחדש אלא באחד לחדש וכן אם ראתה באחד בחדש ובט"ו בו לא קבעה וסת לט"ו לפי שראיית ט"ו בחדש הוא בתוך ימי זיבתה של ראיית אחד בחדש בד"א שראתה ראיה הראשונה ממעיין פתוח כדפרישית אבל אם ראתה אותו ממעיין סתום כגון שראתה ב"פ בר"ח ובפעם הג' ראתה בכ"ה בחדש ובר"ח אע"פ שראייה השלישית היתה תוך ימי נידותה לראיית כ"ה בחדש קובעת בר"ח לפי ששתים ראיות הראשונות היו ממעיין סתום וראיית עשרים וחמשה בחדש דמים יתירים נתוספו בה ומיהר לבא וחוששת ג"כ ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת וכתב הרמב"ן וכיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעות וסת אין חילוק לפיכך אם ראתה מחמשה עשר לחמשה עשר קבעה לה וסת ופעמים שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד ראתה ג"פ בר"ח ורביעית בשני לחדש ובר"ח וכן בחמישית ובששית הרי קבעה ב' וסתות כתב הרשב"א מעוברת לאחר ג' חדשים לעיבורה ומניקה כל כ"ד חדש אחר לידת הולד אינה קובעת וסת אפי' מת הולד או גמלתו שדמים מסולקים מהן כל זמן עיבורה וכל כ"ד חדש וכשם שאינה קובעת וסת בימי עיבורה ובימי מניקותה כך אינה חוששת לראייה שתראה באותן הזמנים וראייתה קלה מוסת שאינו קבוע לפי שמסולקת דמים לגמרי ויש מגדולי המורים שאומרים שחוששת לה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע וראוי לחוש לדבריהם והרמב"ן כתב שקובע בהן וסת. עוברה משהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חדש אינה חוששת לוסתה הראשון אפי' היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה אינה צריכה בדיקה ומותרות לבעליהן ואפי' שופעות ורואות דם באותן עונות שהן למודות לראות בהן אינו אלא במקרה עברו ימי העיבור וההנקה חוזרות לחוש לוסתן הראשון כיצד היה לה וסת לימים אם למודה לראות לראשי חדשים חוששת לר"ח ראשון שהיא פוגעת בו וכל כיוצא בזה וכן הדין אם היה לה וסת הגוף לזמן ידוע אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות חזרה לראות אפילו פעם אחת חוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה להפליג ויש מגדולי המורים שהורו להקל שאינה חוזרת לוסתה עד שתראה פעם אחת ובאותו הוסת שהיתה למודה לראות בתחילתה כיצד היתה למודה לראות בר"ח אינה חוששת לר"ח אא"כ חזרה וראתה בר"ח חזרה וראתה בר"ח אפי' פעם אחת הרי זו חוששת לר"ח היה לה וסת ההפלגות אינה חוששת בפחות מב' ראיות שאין הפלגה אחת בנויה בפחות מב' ראיות והראשון עיקר ע"כ והרמב"ן כתב שאינה חוזרת עד שתראה פעם אחת ומשתראה פעם אחת חוזרת לוסתה הראשון אפילו אינה רואה בזמן וסתה: דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו שלא הרגישה ואפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה והאידנא מונין לה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה וצריכה שתפסוק בטהרה כאילו ראתה ודאי ולא גזרו בקטנה שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שאין לה י"ב שנים לא שנא אם היא בתולה או בעולה שאפילו סדינה מלוכלך בדם אינה חוששת ואפי' אם ראתה כבר שני פעמים אבל לאחר שתראה ג' פעמים יש לה כתם והרמב"ן כתב שאין לה כתם עד שתראה ד' פעמים וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן היתה שופעת אפי' כמה ימים או שהיתה מדלפת טיפי טיפי בלא הפסק אינו אלא כראיה אחת עד שתפסוק אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה ג"פ אפי' ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא ואם יש לה י"ב שנים ויום אחד אע"פ שלא ראתה מעולם יש לה כתם אפי' אין ידוע שהביאה שערות דמסתמא הביאה כיון שהגיעה לכלל שנותיה אבל אם בדקוה ולא מצאו לה שערות כתב הרשב"א דמחזקינן לה כקטנה ואין חוששין שמא נשרו תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור ג' עונות שהן צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג"פ לא גזרו על הכתם אא"כ יהא בו כגריס ועוד וגריס הוא ט' עדשות שכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כינה הוא אע"פ שלא הרגה כינה אבל משיש בו כזה השיעור אין תולין בכינה בין אם הוא מרובע שלשה עדשות על שלשה או אם הוא ארוך וכתב הרמב"ן אם נזדמנה לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו ותולין אותו בכינה עד שיהא בו כשיעור גריס הגדול ואם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולין בו עד כתורמוס אבל לא הרגתו ולא הריחה אין תולין בו וכן אם הרגתו ומצאה יותר מכתורמוס אין תולין בו אם אין בכתם במקום אחד כגריס אע"פ שיש טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהן יותר מכגריס טהורה שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכינה עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד במה ד"א כשהטיפין על חלוקה אבל אם הם על בשרה מצטרפין לכגריס אפי' אין הטיפין עומדים בסדר זה אצל זה אלא עומדין בשינוי או עשוין שורות או עומדין כחצובה או כעיגול או שארכן לרוחב הירך בכל ענין טמאה שכל שנמצא על בשרה אנו תולין להחמיר: כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו עליו כיצד בדקה קרקע עולם או כל דבר שאינו מקבל טומאה וישבה עליו ומצאה בו כתם טהורה וכתם הנמצא על בגד צבוע פליגי בה תנא קמא מטמא ורבי יונתן מטהר ופסק הרמב"ן כת"ק והרמב"ם כרבי יונתן וכתב א"א הרא"ש ז"ל ובכתמים שומעין להקל לא בכל המקומות שימצא שם כתם טמא אלא דוקא במקום שאפשר שבא שם מן המקור כיצד נמצא על עקיבה טמא שמא נגע באותו מקום בישיבתה וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים והן המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק וכן אם נמצא על ראש גודל רגליה שאיפשר שנטף שם בעת הילוכה וכן אם נמצא על ידיה אפי' על קשרי אצבעותיה שהידים עסקניות ושמא נגעו באותו מקום אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה לצד חוץ או אפי' מן הצדדין ואצ"ל למעלה מאותו מקום טהורה ואם יודעת שנזדקרה כגדי והגביהה רגליה למעלה טמא בכל מקום שתמצאנו אפילו למעלה מהחגור בין מלפניה בין מלאחריה אפי' עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים דכל שנמצא בגופה אין תולין להקל וי"א שאפילו נמצא בגופה תלינן להקל אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים וראשון עיקר בד"א כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים אבל אם יש בה מכה בגופה שיכולה לתלות בה שאיפשר שיבא הדם ממנה תולה בה וטהורה ואם המכה בכתפה וכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבא מן המכה לשם טמאה ולא אמרינן שמא נגע ידה במכה ואח"כ נגעה כאן בידה: נמצא הכתם על חלוקה למטה מן החגור אם לא עברה בשוק של טבחים טמאה אפילו נמצא לצד חוץ עברה בשוק של טבחים טהורה אפילו נמצא לצד פנים ועל בשרה טמאה ואם נמצא על חלוקה מחגורה למעלה טהורה אפי' נזדקרה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים שאילו בא מן המקור היה נמצא גם על בשרה וי"א שגם בחלוקה מחגורה ולמעלה ונזדקרה לא תלינן להקל אלא א"כ עברה בשוק של טבחים ואם נמצא על בשרה וחלוקה כתב הרמב"ן שתולה בכל מה שיש לתלות כגון שנתעסקה בכתמים או עברה בשוק של טבחים תולין וטהורה בין שנמצא למטה מהחגור או שנזדקרה ונמצא למעלה מהחגור לא עברה בשוק של טבחים ולא נתעסקה בכתמים ונמצא למטה מן החגור או למעלה ממנו ונזדקרה טמאה ואם נמצא על בית יד של חלוקה אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית התורפה טמאה אפילו אם אינו יכול ליגע שם אא"כ תשחה הרבה ואם אינו יכול ליגע שם כלל טהורה היתה פושטתו ומתכסה בו הלילה בכל מקום שימצא בו טמא מפני שהוא חוזר אילך ואילך וכן הדין אם נמצא במעפורת שמכסה בו ראשה וכן הדין לענין טהרה שאם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מן החגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה אם פשטתו ומתכסה בה תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לו שם מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו ויודעת שלא נזדקרה טהורה שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון בד"א כשיש בעליון כגריס ועוד או מכגריס ועוד ולמעלה שודאי בא מעלמא שהרי אין לתלותו בכינה אבל אם אין בו כגריס ועוד אין תולין אותו מעלמא דשמא דם כינה הוא ואם יש בתחתון כגריס ועוד שאין לתלות בכינה טמאה כיון שכתמים דרבנן מקילין בהן ותולין אותן בכל דבר שיכולין לתלות בהן כיצד שחטה בהמה וחיה ועוף או שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד המתעסקים או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה תולה בהן וטהורה אפילו לובשת ג' חלוקין זה על זה ונמצא אפילו בתחתון טהורה אבל אם נמצא על בשרה אינו תולה אא"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לינטף משם ואפילו אם נתרפאת אם אפשר לה להתגלע ע"י חיכוך תולה בה וכתב הרשב"א דה"ה אם נתעסקה ממש בידיה בכתמים ונמצאו על ידיה תולין בהן. וכשם שתולה בה כך תולה בבעלה ובבנה אם נתעסקו בכתמים או אם יש בהם מכה לפי שדרכן ליגע בה וכתב הרמב"ן אבל אם היו עסוקין בדם ולא נמצא בהן דם אינה תולה בהם. אין מחזיקין לתלות ממקום למקום כדפרישית לעיל שאם יש לה מכה בצוארה שאי אפשר לדם לבא משם על שוקה טמאה ואין אומרים שמא נגעה בידה במכה ונגעה בה בשוקה ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים אינה תולה בהן וכתב הרשב"א בד"א בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבין במקום ידוע אבל אם דרכן להתעסק כאן וכאן תולין אפילו מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה: עיר שחזירים מצויין בה אין חוששין לכתמים לפי שנוברין בנבלות ושרצים שבאשפות ומתיזין הדם למרחוק וכתבו התוס' שהאידנא אין דין זה נוהג בינינו שהרי הדבר ידוע שאין החזירים מתיזין דם ואפשר שבימיהם היה מצוי ששרצים ונבלות מוטלין ברחובות ובשווקין והיו החזירים נוברין בהן ומתיזין דם למרחוק והכל לפי הענין נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא אין תולין בו בד"א אדום בשחור ושחור באדום אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת תולה בו האדום ואם נתעסקה בתרנגולת תולה בו אדום ושחור וכרכומי לפי שדם שחיטתו אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיים כרכומי ופעמים שתולה במין אחד כמה מינין כגון שנמצא עליה מין א' שידוע שלא נתעסקה בו ונמצא למעלה מהחגור שודאי בא מעלמא ואם נמצאו עליה כמה מינין למטה מהחגור שהיתה ראויה לטמאות בהן אנו תולין כמו שאותו המין שלמעלה מהחגור בא מעלמא בלא ידיעתה כך באו עליה מעלמא גם המינין שלמטה מהחגור ור"ח מחמיר בזה שאין תולין מין בשאינו מינו ואפי' לדבריו אם המין שמהחגור ולמטה הוא מאותו המין שממנו ולמעלה תולין זה בזה כדפרישית לעיל ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדברי ר"ח שתי נשים שנתעסקו בציפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל אחת כסלע שתיהן טמאות נתעסקה בכגריס ונמצא בה כגריס ועוד או ב' גריסין טמאה אע"פ שאם נתלה כגריס בעסק שנתעסקה לא ישאר בו כגריס ועוד שהוא שיעור כתם וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה גריס ועוד טמא ואין צריך לומר נתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסין ועוד והרשב"א טיהר בנתעסקה בכתמים בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד והרמב"ן טיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסין וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה מצאה עליה כב' גריסין וכינה מעוכה בה טהורה שהגריס האחד ודאי מכינה המעוכה בה ובגריס הב' אנו תולין אותו בכינה אחרת כיון שאין בו כגריס ועוד והיכא שהרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמוס חזר שיעור כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינין שאמרנוויש אומרים שעכשיו אין תולין כתם בשום דבר שאין אנו תולין אלא בדומה לו ואין אנו בקיאין במראה דמים ולא נהירא וגדולה מזו כתב הרמב"ן שאינה צריכה להקיף הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום. כתב הרשב"א יש מי שהורה שאין אשה חוששת משום כתם עד שתדע בבירור שהוא דם וכיצד היא עושה תעבור עליו שבעה סמנין אם עבר ה"ז דם ואם עמד ה"ז צבע ואינה חוששת לו ואין ראוי לסמוך על זה אלא חוששת לו מן הסתם אבל אם העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר ודאי טהורה היא שאין לך דם שאינו עובר ע"י שבעה סמנין והוא שהעבירתו כסדרן ע"כ והרמב"ן כתב שאין לסמוך ע"י בדיקת סמנין לומר שהוא צבע להתירה לבעלה שלא הוזכרו בדיקת סמנין אלא לטהרות אבל לבעלה אע"פ שלא עבר ע"י שבעה סמנין חיישינן שמא דם הוא ואסורה לבעלה ע"כ: האשה שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום שעברה תחזור להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם טמאה ואם לאו טהורה בדקה עצמה בעד הבדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כל שהוא או שהניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם אפילו כל שהוא טמאה בין אם הוא עגול או משוך ואפילו מאכולת רצוצה בו ואם טחתו ביריכה לאחר שבדקה בו או שהניחתו תחת הכר והכסת דהשתא איכא למתלי בדם כינה שנתמעך ביריכה או תחת כר וכסת הלכך אם הוא עגול טהורה שודאי אינו מדם הקינוח שאם היתה מדם הקינוח היה משוך ובלבד שלא יהא בו כגריס ועוד אבל אם יש בו כגריס ועוד או שאין בו כגריס ועוד והוא משוך טמא וא"א הרא"ש ז"ל כתב בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה שטמאה משום נדה ולפי זה אין חילוק בין עגול בין משוך בכל ענין טמאה בכל שהוא בדקה בעד שאינו בדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כתב הרשב"א טהורה אפילו בכגריס ועוד והוא משוך ויש מי שהורה להחמיר בכגריס ועוד ע"כ וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שדינו כשאר כתם לטמאות בכגריס ועוד וכתב הרשב"א יש מרבותי שהורו שאינו נקרא עד הבדוק לה אלא שבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה בו אבל הניחתו אין זה נקרא עד הבדוק שאני אומר כשהניחתו נכתם ולא יראה לי אלא כל שבדקתו בין היא בין חבירתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד אחד ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקין בכתמים הרי זה בחזקת בדוק ע"כ אין האשה טמאה משום כתם שמוצאה בחלוקה אא"כ היה בדוק לה קודם שלבשתו אבל אם לקחה חלוק מן השוק ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה ואם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור והשאילה לחבירתה ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניה טמאה בדקה חלוקה והשאילתו לישראלית נדה או לנכרית שהגיע זמנה לראות וראת' אע"פ שעכשיו לא ראתה ואח"כ לבשתו ומצאה בו כתם בעלת חלוק תולה בהן וטהורה אבל אם לא ראתה נכרית מעולם אינה תולה בה אע"פ שהגיע זמנה לראות השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשה קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה או שהשאילתה לנערה שלא ראתה ולבשתו תוך ד' לילות לבעילתה תולה בהן וטהורה אפי' בזמן הזה שאין נותנין לבתולה אלא בעילת מצוה בלבד אפ"ה תולה בה לפי שדמים מצויים בה השאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בה י"א דאפילו האידנא נמי שאין בועלין על דם טוהר תולה בה לפי שמן הדין היושבת על דם טוהר טהורה ואם תתלה בה אין כאן קלקול לאחד מהם ואע"פ שהחמירו בנות ישראל שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו והרמב"ן כתב והאידנא אין תולין בה השאילתו לשומרת יום כנגד יום אפילו בשני שלה ולנדה ולזבה בימי זיבתה ואפילו בשביעי שלה תולה בה ובעלת החלוק טהורה וחבירתה ששאלתה מקולקלת השאילתו לאשה הטמאה משום כתם אינו תולה בה לפי שאין ידוע בבירור לבעלת הכתם שהכתם יצא ממנה ושתיהן צריכות לחוש לזה הכתם וכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש לו ופעמים שתולה בעצמה כגון שלבשתה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה תולה אותו שמימי נידותה הוא והרשב"א כתב בזה אם נתכבס החלוק ולא בדקה אותו ולבשתו בימי טהרתה אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו לשאול אם בדקתו בשעת כיבוס אין להקל ולומר מימי נדותה נשאר בו לפי שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן וסדינן בשעת כיבוס ואם הישראלית בפנינו ואומרת שלא בדקתו תולין לומר שמתחלה היה ולא עבר ע"י כיבוס שאין הכתמים עוברין ע"י כיבוס נתכבס ע"י שפחה או נכרית אפי' אינה לפנינו תולין לומר שמתחילה היה ואם אפשר לעמוד על הבירור כגון שמכרת במראיתו אם מקדיר פירוש שנכנס בתוך הבגד או מגליד פירוש שאינו נכנס בבגד וראינוה שמגליד בידוע שלאחר הכיבוס היה ואם מקדיר בידוע שקודם הכיבוס היה ואם אינה בקיאה בכך תולין להקל ויש מי שהורה להחמיר עד שתדע בבירור שאינו מגליד לבשה חלוקה בדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחבירתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שמהשנייה הוא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה הוא והיא טמאה והשנייה טהורה ואם אינן יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות שתי נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם אם הוא למטה מכנגד התורפה לשתיהן שתיהן טמאות ואם הוא למעלה ממנו לשתיהן שתיהן טהורות היתה אחת ארוכה ואחת קצרה ואם הוא מגיע כנגד התורפה לארוכה כל שכן שמגיע לקצרה ושתיהן טמאות ואם אינו מגיע אלא כנגד התורפה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה ג' נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ולא בדקוהו בנתיים או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו ואח"כ נמצא עליו כתם כולם טמאות שלש נשים שישנות במטה אחת ומשולבות שרגליהן מעורות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ואם אינן משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות נמצא דם תחת הפנימית היא והאמצעית טמאות והחיצונה טהורה נמצא תחת החיצונה היא והאמצעית טמאות והפנימית טהורה בד"א כשעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עלו דרך החיצונה אף הפנימית טמאה שאני אומר אולי דרך עברתה נטף ממנה וכתב הראב"ד ומיירי שנמצא במטה שלא על הסדין אבל אם נמצא בסדין שעל המטה בין כך ובין כך כולן טמאות שהסדין עשוי להתהפך אילך ואילך וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי כן הוא בסדין העליון אבל התחתון אינו מתהפך וכל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהור הן טהורות והאחרות שלא בדקו טמאות ואם בדקה אחת ומצאה טמא האחרות שלא בדקו תולין בה והן טהורות בדקו שתים ומצאו טמא הן טמאות והשלישית תולה בהן וטהורה הלכך לא איירי אלא כשלא בדקו כלל או שבדקו כולן ומצאו טהור. וכתב הרמב"ן הא דתלינן באותה שמצאה טמאה לטהר האחרות וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה דוקא שבדקה מיד תכף למציאת הדם אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה פירוש כדי שתקנח בחורין ובסדקין אין הבדיקה מועלת לא בטמאה לטהרה אחרת ולא בטהורה לטהר עצמה וא"א הרא"ש ז"ל כתב בבדקה ומצאה טמא מועיל לטהר האחרות אפי' לא בדקה מיד בד"א בשכולן שוות אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחבירתה שאינה ראוייה תולה בראוייה כיצד אחת זקנה שעבר עליה שלש עונות ולא ראתה ואחת ילדה זקנה טהורה וילדה טמאה אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה מעוברת מעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם ואחת שאינה בתולה בתולה טהורה ושאינה בתולה טמאה אחת מניקה ואחת אינה מניקה מניקה טהורה ושאינה מניקה טמאה היו כולן שוות מניקות או זקנות או אחת זקנה ואחת מניקה אין תולות זו בזו היו שלשתן ערות ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן אפילו תחת האמצעית היא טמאה וכולן טהורות שכל אחת מכרת מקומה ואם תאמר ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם טהורה ואם נמצא ביניהם השתים שנמצא ביניהם טמאות והאחרת טהורה ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות תחת האמצעית אמצעית ופנימית טמאה והחיצונה טהורה תחת הפנימית היא לבדה טמאה ושתים החיצונות טהורות היה להן עסק לצד פנים שדרכן להתנודד ולקרב לצד פנימי אע"פ שנמצא תחת הפנימית שתים הפנימות טמאות כההיא עובדא דב' נשים שהיו טוחנות בריחיים ונמצא דם תחת הפנימית ואמרו חכמים שתיהן טמאות נמצאת תחת החיצונה היא טמאה ופנימית טהורה שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה נמצא ביניהם שתיהן טמאות. אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בר"ח אפילו שלשה פעמים לא קבעתו ולא עקרתו חוץ מכתמים בעד הבדוק לה שהן מטמאין והרי הן כראיות לכל דבר: האשה שמטילה מים בספל ונמצא בו דם כתב הרמב"ם שהיא טהורה בכל ענין בין יושבת בין עומדת ובין מקלחת או שותתת וא"א הרא"ש ז"ל כתב דיושבת טהורה בכל ענין דכיון שהמקום רחב לא הדור מי רגלים למקור להביא משם דם אבל בעומדת שהמקום צר לה אם מזנקת בתוך הספל שהמים יוצאין בקילוח טהורה אבל אם שותתין על שפת הספל טמאה ואיש ואשה שהטילו שניהם מים בספל ונמצא בו דם טהורה בכל ענין: תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים בין גדולה בין קטנה ואפילו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו ומונה שבעה ממחרת יום התביעה כתב א"א הרא"ש יש מגדולים שכתבו שאינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחילתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה ז' ימים אחר הספירה הרי זו טובלת וטהורה ולא נהירא אלא שצריכה בדיקה כל ימי הספירה אלא שאינה צריכה להפסיק בטהרה אע"פ שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה מונה מיום המחרת שבעה ימים ובודקת בכל יום וכ"כ הרמב"ן וכתב הרשב"א לא שתבעוה לינשא לאחר שנים עשר חדש שזמנה רחוק ואינה חומדת בכך ויראה לי שמונין לה בשעה שמכינים צורכי החופה מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בו עבר וכנסה תוך זמן הזה לא יתייחד עמה אלא הוא ישן עם האנשים והיא ישנה עם הנשים כשאר חתן שפירסה אשתו נדה בין אם הוא תלמיד חכם או אחר לאפוקי מדברי הרמב"ם שכתב שתלמיד חכם יכול לכונסה מיד ולייחד עמה כי הוא יודע שהוא אסור לבא עליה. חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה אסור לו להתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים. ואם משבעל פירסה נדה מותרין להתייחד כתב הרמב"ם נדה כיון שאינה ראויה לביאה אין חופתה חופה עד שתטהר ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל: הכונס בתולה בועל בעילת מצוה ופורש מיד אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ואפילו בוגרת שכלו בתוליה ומיהו אותה בעילה גומר כדרכו באבר חי ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל ז' ולא תתחיל למנות עד יום חמשה לשימושה כמו נדה ונוהג עמה בכל דיני נדה לענין הרחקה אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה ובכלה מותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו אפי' בסדין שהדם עליו: יולדת טמאה כנדה אפילו לא ראתה דם בין יולדת חי או מת אפילו נפל וכמה הן ימי טומאתה יולדת זכר טמאה ז' ובליל ח' טובלת אפי' אם שופעת מתוך ז' לאחר ז' וכל ל"ג ימים שאחר השבעה מותרת לשמש אע"פ שרואה בהן ולאחר ל"ג אסורה אפילו אם שופעת מתוך ל"ג לאחר ל"ג וצריכה לפרוש מבעלה ליל מ"א אפילו אם אינה רואה והיולדת נקבה טמאה י"ד ובליל ט"ו טובלת ומותרת כל ס"ו אפי' היא שופעת מתוך י"ד לאחר י"ד ולאחר ס"ו אסורה אפי' היא שופעת מתוך ס"ו לאחר ס"ו וצריכה לפרוש מבעלה ליל פ"א אפי' אם אינה רואה והיולדת בימי זיבתה אם רואה דם בלידתה צריכה ז' נקיים מדם וימי טוהר שרואה בהן אין עולין לה לספירה אע"פ שהן טהורין והאידנא כל היולדות חשובות יולדת בזוב דקיימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הלכך צריכות ז' נקיים ואם אינה רואה בתוך ז' של ימי הלידה עולין לספירת ז' נקיים אפילו ילדה נקבה ולא ראתה בז' ימים הראשונים ועלו לה לספירת זיבה וראתה בז' ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד אפילו לא פסקה והרמב"ן כתב שסותרת וצריכה שבעה נקיים משתפסוק וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה כתב הרמב"ן אף ע"פ שמן התורה מותר לבעול על דם טוהר כל הרואה טיפת דם אפי' בתוך ימי הטוהר תשב שבעה נקיים והרי הוא בכלל חומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן אע"פ שבמקצת מקומות נוהגין קולא בדם טוהר כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחרימו על מי שיעשה כן ובעל הלכות כתב שאף בזמן הזה נוהגין בדם טוהר על דין תורה וכן כתב הרמב"ם שתלוי במנהג ובאשכנז ובצרפת נוהגין בו היתר אין האשה טמאה לידה עד שיגמר צורת הולד ואין צורתו נגמרת בפחות ממ"א לזכר ופ"א לנקבה לפיכך אם יודעת בבירור שהפילה תוך הזמן הזה טהורה מטומאת לידה וזהו דעת הרמב"ן אבל מתוך הגמרא יראה דל"ש זכר ול"ש נקבה שוין למ' יום המפלת כמין דגים ושרצים מן התורה אינה טמאה לידה ואפילו כמין בהמה חיה ועוף אינה טמאה לידה עד שיהא חצי צורת פניו דומה לאדם כגון המצח ועין אחד ולסת אחד וגבת הזקן וכשחצי הפרצוף דומה לאדם טמאה לידה אפי' כל שאר הגוף דומה לבהמה לפי מה שהוא אם זכר זכר אם נקבה נקבה והאידנא שאין אנו בקיאין בצורת הולד בכולן חוששת לולד וטמאות לידה מספק אם ודאי זכר טמאה שבעה ואם נקבה או ספק נקבה טמאה י"ד וכן המפלת חתיכה בין לבנה בין שאר מראות ויש בה עצם או יד או רגל או סנדל או ולד שושטו אטום או בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות בכולן יש לה ימי טומאה של נקבה וצריכה שבעה נקיים בשביל הזיבה: ובדיני השפיר אין אנו בקיאין הלכך המפלת שפיר או שליא בכל ענין נותנין לה ימי טומאה ובימי טהרה אין נפקותא כיון שאין נוהגין עתה לבעול אפילו על דם טוהר של ולד גמור ילדה ואח"כ הפילה שליא אין חוששין ממנה לולד אחר אלא תולין אותה בולד שילדה כבר עד כ"ג יום בד"א בשילדה ולד של קיימא אבל אם הפילה נפל תחילה אין תולין בה השליא שהפילה אח"כ וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה אם יצאה השליא תחלה אין תולין אותה בולד שתלד אח"כ אפי' אם הוא בן קיימא וחוששת לשליא ליתן לה י"ד ימי טומאה של נקבה יצאה מקצת השליא היום חוששת משום לידה יצא כולה למחר מונין לה משעת יציאת כולה המפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בה אין חוששין לולד אחר ואם אינה קשורה בו חוששת לו ואם היה הולד הנדמה זכר צריכה למנות ימי טומאה של נקבה בשביל השליא היולדת טומטום ואנדרוגינוס נותנין לה ימי טומאה של נקבה מי שלא היתה בחזקת מעוברת והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה ה"ז טמאה לידה וחוששת שמא נקבה היתה ומאימתי מונין לולד ימי טומאה וטהרה אם יצא כדרכו דרך ראשו ומשיצא רוב פדחתו חשוב כילוד בין אם יצא חי או מת ואפי' יצא מחותך אברים משיצא רוב ראשו חשוב כילוד ואפי' לא יצא לגמרי לחוץ אלא משהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור חשוב כילוד יצא מהופך כגון שיצא דרך מרגלותיו אינו חשוב כילוד ליתן לו ימי טהרה עד שיצא רוב הולד בין אם הוא חי או מת או שלם או מחותך אבל משיצא אבר אחד טמאה לידה היתה מקשה לילד ושמעו קולו של הולד חשוב כילוד אי איפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוציא ידו או רגלו והחזירה הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טהרה עד שיולד היולדת תאומים ושהה ולד אחר חבירו משיצא הראשון טמאה לידה יצא האחרון מונין לו משעת יציאתו ואם היה הראשון ניכר מהו אם זכר או נקבה והשני אינו ניכר אם ולד או זכר או נקבה מונין לה שבועיים ימי טומאה מן השני שמא נקבה היה וימי טהרה מן הראשון. יוצא דרך דופן אמו טהורה לגמרי מלידה ונדה וזיבה אפי' יצא דם עמו: חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול ולא מתשמיש לבד אלא בשום דבר לא יתקרב אליה אפילו בדברים אם מרגילים לערוה לא ידבר בהם עמה אבל מותר להתייחד עמה ולא יגע בה אפי' באצבע קטנה ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה ולא יאכל עמה על השלחן ואצ"ל בקערה א' ודוקא בימים הראשוני' שהיו להן שלחנות קטנות כל אחד לבד על שולחנו אבל האידנא שרגילין רבים לאכול על שלחן אחד מותר ובלבד שיעשו שום היכר כגון שפירש לו מפה לבד או יתן שום דבר ביניהם להיכר כגון קנקן או ככר וכיוצא בו ומותרין לשתות זה אחר זה בכוס אחד וכתב בס"ה ונוהגין להפסיק אדם אחר ביניהם ולא ישב במטה המיוחדת לה אפי' שלא בפניה ואצ"ל שלא ישן עמה במטה אפי' כל אחד ואחד בבגדו ואין נוגעים זה בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הוא חולה ואשתו נדה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו ולא יסתכל אפי' בעקיבה ולא בכל המקומות המכוסות בה וראוי לה שתייחד בגדים לימי נידותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה ובקושי התירו לה להתקשט בימי נידותה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו חוץ ממזיגת כוס שאסורה למזוג לו הכוס ולהניחו לפניו על השלחן אא"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או הכסת אפילו ביד ימינה ואסור להציע מטתו בפניו ודוקא פריסת סדינין והמכסה שהוא דרך חבה אבל הצעת הכרים והכסתות שיש בו טורח ואינו דרך חיבה שרי ושלא בפניו הכל מותר אפי' הוא יודע שהיא מצעת אותה ואסורה ליצוק לו מים לרחוץ הוא פניו ידיו ורגליו אפי' אינה נוגעת בו וכשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה וכל אלו הרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה ממש בין בימי ליבונה שהן ימי ספירתה ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאה כתם: שבעת ימים שהזבה סופרת מתחלת ממחרת יום שפוסקת בו וכך משפטה אם תראה שני ימים או שלשה ופסקה לראות בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה וכתב הרשב"א בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה אע"פ שלא בדקה בין השמשות הרי זו בחזקת טהורה ראתה יום אחד בלבד ופסקה ובדקה עצמה ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טהורה ויש שמחמירין בזה מספק הואיל ומעיינה פתוח ומלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב וזה לשונו ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו מלראות ותלבוש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים לא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה ואז מונה למחרתו ובכל ז' ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחילה פ"א ביום ובספר המצות כתב פעמיים אחת שחרית ואחת ערבית ומיהו אפילו לא בדקה בכל הז' אלא פ"א ל"ש בדקה ביום ראשון של השבעה או באחרון או באחד מן האמצעיים סגי לא בדקה בכל השבעה עד יום השמיני ובדקה ומצאה טהור אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו אע"פ שהפסיקה בטהרה כיון שלא בדקה כלל בתוך השבעה כל בדיקות אלו בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל הז' לא תבדוק לא בבגד שחור ולא באדום ולא בבגד פשתן חדש אפילו שהוא נקי ולבן מפני שהוא קשה אלא בצמר נקי ורך או בצמר גפן או בבגד פשתן ישן שהוא נקי ורך ותכניסהו לחורין ולסדקין עד מקום שאבר התשמיש מגיע ואם לא עשתה כן לא הוי אלא קינוח בעלמא ולא יצאה ידי בדיקה הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה השוטה והחרשת שאינה לא שומעת ולא מדברת ושנטרפה דעתה מחמת חולי צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ולאח"כ יהיו מותרות לבעליהן הוקבע להן וסת הרי הן כשאר כל הנשים לא הוקבע להן חוששות מל' יום לל' יום ובודקות ע"י פקחות שזו הוא עונת ראייה לרוב הנשים: האשה שמרבה לבדוק בין בימי ספירתה בין בימים שלא ראתה בהן הרי זו משובחת אע"פ שיש לה וסת קבוע אפשר שיבא לה דם שלא בשעת וסתה ישבה ולא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהורה חוץ מאחר וסת הקבוע כל ספירת הז' צריך שיהא רצופין שלא תהא ראיית דם ביניהם שאפי' ראתה בשביעי סמוך לשקיעת החמה או בין השמשות שהוא ספק יום סותרת כל המנין וחוזרת למניינה עד שיהא להם ז' רצופין לגמרי: הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה אם הוא תוך ו' עונות לשמושה סותרת אותו יום לפיכך המשמשת מטתה וראתה ופסקה בו ביום אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות שמא תפלוט לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור עד יום ה' דקיימא לן אין שכבת זרע מסריח עד שיעברו עליו ששה עונות שלימות מעת לעת ואם שמשה במוצאי שבת ופלטה ליל ארבע קודם עת שימושה במוצאי שבת עדיין היא עומדת בתוך עונה ששית לשמושה וסותרת הלכך יום חמישי יהיה ראשון לספירתה אמנם אם תרצה לספור מיום מחרת ראייתה תקנח יפה באותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע והרמב"ן כתב דה"ה נמי אם הלכה ברגליה פלטה כל הזרע ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל והראב"ד כתב דפולטת שכבת זרע אינה סותרת אלא לטהרות ולא לבעלה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל: הלכות טבילה אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול כראוי במקום הראוי ואחר ימי ספירתה ור"ח פסק טבילה בזמנה מצוה הלכך מצוה שתטבול מיד אחר שיכלו ימי ספירתה ורבינו תם פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה ובירושלמי איתא כדברי ר"ח דגרסינן על הא דקאמר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה הדא אמרת שאסור לאשה לעמוד בטומאת נדה דאורייתא אינה טובלת עד ליל שמונה אבל זבה דבר תורה טובלת ביום ז' מיד אחר הנץ החמה אבל חכמים אסרוה לטבול ביום ז' גזירה שמא יבא עליה אחר טבילתה ותראה ותסתור מנינה ונמצא שבעל זבה הלכך האידנא אע"ג דנשי דידן ספק זבות נינהו וראויות לטבול ביום ז' אפילו הכי אסורות לטבול ביום ז' כדפי' משום גזירה ולא עוד אלא אפילו רוצה להמתין עד יום שמיני או יום ט' לטבול אינה יכולה משום סרך בתה פי' שסבורה שאמה טבלה ביום ז' ותעשה כן גם היא ור"ת היה אומר שאין צריך להחמיר כל כך ולהמתין עד שתחשך ביום ח' רק שתטבול סמוך לחשכה ותבא לביתה משתחשך דתו ליכא סרך בתה ורשב"ם היה אומר שצריכה להמתין עד שתחשך דאע"פ שאינה באה לביתה אלא משתחשך אכתי איכא סרך בתה כי היא תשער מהליכה מבית הטבילה לביתה ונמצא שטבלה ביום והיכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד גנבים וכיוצא בו או שסוגרים שער העיר יכולה לטבול בח' מבעוד יום אבל בז' לא תטבול מבעוד יום אע"ג דאיכא אונס ואם עברה וטבלה ביום ח' בלא אונס עלתה לה טבילה עברה וטבלה ביום ז' כתב הרשב"א יש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה ויש מי שהורה להקל אחר שטבילתה דבר תורה ונראין דבריו ע"כ: צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ ואפי' כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפי' אם אינה מקפדת עליו עתה או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני האדם להקפיד בכך חוצץ ואם הוא חופה רוב הגוף אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך חוצץ ואלו הדברים שחוצצין חוטי צמר ופשתן ורצועין שכורכין בהן השער בראש או אם הם בשאר מקום בגוף חוץ מהחוטין שסביב הצואר שאותן אינן חוצצין לפי שאינן מהודקין וקטלא שסביב הצואר חוצצת והא דחוטי צמר ופשתן חוצצין דוקא כשהן מעשה גדיל שהם מהודקין אבל אם ארוגים רפויין הם ואינם חוצצין ובלבד שלא יהו מוזהבין ולא יהו מטונפין והראב"ד אסר גם בארוגים ולא התיר אלא בחלולין עשוי מעשה רשת חוטין של שער אינן חוצצו' בד"א בזמן שהן כשני שערות קשורין ביחד או יותר אבל אם הם של אחת אחת מיהדק: שער שכנגד הלב ובזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה חוצץ שבראש ובבית השחי אינו חוצץ ושבאותו מקום באיש אינו חוצץ ובאשה בנשואה חוצץ ובפנויה אינו חוצץ ליפלוף שבעין אינו חוצץ ושחוץ לעין כל שהוא לח אינו חוצץ יבש עד שהתחיל להיות ירוק חוצץ והרמב"ם חילק על שבתוך העין בין בתוך ג' ימים ולאחר ג' ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך ג' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה: כחול שבעין אינו חוצץ ושחוץ לעין חוצץ היו עיניה פורחות אף שחוץ לעין אינו חוצץ פי' פורחות דומעות וי"מ נפתחות ונסגרות תמיד והרמב"ם כתב היו עיניה פתוחות אף שחוץ לעין אינו חוצץ: דם יבש שעל המכה חוצץ וריר שבתוכה אינו חוצץ יצא מתוכה כל תוך ג' ימים לח הוא ואינו חוצץ לאחר מכאן יבש הוא וחוצץ לפיכך אשה בעלת חטטין צריכה לחוף במים עד שיתרככו: והראב"ד כתב דגליד שעל גבי המכה אפילו אחר ג' ימים אינו חוצץ וכן לפלוף שבעין אפילו יבש והכחול אפילו שע"ג העין אינו חוצץ וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן: רטייה שעל המכה חוצצת חץ או קוץ התחוב בבשר אם נראה מבחוץ חוצץ ואם אינו נראה אינו חוצץ ואם יש עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ לכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה אינן חוצצין נגלד כגליד חוצץ מלמולין שעל הבשר חוצצין פירוש כשאדם לש עיסה או מגבל טיט ומשפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלין על בשרו חוצצין טיט הבורות וטיט היוצרים וטיט של דרכים אם הם נדבקים בבשר והם יבשים חוצצין אבל שאר טיטין אפילו יבש אינו חוצץ הדיו החלב והדבש שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה הנוטפות מהאילן על הבשר יבשין חוצצין ולחין אינן חוצצין ולכאורה נראה דשרף שאר האילנות אפי' יבשין אינן חוצצין והרמב"ם כתב דאפילו לחין חוצצין צבע שצובעות הנשים על פניהם ושער ראשם אינו חוצץ וכן מי שאומנותו צבע וידיו צבועות אינו חוצץ צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר חוצץ כנגד הבשר אינו חוצץ ובצק שתחת הציפורן אפילו כנגד הבשר חוצץ ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הילכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ ואיזהו שלא כנגד הבשר זה שהציפורן עודף על הבשר ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילתם ציפורן המדולדלת שפירשה מיעוטה חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת אבר ובשר המדולדלים חוצצין רוב השער שנקשר נימא נימא לבדה חוצץ נקשר שתים שתים או יותר אינו חוצץ דלא מיהדק השירים והנזמים והטבעות והקטלאות שבה אם הם רפויים אינן חוצצין ואם הם מהודקין חוצצין וכן הדין באגד של המכה וקשקשין שעל גבי השבר צריכה לחוץ שיניה שלא יהא שום דבר דבוק בה שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה נתנה שערה בפיה או קרצה שפתותיה או קפצה ידה בענין שלא באו להם המים לא עלתה לה טבילה נתנה מעות בפיה וטבלה עלתה לה טבילה לא תאחוז בה חבירתה בידיה בשעת טבילה לפי שאין המים באים במקום אחיזת ידיה ואם הדיחה ידיה במים תחילה שרי שמשקה טופח שעל ידיה חיבור למי המקוה ואם מרפה ידיה עד שבאים בה המים שרי והרמב"ם אסר ברפתה ידה דגזרו אטו לא רפתה והרשב"א מתיר והכי מסתבר: ואינה צריכה להגביה רגליה בשעת טבילתה אע"פ שדורסת על הרצפה אין בו משום חציצה כיון שמלוחלחות: לא תעמוד על גבי כלי או חתיכת עץ ותטבול שמא תירא מפני שמתהפך תחתיה ולא תטבול יפה ולפ"ז אם בדיעבד עמדה וטבלה עלתה לה טבילה והראב"ד כתב שאם עמדה על גבי כלי עץ שמקבל טומאה וטבלה לא עלתה לה טבילה עמדה ע"ג כלי חרס שאינו מקבל טומאה או על גבי חתיכת עץ עלתה לה טבילה וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה: וסילון המחובר בקרקעית המקוה שהמים עוברים בו כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שלכתחלה עומדת עליו וטובלת: לא תטבול בנמל פירש"י מפני שמעלה טיט וחוצץ ברגליה ולפ"ז אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה ולא נהירא ור"ת פירש מפני שרוב בני אדם מצויין שם והיא בושה וממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה ולפ"ז בדיעבד עלתה לה טבילה ואם עשתה כמין גדר סביבה טובלת לכתחלה ולא תטבול בקומה זקופה מפני שיש מקומות שמסתרים בה ולא תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה אלא שוחה מעט עד שיהיו סתרי בית הערוה נראין כדרך שנראין בשעה שהיא עורכת ויהיה תחת דדיה נראה כדרך שנראית בשעה שמניקה את בנה ויהיה תחת בית השחי נראית כדרך שנראית בשעה שמוסקת בזיתים ואינה צריכה להרחיב יריכותיה זו מזו יותר מדאי וגם לא להגביה זרועותיה יותר מדאי אלא כדרך שהיא רגילה לעשות בעת הילוכה ואינה צריכה לפתוח פיה ולא תקפוץ אותו יותר מדאי אלא תשיק שפתיה זו בזו דיבוק בינוני ולא תעצים עיניה ביותר ולא תפתחם ביותר ויש מתירין בזה וא"א ז"ל כתב ונכון להחמיר וכתב א"א הרא"ש ז"ל ותעמיד אשה על גבה בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים והראב"ד כתב אם כרכה שער ראשה בדבר שאינה חוצץ בחוטי שער וטבלה בינה בין עצמה עלתה לה טבילה: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה וכל בית סתריה במים ושתהא חופפת שער ראשה ושתהא סורקת יפה במסרק שלא יהיו נדבקין זה בזה שזו היא מתקנת עזרא שתהא חופפת בשעת טבילה ופירש ה"ר שמעיה בשם רש"י שצריכה לעיין כל גופה יפה ולחוף אותו במים ולשוטפו דחפיפה שייכא בכל הגוף ור"ת פירש שאינה צריכה דלא שייך חפיפה אלא בשער שבראש וכתב א"א הרא"ש ז"ל ונהגו בנות ישראל לרחוץ ולחוף כל גופן במים ומנהג כשר הוא ע"כ לשון הרמב"ן דין תורה שתהא הטובלת מעיינת בעצמה סמוך לטבילה ובודקת כל גופה שמא יש בה דבר שחוצץ בטבילה ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכ"מ שער שבה במים חמין וסורקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה כדי שתתיר שערותיה אם יש בהם קשר ע"כ יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש מפני שזה דין תורה וזה אינו אלא תקנת עזרא חפיפה שבמקום שער לא תהיה במים קרים לפי שמסבכין השער אלא במים חמין ומיהו אפילו בחמי חמה סגי ולא תחוף בנתר לפי שמחתך השער וחוזר ומסתבך ולא באהל לפי שמסבך השער ולא בכל הדברים המסבכין השער חפיפה זו פירש"י מוטב שתהיה ביום שלפני טבילתה מבליל טבילתה לפי שממהרת בלילה ולא תחוף יפה ובשאלתות פרשה אחרי, סימן צ"ו פי' שמוטב שתהיה בלילה כדי שתהיה סמוך לטבילתה וכתב א"א הרא"ש ז"ל ונוהגות הנשים שמתחילות לחוף מבעוד יום ועוסקות בחפיפה עד שתחשך ואז טובלות ועוד מחמירות על עצמן שאע"פ שחפפו נושאות עמהם מסרק וסורקות בבית הטבילה ע"כ חל טבילתה במ"ש שא"א לה לחוף מבעוד יום די לה בחפיפת ליל טבילתה ומ"מ מנהג יפה שתרחוץ ותחוף יפה בע"ש ומ"ש תחוף מעט ותסרוק שערותיה נזדמנה לה טבילה בליל שבת שאי אפשר לה לחוף בלילה די לה בחפיפת יום ואפילו אם חלו שני י"ט ביום ה' ו' חופפת ברביעי וטובלת בליל שבת או אם חל י"ט במ"ש רוחצת וחופפת בע"ש ובלבד שתזהר אחר רחיצה וחפיפה מליתן תבשיל לבנה ומלהתעסק בדבר שתבא לידי חציצה וגם תקשור שערותיה שלא יתבלבלו ואם טבלה ולא עיינה עצמה מקודם לכן אם נזהרה מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה: ובי"ט יכולה להחם קיתון של מים להדיח קמטיה ובית סתריה אבל לא לכל הגוף כתב הרשב"א חפפה ועיינה עצמה בחול ביום וטבלה בערב או למחרתו שלא טבלה סמוך לחפיפ' עלתה לה טבילה בדיעבד אף ע"פ שלא היתה סמוך לחפיפה אבל אם לא חפפה כלל לא עלתה לה טבילה אע"פ שעיינה בעצמה בגופה ואפילו חפפה מיד אחר הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום נימא קשורה אפ"ה לא עלתה לה טבילה שאני אומר שמא בשעת טבילה היה קשור ועכשיו ניתר או נישר עם המסרק ואין צריך לומר אם חפפה מקום שער ולא עיינה שאר הגוף שלא עלתה לה טבילה אע"פ שלא מצאה עליה דבר החוצץ עד כאן: והראב"ד כתב דוקא בשאר כל הגוף אבל בבית הסתרים כיון שאין צריכים לביאת מים אם לא עיינה אותם קודם לכן ואח"כ עיינה אותם ולא מצאה בהן שום דבר עלתה לה טבילה וכן אם לא עיינה אותם קודם טבילה ואחר טבילה ג"כ לא עיינה אותם עד שנתעסקה בתבשיל ומצאה עליה מאותו תבשיל תולין להקל אע"פ שבשאר הגוף אין תולין להקל בכה"ג חפפה ועיינה גופה וטבלה ובעלייתה נמצא עליה דבר החוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה טבילה אחרת ואם לאו צריכה טבילה אחרת וכמה היא סמוך כתב הרשב"א עונה שבאותה עונה שחפפה טבלה בד"א שלא נתעסקה באותו המין אחר טבילה אבל נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה אינה צריכה טבילה אחרת שאני תולה אותו כמין שנתעסקה בו אבל אם לא חפפה קודם טבילה אין תולין בו אע"פ שנתעסקה בו אחר טבילה: חפפה קודם טבילה ובין חפיפה לטבילה נתעסקה בדברים החוצצין או שנתנה לבנה תבשיל העשוי לידבק בה לא עלתה לה טבילה ואפי' אם בדקה מיד אחר טבילה ולא מצאה עליה שום דבר חוצץ שאני אומר בעלייתה מן המים נפל ממנה וצריכה טבילה אחרת: בברכת הטבילה כתב בה"ג לאחר שתעלה מן הטבילה תברך אקב"ו על הטבילה וכן פר"י דאגב טבילת גר שאי אפשר לו לברך אלא אחר הטבילה תקנו בכל הטבילות לברך אחריהם והראב"ד כתב שתברך לפניה קודם שתפשוט בגדיה ואם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולין עוכרתן ברגליה ומברכת וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול:

1 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא לגלות ערוות נידה, שנאמר "ואל אישה, בנידת טומאתה--לא תקרב" ויקרא יח,יט.

1 הזהירנו שלא לבוא על הנדה בעת טומאתה רוצה לומר כל השבעה ימים. והוא אמרו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כל זמן שלא תטבול אחר שבעה. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

הלכות נדההנדה א מניין שנאמר בפרשת אחרי ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה והעונש כתוב בפר' קדושים ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה ערותה את מקור' הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם, ונדה ב נקראת כשדם יוצא מן המקור והוא הנקרא הדר בלשון משנה בנדה דף י"ז וע"י הדם טמאה שבעה שנ' בפרשת זאת תהיה ואשה כי תהיה זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה שם חמשה דמים טמאין באשה והשאר טהורין ואלו הן האדום והשחור כקרן כרכום כמימי אדמה וכיין מזוג, האדום כיצד הוא עינו כעמוד ראשון שם דף כ' שיצא ראשון מדם הקזה של אדם נותן הדם בכוס ומקיף לו ורואה השחור עינו כעין הדיו היבש כקרן כרכום כיצד יביא כרכום שם לח בגוש אדמה שעליו ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו שכולו כמו קנה הוא ובכל אחד שלש קנים ובכל קנה וקנה ג' עלין ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי ורואה בו כמימי אדמה כיצד יביא אדמה מבקעת סכני שם וכיוצא בה שהיא אדומה ונותן עליה מים בכלי עד שיעלו המים על העפר כקליפת השום ואין שיעור לא למים ולא לעפר ומעכרם בכלי ומשער בהן לשעתו ובמקומן כשהן עכורין ואם צללו חוזר ומעכרן אמנם בתוספתא דכירה שנינו צללו לא יחזור ויעכרם פעם שנייה ותלמוד שלנו עיקר ארבע מראות הללו אם מראה הדם כמראה כל אחר מהן או עמוק מהן הר"ז טמא היה דיהה במראה הר"ז טהור כבר קפרא שם בד' כ' שהי' גדול מכל האמוראים החולקים עליו כיצד היה הדם שחור יותר יותר מן הדיו היבש הר"ז טמא היה פחות ממנו כגון שהיה מראהו כעין תאנה שחורה או כעין העורב הר"ז טהור וכן בשאר השלשה מראות ורבינו שמואל פירש בשחור עמוק ממנו טמא כגון שהוא לבן יותר ממנו כמראה חמה עמוקה מן הצל ובירושלמי פ"ב דנדה גרסינן שחור מקדיר טהור מצחצח טמא כיין מזוג כיצד שם בד' כ"א חלק אחד יין מן השרוני של א"י חי וחדש ושני חלקי מים היה מראה הדם עמוק ממנו או דיהה ממנו הר"ז טהור עד שיהא כמזג זה בלבד, דם הנדה ודם הזיבה ודם הקושי ודם היולדת ודם טוהר כולן דם אחד ומן המקור הוא בא דק"ל נדה ד' ל"ה כרב דאמר כולן מעיין אחד והתורה טמאתו והתור' טהרתו ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זבה כיצד כשתראה האשה דם תחילה או כשתראה בשעת ווסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים בין ראתה כל שבעה בין לא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד וטובלת לערב ומשמשת ראתה דם ביום השמיני ה"ז דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה וכל דם ודם שתראה באותן הימים שבין ווסת נדה לווסת נדה הר"ז דם זיבה והל"מ נדה ד' ע"ב שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד כל שבעת הימים שנקבע לה ווסת בתחילתן הם נקראין ימי נדתה בין ראתה דם בין לא ראתה ומפני מה נקראין ימי נדתה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם תחשב לדם נדה וכל אחד עשר יום שאחר השבעה נקראין ימי זיבתה בין ראתה בין לא ראתה ולמה נקראין ימי זיבתה מפני שהן ראויין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב והזהר בשתי שמות אלו שהן ימי נדתה וימי זיבתה כל ימי האשה מיום שנקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקור הווסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהם אחד עשר יום ואחריהם שבעה ואחריהם אחד עשר יום ותזהר במניין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה אם בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי הנדה ואחד עשר יום שהן ימי זיבה אא"כ הפסיקה הלידה כמו שמוכיח שם ד' ל"ז ול"ח אשה שראתה דם בימי זיבתה יום אחד בלבד או שני ימים זה אחר זה נקראת זיבה קטנה ונקראת שומרת יום כנגד יום ואם ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו זבה גמורה והיא נקראת זבה גדולה ונקראת זבה סתם שנ' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים שלשה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה במגילה ד' ח' אלא ספירת שבעה והבאת קרבן שזבה גדולה צריכה לספור ז' נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד ואינה מביאה קרבן וזבה גדול' מביאה קרבן כשתטהר אבל לעניין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות ותניא בת"כ פ' מצורע ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא הבא על שומרת יום כנגד יום כיצד ראתה דם בימי זיבתה בין שראתה דם בתחילת הלילה בין שראתה בתחילת היום הרי אותו יום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הליל' ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה כדתנן במגילה דף כ' וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו אם לא ראתה כלום הר"ז יום א' טהור כנגד היום הטמא והרי מותרת לבעלה לערב ראתה דם גם בשני בין בלילו בין ביומו אחר שטבלה הרי היום השני טמא ומשמרת כל ליל שלישי ואם לא ראתה משכמת למחר וטובלת אחר הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו ואם לא ראתה כלום הר"ז יום אחד טהור כנגד שני ימים טמאים ומותרת לבעלה לערב ראתה דם גם ביום ג' בין בלילו בין ביומו הרי זו זבה גדולה מאחר ששלשת הימים רצופים כדמוכח נדה דף נ"ד וצריך לספור שבעה ימים טהורים בלא דם שנ' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה והרי היא מותרת לבעלה לערב וביום השמיני מביאה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה כל הסוגיא בדף ע"ב האשה שראתה דם יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שימור יום המחרת אלא מותרת באותו יום עצמו לערב אבל מד"ס צריכה שימור ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לר' יוחנן יום אחד עשר כנגדו מן התורה אבל אם ראתה יום עשירי ויום י"א שעכשיו כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום שנים עשר לרבי יוחנן מן התורה וי"א מד"ס מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכיח שם דף נ"ד זבה קטנה שטבלה בלילה של יום השימור שם בדף ע"ב או זבה גדולה שטבלה בליל שביעי כאלו לא טבלה והרי היא כנדה שטבלה בתוך שבעה וכל אלו החילוקין של נדות וזבות מפורשים שם לרבי אליעזר בן עזריה הל"מ ולרבי עקיבא מן המקראות זבה שספרה ששה ימים נקיים ובשביעי ראת' דם אפי' סמוך לשקיעת החמה סתרה הכל וחוזרת למנות מאחר היום הטמא שבעה ימים נקיים בנדה ד' ל"ג ולקמן מביא כל הסוגיא פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהיא כזב שראה קרי שסותר יום אחד שם ג דף ל"ב ודף ס"ד דרשו רבותינו מריבוי המקרא שאשה בת יום אחד מטמאה בנדה ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ונדה וזבה שוין לעניין בחכ"ם סימן בבשרה חרדל כרת מקוה פי' בבשרה שכל הנשים מטמאות בבית החיצון במשנה דנדה דף מ' ובגמ' בדף מ"א אע"פ שלא יצא הדם חוץ לרחם שכותלי בית הרחם העמידוהו ושתיהן מטמאין כעין החרדל ובפחות מכן ושתיהן בכרת ושתיהן כשירה טבילתן במקוה כדתניא בתוספתא דמס' זכים דפ"ג חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אפי' במי מקוה בכמה מקומות וכן כל הסוגיא במיימו' פ"ד דהל' איסורי ביאה אחד הבא על הנדה כל שבעת הימים ואפי' לא ראתה אלא יום ראשון ואחד הבא על היולדת זכר כל שבעה או יולדת נקבה כל ארבעה עשר או על הזבה כל ימי זובה וספירתה הכל בכרת שנ' בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה בימי נדתה תהיה טמאה היא וביולדת נאמר כימי נדת דוותה תטמא ונא' וטמאה שבועיים כנדתה בד"א שהטומאה תלויה בימים בשטבל' במי מקוה אחר הימים הספורים אבל נדה זבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על אחת מהן אפי' אחר כמה שנים חייב כרת שבימים וטבילה תלה הכתוב שנא' ורחצו במים זה ד בניין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול ועוד דרשו רבותינו בשבת דף ס"ד שבעה ימים תהיה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים ומכאן לטבילת נדה מן התורה ורב היי גאון פירש שלמדנו טבילה לנדה מן התורה בק"ו ממגעה שנ' והנוגע במשכבה ירחץ במים ורבי' יעקב מפרש שלמדנו מכלי מדין שנ' שם אך במי נדה יתחטא ודורש בע"ז דף ע"ה במים שהנדה טובלת בהם ובדברי הקבלה כתוב ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה אמרי' ביומא דף ו' ובפסחים דף צ' כל חייבי טבילות טבילתן ביום ואפי' בועל נדה טבילתו ביום חוץ מן הנדה והיולדת שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן כנדה וטובלת בליל שמיני וכן יולדת זכר בליל שמיני וכן יולדת נקבה בליל חמשה עשר שביולדת נאמר וטמאה שבועיים כנדתה כל השבועיים כנדות כל שאמרנו בנדה ובזבה וביולדת בד"א בימים קדמונים שהיה ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירין את הדמים אם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לב"ד הגדול וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהם שנא' כי יפלא ממך דבר בין דם לדם בין דם נדה לדם לידה ולדם זיבה ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות ומשמרות ווסתותיהם וסופרות תמיד ימי נדה וימי זיבה וטורח גדול יש במניין הימים ופעמים רבות יבאו לידי ספק שאפי' ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין לה למנות ימי נדה וידי זיבה כמו שבארנו במצוה זו ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה עד עשרה ימים שאם ראתה דם ביום שנולדה הר"ז נדה שבעה ושלשה ימים סמוך לנדתה הרי עשרה ימים הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפי' ראתה והיא קטנה ובימי חכמי התלמוד נסתפק דבר זה בראיית הדמים כדאמרינן בנדה דף כ' שרבי זירא ורבא לא היו רואים דם ונתקלקלו הווסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהא כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות עוד אמר ר' זירא דף ס"ו שמהיום ההוא בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא יתירא על זו ונהגו בכל גליות ישראל שכל בת שתראה דם אפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעה נקיים מלבד יום שפסקה בו בין שראתה בעת נדתה בין שראתה בלא עת נדתה בין ראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יותר משיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני וכן היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים, יום שפוסקת בו אינו ממניין השבעה שהרי שנינו דף ל"א ועי' בדף ל"ב הכותים מטמאים משכב התחתון כעליון ומפרש הטעם בדף ל"ג משום דיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה, גרסי' בנדה דף ס"ז וכל הסוגיא בתוס' שם א"ל רב פפי לרבא מאחר שכל הנשים בספק זבות למה אינן טובלות ביום א"ל משום דר"ש דתניא אחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בנתיים פירשו רש"י דף ל"ג ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק פי' רבי' שלמה דף ס"ו שאומר ר"ש שאסור לטבול ביום שמא תבא לידי ספק שמא תשמש מטתה ויהא בספק שמא תראה דם ביום זה אחר הטבילה ונמצאת זבה למפרע וכן פירש רבינו יעקב בתשובתו אל רבינו משולם אבל רבינו משה פי' בפ"ו דאיסורי ביאה אבל צ"ע דבסוף פי"א ובהגהתו שם משמע שהפי' בהיפך שאסורה לשמש עד הערב שמא תבא לידי ספק וכן משמע בנדה בהלכה של טועה שאומר שם בדף כ"ט ביום אחד ועשרים יום למה אינה משמשת ומפרש משום דר"ש וכו' משמע דאתשמיש עומד דאילו הטבילה מצריך אותו תנא לעשות משום טבילה בזמנה מצוה כמו שמוכיח שם וקשה לפירושו מהו שמא תבא לידי ספק הלא בששמשה כבר באת לידי ספק אולי תראה ועוד שאף חכמים לא נחלקו שאסורה לשמש כמו ששנינו בדף ע"ב שהאשה ששמשה אחר הטבילה של אחר הנץ החמה ששומרת יום כנגד יום עושה שזו תרבות רעה ומגעתה ובעילתה תלוייה ועוד בנדה דף ס"ו באותה שהבאתי מביא דברי ר"ש על הטבילה וצריך לפרש אותה דהמפלת בדף כ"ט כן שאומר שם שהואיל ויש ספיקות רבות בעניין הטועה תהא מותרת אף לשמש ומשני הא מני ר"ש שמחמיר בספק ולכן בטועה התשמיש לכל הפחות אסור אבל בטבילה מודה ר"ש בעניין הטועה שהיא מותרת הואיל ויש בה ספקות רבות וגם מוכיח שם שעושה ל"ה טבילות בלא תשמיש כמו כן אין לחוש אם עושה גם טבילה זו, הלכה ה למעשה הוא שהאשה ביום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדים לבנים נקיים מכתמי' קודם שיהיה לילה ותתחיל לספור למחרת שבעת ימי ספירתה וכל ז' ימי ספירתה צריכה ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק ולחורין ולסדקין שכן מוכיח בנדה דף ה' שאומר שם כשהיא ממהרת אינה מכניסתו לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם ניכר בו שום אדמומית וכן עושה שחרית וערבית בשחר כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה ואם שכחה ולא בדקה עצמה כי אם יום שפסקה בו לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה בדקה עצמה שחרית וערבית ולא בדקה עצמה עד יום השביעי כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה כדתנן בדף ס"ה הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהורין רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד בדף י' פוסק שמואל כרבי אליעזר בארבע וזו אחת מהן אבל אבל אם בדקה יום ראשון ויום שמיני בלבד ולא ביום השביעי בזה נחלקו רב ור"ח בדף ס"ט ואליבא דר"א שרב מתיר הואיל ובדקה מתחילתן של ז' אע"פ שלא בדקה בסופן ור"ח אוסר הואיל ולא בדקה בסופן ואומר שם שכמו שמתיר רב תחילתן אע"פ שאין סופן כך מתיר סופן אע"פ שאין תחילתן כלו' שבדקה עצמה יום שביעי ולא בדקה יום ראשון והואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי ר"ח שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה ואם בדקה עצמה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחרת שהיא יום ראשון לא בדקה וגם ביום הז' לא בדקה עד יום השמיני בזה אפי' רב מודה שאינו מועיל כלום שהרי אין כאן לא תחילתן ולא סופן ובספר חפץ פוסק רב ור"ח הלכה כרב ומ"מ מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בדבר וכל אותן הימים שהיא טמאה אסורה ליגע בבעלה אפי' באצבע קטנה כדאמרי' בשבת דף י"ג שאמר אליהו לאשה שמת בעלה בחצי ימיו בימי נדותיך מהו אצליך אמרה לו ח"ו אפי' בעצבע קטנה לא נגע בי ואפי' ליתן מידו לידה את המפתח או חפץ אחר היה רבי' שלמה נזהר בתו' שם אע"פ שמתוך ההלכה לא למדנו אלא הושטת כוס של יין שהוא דבר של חבה שאסור מיד ליד כדאמרינן בפ' אע"פ כתובות דף ס"א ושם כל הסוגיא בתו' רבא מנח ליה אבי סדיא רב פפא לשרשיפא הוא ספסל, בכתובות דף ס"א אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת כוס כשהכוס בידו והצעת המטה בפניו והרחצת פניו ידיו ורגליו ובסדר אליהו פ"ק דשבת וגם כל הסוגיא בתו' שם שכתוב שם שאמר לה שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ונגע ביך פי' שע"י כך נגע ביך כדמשמע הלשון וגם שמן לסיכה הוא דבר חיבה, וכל חומר שיש לאשה ביום שרואה כך יש להחמיר בימי ליבונה שלובשת בגדי' לבני' וסופרת שבעה נקיים ואפי' אחר הספירה אסורה לבעלה עד שתטבול ככל חומר ימים שרואה וכמעשה דאליהו דלעיל שאמר לאשה בימי ליבוניך מהו אצליך ואמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר אך שסינר היה מפסיק בינו לביני ונענש אותו חסיד ומת, דרשינן בשבת שם המקרא שנ' אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגד' אסור אף אשה נדה אסורה לישן עם בעלה במט' אחת אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה גם אסור לבעל לאכול על השלחן שאשתו אוכלת עליו כשהיא נדה אא"כ יש שם שום שינוי לחם או קנקן בין קערה שלו לקערה שלה כמו ששנינו בשבת דף י"א לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה וגם שם דף י"ג מדמה דבר זה לשני בני אדם שמכירין זה את זה שאסורים לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה אא"כ יש ביניהם שינוי והפסק להכירא ואינה מוזגת לו את הכוס ואינה מצעת לו את המטה בפניו ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו אפי' בשפיכות מים שאינה נונעת בו כדאיתא בכתובות דף מ"א, האשה ו שאמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה לא כי טהורה אני בזה אומר שם דף כ"ב שאינה נאמנת לומר משטה הייתי בך בתחילה וצריך הבעל לפרוש הימנה עד שתספור או מחמת טעות או מחמת שלא היתה בריאה ולא היה בה כח לתשמי' נאמנת ומותרת לבעלה מיד גרסי' ז בירו' שם שמואל רצה להזקק לאשתו אמר' לו טמאה אני למחרת אמרה לו טהורה אני אמר לה אתמול טמאה שמירון טהורה בתמיה פי' שמירון אחר המתנה מועטת כמו ואביו שמר את הדבר אמרה לו אתמול לא היה בי כח הנה דברנו ביודעת שיש שראתה דם אבל מצאת כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה חבורה או גרב שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה דתולה כתם זה בזה או בבנה או בבעלה ששכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש להם מכה או גרב שיכולה להוציא דם ע"י הוצאת הקליפה כמו כן טהורה דתולה בהן ואע"פ שעתה אינו מוציא דם מ"מ שמא חפפו וגררו את עצמן עד שהוציאו דם בלא ראות או נתעסקו בצפור או בבשר אדום או שישבה בצד העסוקין בהן שיכולה לתלות בהן שמשם בא הדם תולה בהם וטהורה ואפי' הכתם גדול מפני שאיסור כתמי' מד"ס שנ' דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם הלכו בהן להקל. ואם אין מכה ולא גרב לא בה ולא באחר ששוכב עמה וגם לא נתעסקה בדבר אדום אם הכת' גדול כגריס של פול ועוד טמאה דמאיזה מקום בא אם לא מן המקור ואם הכתם פחות מכגריס של פול ועוד הוא חצי פול ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר תולה במאכול' ואע"פ שלא הרגה מאכולת תולה בה וטהורה שאין לך מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים ואם באת להחמיר בזה לא תמצא אשה שטהורה לבעלה לכך עד כגריס תולה בדם מאכולת היא פרעוש וכנה וטהורה כל זה שנינו בנדה דף י"ד וכן הלכה וכן אומר בדף נ"ח כל הסו' מתחילה ועד סוף שצריך כגריס ועוד להוציא מספק דם מאכולת וכן סוברים רב חסדא ור' חנינא ור' ינאי ורבי אבהו דף נ"ח ונ"ט וכן הלכה ומכאן אני סותר מה שכתב בס' התרומה סי' צ"ב דדווקא פחות מכגריס תולה ומה שאמרנו שהכתם הנמצא בחלוק או בסדין טהור עד כגריס ושיעורו תשע עדשות ג' על ג' והטעם לפי שתולה במאכולת אין חילוק בדבר בין יהא כתם עגול בין יהא משוך וארוך טהורה אם אין בה כגריס ואפי' לר' אליעזר בן צדוק שאומר בנדה דף נ"ח משוך בכל שהו טמא ופוסק שם שמואל בדף נ"ט כמותו זהו דווקא אם נמצא על עד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפי' משוך טהור עד כגריס ומביא ראייה רבי' יצחק לדבר זה מדתניא בתוספתא דנד' וכן מביא בס"ת דלעיל ראב"צ אומר משוך טמא בכל שהוא מפני שהוא דם הקינוח משמ' שמאחר שנ"ט לדבריו מפני שהוא דם הקינוח שהכתם הנמצא בחלוק ובסדין טהורה גרסי' בנדה דף נ"ח עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים פיי רבי' שמואל בתו' שם ואפי' יותר מכגריס ואפי' למטה מן החגו' ואפי' אין לה מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם אמנ' אין מנהג להקל כל כך בכתמים אלא במקום שיש הוכחה שעברה ביניהם, עוד שם בדף נ"ז בדקה ה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהורה דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים והוא הדין אם נמצא דם על בית הכסה שישבה עליו שם דף נ"ט שלש נשים שלבשו חלוק אחר זו אחר זה ואח"כ נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות שם והאשה שהשאילה חלוקה לנדה בין לישראלית בין לגויה תולה בה בדף נ"ט שם השאילתו לבעלת הכתם אין תולה בה, אסור לאדם שיבא על אשתו סמוך לווסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנ' והזהרתם את ב"י מטומאתם וסמיך ליה והדוה בנדתה כדגרסי' בנדה דף ס"ג וכמה אמר ר' יהודה עונה או יום או לילה זו היא עונה ואם היה דרכה לראות ביום אסורה לשמש מתחילת היום ואם היה דדכה לראות בלילה אסורה לשמש מתחילת הלילה עבר ווסתה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתעבור עונת הווסת כיצד היה דרכה לראות בשש שעות ביום אסור לשמש בתחלת היום עברו שש שעות ביום אסור לשמש עד הערב ואם היה דרכה לראות בלילה בשש שעות ועברו ולא ראה אסורה לשמש עד שתזרח השמש כן מוכיח שם בדף דלעיל בעניין שפוסק הלכה כר' יהודה גרסי' ביבמות דף ס"ב היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו אמר רבא לא נצרכה אלא אפי' סמוך לווסת, אותה פקידה אינה בתשמיש שדבר זה אסור כאשר בארנו אלא בדברי רצוי ופיוסים ואין חוששין שמא יבא עליה אמנם רבי' שמשון איש ירושלם בתו' שם כל הסוגיא כתב ביבמות שאותה פקידה בתשמיש ממש שכן משמע הלשון וקסבר כמאן דאמר בנדה דף י"ו ווסתות דרבנן וכוותיה קי"ל כמו שפוסק בשאלתות פ' אחרי מות ומדווסתות דרבנן סמוך לווסתה נמי דרבנן ובשעה שיוצא לדרך אוקמוה אדאורייתא שאם בדברים רוצה לומר אפי' באשתו נדה היה מותר ואע"פ כן המחמיר תע"ב שנינו בנדה דף י"א וע"ש גם בדף ד' שהאשה צריכה לבדוק עצמה פעמים ביום בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ובגמ' שם אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרו' שמתוך שצריכה בדיקה לטהרו' צריכה בדיקה גם לבעלה אבל אם אינה עסוק' בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה ואומר שם מאי קמ"ל תנינא שם כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אי מהתם הייתי אומר באשה שיש לה וסת קמ"ל שמואל אפי' באשה שאין לה ווסת ומקשה בפ"ק דף י"א והא אמרה שמואל הדא זמנא דאמר רב ירמיה בר אבא אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק והעמדנוה שם בדף י"ב דווקא בעסוקה בטהרות ומתרץ בדף י"א וע"ש בתו' חדא מכלל חברתה איתמר ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת בד"א כשהניחה בחזק' טהורה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני בתו' שם כל הסוגיא ומסתמא זאת הברייתא מדברת אפי' באין לה ווסת שהרי לא מצא התנא חילוק להחמיר כי אם בהניחה בחזקת טמאה ואע"פ שיש ברייתא לפנים שם בדף י"ב שמחלקת כעניין זה אבל אם הניחה בחזקת טמאה וכו' ומעמיד אותה שם דווקא ביש לה ווסת ואין חושש לחלק באין לה ווסת והניחה בחזקת טהורה יש לפרש ששם משמיענו חידוש שבין ערה בין ישנה צריכה שתאמר טהורה אני אבל הניחה בחזקת טהורה אפי' אין לה ווסת אם היא ערה ותבעה לתשמיש אינה בחזקת טמאה דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו אפי' לטהרות כמו שאומר שם בדף י"ב ועיין גם שם בתו' שמאחר שתבעה ומרצה אותה אם ראתה היתה נזכרת ואומרת לו ועוד יש לפרש דהכא סמיך ארישא דברייתא אחרת השנויה בתוספתא בפ"ג דנדה ובן בתו דלעיל מעוברת ומניקה שראתה דם בועלה טהור למפרע וכל אשה שיש לה ווסת ושאר כל הנשים פי' שאין להם וסת טמאות במגע פירוש לטהרות וטהורות לבעליהן, גרסי' שם דף י"ו אמר ר' זירא בעל נפש כלו' אדם חסיד לא יבעול וישנה פי' בלא בדיקה רבא אמר בועל ושונה בלא בדיקה שאין צריך בדיקה כי אם לטהרות ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות וכו' כמו שבארנו למעלה מכל אלה יש ללמוד שאשה אינה צריכה לבדוק את עצמה לא שחרית וערבית ולא בין השמשות ולא בשעת תשמיש ואפי' אין לה ווסת וכן כתב מורי במסקנא, גרסינן בנידה דף ט"ו אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואומר בירו' שם הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד וכן ראיתי גיסי ר"ש ברבי שמשון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אע"פ שאין בעלה בעיר, אמר בשבועות דף י"ז אדם שהיה משמש מטתו עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד בעוד שהוא בקושיו שהרי יציאתו הנאה לו בביאתו ואם פירש והוא בקושי חייב כרת כמי שבעל נדה והוא הדין לשאר עריות אלא כיצד יעשה שם בדף י"ח נועץ צפורני רגליו בקרקע ושוהה ומזדעזע ומפנה לבו בפחד ורתת גדול עד שימות האבר ואח"כ נשמט ממנה גרסינן בנדה דף ל"ג בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא ולא סתרה אמר רבא לפום חורפא שבשתא נהי דסתרה כמה תסתור שבעה דיה כבועלה שאין קרי סותר בזיבה רק יום אחד ואם תאמר שתסתור יום א' ואם תאמר שתסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת בנתים והשיבו רמי בר חמא וליטעמיך גבי זב נמי היכי סתר יום אחד לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא מפסקת טומאה בנתים אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ה"נ שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ואומר ר"י בתו' שם שרבא קבל דברי רמי בר חמא וכן משמע מתוך פר"ח שפי' דבעיא דרמי בר חמא לא איפשיטא ועוד דשם דף מ"ב סוברים אביי ורבא ורב יוסף דרואה הויא וסתרה הילכך למדנו הלכה למעשה שהאשה ששמשה בלילה וראתה למחרת דם או כתם צריכה להמתי' שש עונו' שלמות כרבנן דשבת דף פ"ו ועי' בתו' נדה דלעיל ובאשירי שם ג"כ כל הסוגיא שהם שלשה ימים שלימי' לילה ויום שמא בכל יום תפלוט שכבת זרע והוי סותרת יום הפליטה לפיכך אם שמשה במו"ש וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב ד' תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תרחץ במים הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך ותבדוק עצמה כל ימי הספירה שחרית וערבית ותרחץ ביום ד' בחמין שהוא יום שביעי ותטבול בליל חמישי ומותר' ואם רצת' להתחיל לספור למחרת ראיית הדם או הכתם אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע אז תוכל להתחיל לספור למחרת וכן מוכיח בפ"ח דמקוואות ששנינו שם האשה ששמשה וירדה וטבלה ולא כבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דקודם טבילה יכולה לכבד ולקנח וכענין זה מסתמא מדבר ביבמות שאומר שם דף ס"ט גבי משמשת שאם מת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב בנדה דף מ"א אמרינן דכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב מדבר בהטבילוה במטה ולא נתהפכה אבל נתהפכה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה דא"א שלא תפלוט בודאי ומוכיח שם דווקא הטבילוה במטה ונתהפכה ודאי פולטת אבל אם הלכה ברגליה אין כאן ודאות אלא הדבר בספק אם תפלוט בספר התרומה סימן כ"ה ומה שאין מעמיד שם המקרא ע"י קינוח ורחיצ' שזה מועיל כאשר בארנו מפני שמשמעו' המקרא משמע שבלא עשיית שום מעשה טובלת וטהורה לערב, אדם הנושא את הבתולה הלכה אע"פ שראתה דם מתחילת הבעילה לא יחוש אלא יגמור כל ביאתו ואחר כך יפרוש שכך סוברים רבי ינאי ורבי יוחנן בירושלמי ובנדה דף ס"ה פוסקין כן רב ושמואל ומאחר שצריך לפרוש מחמת הדם תתנהג בהמתנת שש עונות לפליטה ובספירה ככל אשר בארנו למעלה, שם דף ל"ו מעוברת שהתחילה להצטער ואחזתה חבלי לידה והתחיל הדם לצאת קודם שתלד אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי והיאך דינו אם בא בימי נדתה הרי הוא דם נדה והר"ז טמאה נדה ואם בא בימי זיבה הר"ז טהורה שנא' בזבה דם יהיה זובה בבשרה ודורש שם זובה מחמת עצמה ולא מחמת וולד ובלבד שתלד וולד חי היינו כרבא דנדה דף ס"ו אבל אם הפילה אין קושי לנפלים שם אמר רבא שאם הפילה אשה נפל ואינה יודעת אם ראתה אם לאו טמאה שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ובפ"ד מחוסרי כפרה בכריתות דף י' אמר רבא שם איפשר לפתיחת הקבר בלא דם ונראה לפרש שרבא אומר כן אליבא דההיא ברייתא שם וליה לא סבירא ליה ובשאלתות דרב אחאי פירש שבמסכת כריתות מדבר בנפל שלא נגמרה צורתו הילכך לכל הפחות אנחנו שאין אנו בקיאין בגמר צורת הוולד אשה שילדה בין וולד של קיימא בין נפל יש לנו לפסוק שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ונשים שלנו חשבינן להו כיולדות בזוב מדרבי זירא בנידה דף ס"ו דאמר בטיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים והמשפט כן הוא שיולדת בזוב שלא פסק דמה עיין שם דף ל"ה ול"ו ותמצא מבואר כל הסוגי' אין לה דם טוהר אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא עד שתספור ז' נקיים אחר שתשלים ז' לזכר ושבועיים לנקבה ואחר כך תטבול ואפי' ראתה דם אחרי כן בתוך ארבעים יום מלידת הזכר ושמונים מלידת נקבה הכתוב קראם דמי טהרה ובסוף ימי טוהר אסורה לשמש כדאמרינן בפסחים דף קי"ג וכמה אמר רב יהודה עונה ופירש רבינו שמואל שם לילה אחת כגון ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמנים ואחד לנקיבה ואפי' לא תראה שמתוך שהורגל לשמש עד עתה כל ימי טוהר אפי' תראה דם יש לחוש שלפעמים שתראה דם ולא ירגישו בדבר אבל רבינו שלמה פירש שם עונה לילה ויום וזה לא מצינו בכל התלמוד שתקרא עונה כי אם יום אחד לבדו או לילה לבדה, האשה היולדת בזמן הזה וספרה ז' ימים נקיים כמשפטה ולא טבלה ואחד כך ראתה דם הר"ז טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טוהר אין ראויין לא לנדה ולא לזיבה אבל דם עצמו טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול כן אומרים ב"ה בנדה דף ל"ד שמטמא לה ויבש זה שאמרנו בראיית הדם שקודם טבילת היולדת לא תמנע האשה מלטבול מביא רבינו יעקב ראיה לדבר מדאמרי' שם דף ל"ו ודר"ת בתו' שם גבי יולדת נקבה בזוב שפסקה מלראות בשבוע ראשון ובשבוע שניה לא פסקה לדברי האומר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה ששבוע ראשון עולה ואין שבוע שני שראת' בו סותר הספירה אע"פ שהוא דם טמא כל שכן דם טוהר שאינו סותר שם בדף ל"ז כל הסוגיא תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה פי' שאם ספרה מקצת שבעה ואחר כך ילדה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת אע"פ שראתה בתוך השבע' של לידת זכר או בתוך י"ד של לידת נקבה תשלים אחר כך ותטבול ומותרת וסובר רבי מרינוס וכן סובר רבא בסמוך אליבא דרבי מרינוס שאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם איבעיא להו מהו שתעלה פירוש אם לא ראת' בתוך השבעה של לידת זכר או בתוך י"ד של נקבה אם עולין לספירת זיבתה שראתה קודם לידה או לא או אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראתה או אפי' ראתה בתחילה שבעה לזכר וי"ד לנקבה ובסופן לא ראתה בשנים או שלשה ימים מהו שיעלו למנין שבעה ותשלים אחר כך פירש רבינו שלמה בתשובה ובתו' שם כל הסוגיא שזו הבעיא היא אליבא דרבי מרינוס דאילו לפנים שם דף נ"ד שואל התלמוד ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלו כו' ואין שיטת התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים בתוך הגמר' ונחלקו על זה אביי ורבא אליבא דר' מרינוס שם דף ל"ז אביי אמר כשם שאינה סותרת כך אינה עולה ואינו סובר כברייתא שם דף נ"ד שסוברת עולה ורבא אמר שסובר רבי מרינוס דדווקא אינה סותרת אבל עולה כבריי שם לפי זה אין לנו כח לפסוק כרבא מאחר שלא נחלקו כי אם בדעת רבי מרינוס וכן מוכיח לשון סותרת שהזכירו בדבריהם אבל לדעת עצמם יכולין לסבור שניהן דאין עולין או יסברו דעולי' כברייתא דס"פ בא סימן ובשאלתות דרב אחאי פוסק כרבא מפני שאין הלכה כאביי בשמועות אלא בי"על קג"ם וכן פסק רב סעדיה בחיבור טומאה וטהרה שיסד דעולים וכן דברי ר"ח ורב אלפס וה"ג וחולק רבינו יעקב על כולן ואומר שהלכה כאביי דאמר אין עולין דרב פפא שהוא בתראה סובר כן בפר' בא סימן נדה דף נ"ד ומפרש הברייתא שלשם שסוברת כן ואומר רבינו יעקב שלמ"ד של לידתה היא למ"ד של יע"ל קג"ם ולפי שכבר קדם סימן היו"ד לא אמר יע"י יאוש עד ימי שתיבת יע"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא ועוד מדקדק רבינו יעקב בפ' המפלת נדה דף ל' בברייתא דאשה טועה שאמר שם ש"מ ש"מ ש"מ מג' דברים ועוד היה יכול לומר ש"מ רביעי ש"מ ימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ומפר' שלכך לא חש לומר כן שלמדנו זה מתוך הברייתא מפני שזה פשוט לתלמוד אבל השלש דברים שלומד שם הם דבר חידוש ודוחה ר"י ראייה זו שלכך לא אמר זה הש"מ מפני שאין מחלוקת בדבר זה שלאביי לד"ה אין עולין ורבא נמי מודה דלרבי אליעזר בפ' בנות כותים דף נ"ז אין עולין ואותה ברייתא כר"א ולכך לא חש לאומרו ואדרבה קשה לפי' רבינו יעקב למה אין אביי עצמו מביא אות' ראייה דברייתא דטועה לדבריו ועוד שכל הקדמונים והגאונים וסדר תנאים ואמוראים פירשו דלמ"ד של יע"ל קג"ם היא למ"ד של לחי העומד מאליו ואע"פ כן נהגו בצרפת להחמיר כרבי' יעקב לומר שאין עולין הואיל והדבר יצא מפיו, גרסינן בנדה דף ס"ח אמר רבי יוחנן אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למו"ש ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הילכתא אהילכתא שאומר שם עוד שהילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה ומתרץ לא קשיא הא דאיפשר הא דלא אפשר ופירש שם רבינו שלמה ותמה על עצמך היאך אשה חופפת וכו' כלו' בקושי התירו להרחיק טבילת' מחפיפתה אלא מפני שבעניין זה טוב יותר לחוף ביום שאם חופפת בלילה מתוך שתאבה לבעלה ממהרת ואין חופפת כראוי ופירש הא דאיפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת ביום הא דלא איפשר לחוף ביום כי אם בלילה כגון שחל ליל טבילתה במו"ש שאם חופף ע"ש לא תהא סמוכה לטבילתה לכך חופפת ליל טבילתה במו"ש אפס במקום שאינה יכולה לחוף במו"ש כגון שאירע בו י"ט פסקינן שם כרב חסדא בדף ס"ו שאומר שם דהאשה חופפת בע"ש וטובלת במו"ש או בליל שני של י"ט שלאחר השבת ובשאלתו' דרב אחאי פרש' אחרי מות בסימן צ"ו ובתו' שם בד"ה כך דף ס"ה כל הסוגיא מפרש להיפוך הא דאיפשר לחוף בלילה לא תחוף אלא בלילה ולא ביום הא דלא איפשר לחוף בלילה כגון שהיה שבת או י"ט אז אינה חופפת בלילה ולפי"ז הפי' נשים שלנו שחופפות תמיד ביום הואיל ונכנסות שם בחמין בעוד היום גדול ושוהות שם עד הערב חשובה חפיפה זו כאלו היא בלילה לד"ה ורבי' יעקב מפרש שאין מדבר כלל בימי החול אלא כך הוא אומר במקום שאפשר לחוף במו"ש תחוף בלילה ולא תרחיק לחוף מע"ש אבל במקום שא"א לחוף במו"ש כגון שאירע בו י"ט אז חופפת בע"ש אע"פ שטבילתה בליל מו"ש או בליל שני בשבת שהוא י"ט ולכל הפירושים נשים שלנו שחופפו' ורוחצות בחמין עד הערב וטובלות בלילה מנהג כשר הוא, טוב ונכון הדבר לאש' החופפת מערב שבת וטובלת למו"ש שתרחץ מע"ש כל גופה וראשה וכשיהיה מו"ש תחמם קדירה גדולה מלאה מים חמין ותשפשף שם גופה בידים ותסרק גם ראשה עוד במסרק היטב ואם הוא י"ט במו"ש או הל טבילתה ליל שני בשבת והרי שני ימים טובים אירע באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק כלל ראשה אז תרחוץ בחמין מע"ש ותחוף ותסרוק ותשמור עצמה בימים שבנתים בכל היכולת מכל טינוף ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה בטוב מפני המאכל שאכלה בימים שבנתים שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם שאם היה שום דבר בין שיניה בשעת טבילת' יהיה חוצץ שאע"פ שאין צריך ביאת מים בשיניה מ"מ ראוי' לביאת מים בעינן שם בדף ט"ו שהרי מעשה היה בשפחתו של בית רבי שטבלה ומצאה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, בנדה דף ס"ז שוים רב ורבי יוחנן שנדה בין בזמנה כגון בשביעי בין שלא בזמנה כגון בשמיני ובתשיעי לא תטבול אלא בלילה בשביעי לא תטבול אלא בלילה מן התורה שהרי צריכה ז' ימים שלמים לילה ויום כן הוא בפ"ת סי' ק"א וכן משמע בפרש"י שם ובשמיני ובט' לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה פיר' שתהא בתה סבורה שהוא יום הז' ותעשה כך היא לעצמה ותטבול ביום הז' ואומר שם שהתקין רב אידי בר אבין בעיר נרש שיטבלו הנשים ביום הח' מפני פחד האריות וכן רב אחא בר יעקב בעירו מפני פחד הגנבים וכן רב יהוד' בעירו מפני הצינה וכן רב במחזוא מפני שומרי העיר המעלילי' על אותם ההולכים בלילות ואם לא כך היו כולם מצריכים לטבול בלילה ע"ש בתו' בד"ה משום ותמצא מבואר אע"פ שבימיהם היתה נוהגת חומרא דרבי זירא כדגרסינן התם אמר ליה רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זיבה שוינהו רבנן לטבלו ביממא והשיב לו שאין לעשות כן משום דר"ש ודבר זה בארנו למעלה, רבי' שמואל היה מצריך ללכת לטבול אחר חשיכה בתו' דלעיל ור"ת לא היה מצריך רק כשתשוב מן הטבילה יהיה חשיכה ומו' כתב שנכון להחמיר כרבי' שמואל משום סרך בתה שלא תאמר שאמ' מבעוד יום טבלה ורבי' משולם התיר בעיר שיש לחוש מפני גנבים או מפני שומרי העיר לחוף בערב שבת שהוא יום ז' שלה ולטבול למחרת ביום השבת שהוא יום השמיני שלה ואס' רבי' יעקב לעשות כן מפני שיש כאן שתי קולות קולא אחת לטבול ביום שיש לחוש לסרך בתה וקולא אחרת להרחיק החפיפה מן הטבילה ושתי קולות ביחד לא מצינו שיתיר התלמוד, האשה צריכה בשעת טבילה להרחיב ירכותיה שלא יגעו זה לזה ולא לגופה ולפשוט זרועותיה מעל גופה כדי שיכנסו המים בכל מקום כדברי ריש לקיש בנדה דף ס"ז אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה דתנן בנגעים האיש נראה כעודר וכמוסק זתים והאשה נראית כעורכת פת וכמניקה את בנה ובספרים בנדה דף ס"ו לא כתיב כעורכת אלא כאורגת אמנם פירש בערוך כי היכי דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעים ה"נ בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעלה לא צריך ופירוש זה הדבר דרך גדילתה כמו דרך גידוליה כמו שרגילה להיות כשהיא הולכת כדמפרש והולך והמשנה מפרש בת"כ תזריע פרשת נגעים פרשה ח' לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש נראה כעודר בבית הסתרים וכמוסק בבית השחי כלו' צריך לכוף את עצמו כאלו הוא עודר כדי שיראנו הכהן ואם אין ראוי לראות בעניין זה טהור שאין צריך לכוף יותר שיתר על כן חשוב בית הסתרים וטהור וגם צריך לפשוט זרועותיו כמוסק זתים כדי שיראה הכהן בית השחי והאשה כעורכת פת לפשוט זרעותיה ולפסוק ירכיה כמקצת כדי להתחזק לערוך את הפת בחוזק וכמניקה את בנה לעניין להגביה הדד כאורגת בעמודים שמגבהת יד הימנית עד שמגלה בית השחי יתר על כן הוא בית הסתרים ואין קפידא אם אין מים באין שם רק שיהא ראוי לביאת מים שנינו במסכ' מקוואות נתנה שערה בפיה קרצה שפתותיה כלו' דחקה שפתותיה לא עלתה לה טבילה ואמר רבי יוחנן בנדה דף ס"ז עצמה עיני' ביותר פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה שצריך ראוי לביאת מים ואמר רבא שם בדף ס"ו לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה אע"פ שאין צריכין לביאת מים צריך שיהו ראוין לביאת מים אמר רבא שם האשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול מפני שנבעתת לטבול ותמהר ולא תטבול יפה ומשום טעם זה אומר שם אשה לא תטבול בנמל מפני שנבעתת מהמון עם המתאספים שם בדף ס"ז ואבוה דשמואל הוה עביד מפצי לבנתיה פי' מחצלות לפורשם לצניעות שלא יראום בני אדם וימהרו לטבול כך פירש ר"ח בתו' שם בדף ס"ו והערוך בערך כף וכן אומר רבינו יעקב ולא גרסינן מה שכתו' שם בספרים ואע"ג דליכא השתא אימר ברדיוני נפל כלו' על ידי נדידה נפלו כי גירסא זו על מה שאומר שם בדף ס"ו נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ובספרים ישנים בתו' שם ד"ה פתחה כל הסוגיא ובפירוש ר"ה ובספר רב אלפס בהל' נדה בשבועות כתוב אחר פתחה עיניה ביותר וכו' ולית הילכתא ככל הני שמעתת' כי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה לא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ופירש בערוך כי היכא דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעה ה"נ בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעל לא משמע דקאי אההיא דאשה לא תטבול אלא דרך גדילתה שם ואריבדא דכוסילת' ואנתנה תבשיל לבנה ואפתחה עיניה ביותר וכן גבי כלי חרס ונמל רבינו שלמה מחקה מפני שכל האמוראים שאמרו דברי' ההם היו בבבל שאין שם טהרות ועוד היה מקשה במה דברים אבל רבינו יעקב אומר כי אותה הגירסא היא בחיבור רב סעדיה ובה"ג וגם רבינו משה פ"ט כתבה ואין לשנותה וכן מצינו במסכת מקוואות דקאמר בפ"ב דהל' מקוואות ואלו חוצצין באדם וקחשיב בית הסתרים משמע דבעינן ביאת מים ממש ועל כרחך היינו לטהרות דאילו לבעל' לא בעינן ביאת מים ממש אלא ראוי לביאת מים כדאיתא בנדה דף ס"ד אמנם רואה אני בזה את דברי הרב ר"א שאומר דאף לגירסא זו אינו אומר לית הילכתא אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליזהר בכולן ואמר רבא שם דנידה טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת ואם לאו צריכה לחוף ולטבול והא דאמרי' בחולין דף י' טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן בשעת טבילה יש להעמידה בשלא טבל סמוך לחפיפה ורבינו יעקב כל הסוגי' בתו' פרק בתר' דנידה בד"ה אם דף מ"ו ובאשרי תירץ שבמסכת חולין מדבר בגוף שאין שם חפיפה לכך צריך לומר ברי לי אבל במסכת נדה מדבר בראש שחפף ומביא ראייה שחפיפות אינה בגוף כ"א בראש מדאמר רבא שם בדף ס"ו אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה תוכל לחוף משום דמשרו מזיא כך ראה מורי בפי' ר"ח ולא גרסינן אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייא ודומה שר"ח רוצה לפרש משרו כעין שרויה כלו' שהשיער נהפך היטב על ידם עוד מביא ראיה גבי אבישי בן צרויה שהיה חופף ראשו וכן הלל שהיה חופף ראשו בשבת דף ל"א ובנזיר דף כ'"ב חופף ראשו ומפספס אבל לא סורק וכן לא יחוף ראשו באדמה שם עוד ראייה מהא דאמר בב"ק דף פ"ב גבי עזרא שתיקן חפיפה דאורייתא עיוני בעלמא דילמא מיקטר כלו' שנקשר השער ובא עזרא ותיקן חפיפה ומה שאומר בכתובות דף י"ז משחא דחפיפות' קאמר מר לשם מדבר בחטטין שבראש והרב רבי' שמחה כתב במחזיר ויטרי בשם רבינו שלמה כי חפיפה היא בכל הגוף מדאמרינן בנדה דף ס"ה גבי אשתו של ראש גולה שהיתה בכעס עם בעלה והלך רב נחמן לפייסה והיתה רוצה לדחות הטבילה עד למחר ואמר לה למה תמתיני עד למחר אטו עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת ופירש רבינו שלמה טשטקי כסא לישב עליו במרחץ דודי להחם מרחץ ואם לא היה צריך לחוף אלא ראשה לא היה צריך כל זה אמנם ר"ח פירש דודי חסרת להחם בהן חמין ולהשליך במקוה מפני הצינה ואף לפירוש רבי' שלמה שפירש לרחוץ בחמין יש לפרש שלאחר שתעלה מן המים הצוננים תכנס בחמין להחם גופה וצשטקי פי' רבינו סעדיה מסרקות מ"מ נכון להחמיר לעשות חפיפה בבל הגוף ולסרוק ראשה במסרק פן נתקשרו השערות דא"ר הונא שם בדף ס"ז נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינה חוצצות שתים איני יודע ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת והלכה בר"י שהוא רבו וצריך להסיר כל גלד וכל מכה מעליה כדאמר רמי בר חמא שם האי ריבדא דכוסילתא פי' מכה של הקזה עד תלתא יומי לא חייצה שעדיין הגלד לח הוא מכאן ואילך חוצץ שנתייבש ונדבק בדוחק על הבשר ואפי' מצטער יסיר הגלד מעל המכה או אבעבועות שחין שעתה לא היה דעתו להסיר וקרוי אינו מקפיד מ"מ רגילות הוא להסיר הכל או ימתין עד שיתרפא ויוכל להסיר בקל כל זה פי' רבינו יצחק בתשובה אחת תניא בתוספתא דמקוואות ספ"ו הצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ופירש ר"ת וכן הוא לקמן מ"ע כ"ז בתשובה אחת שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה תדע שהרי תנן במס' מקוואות אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן עוד אומר רבינו יעקב דאפי' בטיט ובצק אם יש ממנו כל כך מעט שאין מקפיד מיעוטו שאינו מקפיד אין חוצץ אמר מר עוקבא בנידה דף ס"ז ליפלוף שבעין ששנינו במס' מקוואות פ"ט שאינו חוצץ דווקא בלח אבל אם היה יבש חוצץ פי' ליפלוף ליחה לבנה קציא"ה בלע"ז ומה ששנינו במס' מקוואות שם ליפלוף שחוץ לעין חוצץ זהו מפני שסתמו יבש אבל אותו שבתוך העין סתמו לח ולא הוצרך לפרש זה בגוף המשנה ורבינו יעקב מפרש וכן פירשו התוס' שם שחוץ לעין חוצץ בין לח בין יבש אמנם לגירסא דגרסי' שם ה"מ לטהרות ליפלוף וריבדא דכוסילתא אין חוצצין לכל הפחות בדיעבד כאשר בארנו לעיל נהגו הנשים לחתוך הצפרנים קודם הטבילה מפני חששה של טיט ובצק שתחת הצפורן וכשאירע טבילה בחה"מ תחתוך צפורניה בשיניה או דרך שינוי דבמו"ק אמרינן ד' י"ח וכל הסוגיא בתו' שם דאין איסור לגלח הצפרנים במועד אלא בגנוסטרי פי' במספרים ושמ' ה"ה בסכין שגם בסכין רגילות הוא לגלחם או שפחתה גויה תגלחם לה וכן נכון לעשות דאע"ג דאמירה לגוי שבות במועד בכאן במקום מצוה מותר ויותר טוב בעניין זה משתעשה היא בעצמה ואם אין לה גויה תנקר בעצמה בטוב דטיט שתחת הצפורן ודייה אמנם רב אלפס במ"ק פסק דבח"ה מותר אף בגנוסטרי ומה שאוסר לשם זהו דווקא באבל ודבריו כתבתי בהל' חה"מ שנינו במקוואות פ"י חץ שהוא תחוב באדם בזמן שנראה חוצץ אם אין נראה טובל ואוכל בתרומתו ותניא בתוספתא שם בפ' בתרא אם קרם עליו העור ד"ה אינו חוצץ ומפרש רבינו יצחק שהחץ או הקוץ שמדברת בו הברייתא היה נראה אם לא היתה הקרימה של עור אבל אם הוא כל כך בעומק שאינו נראה אינו חוצץ אפי' בלא קרימה כדמשמע בהמשנה שם ואשה שהשתינה ומצאה דם בתוך מימי רגליה פסקו שמואל ורבי אבא כרבי יוסי שאומר בפ' האשה דף נ"ט שהיא טהורה והטעם הוא מפני שדם זה מן המקור לא בא אלא ממקום מי רגלים שם דף ס"ה ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש פי' כגון שרואה דם לאחר תשמיש מיד או אחר זמן מבואר שם דף י"ד כדי שתרד מן המטה ותבדוק עצמה שבכך הוי חיוב אשם תלוי וכל שכן אם נמצא הדם על שלו כשפירש ממנה בזה העניין קרוי מחמת תשמיש הרי זו מותרת עוד לשמש פעם שנייה לאחר שתטהר ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש מותרת עוד לשמש פעם שלישית ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש אומרת הברייתא שם בדף ס"ו שלא תשמש עוד לזה הבעל אלא תתגרש ותנשא לאחר נישאת לשני וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לשלישי נישאת לשלישי וראת' דם מחמת תשמיש משמש פעם ראשונה שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה שם כיצד בודקת עצמה מביא שפופרת פי' קנה של אבר ופיה רצוף שיהא חלק ולא יסרט את הבשר ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו אם נמצא דם על ראש המכחול בראש המוך בידוע שהוא בא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ונאמנת אשה לומר מכה יש לה באותו מקום שממנה יוצאה דם פי' לטהרה שלא בשעת וסתה ותניא בתוספתא דנדה וכולן בודקים אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה מפני שדמיה טהורים ומקשה התלמוד שם כל הסוגיא בדף ס"ו ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות וחוזר ומקשה ותבדוק עצמה בביא' ראשונה של בעל שלישי ומתרץ לפי שאין כל כח הבעילות שוות ופירש רבי' שלמה שכן מקשה התלמוד מתחילה למה תתגרש מן הראשון אלא תבדוק עצמה ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות ומאחר שמזה הטעם יכול להתירה לשני בלא בדיקה מוטב שתתגרש ותנשא לאחר עד שתתחזק בשלש אצבעות ולא השאר לראשון בשגגת כרת משמע לפירושו שאסור' לשמש עוד לבעל ראשון אפי' בבדיקה מאחר שהוחזקה לו ג"פ וגם יכולה למצא היתר לעצמה להתגרש ולינשא לשני בלא בדיקה וקשה לרבינו יצחק על זה דאם לראשון אסורה אף בבדיקה א"כ לבו של בעל שני ושלישי נוקפו ופורש ועוד מקשה רבינו יצחק לפירושו שמסתמא שכמו שקושיא שניה שמקש' התלמוד ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי ולמה מותרת לו בלא בדיקה ומתרץ לפי שאין כל הכחות שוות כמו כן מסתמא מקשה מתחיל' למה מותרת לשני בלא בדיקה הלא הוחזקה כבר ג"פ א"כ תבדוק עצמה תחילה ומתרץ אין חזקה של בעל ראשון קרויה חזקה לבעל שני דאין כל האצבעות שוות ואפי' ראתה לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני אבל ודאי אם רוצה לבדוק את עצמה ולישאר לראשון הרשות בידה כמו שמותרת לבעלה שלישי ע"י בדיקה ומה שלא פי' התנא הבדיקה לאחר פעם שלישית של ראשון כדי שתשאר עמו כמו שפירש לבעל שלישי נראה דמשום עצה טובה דהשתא מותרת לשני בלא בדיקה מטעם ספק ספיקא שמא לא בא דם מן המקור אלא מן הצדדין ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני דאין כל האצבעות שוות אבל אם היתה בודקת לראשון ותראה דם בראש מכחול שעכשיו נתברר שמן המקור בא לא תהא מותר' לשני מטעם שאין כל האצבעות שוות בלבד ולפי פירוש זה אם אוהבת בעלה הראשון ורוצה ליכנס בספק זה שתהא אסורה לכל אדם ועגונה כל ימיה אם תראה בראש המכחול הרשות בידה לבדוק עצמה תחת הראשון וכן משמע בתוספ' דנדה דמותרת לראשון בבדיקה ששונה שם עד כמה מותרת לינשא עד שלשה אנשים יתר מכאן אסורה לשמש עד שתבדוק ואינו מפר' שמביא' רביעית דראשון אסורה אף בבדיקה משמע שעיקר' נשנית להשמיענו היתר בלא בדיק' ועוד האריך ר"י בתשובתו להרב רבינו ברוך מריגנש"פורק ודווקא ברואה מיד לאחר תשמיש כשיעור שפירשתי בתחלת השמועה אבל אם ראת' לאחר זמן שפירשתי אינה אסורה לו בכך אפי' פעמים רבות אלא מותרת לו לאחר שבעה נקיים וטבילתה ואם יש רופא שסבור לרפאותה ולעצור הדם מלבא ע"י תשמיש טוב הדבר לנסות את הרפואה פעם ראשונה ושניה קודם שהוחזקה אבל לאחר פעם שלישית צריך להתיישב אם תוכל לסמוך על הרפואה ואפי' הוא רופא מומחה בדבר זה ולשמש אח"כ פעם רביעית פוסק רבינו יצחק בתוס' דנדה בד"ה והילכתא דף ס"ח דנדה שאירע טבילתה ליל תשעה באב אסורה לטבול ואין הלכה כאותה ברייתא דתניא בשבת דף קי"א ובביצה דף י"ח כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין בי"ה שהרי בתענית דף י"ג חולק רבי חנינא סגן הכהנים ואומר כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ואמרי' בירושלמי דביצה על זה הורה רבי לוי כחדא דרבי חנינא סגן הכהנים בנדה דף ס"ו אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים ואין חילוק בין גדולה לקטנה דכשם שגדולה רואה דם מחמת חימוד כן קטנה רואה דם מחמת חימוד ואם נשאת קודם הספירה החתן אסור לישן בחדר שהכלה שם אא"כ יש עמהם אחר באותו חדר כיון שעדיין לא בא מעולם אל אשה זאת אסור להתייחד עמה אולי יהא יצרו תוקפו ויבא עליה באיסור כדאמרי' בכתובות דף ד' שאם פירסה כלה נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים גרסינן בנדה דף ס"ז וכל הסוגיא תמצא שם מבואר בפרש"י שאבוה דשמואל היה עושה לבנותיו מקוואות בימי ניסן ומפרש בשבת דף ס"ה וגם שם מביא בפרש"י ובבכורות דף צ"ה ובנדרים דף מ' שמא ירבו הגשמי' הנוטפין על הזוחלין הנובעים ותניא בת"כ שמיני פ' י' אך מעיין מיעוט לדרוש מעיין מטהר בזוחלי' פי' רבינו יעקב מכח ראיות וכן פירש בה"ג שמעיין מטהר אף כזוחלין וה"ה באשבורן אבל המקוה אינו מטהר אלא במים נחים באשבורן ולא בזוחלין וכיון דרבו נוטפים שהם מי גשמים והם זוחלין פסולי' למקוה ופוסק רבינו יעקב שאנחנו מותרין עתה לטבול בנהרות אף בימי ניסן אע"פ שהן זוחלין דאין לחוש לרבו הנוטפין דהא תניא בתענית דף כ"ה אין לך כל טפה וטפה שיורד מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחיים וכן אומר שמואל שבת דף ס"ה נהרא מכיפיה מיבריך כלו' עיקר מה שגדל הנהר גדל מסלע שלו וממקורו הוא מתברך ושאר דיני מקווה יתבארו בהלכות מקוואות מ"ע רמ"ח שנינו בפ' המפלת שאין צורת הוולד נגמרת פחות מארבעים יום אחד לזכר ואחד לנקבה הילכך המפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה ואפי' ביום הארבעים הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת וטמאה שבועיים אפי' לא ראתה כיולדת נקיבה ואין לה ימי טוהר כלל, שם בדף כ"ד המפלת צורת אדם דקה ביותר ואינה נכרת יפה ה"ז תשב לזכר ולנקבה כלומר שיש לה חומר ימי טומאה דנקיבה וחומר ימי טהרה דזכר וזהו הנקרא שפיר מרוקם אבא שאול אומר שם בדף כ"ה איזהו שפיר מרוקם תחילת ברייתו של אדם כרשון כך גירסת ר"ת ור"ח והתוספ' בתוס' שם כלו' חגב דהכי מתרגמינ' סלעם רשונא ובסוטה דף ס"ה אומר אבא שאול שתחלת ברייתו מטיבורו ולא מראשו, בפ' המפלת דלעיל כל הסוגיא גוייתו כעדשה פי' רש"י הוא הגיד שתי עיניו בשתי טיפות זבוב מרוחקות זו מזו שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבין זה לזה פיו מתוח כחוט השערה וחיתוך רגלים וידים אין לו נתבארה צורתו יותר מזה ועדיין אין ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו ומבי' קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר ואם ראה באותו מקום כשעור' סדוקה הרי זו נקבה ובכל אלו הרקימות של נפלים אין נותנים להם ימי טוהר עד שישעיר הולד כדמסקינן בנדה דף כ"ד חומרא גדולה ההמירו על עצמן בבבל ובא"י ובספרד ובארץ המערב היא ממלכת מרוק שאין נותנין דמי טוהר ליולדת כלל וכל דם שרואה בתוך מלאת סופרת לו ז' נקיים כמו אחר מלאת אבל בלונברדי"אה ואשכנז ואגפיה וצרפת וארץ האי בועלין על דם טוהר כדין התלמוד שחומרא דר' זירא בנדה דף ס"ו ולעיל כמעט בתחילת המצוה אינה אלא בדם טמא ולא ביושבת על דמי טהרה:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְהַנִּדָּה

1 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

הַנִּדָה הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת. הַמְעָרֶה בָּהּ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ חַיָּב כָּרֵת וַאֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כִּשְׁאָר עֲרָיוֹת שֶׁהַבַּת מִתְטַמְּאָה בְּנִדָּה וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם לֵדָתָהּ. וּבַת עֲשָׂרָה יָמִים מְטַמְּאָה בְּזִיבָה וְדָבָר זֶה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין גְּדוֹלָה לִקְטַנָּה לְטֻמְאַת נִדּוֹת וְזָבוֹת: וְאֶחָד הַבָּא עַל הַנִּדָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים וַאֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן. וְאֶחָד הַבָּא עַל יוֹלֶדֶת זָכָר כָּל שִׁבְעָה אוֹ עַל יוֹלֶדֶת נְקֵבָה כָּל אַרְבָּעָה עָשָׂר. אוֹ עַל הַזָּבָה כָּל יְמֵי זוֹבָהּ וּסְפִירָתָהּ. בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשֻׁחְרֶרֶת הַכֹּל בְּכָרֵת שֶׁנֶּאֱמַר בְּנִדָּה ויקרא טו יט "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְּנִדָּתָהּ". וּבְזָבָה נֶאֱמַר ויקרא טו כה "כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה". וּבְיוֹלֶדֶת זָכָר הוּא אוֹמֵר ויקרא יב ב "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא". וּבְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה ויקרא יב ה "וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ": בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַטֻּמְאָה תְּלוּיָה בְּיָמִים בְּשֶׁטָּבְלָה בְּמֵי מִקְוֶה אַחַר הַיָּמִים הַסְּפוּרִים. אֲבָל נִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלוּ בְּמֵי מִקְוֶה הַבָּא עַל אַחַת מֵהֶן אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים חַיָּב כָּרֵת. שֶׁבְּיָמִים וּטְבִילָה תָּלָה הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו יח "וְרַחֲצוּ בַמַּיִם" זֶה בִּנְיַן אָב לְכָל טָמֵא שֶׁהוּא בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיִּטְבֹּל: הָעַכּוּ"ם אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נִדָּה וְלֹא מִשּׁוּם זָבָה וְלֹא מִשּׁוּם יוֹלֶדֶת. וַחֲכָמִים גָּזְרוּ עַל כָּל הָעַכּוּ"ם הַזְּכָרִים וְהַנְּקֵבוֹת שֶׁיְּהוּ כְּזָבִים תָּמִיד בֵּין רָאוּ בֵּין לֹא רָאוּ לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה: כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הַיּוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ ל"ג שֶׁל זָכָר וְס"ו שֶׁל נְקֵבָה הוּא הַנִּקְרָא דַּם טֹהַר. וְאֵין מוֹנֵעַ אֶת הָאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ אֶלָּא טוֹבֶלֶת אַחַר שִׁבְעָה לְזָכָר וְאַחַר אַרְבָּעָה עָשָׂר לִנִקֵבָה וּמִשַׁמֵּשֵׁת מִטָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד: כָּל חַיָּבֵי טְבִילוֹת טְבִילָתָן בַּיּוֹם חוּץ מִנִּדָּה וְיוֹלֶדֶת שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּנִדָּה ויקרא טו יט "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְּנִדָּתָהּ". הַשִּׁבְעָה כֻּלָּן בְּנִדָּתָהּ וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי. וְכֵן יוֹלֶדֶת זָכָר בְּלֵיל שְׁמִינִי וְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר. שֶׁהַיּוֹלֶדֶת כְּנִדָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: נִתְאַחֲרָה יָמִים רַבִּים וְלֹא טָבְלָה כְּשֶׁתִּטְבֹּל לֹא תִּטְבֹּל אֶלָּא בַּלַּיְלָה שֶׁאִם תִּטְבֹּל בַּיּוֹם יִטְעוּ וְתָבוֹא נִדָּה אַחֶרֶת לִטְבֹּל בִּשְׁבִיעִי: הָיְתָה חוֹלָה אוֹ שֶׁהָיָה מְקוֹם הַטְּבִילָה רָחוֹק וְאֵין הַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְהַגִּיעַ לוֹ וְלַחֲזֹר בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי הַלִּסְטִים אוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה אוֹ מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֲלִין שַׁעֲרֵי הַמְּדִינָה בַּלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי אוֹ בַּיָּמִים שֶׁל אַחֲרָיו בַּיּוֹם: כָּל הַנָּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וֶסֶת בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְבַעְלֵיהֶן עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טְמֵאָה אֲנִי אוֹ עַד שֶׁתֻּחְזַק נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. הָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וֶהֱנִיחָהּ טְהוֹרָה כְּשֶׁיָּבוֹא אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁאֹל לָהּ אֲפִלּוּ מְצָאָהּ יְשֵׁנָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לָבוֹא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִדָּה הִיא. וְאִם הֱנִיחָהּ נִדָּה אֲסוּרָה לוֹ עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טְהוֹרָה אֲנִי: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ טְמֵאָה אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי וְדֶרֶךְ שְׂחוֹק אָמַרְתִּי לְךָ תְּחִלָּה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ נֶאֱמֶנֶת. כֵּיצַד. תְּבָעָהּ בַּעְלָהּ וַאֲחוֹתוֹ אוֹ אִמּוֹ עִמָּהּ בֶּחָצֵר וְאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ טְמֵאָה אֶלָּא מִפְּנֵי אֲחוֹתְךָ וְאִמְּךָ שֶׁמָּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי לֹא יִפְרשׁ מִיָּד וְהוּא בְּקִשּׁוּיוֹ שֶׁהֲנָאָה לוֹ בִּיצִיאָתוֹ כְּבִיאָתוֹ. וְאִם פֵּרֵשׁ וְהוּא בְּקִשּׁוּיוֹ חַיָּב כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁבָּעַל נִדָּה. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר עֲרָיוֹת. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. נוֹעֵץ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו בַּקַּרְקַע וְשׁוֹהֶה וְאֵינוֹ מִזְדַּעֲזֵעַ עַד שֶׁיָּמוּת הָאֵיבָר וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמָט מִמֶּנָּה: וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לָבֹא עַל אִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ שֶׁמָּא תִּרְאֶה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו לא "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם". וְכַמָּה. אִם הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בַּיּוֹם אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִתְּחִלַּת הַיּוֹם. וְאִם הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בַּלַּיְלָה אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה: עָבַר וִסְתָּהּ וְלֹא רָאֲתָה מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ אַחַר שֶׁתַּעֲבֹר עוֹנַת הַוֶּסֶת. כֵּיצַד. הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ מִתְּחִלַּת הַיּוֹם. עָבְרוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם וְלֹא רָאֲתָה אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד לָעֶרֶב. וְכֵן אִם הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה וְעָבְרוּ וְלֹא רָאֲתָה אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ: דֶּרֶךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לִבְדֹּק עַצְמָם אַחַר הַתַּשְׁמִישׁ. כֵּיצַד. מְקַנֵּחַ הָאִישׁ עַצְמוֹ בְּמַטְלִית נְכוֹנָה לוֹ וּמְקַנַּחַת הָאִשָּׁה עַצְמָהּ בְּמַטְלִית נְכוֹנָה לָהּ וְרוֹאִין בָּהֶן שֶׁמָּא רָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְהָנִיחַ אִשְׁתּוֹ שֶׁתִּבְדֹּק בְּמַטְלִית שֶׁלּוֹ מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמֶנֶת עַל שֶׁלָּהּ נֶאֱמֶנֶת עַל שֶׁלּוֹ: בְּגָדִים אֵלּוּ שֶׁמְּקַנְּחִין בָּהֶן צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ שֶׁל פִּשְׁתָּן שַׁחֲקִים וּלְבָנִים וְהֵם הַנִּקְרָאִים עֵדִים בְּעִנְיָן זֶה. וְהַבֶּגֶד שֶׁמְּקַנֵּחַ בּוֹ הוּא נִקְרָא עֵד שֶׁלּוֹ. וְהַבֶּגֶד שֶׁמְּקַנַּחַת הִיא בּוֹ נִקְרָא עֵד שֶׁלָּהּ: הַצְּנוּעוֹת אֵין מְשַׁמְּשׁוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּבְדְּקוּ עַצְמָן תְּחִלָּה קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ. וְאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק. לְפִיכָךְ הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּשְׁנֵי עֵדִים אֶחָד לִפְנֵי הַתַּשְׁמִישׁ וְאֶחָד לְאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ. אֲבָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת אֵינָהּ צְרִיכָה עֵד לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא מִשּׁוּם צְנִיעוּת בִּלְבַד. אֲבָל אַחַר תַּשְׁמִישׁ הַכֹּל צְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ אֲפִלּוּ מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה וּזְקֵנָה. וּקְטַנָּה לֹא תְּשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ. אֲבָל בְּתוּלָה וְיוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר אֵינָהּ צְרִיכָה עֵדִים שֶׁהֲרֵי הַדָּם שׁוֹתֵת מִמֶּנָּה: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת אֵינָן צְרִיכִין לִבְדֹּק שְׁנֵי הָעֵדִים שֶׁלָּהֶן עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. אֶלָּא מְקַנֵּחַ הוּא בְּעֵד שֶׁלּוֹ וְהִיא בְּעֵד שֶׁלָּהּ אַחַר כָּל בִּיאָה וּבִיאָה שֶׁל כָּל הַלַּיְלָה וּלְמָחָר יִבְדְּקוּ הָעֵדִים. נִמְצָא הַדָּם עַל עֵד שֶׁלָּהּ אוֹ עַל עֵד שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְקִנְּחָה עַצְמָהּ וְאָבַד הָעֵד הֲרֵי זוֹ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ פַּעַם שְׁנִיָּה עַד שֶׁתִּבְדֹּק בְּעֵד אַחֵר תְּחִלָּה. שֶׁמָּא דָּם הָיָה עַל הָעֵד שֶׁאָבַד: הִנִּיחָה הָעֵד תַּחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת וְנִמְצָא עָלָיו דָּם. אִם מָשׁוּךְ טְמֵאָה שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַקִּנּוּחַ. וְאִם הָיָה עָגֹל טְהוֹרָה שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דַּם מַאֲכֹלֶת שֶׁנֶּהֶרְגָה תַּחַת הַכַּר: קִנְּחָה עַצְמָהּ בְּעֵד הַבָּדוּק לָהּ וְטָחֲתוֹ בִּירֵכָהּ וּלְמָחָר נִמְצָא עָלָיו דָּם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא כְּשֶׁטָּחָה אוֹתָהּ בִּירֵכָהּ נֶהֶרְגָה מַאֲכֹלֶת. קִנְּחָה עַצְמָהּ בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ וְלֹא יָדְעָה אִם הָיָה עָלָיו דָּם קֹדֶם שֶׁתְּקַנֵּחַ בּוֹ אוֹ לֹא הָיָה. נִמְצָא עָלָיו דָּם אִם הָיָה הַדָּם כִּגְרִיס וְעוֹד הֲרֵי זוֹ נִדָּה. הָיָה פָּחוֹת מִכֵּן טְהוֹרָה שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִן הַמַאֲכֹלֶת: מִי שֶׁרָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ כְּשֶׁתִּטְהַר פַּעַם שְׁנִיָּה. רָאֲתָה דָּם בְּפַעַם שְׁנִיָּה מְשַׁמֶּשֶׁת פַּעַם שְׁלִישִׁית. רָאֲתָה דָּם בַּשְּׁלִישִׁית הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עִם בַּעַל זֶה לְעוֹלָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה שָׁם דָּבָר לִתְלוֹת בּוֹ. אֲבָל אִם שִׁמְּשָׁה סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ תּוֹלָה בַּוֶּסֶת. הָיְתָה בָּהּ מַכָּה תּוֹלָה בַּמַּכָּה. וְאִם הָיָה דַּם מַכָּתָהּ מְשֻׁנֶּה מִדָּם שֶׁתִּרְאֶה בְּעֵת הַתַּשְׁמִישׁ אֵינָהּ תּוֹלָה בַּמַּכָּה. וְנֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר מַכָּה יֵשׁ לִי בְּתוֹךְ הַמָּקוֹר שֶׁמִּמֶּנָּה הַדָּם יוֹצֵא וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּם יוֹצֵא מִן הַמָּקוֹר בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ: מִי שֶׁרָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וְאֵין שָׁם דָּבָר לִתְלוֹת בּוֹ הֲרֵי זוֹ תִּתְגָּרֵשׁ וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְשֵׁנִי. נִשֵּׂאת לְשֵׁנִי וְרָאֲתָה דָּם כָּךְ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֲרֵי זוֹ תִּתְגָּרֵשׁ וְתִנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי וְרָאֲתָה דָּם כָּךְ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֲרֵי זוֹ תִּתְגָּרֵשׁ וַאֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא עַד שֶׁתַּבְרִיא מֵחלִי זֶה: כֵּיצַד בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ לֵידַע אִם נִרְפֵּאת אוֹ לֹא נִרְפֵּאת. מְבִיאָה שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל אֲבַר וּפִיהָ רָצוּף לְתוֹכָהּ וּמַכְנֶסֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת עַד מָקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה. וּמַכְנֶסֶת בְּתוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת מִכְחוֹל וּמוֹךְ מֻנָּח עַל רֹאשׁוֹ וְדוֹפֶקֶת אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמּוֹךְ לְצַוַּאר הָרֶחֶם וּמוֹצִיאָה הַמּוֹךְ. אִם נִמְצָא דָּם עַל רֹאשׁ הַמּוֹךְ בְּיָדוּעַ שֶׁהַדָּם שֶׁהִיא רוֹאָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ מִן הַמָּקוֹר. וְאִם לֹא נִמְצָא עַל הַמּוֹךְ כְּלוּם בְּיָדוּעַ שֶׁהַדָּם שֶׁרוֹאָה מִדֹּחַק הַצְּדָדִין וּטְהוֹרָה הִיא וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לַאֲחֵרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת: הָאִשָׁה מִתְטַמֵּאת בְּאֹנֶס בֵּין לְנִדָּה בֵּין לְזִיבוּת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקָּפְצָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אוֹ רָאֲתָה בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף מִתְעַסְּקִין זֶה עִם זֶה וְחָמְדָה וְרָאֲתָה דָּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹאִיל וְרָאֲתָה דָּם מִכָּל מָקוֹם נִטְמֵאת וּמְטַמְּאָה בְּכָל שֶׁהוּא. אֲפִלּוּ רָאֲתָה דָּם טִפָּה כְּחַרְדָּל הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁזָּב מִמֶּנָּה דָּמִים הַרְבֵּה: כָּל הַנָּשִׁים מִתְטַמְּאוֹת בַּבַּיִת הַחִיצוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא הַדָּם לַחוּץ אֶלָּא נֶעֱקַר מִן הָרֶחֶם וְלֹא שָׁתַת הוֹאִיל וְיָצָא מִבֵּין הַשִּׁנַּיִם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַדָּם בִּבְשָׂרָהּ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו יט "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ". וְעַד הֵיכָן הוּא בֵּין הַשִּׁנַּיִם עַד מָקוֹם שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו הָאֵיבָר בִּשְׁעַת גְּמַר בִּיאָה. וּבֵין הַשִּׁנַּיִם עַצְמוֹ כִּלְפָנִים: מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה. הָרֶחֶם שֶׁנּוֹצַר בּוֹ הַוָּלָד הוּא הַנִּקְרָא מָקוֹר. וְהוּא שֶׁדַּם נִדָּה וְזָבָה יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ חֶדֶר לְפִי שֶׁהוּא לִפְנַי וְלִפְנִים. וְצַוַּאר הָרֶחֶם כֻּלּוֹ וְהוּא הַמָּקוֹם הָאָרֹךְ שֶׁמִּתְקַּבֵּץ רֹאשׁוֹ בִּשְׁעַת הָעִבּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל הַוָּלָד וְנִפְתַּח הַרְבֵּה בִּשְׁעַת לֵדָה קוֹרְאִין אוֹתוֹ פְּרוֹזְדוֹר כְּלוֹמַר שֶׁהוּא בֵּית שַׁעַר לַרֶחֶם: וּבִשְׁעַת גְּמַר בִּיאָה הָאֵיבָר נִכְנַס בִּפְרוֹזְדוֹר וְאֵינוֹ מַגִּיעַ עַד רֹאשׁוֹ שֶׁמִּבִּפְנִים אֶלָּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְעַט לְפִי הָאֶצְבָּעוֹת. וּלְמַעְלָה מִן הַחֶדֶר וּמִן הַפְּרוֹזְדוֹר בֵּין חֶדֶר לִפְרוֹזְדוֹר הוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים שֶׁל אִשָּׁה. וְהַשְּׁבִילִים שֶׁבָּהֶן מִתְבַּשֶּׁלֶת שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלָּהּ מָקוֹם זֶה הוּא הַנִּקְרָא עֲלִיָּה. וּכְמוֹ נֶקֶב פָּתוּחַ מִן הָעֲלִיָּה לְגַג הַפְּרוֹזְדוֹר וְנֶקֶב זֶה קוֹרְאִין אוֹתוֹ לוּל. וְהָאֵיבָר נִכְנַס לִפְנִים מִן הַלּוּל בִּשְׁעַת גְּמַר בִּיאָה: דָּם הַבָּא מִן הַחֶדֶר כֻּלּוֹ טָמֵא חוּץ מִדַּם טֹהַר שֶׁהַתּוֹרָה טִהֲרַתּוּ וְדַם קֹשִׁי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְדַם הָעֲלִיָּה כֻּלּוֹ טָהוֹר שֶׁהוּא כְּמוֹ דַּם מַכָּה שֶׁבַּמֵּעַיִם אוֹ בַּכָּבֵד אוֹ בְּכוּלְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְדָם הַנִּמְצָא בַּפְּרוֹזְדוֹר אִם נִמְצָא מִן הַלּוּל וּלְפָנִים הֲרֵי זֶה טָמֵא שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַחֶדֶר. וְחַיָּבִין עָלָיו עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְשׂוֹרְפִין עָלָיו תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא מִן הָעֲלִיָּה יָרַד דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב. שֶׁרֹב הַדָּמִים הַנִּמְצָאִין כָּאן מִן הַחֶדֶר. נִמְצָא הַדָּם בַּפְּרוֹזְדוֹר חוּץ לַנֶּקֶב הֲרֵי טֻמְאָתוֹ בְּסָפֵק שֶׁמָּא מִן הַחֶדֶר בָּא אוֹ מִן הָעֲלִיָּה שָׁתַת דֶּרֶךְ הַלּוּל. לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עָלָיו תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ: לֹא כָּל מַשְׁקֶה הַבָּא מִן הַחֶדֶר מְטַמֵּא אֶלָּא הַדָּם בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו יט "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ". לְפִיכָךְ אִם שָׁתַת מִן הָרֶחֶם לֹבֶן אוֹ מַשְׁקֶה יָרֹק אַף עַל פִּי שֶׁסְּמִיכָתוֹ כְּדָם הוֹאִיל וְאֵין מַרְאָיו מַרְאֶה דָּם הֲרֵי זֶה טָהוֹר: וַחֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה וְהַשְּׁאָר טְהוֹרִין. וְאֵלּוּ הֵן. הָאָדֹם. וְהַשָּׁחוֹר. וּכְקֶרֶן כַּרְכֹּם. וּכְמֵימֵי אֲדָמָה. וּכְיַיִן הַמָּזוּג: הָאָדֹם כֵּיצַד הוּא עֵינוֹ. כְּעַמּוּד שֶׁיָּצָא רִאשׁוֹן מִדַּם הַקָּזָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, נוֹתֵן הַדָּם בְּכוֹס וּמַקִּיף לוֹ וְרוֹאֵהוּ. וְהַשָּׁחוֹר כְּעֵין הַדְּיוֹ הַיָּבֵשׁ. כְּקֶרֶן כַּרְכֹּם כֵּיצַד. יָבִיא כַּרְכֹּם לַח בְּגוּשׁ אֲדָמָה שֶׁעָלָיו וְלוֹקֵחַ מִן הַבָּרוּר שֶׁבּוֹ הַקָּנֶה הָאֶמְצָעִי שֶׁלּוֹ שֶׁכֻּלּוֹ כְּמוֹ קָנֶה הוּא וּבְכָל אֶחָד וְאֶחָד שְׁלֹשָׁה קָנִים וּבְכָל קָנֶה שְׁלֹשָׁה עָלִים וּמַקִּיף הַדָּם לֶעָלֶה הָאֶמְצָעִי שֶׁבַּקָּנֶה הָאֶמְצָעִי וְרוֹאֶה בּוֹ. כְּמֵימֵי אֲדָמָה כֵּיצַד. יָבִיא אֲדָמָה מִבִּקְעַת סִיכְנֵי וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁהִיא אֲדֻמָּה וְנוֹתֵן עָלֶיהָ מַיִם בִּכְלִי עַד שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּיִם עַל הֶעָפָר כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. וְאֵין שִׁעוּר לַמַּיִם וְלֹא לֶעָפָר. וּמְעַכְּרָן בִּכְלִי וּמְשַׁעֵר בָּהֶן לִשְׁעָתוֹ וּבִמְקוֹמוֹ כְּשֶׁהֵן עֲכוּרִין. וְאִם צָלְלוּ חוֹזֵר וּמְעַכְּרָן: אַרְבָּעָה מַרְאוֹת הַלָּלוּ אִם הָיָה מַרְאֵה הַדָּם כְּמַרְאֵה כָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹ עָמֹק מֵהֶן הֲרֵי זֶה טָמֵא. הָיָה דִּיהָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כֵּיצַד. הָיָה הַדָּם שָׁחוֹר יֶתֶר מִכִּדְיוֹ הַיָּבֵשׁ טְמֵאָה. הָיָה פָּחוֹת מִמֶּנּוּ כְּגוֹן שֶׁהָיָה מַרְאֵהוּ כְּעֵין הַזַּיִת הַשָּׁחוֹר אוֹ כְּעֵין הַזֶּפֶת אוֹ כְּעֵין הָעוֹרֵב הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן בִּשְׁאָר הַשְּׁלֹשָׁה מַרְאוֹת: כְּיַיִן הַמָּזוּג כֵּיצַד. חֵלֶק אֶחָד יַיִן מִן הַיַּיִן הַשָּׁרוֹנִי שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַי וְחָדָשׁ וּשְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם. הָיָה מַרְאֵה הַדָּם עָמֹק מִמֶּנּוּ אוֹ דִּיהָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּמֶזֶג זֶה בִּלְבַד. וְנֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר כְּמַרְאֶה זֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו וְהֶחָכָם מְטַמֵּא לָהּ אוֹ מְטַהֵר: כֵּיצַד מַקִּיף וְרוֹאֶה. לוֹקֵחַ הַמַּטְלִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַדָּם בְּיָדוֹ וּמַבִּיט בּוֹ וּבַדְּיוֹ. אוֹ בְּעָלֶה שֶׁל כַּרְכֹּם. אוֹ בְּדַם הַקָּזָה שֶׁבַּכּוֹס. אוֹ בְּמֵימֵי אֲדָמָה. אוֹ בְּמֶזֶג שֶׁבַּכּוֹס. וְעוֹרֵךְ לָהּ כְּפִי מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת וּמְטַמֵּא אוֹ מְטַהֵר. וְאֵינוֹ מַבִּיט בַּזְּכוּכִית שֶׁל כּוֹס מִבַּחוּץ אֶלָּא בַּמַּשְׁקֶה שֶׁבַּכּוֹס. וְיִהְיֶה הַכּוֹס רָחָב מִשְׁקָלוֹ מָנֶה וּמַחֲזִיק שְׁנֵי לוֹגִין כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס בּוֹ הָאוֹרָה וְלֹא יִהְיֶה אָפֵל: אֵין בּוֹדְקִין הַדָּם אֶלָּא עַל גַּבֵּי מַטְלִית לְבָנָה וּבַחַמָּה. וְעוֹשֶׂה צֵל בְּיָדוֹ עַל הַדָּם וְהוּא עוֹמֵד בַּחַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה עֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהִיא. וְלֹא כָּל הָרוֹאֶה צָרִיךְ לְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְאֶה אֶלָּא טְבִיעוּת עַיִן יֵשׁ לְחָכָם בְּדָמִים. וּבְעֵת שֶׁיִּרְאֶה מִיָּד יְטַמֵּא אוֹ יְטַהֵר. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ בְּמַרְאֶה מִן הַמַּרְאוֹת צָרִיךְ לְהַקִּיף וְלַעֲרֹךְ לִדְיוֹ אוֹ לְדַם הַקָּזָה אוֹ לִשְׁאָר הַמַּרְאוֹת: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲדֻמָּה אִם יֵשׁ עִמָּהּ דָּם טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה וַאֲפִלּוּ נִקְרְעָה הַחֲתִיכָה וְנִמְצֵאת מְלֵאָה דָּם הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁאֵין זֶה דַּם נִדָּה אֶלָּא דַּם חֲתִיכָה: הִפִּילָה חֲתִיכָה קְרוּעָה וְדָם אָגוּר בְּתוֹכָהּ טְמֵאָה. הִפִּילָה כְּמִין קְלִפָּה כְּמִין שַׂעֲרָה כְּמִין עָפָר כְּמוֹ יַבְחוּשִׁין אִם הָיָה מַרְאֵה דְּבָרִים אֵלּוּ אָדֹם תַּטִּיל לְמַיִם פּוֹשְׁרִין. אִם נִמּוֹחוּ הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה שֶׁדָּם הוּא וְקָפָה וְכָל הָרוֹאָה דָּם יָבֵשׁ טְמֵאָה. וְאִם שָׁהוּ בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְאַחַר כָּךְ נִמּוֹחוּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק טְמֵאָה. לֹא נִמּוֹחוּ מֵעֵת לְעֵת הֲרֵי אֵלּוּ מִמַּכָּה וּטְהוֹרָה הִיא: הִפִּילָה כְּמִין חֲגָבִים כְּמִין דָּגִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אִם יֵשׁ עִמָּהֶן דָּם טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה: הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה שְׁפוֹפֶרֶת בַּפְּרוֹזְדוֹר וְרָאֲתָה הַדָּם בְּתוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו יט "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" עַד שֶׁתִּרְאֶה בִּבְשָׂרָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַנָּשִׁים רוֹאוֹת. וְאֵין דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לִרְאוֹת בִּשְׁפוֹפֶרֶת: הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁתִּינָה מַיִם וְיָצָא דָּם עִם מֵי רַגְלַיִם. בֵּין שֶׁהִשְׁתִּינָה וְהִיא עוֹמֶדֶת בֵּין שֶׁהִשְׁתִּינָה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. וַאֲפִלּוּ הִרְגִּישׁ גּוּפָהּ וְנִזְדַּעְזְעָה אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁהַרְגָּשַׁת מֵי רַגְלַיִם הִיא זוֹ שֶׁאֵין מֵי רַגְלַיִם מִן הַחֶדֶר וְדָם זֶה דַּם מַכָּה הוּא בַּחַלְחֹלֶת אוֹ בַּכּוּלְיָא: דַּם בְּתוּלִים טָהוֹר הוּא וְאֵינוֹ לֹא דַּם נִדָּה וְלֹא דַּם זִיבָה שֶׁאֵינוֹ מִן הַמָּקוֹר אֶלָּא כְּמוֹ דַּם חַבּוּרָה. וְכֵיצַד דִּין הַבְּתוּלָה בְּדָמִים. אִם נִשֵּׂאת קְטַנָּה בֵּין לֹא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ בֵּין שֶׁרָאֲתָה דָּם בְּבֵית אָבִיהָ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה שֶׁכָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה מֵחֲמַת הַמַּכָּה הוּא. וְאִם רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה הֲרֵי זוֹ נִדָּה: נִשֵּׂאת כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה אִם לֹא רָאֲתָה מִיָּמֶיהָ דָּם הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ אַרְבָּעָה יָמִים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת וְהוּא שֶׁלֹּא חָיְתָה הַמַּכָּה. וְאִם רָאֲתָה דָּם בְּבֵית אָבִיהָ וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת אֵין לוֹ לָבֹא עָלֶיהָ אֶלָּא בְּעִילָה רִאשׁוֹנָה וּפוֹרֵשׁ וְיִהְיֶה דַּם בְּתוּלִים זֶה כְּאִלּוּ הִיא תְּחִלַּת נִדָּה. וּבוֹגֶרֶת שֶׁלֹּא רָאֲתָה מִיָּמֶיהָ נוֹתְנִין לָהּ כָּל לַיְלָה הָרִאשׁוֹן: אַרְבָּעָה לֵילוֹת שֶׁנּוֹתְנִין לְנַעֲרָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּסֵרוּגִין בּוֹעֵל לַיְלָה הָרִאשׁוֹן וּמַמְתִּין אֲפִלּוּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים אוֹ שְׁלֹשָׁה וּבוֹעֵל לַיְלָה שֵׁנִי. וְהוּא שֶׁלֹּא חָיְתָה הַמַּכָּה: וְכֵן קְטַנָּה שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה אֲפִלּוּ לֹא חָיְתָה שָׁנָה הֲרֵי זֶה בּוֹעֵל כָּל הַשָּׁנָה בֵּין בְּסֵרוּגִין בֵּין בְּיוֹם אַחַר יוֹם: קְטַנָּה שֶׁנִּשֵּׂאת וְנַעֲשֵׂית נַעֲרָה תַּחַת בַּעְלָהּ וַעֲדַיִן הַדָּם שׁוֹתֵת מֵחֲמַת הַמַּכָּה כָּל בְּעִילוֹת שֶׁבָּעַל כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה נֶחְשָׁבוֹת לוֹ כְּלַיְלָה אֶחָד וּמַשְׁלִימִין לוֹ כָּל אַרְבָּעָה יָמִים בִּימֵי הַנַּעֲרוּת. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ בִּימֵי הַנַּעֲרוּת בְּסֵרוּגִין וּבָעַל בְּכָל שְׁנֵי חֳדָשִׁים לַיְלָה אֶחָד הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְהוּא שֶׁלֹּא חָיְתָה הַמַּכָּה: כֵּיצַד יוֹדְעִין אִם חָיְתָה הַמַּכָּה אוֹ לֹא חָיְתָה. הָיְתָה רוֹאָה הַדָּם בְּעֵת שֶׁתַּעֲמֹד וּכְשֶׁתֵּשֵׁב לֹא תִּרְאֶה וּבְעֵת שֶׁתֵּשֵׁב עַל הַקַּרְקַע תִּרְאֶה וְאִם תֵּשֵׁב עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת לֹא תִּרְאֶה עֲדַיִן לֹא חָיְתָה הַמַּכָּה. פָּסַק הַדָּם וְלֹא רָאֲתָה כְּלָל בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין יוֹשֶׁבֶת עַל הַכַּר כְּבָר חָיְתָה הַמַּכָּה. וְכֵן אִם לֹא פָּסַק כְּלָל אֶלָּא תִּרְאֶה הַדָּם וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת אֵין זֶה דַּם מַכָּה אֶלָּא דַּם נִדָּה: הָיְתָה רוֹאָה בְּעֵת תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה מֵחֲמַת הַמַּכָּה. שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְלֹא רָאֲתָה דָּם וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם שֶׁלֹּא מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה דַּם נִדָּה: הַבּוֹעֵל בְּתוּלָה וְלֹא יָצָא מִמֶּנָּה דָּם וְחָזַר וּבְעָלָהּ וְיָצָא דָּם אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה הֲרֵי זֶה דַּם נִדָּה שֶׁאִלּוּ הָיָה דַּם בְּתוּלִים הָיָה בָּא בַּתְּחִלָּה. הַבּוֹעֵל פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ וְיָצָא דָּם הֲרֵי זֶה דַּם בְּתוּלִים: דַם הַנִּדָּה וְדַם הַזָּבָה וְדַם הַקֹּשִׁי וְדַם יוֹלֶדֶת וְדַם טֹהַר שֶׁל יוֹלֶדֶת כֻּלּוֹ דָּם אֶחָד הוּא וּמִן הַמָּקוֹר הוּא בָּא. וּמַעֲיָן אֶחָד הוּא. וּבִזְמַנִּים בִּלְבַד הוּא שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה דִּינוֹ וְתִהְיֶה רוֹאָה דָּם זוֹ טְהוֹרָה. וְזוֹ נִדָּה. וְזוֹ זָבָה: כֵּיצַד. כְּשֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה דָּם תְּחִלָּה אוֹ כְּשֶׁתִּרְאֶה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וְהוּא הָעֵת שֶׁקָּבְעָה לְנִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ נִדָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. בֵּין רָאֲתָה כָּל שִׁבְעָה בֵּין שֶׁלֹּא רָאֲתָה אֶלָּא טִפָּה רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. רָאֲתָה דָּם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הֲרֵי זֶה דַּם זִיבָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּלֹא עֵת נִדָּתָהּ: וְכֵן כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בְּתוֹךְ הַיָּמִים שֶׁבֵּין וֶסֶת נִדָּה לְוֶסֶת נִדָּה הֲרֵי הוּא דַּם זִיבָה. וַהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין בֵּין זְמַן נִדָּה לִזְמַן נִדָּה אֶלָּא אַחַד עָשָׂר יוֹם בִּלְבַד: כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁנִּקְבְּעָה לָהּ וֶסֶת בִּתְחִלָּתָן הֵן הַנִּקְרָאִין יְמֵי נִדָּתָהּ. בֵּין רָאֲתָה בָּהֶן דָּם בֵּין לֹא רָאֲתָה בָּהֶן דָּם. וּמִפְּנֵי מָה נִקְרָאִין יְמֵי נִדָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְנִדָּה. וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶם דַּם נִדָּה יֵחָשֵׁב: וְכָל אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁאַחַר הַשִּׁבְעָה הֵן הַנִּקְרָאִין יְמֵי זִיבָתָהּ. בֵּין רָאֲתָה בָּהֶן דָּם בֵּין לֹא רָאֲתָה. וְלָמָּה נִקְרָאִין יְמֵי זִיבָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְזִיבָה. וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶן דַּם זִיבָה יֵחָשֵׁב. וְהִזָּהֵר בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן יְמֵי נִדָּתָהּ וִימֵי זִיבָתָהּ: כָּל יְמֵי הָאִשָּׁה מִיּוֹם שֶׁיִּקָּבַע לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיֵּעָקֵר הַוֶּסֶת לְיוֹם אַחֵר תִּסְפֹּר לְעוֹלָם שִׁבְעָה מִתְּחִלַּת יוֹם הַוֶּסֶת וְאַחֲרֵיהֶן אַחַד עָשָׂר וְאַחֲרֵיהֶן שִׁבְעָה וְאַחֲרֵיהֶן אַחַד עָשָׂר. וְתִזָּהֵר בַּמִּנְיָן כְּדֵי שֶׁתֵּדַע בְּעֵת שֶׁתִּרְאֶה דָּם אִם בִּימֵי נִדָּה רָאֲתָה אוֹ בִּימֵי זִיבָה. שֶׁכָּל יָמֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה כָּךְ הֵן שִׁבְעָה יְמֵי נִדָּה וְאַחַד עָשָׂר יְמֵי זִיבָה. אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיקָה הַלֵּדָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר: אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם בִּימֵי זִיבָתָהּ יוֹם אֶחָד בִּלְבַד אוֹ שְׁנֵי יָמִים זֶה אַחַר זֶה נִקְרֵאת זָבָה קְטַנָּה וְנִקְרֵאת שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ זָבָה גְּמוּרָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת זָבָה גְּדוֹלָה וְנִקְרֵאת זָבָה סְתָם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו כה "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים" מִעוּט יָמִים שְׁנַיִם רַבִּים שְׁלֹשָׁה: אֵין בֵּין זָבָה גְּדוֹלָה לְזָבָה קְטַנָּה אֶלָּא סְפִירַת שִׁבְעָה וַהֲבָאַת קָרְבָּן. שֶׁזָּבָה גְּדוֹלָה צְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְזָבָה קְטַנָּה אֵינָהּ סוֹפֶרֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וְזָבָה גְּדוֹלָה מְבִיאָה קָרְבָּן כְּשֶׁתִּטְהַר וְזָבָה קְטַנָּה אֵינָהּ מְבִיאָה קָרְבָּן כְּשֶׁתִּטְהַר. אֲבָל לְעִנְיַן טֻמְאָה וְאִסּוּר בִּיאָה שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת: כֵּיצַד. רָאֲתָה דָּם בִּימֵי זִיבָתָהּ. בֵּין שֶׁרָאֲתָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה בֵּין שֶׁרָאֲתָה בְּסוֹף הַיּוֹם. הֲרֵי אוֹתוֹ הַיּוֹם כֻּלּוֹ טָמֵא וּכְאִלּוּ לֹא פָּסַק הַדָּם מֵעֵת שֶׁרָאֲתָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַלַּיְלָה. וְאִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם בַּלַּיְלָה מַשְׁכֶּמֶת לְמָחָר וְטוֹבֶלֶת אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַיּוֹם. אִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם הֲרֵי זֶה יוֹם אֶחָד טָהוֹר כְּנֶגֶד הַיּוֹם הַטָּמֵא וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב: רָאֲתָה דָּם גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בֵּין בְּלֵילוֹ בֵּין בְּיוֹמוֹ אַחַר שֶׁטָּבְלָה הֲרֵי הַיּוֹם הַשֵּׁנִי טָמֵא וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי. אִם לֹא רָאֲתָה מַשְׁכֶּמֶת לְמָחָר וְטוֹבֶלֶת אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַיּוֹם. אִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם הֲרֵי זֶה יוֹם אֶחָד טָהוֹר כְּנֶגֶד שְׁנֵי יָמִים הַטְּמֵאִים וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב: רָאֲתָה דָּם גַּם בַּשְּׁלִישִׁי בֵּין בְּיוֹמוֹ בֵּין בְּלֵילוֹ הֲרֵי זוֹ זָבָה גְּדוֹלָה וּצְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים טְהוֹרִים בְּלֹא דָּם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו כח "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים" וְגוֹ' וְטוֹבֶלֶת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי מְבִיאָה קָרְבָּנָהּ שְׁנֵי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה: זָבָה קְטַנָּה שֶׁטָּבְלָה בַּלַּיְלָה שֶׁל יוֹם הַשִּׁמּוּר אוֹ זָבָה גְּדוֹלָה שֶׁטָּבְלָה בְּלֵיל שְׁבִיעִי כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה וַהֲרֵי הִיא כְּנִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּתוֹךְ שִׁבְעָה: הַבָּא עַל זָבָה גְּדוֹלָה בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל סְפִירָה אַחַר שֶׁטָּבְלָה אוֹ עַל זָבָה קְטַנָּה בְּיוֹם הַשִּׁמּוּר אַחַר שֶׁטָּבְלָה פָּטוּר מִן הַכָּרֵת. כֵּיוָן שֶׁטָּבְלָה בַּזְּמַן הָרָאוּי לִטְבִילָתָהּ טְהוֹרָה. וּלְאִשָּׁה זוֹ יִהְיֶה לָהּ תַּרְבּוּת רָעָה שֶׁהֲרֵי בְּעִילָתָהּ וּמַגָּעָהּ תְּלוּיִין: כֵּיצַד הֵן תְּלוּיִין. אִם נִשְׁלַם הַיּוֹם אַחַר הַטְּבִילָה וְלֹא רָאֲתָה דָּם הֲרֵי כָּל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ אַחַר טְבִילָתָהּ טָהוֹר וּבְעִילָתָהּ אַחַר הַטְּבִילָה אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ כְּלוּם. וְאִם רָאֲתָה דָּם בְּיוֹם זֶה אַחַר שֶׁטָּבְלָה נִמְצֵאת זָבָה לְמַפְרֵעַ וְכָל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ לְמַפְרֵעַ טָמֵא. וְהִיא וּבוֹעֲלָהּ חַיָּבִין בְּקָרְבָּן. וּלְפִיכָךְ הִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לָעֶרֶב שֶׁלֹּא תָּבִיא עַצְמָהּ לִידֵי סָפֵק: זָבָה שֶׁסָּפְרָה שֵׁשֶׁת יָמִים נְקִיִּים. וּבַשְּׁבִיעִי רָאֲתָה דָּם אֲפִלּוּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה סוֹתֶרֶת הַכּל וְחוֹזֶרֶת לִמְנוֹת מֵאַחַר הַיּוֹם הַטָּמֵא שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים: פָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע בְּתוֹךְ יְמֵי הַסְּפִירָה סוֹתֶרֶת יוֹם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי שֶׁסּוֹתֵר יוֹם אֶחָד. רָאֲתָה דָּם בַּעֲשִׂירִי מִימֵי זִיבָתָהּ וּבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁתֵּים עָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה אֵינָהּ זָבָה גְּדוֹלָה. אֶלָּא יָצָאת מִזִּיבוּת קְטַנָּה לְנִדָּה שֶׁיּוֹם שְׁנֵים עָשָׂר מַתְחֶלֶת נִדָּתָהּ וְהָרוֹאָה בִּימֵי נִדָּתָהּ אֵינָהּ זָבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: וּמַה הוּא זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ויקרא טו כה "אוֹ כִּי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ". שֶׁאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ זָבָה. כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה בַּשְּׁמִינִי לְנִדָּתָהּ וּבַתְּשִׁיעִי וּבָעֲשִׂירִי שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי מֵהָאַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵן יְמֵי זִיבָתָהּ. רָאֲתָה דָּם בַּי"א מִימֵי זִיבָתָהּ וְטָבְלָה לָעֶרֶב שֶׁהוּא לֵיל י"ב וְשִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה וּבוֹעֲלָהּ טָמֵא וְעוֹשִׂין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֵינָם חַיָּבִים כָּרֵת מִפְּנֵי שֶׁאֵין יוֹם י"ב מִצְטָרֵף לְיוֹם י"א לַעֲשׂוֹת זָבָה. הוֹעִילָה לָהּ טְבִילַת לֵיל זֶה לְהַצִּילָהּ מִן הַקָּרְבָּן: טָבְלָה בְּיוֹם י"ב אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לָעֶרֶב כְּדִין כָּל זָבָה קְטַנָּה. וְאִם עָבַר וּבְעָלָהּ שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וַאֲפִלּוּ רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּיוֹם י"ב אֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁזֶּה דַּם נִדָּה הוּא וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לַיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו: רָאֲתָה דָּם בְּסוֹף שְׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְרָאֲתָה בַּתְּשִׁיעִי וּבַעֲשִׂירִי הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה בְּלֵיל שְׁמִינִי הָיְתָה וְנִמְצֵאת שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה מִתְּחִלַּת יְמֵי זִיבָתָהּ. וְכֵן אִם רָאֲתָה דָּם בַּתְּשִׁיעִי וּבַעֲשִׂירִי מִימֵי זִיבָתָהּ וְרָאֲתָה בְּסוֹף יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא רְאִיָּה אַחֲרוֹנָה בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר הָיְתָה וַהֲרֵי רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה בִּימֵי זִיבָתָהּ: נִדָּה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ וּמָצְאָה שֶׁפָּסַק הַדָּם וַאֲפִלּוּ פָּסַק בְּשֵׁנִי לְנִדָּתָהּ וְשָׁגְגָה אוֹ הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה עַד לְאַחַר נִדָּתָהּ יָמִים רַבִּים וּכְשֶׁבָּדְקָה מָצְאָה טֻמְאָה. אֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא כָּל אוֹתָן הַיָּמִים הָיְתָה טְמֵאָה וְתִהְיֶה זָבָה אֶלָּא כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁלֹּא בָּדְקָה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. בָּדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה טְמֵאָה. אֲפִלּוּ בָּדְקָה בַּשְּׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כְּדֵי לִפְרשׁ מִטֻּמְאַת נִדָּה אֶלָּא הִמְתִּינָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ בָּדְקָה וּמָצָאת טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. וְאִם מָצְאָה טְמֵאָה הֲרֵי זוֹ זָבָה וַדָּאִית שֶׁכֵּיוָן שֶׁבַּתְּחִלָּה מָצְאָה טְמֵאָה וּלְבַסּוֹף טְמֵאָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא פָּסַק. וְיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל נִדָּה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצְאָה בּוֹ טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁמָּצְאָה טְמֵאָה. שֶׁיּוֹם רִאשׁוֹן כֻּלּוֹ הֻחְזַק הַמַּעֲיָן פָּתוּחַ: זָבָה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בָּרִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּמָצְאָה טָהוֹר וְלֹא בָּדְקָה עַד יוֹם שְׁבִיעִי וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה וּכְאִלּוּ בָּדְקָה כָּל שִׁבְעָה וּמָצְאָה טָהוֹר: וְכֵן אִם בָּדְקָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּמָצְאָה טָהוֹר וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. בָּדְקָה בְּיוֹם שְׁלִישִׁי לְזִיבָתָהּ וּמָצְאָה שֶׁפָּסַק הַדָּם וְלֹא בָּדְקָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּבַשְּׁבִיעִי בָּדְקָה וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. וְהוּא הַדִּין לְזָב בְּכָל אֵלּוּ הַבְּדִיקוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר וְעָלוּ לוֹ יְמֵי סְפִירָה: כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא סְפֵק נִדָּה סְפֵק זָבָה צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים מִסָּפֵק וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וּמְבִיאָה קָרְבַּן זָבָה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ: מְעֻבֶרֶת שֶׁהִתְחִילָה לְהִצְטַעֵר וַאֲחָזוּהָ חֶבְלֵי לֵדָה וְהִתְחִיל הַדָּם לָצֵאת קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד אוֹתוֹ הַדָּם הוּא הַנִּקְרָא דַּם הַקֹּשִׁי. וְהֵיאַךְ דִּינוֹ. אִם בָּא בִּימֵי נִדָּתָהּ הֲרֵי הוּא דַּם נִדָּה וַהֲרֵי זוֹ טְמֵאָה נִדָּה. וְאִם בָּא בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּזָבָה ויקרא טו יט "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זוֹבָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד. וּבִלְבַד שֶׁתֵּלֵד וָלָד חַי. אֲבָל אִם הִפִּילָה אֵין קֹשִׁי לִנְפָלִים. אֲפִלּוּ הָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד עִם הַחֲבָלִים וְהַצַּעַר י"ד יוֹם קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד הֲרֵי זֶה דַּם קֹשִׁי וְטָהוֹר. אֲבָל אִם הִתְחִיל הַדָּם קֹדֶם הַלֵּדָה בְּט"ו יוֹם אוֹ יֶתֶר הֲרֵי זֶה דַּם זִיבָה וַהֲרֵי הִיא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא פָּסְקוּ הַצִּירִים וְהַחֲבָלִים וְהַצַּעַר אֶלָּא מִתְקַשָּׁה וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁיָּלְדָה. אֲבָל אִם רָאֲתָה דָּם שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר בִּימֵי זִיבָתָהּ בְּצַעַר וַחֲבָלִים וּפָסַק לָהּ הַצַּעַר וְרָוַח לָהּ מִן הַחֲבָלִים אַחַר הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים וְעָמְדָה בְּנַחַת כ"ד שָׁעוֹת אוֹ יֶתֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק הַדָּם וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הַצַּעַר וְהַחֲבָלִים אַחַר כ"ד שָׁעוֹת הֲרֵי זוֹ זָבָה. שֶׁאִלּוּ הָיָה הַדָּם מֵחֲמַת הַוָּלָד לֹא פָּסַק הַצַּעַר וְלֹא הַחֲבָלִים. וְאִם יָלְדָה אַחֲרֵי כֵן הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב: רָאֲתָה יוֹם אֶחָד בְּלֹא צַעַר וּשְׁנַיִם בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה. אוֹ שְׁנַיִם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם אֶחָד בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה. אוֹ יוֹם בְּקֹשִׁי וְיוֹם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. אֲבָל אִם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד בְּקֹשִׁי וּשְׁנַיִם בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה. אוֹ שְׁנַיִם בְּקֹשִׁי וְאֶחָד בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה. אוֹ יוֹם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם בְּקֹשִׁי וְיוֹם בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. זֶה הַכְּלָל קֹשִׁי סָמוּךְ לַלֵּדָה אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. שֹׁפִי סָמוּךְ לַלֵּדָה הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב: חָל שְׁלִישִׁי לִרְאִיָּתָהּ לִהְיוֹת בְּיוֹם הַלֵּדָה אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּשֹׁפִי אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. שֶׁהֲרֵי יוֹם הַלֵּדָה סָמוּךְ לַקֹּשִׁי. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים וּבַשְּׁלִישִׁי הִפִּילָה וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק יוֹלֶדֶת וּסְפֵק זָבָה: כֵּיצַד דִּין יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת לָעֶרֶב. וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה לָהּ דַּם טֹהַר וּמְבִיאָה קָרְבַּן זָבָה וְקָרְבַּן יוֹלֶדֶת. לְפִיכָךְ אִם יָלְדָה זָכָר אֲפִלּוּ פָּסַק הַדָּם בְּיוֹם הַלֵּדָה סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת. וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה וְסָפְרָה שִׁבְעָה נְקִיִּים וְשָׁלְמוּ עִם י"ד שֶׁל לֵדָה אוֹ לְאַחֲרֵיהֶן הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאִם שָׁלְמוּ יְמֵי הַסְּפִירָה בְּתוֹךְ י"ד הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לֵיל ט"ו: כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁרָאֲתָה דָּם שְׁלֹשָׁה וְסָפְרָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים הֲרֵי עֲשָׂרָה. וַעֲדַיִן הִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לֵיל ט"ו. שֶׁכָּל י"ד הִיא כְּנִדָּה. וְלָמָּה אֵין מַצְרִיכִין אֶת הַיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב לִסְפִירַת שִׁבְעָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַחַר י"ד שֶׁל נְקֵבָה. מִפְּנֵי שֶׁיְּמֵי לֵדָתָהּ וִימֵי נִדָּתָהּ שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בָּהֶן עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת שִׁבְעָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר: יוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁלֹּא פָּסַק דָּמָהּ אֵין לָהּ דַּם טֹהַר. אֶלָּא כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה כְּדַם זִיבָה הוּא. אֲבָל אִם סָפְרָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְשָׁלְמוּ י"ד שֶׁל נְקֵבָה וְטָבְלָה וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים שֶׁל זָכָר וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה הֲרֵי זֶה דַּם טֹהַר: סָפְרָה שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְלֹא טָבְלָה וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ מִיָּד. שֶׁכָּל יְמֵי טֹהַר אֵינָן רְאוּיוֹת לֹא לְנִדָּה וְלֹא לְזִיבָה. אֲבָל עַצְמוֹ שֶׁל דָּם טָמֵא וּמְטַמֵּא כְּדִין דַּם הַנִּדָּה עַד שֶׁתִּטְבּל: הַיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה וְאַחַר י"ד שֶׁלָּהּ נִתְעַבְּרָה וְהִתְחִיל דַּם הַקֹּשִׁי לָבֹא לָהּ בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים הֲרֵי הוּא דַּם טֹהַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קֹשִׁי לִנְפָלִים שֶׁכָּל דָּמִים שֶׁתִּרְאֶה בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר טָהוֹר הוּא עַד שֶׁתַּפִּיל הַוָּלָד. וּכְשֶׁתַּפִּיל תִּהְיֶה טְמֵאָה לֵדָה. אִם הִפִּילָה זָכָר טֻמְאַת זָכָר וְאִם הִפִּילָה נְקֵבָה טֻמְאַת נְקֵבָה. וּמוֹנָה יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי מְלֹאת מִוָּלָד שֵׁנִי. אֲפִלּוּ הָיוּ תְּאוֹמִים וְהִפִּילָה הַיּוֹם אֶחָד וְהִפִּילָה הָאַחֵר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים מוֹנָה לַשֵּׁנִי יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי מְלֹאת: זָבָה שֶׁפָּסַק זוֹבָהּ וְהִתְחִילָה לִמְנוֹת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וּבָא לָהּ דַּם קֹשִׁי בְּתוֹךְ יָמִים נְקִיִּים אֵינוֹ סוֹתֵר. וִימֵי הַקֹּשִׁי עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁבְעָה. וְכֵן אִם יָלְדָה בְּשִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים אֵין הַלֵּדָה סוֹתֶרֶת. וִימֵי הַלֵּדָה עוֹלִין לָהּ לְמִנְיַן שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו כח "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ" כֵּיוָן שֶׁטָּהֲרָה מִזּוֹבָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה טֻמְאָה אַחֶרֶת כְּגוֹן טֻמְאַת לֵדָה אוֹ טֻמְאַת נִדָּה אוֹ טֻמְאַת צָרַעַת הֲרֵי זוֹ סוֹפֶרֶת בָּהֶן. וְאֵין טֻמְאוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן סוֹתְרִין הַסְּפִירָה: יְמֵי לֵדָתָהּ וִימֵי נִדָּתָהּ אִם לֹא רָאֲתָה בָּהֶן דָּם הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְאִם רָאֲתָה בָּהֶן דָּם אֵין עוֹלִין לָהּ יְמֵי הָרְאִיָּה וְלֹא סוֹתְרִין כָּל הַיָּמִים. אֶלָּא מַשְׁלֶמֶת עַל הַיָּמִים שֶׁסָּפְרָה כְּשֶׁיִּפְסֹק הַדָּם. שֶׁאֵין סוֹתֵר הַכּל אֶלָּא רְאִיָּה שֶׁל זוֹב אֲבָל אֵלּוּ סוֹתְרִין יוֹמָן בִּלְבַד: מֵאַחַר שֶׁתָּבִין כָּל הָעִקָּרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ. יִתְבָּאֵר לְךָ מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה דָּם מִן הַמָּקוֹר יוֹם אַחַר יוֹם מֵאָה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם וְלֹא תִּהְיֶה זָבָה. כֵּיצַד. שְׁנַיִם לִפְנֵי נִדָּתָהּ וְשִׁבְעָה יְמֵי נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם לְאַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאַרְבָּעָה עָשָׂר קֹשִׁי. וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה. וְשִׁבְעָה יְמֵי נִדָּה. וּשְׁנַיִם אַחַר יְמֵי נִדָּה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה אַחַר יוֹם מְלֹאת הוּא תְּחִלַּת נִדָּתָהּ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל וְסָתוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם. לְפִיכָךְ הָרוֹאָה דָּם בְּסוֹף יוֹם מְלֹאת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה רָאֲתָה הַדָּם שֶׁהוּא תְּחִלַּת יְמֵי נִדָּתָהּ: כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנִּדָּה שֶׁרָאֲתָה דָּם כָּל שִׁבְעָה מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ בְּלֵיל שְׁמִינִי אַחַר שֶׁתִּטְבּל. וְזָבָה קְטַנָּה מְשַׁמֶּרֶת יוֹם אֶחָד טָהוֹר וְטוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ לָעֶרֶב. וְזָבָה גְּדוֹלָה סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ בְּלֵיל שְׁמִינִי. וְאֵין בֵּין זְמַן נִדָּה לְנִדָּה אֶלָּא אַחַד עָשָׂר יוֹם בִּלְבַד. וּבְאוֹתָן הָאַחַד עָשָׂר תִּהְיֶה זָבָה קְטַנָּה אוֹ גְּדוֹלָה: וּמֵאַחַר שֶׁתִּהְיֶה זוֹכֵר כָּל אֵלּוּ הָעִקָּרִים יִתְבָּאֵר לְךָ זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה כָּל יָמֶיהָ יוֹם תִּרְאֶה דָּם וְיוֹם לֹא תִּרְאֶה בַּתְּחִלָּה מְשַׁמֶּשֶׁת בְּלֵיל שְׁמִינִי וּבְיוֹם שְׁמִינִי שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד אַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. וּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּכָל י"ח יוֹם אַרְבָּעָה לֵילוֹת בִּלְבַד. וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְשַׁמֵּשׁ בַּיָּמִים הַטְּהוֹרִים שֶׁהַיּוֹם הַטָּהוֹר הוּא שׁוֹמֵר לַיּוֹם הַטָּמֵא. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה רוֹאָה הַדָּם בְּכָל יוֹם טָמֵא מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת אֶלָּא בַּשְּׁמִינִי בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד אַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ: הָיְתָה רוֹאָה שְׁנֵי יָמִים טְמֵאִין וּשְׁנֵי יָמִים טְהוֹרִים מְשַׁמֶּשֶׁת בַּשְּׁמִינִי וּבַשְּׁנֵים עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר וּבַעֶשְׂרִים: הָיְתָה רוֹאָה שְׁלֹשָׁה יָמִים טְמֵאִין וּשְׁלֹשָׁה טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁנֵי יָמִים מֵהַשְּׁלֹשָׁה הַטְּהוֹרִין שֶׁאַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. שֶׁהָאֶחָד מֵהֶן שָׁמוּר לַשְּׁנַיִם הַטְּמֵאִין הַסְּמוּכִין לְנִדָּתָהּ. וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה זָבָה גְּדוֹלָה וְאֵין לָהּ שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים: הָיְתָה רוֹאָה אַרְבָּעָה יָמִים טְמֵאִים וְאַרְבָּעָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת יוֹם אֶחָד שֶׁאַחַר נִדָּתָהּ וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם: הָיְתָה רוֹאָה חֲמִשָּׁה יָמִים טְמֵאִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים טְהוֹרִים. מְשַׁמֶּשֶׁת הַשְּׁלֹשָׁה הַסְּמוּכִים לְנִדָּתָהּ וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם: הָיְתָה רוֹאָה שִׁשָּׁה יָמִים טְמֵאִין וְשִׁשָּׁה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת בַּחֲמִשָּׁה יָמִים הַסְּמוּכִים לְנִדָּתָהּ תְּחִלָּה וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם: הָיְתָה רוֹאָה שִׁבְעָה טְמֵאִין וְשִׁבְעָה טְהוֹרִין. מְשַׁמֶּשֶׁת הַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן הַטָּהוֹר הַסָּמוּךְ לְנִדָּתָהּ וְיָבוֹא אַחֲרָיו שָׁבוּעַ טָמֵא תִּקָּבַע בּוֹ זָבָה וְהַשָּׁבוּעַ הַטָּהוֹר שֶׁיָּבוֹא אַחֲרָיו לִסְפִירָה וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ. נִמְצֵאת שֶׁלֹּא שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ בְּאַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת אֶלָּא שָׁבוּעַ אֶחָד. וְכָל יָמֶיהָ מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בְּכָל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שָׁבוּעוֹת. כֵּיצַד. שָׁבוּעַ חֲמִישִׁי הֲרֵי הִיא זָבָה. שָׁבוּעַ שִׁשִּׁי שֶׁהִיא בּוֹ טְהוֹרָה לִסְפִירָה. שָׁבוּעַ שְׁבִיעִי זָבָה. שָׁבוּעַ שְׁמִינִי לִסְפִירָה. שָׁבוּעַ תְּשִׁיעִי שֶׁהִיא רוֹאָה בּוֹ. חֲמִשָּׁה יָמִים מִמֶּנּוּ מִימֵי נִדָּה. וּשְׁנַיִם מִתְּחִלַּת יְמֵי זִיבָה. מְשַׁמֶּרֶת יוֹם אֶחָד מִן הַשָּׁבוּעַ הַעֲשִׂירִי הַטָּהוֹר וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁשָּׁה. שָׁבוּעַ אַחַד עָשָׂר שֶׁהִיא רוֹאָה בּוֹ שְׁנַיִם מִסּוֹף יְמֵי זוֹבָהּ. וַחֲמִשָּׁה מִתְּחִלַּת יְמֵי נִדָּה. וּמְשַׁמֶּשֶׁת חֲמִשָּׁה יָמִים מִשָּׁבוּעַ שְׁנֵים עָשָׂר הַטָּהוֹר. שָׁבוּעַ י"ג זָבָה וְשָׁבוּעַ י"ד לִסְפִירָה. וְכֵן שָׁבוּעַ ט"ו זָבָה. שָׁבוּעַ ט"ז לִסְפִירָה. וְשָׁבוּעַ י"ז זָבָה. וְשָׁבוּעַ י"ח לִסְפִירָה. וְסוֹפֶרֶת עַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁבְּכָל י"ח שָׁבוּעוֹת מְשַׁמֶּשֶׁת י"ח יוֹם. וְאִלּוּ לֹא אֵרַע לָהּ חלִי זֶה וְהָיְתָה שָׁבוּעַ נִדָּה וְי"א יוֹם טְהוֹרָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת בְּכָל הַי"ח שָׁבוּעוֹת י"א שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵן שִׁבְעָה וְשִׁבְעִים יוֹם: וּבִזְמַן שֶׁהִיא רוֹאָה שָׁבוּעַ טָמֵא וְשָׁבוּעַ טָהוֹר מְשַׁמֶּשֶׁת י"ח יוֹם שֶׁהֵם כְּמוֹ רְבִיעַ הַיָּמִים. וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מְשַׁמֶּשֶׁת רְבִיעַ יָמֶיהָ: הָיְתָה רוֹאָה שְׁמֹנָה יָמִים טָמֵא וּשְׁמֹנָה יָמִים טָהוֹר הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת ט"ו יוֹם מִתּוֹךְ מ"ח יָמִים. כֵּיצַד. שְׁמוֹנָה טָמֵא שֶׁבַּתְּחִלָּה שִׁבְעָה מֵהֶן יְמֵי נִדָּתָהּ. וְיוֹם אֶחָד זִיבוּת סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ מְשַׁמֶּרֶת לוֹ יוֹם אֶחָד מִן הַשְּׁמוֹנָה הַטְּהוֹרִין וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁבְעָה. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמוֹנָה טְמֵאִין. מֵהֶן שְׁנַיִם תַּשְׁלוּם יְמֵי זִיבָתָהּ. וְשִׁשָּׁה מִימֵי נִדָּתָהּ. וְיָבוֹאוּ שְׁמֹנָה טְהוֹרִין יוֹם אֶחָד מֵהֶן תַּשְׁלוּם יְמֵי נִדָּתָהּ וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁבְעָה שְׁנִיּוֹת וְאַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמוֹנָה טְמֵאִים. מֵהֶן אַרְבָּעָה תַּשְׁלוּם יְמֵי זִיבָתָהּ. וְאַרְבָּעָה מִימֵי נִדָּתָהּ. נִמְצֵאת זָבָה גְּדוֹלָה וּצְרִיכָה סְפִירַת שִׁבְעָה. יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמֹנָה טְהוֹרִים. סוֹפֶרֶת מֵהֶן שִׁבְעָה וּמְשַׁמֶּשֶׁת יוֹם אֶחָד. נִמְצֵאת מְשַׁמֶּשֶׁת ט"ו יוֹם בְּכָל מ"ח: הָיְתָה רוֹאָה תִּשְׁעָה יָמִים טְמֵאִים וְתִּשְׁעָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמֹנָה יָמִים בְּכָל י"ח יוֹם לְעוֹלָם. כֵּיצַד תִּשְׁעָה הַטְּמֵאִים. שִׁבְעָה מֵהֶן נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם זִיבוּת סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ מְשַׁמֶּרֶת לָהֶן יוֹם אֶחָד מִן הַתִּשְׁעָה הַטְּהוֹרִין וּמְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמוֹנָה וְכֵן לְעוֹלָם: הָיְתָה רוֹאָה עֲשָׂרָה יָמִים טָמֵא וַעֲשָׂרָה טָהוֹר. וּמֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה אֲפִלּוּ אֶלֶף יוֹם טָמֵא וְאֶלֶף יוֹם טָהוֹר יִהְיֶה יְמֵי שִׁמּוּשָׁהּ כְּמִנְיַן זִיבָתָהּ. כֵּיצַד עֲשָׂרָה הַטְּמֵאִים. מֵהֶם שִׁבְעָה נִדָּה וּשְׁלֹשָׁה זִיבָה. עֲשָׂרָה הַטְּהוֹרִים סוֹפֶרֶת מֵהֶן שִׁבְעָה וּמְשַׁמֶּשֶׁת שְׁלֹשָׁה. נִמְצְאוּ יְמֵי הַשִּׁמּוּשׁ שְׁלֹשָׁה וִימֵי הַזָּבוּת שְׁלֹשָׁה. וְכֵן מֵאָה יוֹם טְמֵאִין וּמֵאָה טְהוֹרִין. וּמֵאָה הַטְּמֵאִין שִׁבְעָה מֵהֶן לְנִדָּה וְצ"ג זִיבוּת. הַמֵּאָה הַטְּהוֹרִין שִׁבְעָה מֵהֶן לִסְפִירָה צ"ג לְשִׁמּוּשׁ. וְכֵן אֶלֶף וְכֵן כָּל מִנְיָן וּמִנְיָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ: יֵשׁ אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֶלָּא לֹא תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם וְאֵין לָהּ יוֹם קָבוּעַ לִרְאִיָּתָהּ. וְזֶהוּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת הִיא שֶׁיֵּשׁ לָהּ יוֹם קָבוּעַ. אוֹ מֵעֶשְׂרִים יוֹם לְעֶשְׂרִים יוֹם. אוֹ מִכ"ד יוֹם לְכ"ד יוֹם. אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר: וְקֹדֶם שֶׁיָּבוֹא הַדָּם תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ. מְפַהֶקֶת וּמִתְעַטֶּשֶׁת וְחוֹשֶׁשֶׁת פִּי כְּרֵסָהּ וְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ וְיִסְתַּמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרָהּ אוֹ יֵחַם בְּשָׂרָהּ וְכַיּוֹצֵא בִּמְאֹרָעוֹת אֵלּוּ. וְיָבוֹאוּ לָהּ וְסָתוֹת אֵלּוּ אוֹ אֶחָד מֵהֶן בְּשָׁעָה הַקְּבוּעָה לָהּ מִיּוֹם וֶסְתָּהּ: כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ תְּחִלָּה. וְשֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בְּכָל עוֹנַת הַוֶּסֶת. אִם וֶסְתָּהּ בַּיּוֹם אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאִם וֶסְתָּהּ בַּלַּיְלָה אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה. וּמִתְּחִלַּת יוֹם הַוֶּסֶת תִּסְפֹּר יְמֵי נִדָּתָהּ וִימֵי זִיבָתָהּ לְעוֹלָם: לְפִיכָךְ צְרִיכוֹת הַנָּשִׁים לְהִזָּהֵר בִּוְסָתוֹת עַד שֶׁתֵּדַע הַיּוֹם וְהַשָּׁעָה שֶׁנִּקְבְּעָה בָּהּ וֶסְתָּהּ. הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּיוֹם עֶשְׂרִים וּבָא יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה וּבָא יוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים וְרָאֲתָה הֲרֵי יוֹם עֶשְׂרִים וְיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וְכֵן אִם רָאֲתָה פַּעַם שְׁנִיָּה בְּיוֹם כ"ג וְלֹא רָאֲתָה בְּיוֹם עֶשְׂרִים עֲדַיִן שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. רָאֲתָה פַּעַם שְׁלִישִׁית בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה בְּיוֹם עֶשְׂרִים טָהַר יוֹם עֶשְׂרִים וְנֶעֱקָר הַוֶּסֶת לְיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנּוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: כָּל וֶסֶת שֶׁנִּקְבַּע מֵחֲמַת אֹנֶס אֲפִלּוּ רָאֲתָה בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ וֶסֶת שֶׁמִּפְּנֵי הָאֹנֶס רָאֲתָה. קָפְצָה וְרָאֲתָה קָפְצָה וְרָאֲתָה קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְיָמִים בְּלֹא קְפִיצוֹת. כֵּיצַד. קָפְצָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְרָאֲתָה דָּם. וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם קָפְצָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְרָאֲתָה דָּם. וּלְאַחַר י"ט קָפְצָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְלֹא רָאֲתָה דָּם וּלְאַחַר שַׁבָּת רָאֲתָה בְּלֹא קְפִיצָה. הֲרֵי נִקְבָּע אֶחָד בְּשַׁבָּת אַחַר עֶשְׂרִים. שֶׁהֲרֵי נוֹדַע שֶׁהַיּוֹם גָּרַם לָהּ לִרְאוֹת וְלֹא הַקְּפִיצָה. וּכְבָר נִקְבַּע יוֹם זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: רָאֲתָה יוֹם ט"ו בְּחֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם ט"ז בְּחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו וְיוֹם י"ז בְּחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו וְיוֹם י"ח לְחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו הֲרֵי קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְדִלּוּג. בָּא חֹדֶשׁ רְבִיעִי וְרָאֲתָה בְּיוֹם י"ז עֲדַיִן לֹא נִקְבָּע לָהּ וֶסֶת. וְכָל יוֹם שֶׁרָאֲתָה בּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ לְהַבָּא. כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא תִּרְאֶה טָהַר אוֹתוֹ הַיּוֹם מִן הַוֶּסֶת שֶׁאֵין צָרִיךְ עֲקִירַת שָׁלשׁ פְּעָמִים אֶלָּא יוֹם שֶׁנִּקְבַּע שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: הָיָה דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם ט"ו וְשִׁנְּתָה לְט"ז שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. שִׁנְּתָה לְי"ז הֻתַּר ט"ז וְנֶאֱסַר י"ז וְט"ו בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד. שִׁנְּתָה לְי"ח נֶאֱסַר י"ח וְהֻתְּרוּ כֻּלָּם: הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת יוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁנְּתָה לְיוֹם כ"ב שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. הִגִּיעַ עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה כ"ב וְרָאֲתָה עֲדַיִן שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְרָאֲתָה טָהַר יוֹם כ"ב. שֶׁהֲרֵי חָזְרָה לְוֶסְתָּהּ הַקָּבוּעַ וְנֶעֱקַר כ"ב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְבַּע שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ שֶׁרָאֲתָה בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה יוֹם אֶחָד אֵינָהּ קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּכָל הַשִּׁבְעָה. וְכֵן אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת וֶסֶת בִּימֵי זִיבָתָהּ שֶׁהֵן אַחַד עָשָׂר יוֹם. אֲבָל קוֹבַעַת הִיא וֶסֶת בִּימֵי נִדָּתָהּ שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בָּהֶן. וְאִם נִקְבָּע לָהּ וֶסֶת בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסְתָּהּ. וְכָל וֶסֶת שֶׁקָּבְעָה בִּימֵי זִיבָתָהּ אִם נֶעֶקְרָה אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת נֶעֶקְרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהֵעָקֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁחֶזְקַת דָּמִים מְסֻלָּקִין הֵן לְיָמִים אֵלּוּ: כֵּיצַד חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת. אִם רָאֲתָה דָּם בְּוֶסֶת זוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד תֵּשֵׁב לְנִדָּתָהּ מִסָּפֵק וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וַאֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה בִּשְׁאָר יְמֵי הַוְּסָתוֹת. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זוֹ זָבָה: כָּל אִשָּׁה שֶׁמַּרְבָּה לִבְדֹּק עַצְמָהּ תָּמִיד הֲרֵי זוֹ מְשֻׁבַּחַת וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קְבוּעָה. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא דָּם בְּלֹא שְׁעַת הַוֶּסֶת. וְכָל י"א יוֹם שֶׁל יְמֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי הִיא בָּהֶן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. אֲבָל אַחַר יְמֵי זִיבָתָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק: שָׁכְחָה וְלֹא בָּדְקָה בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה עַד שֶׁתִּבְדֹּק וְתִמָּצֵא טְמֵאָה: הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא בָּדְקָה עַצְמָהּ בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאָה טָמֵא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת וֶסְתָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה. הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְמַפְרֵעַ. וְאֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאֲתָה דָּם. וְאִם מָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה: וְכֵן אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת מַכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּמָּקוֹר אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ הִיא טְהוֹרָה וְהַדָּם טָהוֹר. שֶׁהַוְּסָתוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב: הַסּוּמָא בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ וּמַרְאָה לַחֲבֵרְתָהּ. אֲבָל הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה צְרִיכוֹת פִּקְחוֹת לִבְדֹּק אוֹתָן וְלִקְבֹּעַ לָהֶן וְסָתוֹת וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן: כָּל אִשָּׁה שֶׁטָּעֲתָה וְלֹא יָדְעָה עֵת וֶסְתָּהּ וְרָאֲתָה דָּם חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת. לְפִיכָךְ אִם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם יוֹשֶׁבֶת תַּשְׁלוּם שִׁבְעָה שֶׁמָּא דָּם זֶה בִּימֵי נִדָּתָהּ הִיא. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים שֶׁמָּא בִּימֵי זִיבָתָהּ הִיא עוֹמֶדֶת: וְכֵיצַד הִיא עוֹשָׂה לְתַקֵּן וֶסְתָּהּ וְלֵידַע אִם הִיא זָבָה וַדָּאִית אוֹ סְפֵק זָבָה וְלֵידַע יְמֵי זִיבָתָהּ. הַכּל לְפִי יָמִים שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶן. כֵּיצַד. רָאֲתָה יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם מַשְׁלֶמֶת עֲלֵיהֶן הַשִּׁבְעָה וְתַתְחִיל לִמְנוֹת הָאַחַד עָשָׂר יוֹם מֵאַחַר הַשִּׁבְעָה: רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁמָּא יוֹם אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם בִּתְחִלַּת הַנִּדָּה. וְכֵן אִם רָאֲתָה אַרְבָּעָה שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם הַנִּדָּה וּשְׁנַיִם מִתְּחִלַּת הַנִּדָּה וְיוֹשֶׁבֶת חֲמִשָּׁה תַּשְׁלוּם יְמֵי נִדָּה וְאַחַד עָשָׂר יְמֵי זִיבָה אַחַר הַחֲמִשָּׁה: וְכֵן אִם רָאֲתָה תִּשְׁעָה יָמִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם יְמֵי נִדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה וּמַתְחֶלֶת לִמְנוֹת אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵאַחַר הַתִּשְׁעָה שֶׁפָּסַק הַדָּם. וְכֵן אִם רָאֲתָה אַחַד עָשָׂר יוֹם הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם הַנִּדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה וְנִשְׁאַר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ תִּשְׁעָה: רָאֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם הֲרֵי זוֹ זָבָה וַדָּאִית. שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ מֵהֶן שְׁנַיִם לִפְנֵי הַנִּדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה הֲרֵי שְׁלֹשָׁה לְאַחַר הַנִּדָּה וְיִשָּׁאֵר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ שְׁמוֹנָה. וְכֵן אִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם יִשָּׁאֵר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ שִׁבְעָה וְהֵן יְמֵי הַסְּפִירָה: מָשְׁכָה בִּרְאִיַּת הַדָּם אֲפִלּוּ רָאֲתָה אֶלֶף יוֹם כְּשֶׁיִּפְסֹק הַדָּם סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים. וְאַחַר הַשִּׁבְעָה יַתְחִילוּ יְמֵי הַנִּדָּה לְזוֹ שֶׁטָּעֲתָה: הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַטּוֹעָה אֵינָהּ מוֹנָה מִשֶּׁיִּפְסֹק הַדָּם פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה וְלֹא יוֹתֵר עַל י"ז וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ. כֵּיצַד. רָאֲתָה יוֹם אֶחָד וּפָסַק הַדָּם מוֹנָה י"ז שִׁשָּׁה לְתַשְׁלוּם נִדָּתָהּ וְי"א יְמֵי זִיבָתָהּ וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאִם רָאֲתָה י"ג אוֹ יֶתֶר מוֹנָה שִׁבְעָה מִשֶּׁיִּפְסֹק הַדָּם וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: אֵין הָאִשָּׁה מִתְטַמְּאָה מִן הַתּוֹרָה בְּנִדָּה אוֹ בְּזִיבָה עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ וְתִרְאֶה דָּם וְיֵצֵא בִּבְשָׂרָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְתִהְיֶה טְמֵאָה מֵעֵת שֶׁתִּרְאֶה וּלְהַבָּא בִּלְבַד. וְאִם לֹא הִרְגִּישָׁה וּבָדְקָה וּמָצְאָה הַדָּם לְפָנִים בַּפְּרוֹזְדוֹר הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁבָּא בְּהַרְגָּשָׁה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל הָרוֹאָה כֶּתֶם דָּם עַל בְּשָׂרָהּ אוֹ עַל בְּגָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְגִּישָׁה אַף עַל פִּי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא מָצְאָה דָּם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה וּכְאִלּוּ מָצְאָה דָּם לְפָנִים בִּבְשָׂרָהּ. וְטֻמְאָה זוֹ בְּסָפֵק שֶׁמָּא כֶּתֶם זֶה מִדַּם הַחֶדֶר בָּא: וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל הָרוֹאָה דָּם בְּלֹא עֵת וֶסְתָּהּ וְכָל הָרוֹאָה כֶּתֶם טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד כ"ד שָׁעוֹת. וְאִם בָּדְקָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה וּמָצְאָה טָהוֹר טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד זְמַן בְּדִיקָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ מִדִּבְרֵיהֶם אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְמַפְרֵעַ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֵינָהּ מוֹנָה לְנִדָּתָהּ אוֹ לְכִתְמָהּ אֶלָּא מֵעֵת שֶׁתִּרְאֶה הַדָּם אוֹ שֶׁמָּצְאָה הַכֶּתֶם. וְכָל הָרוֹאָה כֶּתֶם הֲרֵי זוֹ מְקֻלְקֶלֶת לְמִנְיָנָהּ שֶׁמָּא מִן הַחֶדֶר בָּא וְנִתְקַלְקְלָה וֶסְתָּהּ: הָרוֹאָה דָּם בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה לְמַפְרֵעַ אֶלָּא בִּשְׁעָתָהּ בִּלְבַד. וְכֵן מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה בְּתוּלָה וּזְקֵנָה דַּיָּן שְׁעָתָן וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת לְמַפְרֵעַ. אֵיזוֹ הִיא מְעֻבֶּרֶת. מִשֶּׁיֻּכַּר עֻבָּרָהּ. וְהוּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. מֵינִיקָה כָּל כ"ד חֹדֶשׁ אֲפִלּוּ מֵת בְּנָהּ אוֹ גְּמָלַתּוּ אוֹ נְתָנַתּוּ לְמֵינִיקָה: בְּתוּלָה כָּל שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה מֵחֲמַת נִשּׂוּאִין אוֹ מֵחֲמַת לֵדָה. זְקֵנָה כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ תִּשְׁעִים יוֹם סָמוּךְ לְזִקְנָתָהּ. וְאֵי זוֹ הִיא זְקֵנָה כָּל שֶׁקּוֹרְאִין לָהּ זְקֵנָה וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת. מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה וּזְקֵנָה כִּתְמָן כִּרְאִיָּתָן וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ. בְּתוּלָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ וַעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה כִּתְמָהּ טָהוֹר עַד שֶׁתִּרְאֶה דָּם שָׁלֹשׁ וְסָתוֹת: מַה בֵּין כֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ לְכֶתֶם הַנִּמְצָא עַל בִּגְדָהּ. שֶׁהַכֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ אֵין לוֹ שִׁעוּר. וְהַנִּמְצָא עַל הַבֶּגֶד אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּהְיֶה כִּגְרִיס הַקִּלְקִי שֶׁהוּא מְרֻבָּע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ. הָיָה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה טָהוֹר. נִמְצָא טִפִּין טִפִּין אֵין מִצְטָרְפוֹת. הָיָה אָרֹךְ הֲרֵי זֶה מִצְטָרֵף: כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה טָהוֹר וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ. כֵּיצַד. יָשְׁבָה עַל כְּלֵי אֲבָנִים כְּלֵי אֲדָמָה וּכְלֵי גְּלָלִים אוֹ עַל עוֹר הַדָּג אוֹ עַל כְּלִי חֶרֶשׂ מִגַּבּוֹ אוֹ עַל בֶּגֶד שֶׁאֵין בּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְנִמְצָא עֲלֵיהֶן דָּם טְהוֹרָה. אֲפִלּוּ בָּדְקָה הַקַּרְקַע וְיָשְׁבָה עָלֶיהָ וְנִמְצָא כֶּתֶם עַל הַקַּרְקַע כְּשֶׁעָמְדָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה לֹא גָּזְרוּ עַל כֶּתֶם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ. וְלֹא בִּמְקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לָבָן. אֲבָל כְּלֵי צִבְעוֹנִין אֵין חוֹשְׁשִׁין לְכֶתֶם הַנִּמְצָא בָּהֶן. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁתִּלְבַּשׁ הָאִשָּׁה בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין כְּדֵי לְהַצִּילָהּ מִדִּין הַכְּתָמִים: לֹא בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא הַדָּם עַל בְּשָׂרָהּ תִּטְמָא מִשּׁוּם כֶּתֶם עַד שֶׁיִּמָּצֵא כְּנֶגֶד בֵּית הַתֻּרְפָּה. כֵּיצַד. נִמְצָא עַל עֲקֵבָהּ טְמֵאָה שֶׁמָּא נָגַע בְּבֵית תֻּרְפָּה בְּעֵת יְשִׁיבָתָהּ. וְכֵן אִם נִמְצָא עַל שׁוֹקָהּ אוֹ עַל פַּרְסוֹתֶיהָ מִבִּפְנִים וְהֵם הַמְּקוֹמוֹת הַנִּדְבָּקוֹת זוֹ בְּזוֹ בְּעֵת שֶׁתַּעֲמֹד וְתִדְבֹּק רֶגֶל לְרֶגֶל וְשׁוֹק לְשׁוֹק הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. נִמְצָא עַל רֹאשׁ גּוּדַל רַגְלָהּ טְמֵאָה שֶׁמָּא נָטַף מִן הַחֶדֶר עַל רַגְלָהּ בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּתֵז עָלָיו דַּם נִדָּתָהּ כְּשֶׁתְּהַלֵּךְ וְנִמְצָא שָׁם דָּם טְמֵאָה. וְכֵן אִם נִמְצָא הַדָּם עַל יָדֶיהָ אֲפִלּוּ עַל קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ טְמֵאָה שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן. אֲבָל אִם נִמְצָא הַדָּם עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ מִבַּחוּץ אוֹ מִן הַצְּדָדִין וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִמְצָא מִן הַיְרֵכַיִם וּלְמַעְלָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דָּם שֶׁנִּתַּז עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר: הַכֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ שֶׁהוּא אָרֹךְ כִּרְצוּעָה אוֹ עָגל. אוֹ שֶׁהָיוּ טִפִּין טִפִּין. אוֹ שֶׁהָיָה אֹרֶךְ הַכֶּתֶם עַל רֹחַב יְרֵכָהּ. אוֹ שֶׁהָיָה נִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה. הוֹאִיל וְהוּא כְּנֶגֶד בֵּית תֻּרְפָּה הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. וְאֵין אוֹמְרִים אִלּוּ נָטַף מִן הַגּוּף לֹא הָיָה כָּזֶה. שֶׁכָּל דָּם הַנִּמְצָא בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ מַחֲמִירִין בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק: הַכֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל הֶחָלוּק שֶׁלָּהּ מֵחֲגוֹרָהּ וּלְמַטָּה טְמֵאָה מֵחֲגוֹרָהּ וּלְמַעְלָה טְהוֹרָה. נִמְצָא עַל בֵּית יָד שֶׁלָּהּ אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית תֻּרְפָּה טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה: הָיְתָה פּוֹשַׁטְתוֹ וּמִתְכַּסָּה בּוֹ בַּלַּיְלָה כָּל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ דָּם טְמֵאָה. וְכֵן הָאֵזוֹר שֶׁלָּהּ כָּל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ הַדָּם טְמֵאָה: הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת חָלוּק אֶחָד וְשָׁהָה עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר בְּלֹא עֵת נִדָּתָהּ וּבָדְקָה וּמָצְאָה עָלָיו שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים אוֹ כֶּתֶם אֶחָד גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁעוּר שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁמָּא כֶּתֶם נָטַף מִמֶּנָּה בְּכָל יוֹם. וְכֵן אִם לָבְשָׁה שְׁלֹשָׁה בְּגָדִים בְּדוּקִים וְשָׁהוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה יָמִים בִּימֵי זִיבָתָהּ וּמָצְאָה כֶּתֶם בְּכָל אֶחָד מֵהֶן אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה כְּנֶגֶד זֶה הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה: מָצְאָה כֶּתֶם אֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן וּמָצְאָה טָהוֹר וְלֹא בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מָצְאָה זֶה הַכֶּתֶם שֶׁאֵינוֹ כִּשְׁלֹשָׁה כְּתָמִים אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת. וְאִם לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הוֹאִיל וְלֹא בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וְשָׁהָה עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה יָמִים בִּימֵי זִיבָתָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכֶּתֶם כְּדֵי שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים: מָצְאָה כֶּתֶם עַל חֲלוּקָהּ הַיּוֹם וְרָאֲתָה דָּם אַחַר כָּךְ שְׁנֵי יָמִים זֶה אַחַר זֶה. אוֹ שֶׁרָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי רָאֲתָה כֶּתֶם. הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה: הָרוֹאָה כֶּתֶם וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם תּוֹלָה כִּתְמָהּ בִּרְאִיָּתָהּ כָּל מֵעֵת לְעֵת. בֵּין שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵת שֶׁמָּצְאָה הַכֶּתֶם וּמְצָאתָהּ טָהוֹר. בֵּין שֶׁלֹּא בָּדְקָה. אֲבָל הָרוֹאָה כֶּתֶם אַחַר כֶּתֶם בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת אֵינָהּ תּוֹלָה כֶּתֶם בַּכֶּתֶם אֶלָּא אִם כֵּן בָּדְקָה בֵּינֵיהֶם. שֶׁאִם הִפְסִיקָה טָהֳרָה בֵּין הַכְּתָמִים אֵין מִצְטָרְפִין לְמִנְיַן זִיבוּת: כֵּיצַד. רָאֲתָה כֶּתֶם עֶרֶב שַׁבָּת בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִן הַיּוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא יָדְעָה אִם טְהוֹרָה הִיא אִם טְמֵאָה וְרָאֲתָה דָּם אַחַר כָּךְ עַד שָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִיּוֹם הַשַּׁבָּת אֵינָהּ מוֹנָה לַכֶּתֶם. אֶלָּא תּוֹלָה הַכֶּתֶם בִּרְאִיָּה. וְאִם רָאֲתָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וּבְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת תִּהְיֶה זָבָה. רָאֲתָה דָּם בְּיוֹם שַׁבָּת בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה שְׁנֵי יָמִים עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁמָּצְאָה בּוֹ הַכֶּתֶם וּבְשַׁבָּת שֶׁרָאֲתָה הַדָּם שֶׁהֲרֵי אֵין שְׁנֵיהֶם בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת. וְאִם רָאֲתָה הַדָּם בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת חוֹשְׁשִׁין לְזִיבוּת: לֹא רָאֲתָה דָּם בְּשַׁבָּת אֲבָל רָאֲתָה כֶּתֶם אַחֵר בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִיּוֹם הַשַּׁבָּת. אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמָצְאָה טָהוֹר אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא לְכֶתֶם אֶחָד שֶׁהוּא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת. וְאִם לֹא בָּדְקָה וְלֹא יָדְעָה אִם הִפְסִיקָה טָהֳרָה בֵּינֵיהֶן אִם לֹא הִפְסִיקָה הֲרֵי זוֹ מוֹנָה לְעֶרֶב שַׁבָּת וְאִם רָאֲתָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת: רָאֲתָה הַכֶּתֶם הַשֵּׁנִי בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה מִיּוֹם שַׁבָּת בֵּין בָּדְקָה בֵּין לֹא בָּדְקָה הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה שְׁנֵי יָמִים שֶׁהֲרֵי אֵין שְׁנֵיהֶם בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת. וְאִם רָאֲתָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אַחַר מֵעֵת לְעֵת חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת. רָאֲתָה בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִיּוֹם אֶחָד בְּשַׁבָּת כֶּתֶם שְׁלִישִׁי אִם הִפְסִיקָה טָהֳרָה בֵּינֵיהֶן אֵין מִצְטָרְפִין וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת. וְאִם לֹא בָּדְקָה חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת: כָּל כֶּתֶם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא טְמֵאָה בִּגְלָלוֹ אִם יֵשׁ לָהּ דָּבָר לִתְלוֹת בּוֹ וְלוֹמַר שֶׁמָּא כֶּתֶם זֶה מִדָּבָר פְּלוֹנִי הוּא אִם נִמְצָא עַל הַבֶּגֶד הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל. וְאִם נִמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ סְפֵקוֹ טָמֵא וְאֵינָהּ תּוֹלָה בּוֹ. וְאִם הָיָה לָהּ לִתְלוֹת בִּבְשָׂרָהּ יֶתֶר מֵחֲלוּקָהּ אַף עַל בְּשָׂרָהּ תּוֹלָה וּסְפֵקוֹ טָהוֹר: כֵּיצַד. שָׁחֲטָה בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף אוֹ שֶׁנִּתְעַסְּקָה בִּכְתָמִים אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה בְּצַד הָעוֹסְקִין בָּהֶן אוֹ שֶׁעָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים וְנִמְצָא דָּם עַל חֲלוּקָהּ טְהוֹרָה וְתוֹלָה בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמֵּהֶן בָּא הַכֶּתֶם: נִמְצָא הַכֶּתֶם עַל בְּשָׂרָהּ בִּלְבַד אִם הַכֶּתֶם מֵחֲגוֹר וּלְמַטָּה טְמֵאָה. וְאִם נִתְהַפְּכָה וְקָפְצָה אֲפִלּוּ מֵחֲגוֹר וּלְמַעְלָה טְמֵאָה שֶׁאִלּוּ הָיָה דָּם זֶה מִן הַשְּׁחִיטָה אוֹ מִן הַשּׁוּק הָיָה לָהּ שֶׁיִּמָּצֵא גַּם עַל בְּגָדֶיהָ וְהוֹאִיל וְנִמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ וְלֹא בְּבִגְדָּהּ טְמֵאָה: הָיְתָה בָּהּ מַכָּה אַף עַל פִּי שֶׁחָיְתָה אִם יְכוֹלָה לְהִתְגַּלַּע וּלְהוֹצִיא דָּם וְנִמְצָא דָּם עַל בְּשָׂרָהּ תּוֹלָה בַּמַּכָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: נִמְצָא הַכֶּתֶם עַל בְּגָדֶיהָ וּבְשָׂרָהּ כְּאֶחָד תּוֹלָה בְּכָל שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִתְלוֹת. וְתוֹלָה בְּמַאֲכֹלֶת שֶׁמָּא בְּעֵת שֶׁיָּשְׁבָה נֶהֶרְגָה מַאֲכֹלֶת וְדָם זֶה דַּם מַאֲכֹלֶת הוּא. וְעַד כַּמָּה עַד כִּגְרִיס. אֲבָל אִם מָצְאָה הַכֶּתֶם יֶתֶר מִכִּגְרִיס אֵינָהּ תּוֹלָה בְּמַאֲכֹלֶת וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מַאֲכֹלֶת רְצוּצָה בַּכֶּתֶם הוֹאִיל וְהוּא יֶתֶר מִכִּגְרִיס אֵינָהּ תּוֹלָה בְּמַאֲכֹלֶת: וְכֵן תּוֹלָה בִּבְנָהּ וּבְבַעְלָהּ אִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּדָם אוֹ שֶׁהָיוּ יְדֵיהֶן מְלֻכְלָכוֹת אוֹ שֶׁהָיְתָה בָּהֶן מַכָּה תּוֹלָה בָּהֶן וְאוֹמֶרֶת הֵן נָגְעוּ בָּהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה וְדָם זֶה מֵחֲמָתָן הוּא: אֵין מַחֲזִיקִין דָּם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִתְלוֹת בּוֹ. כֵּיצַד. הָיְתָה לָהּ מַכָּה בִּכְתֵפָהּ וְנִמְצָא כֶּתֶם עַל שׁוֹקָהּ. אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא בְּיָדֶיהָ נָגְעָה בַּמַּכָּה וְנָגְעָה בְּמָקוֹם זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אֵין תּוֹלִין בּוֹ בֵּין בְּגוּפָהּ בֵּין בַּחֲלוּקָהּ: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בְּצִפּוֹר אֶחָד וְאֵין בּוֹ אֶלָּא כְּסֶלַע דָּם וְנִמְצָא עַל כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן כֶּתֶם כְּסֶלַע שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. נִתְעַסְּקָה בְּדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנּוּ כֶּתֶם אֶלָּא כִּגְרִיס וְנִמְצָא עָלֶיהָ כֶּתֶם כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה כִּגְרִיס בַּדָּם שֶׁנִּתְעַסְּקָה בּוֹ וְכִגְרִיס בְּמַאֲכֹלֶת. נִמְצָא הַכֶּתֶם יֶתֶר מִכִּשְׁנֵי גְּרִיסִין טְמֵאָה: נִתְעַסְּקָה בְּאָדֹם אֵין תּוֹלָה בּוֹ שָׁחוֹר. נִתְעַסְּקָה בְּעוֹף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי דָּם הַרְבֵּה וְנִמְצָא עָלֶיהָ מַרְאֶה אֶחָד מֵהֶן תּוֹלָה בּוֹ. הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת שְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת אִם יְכוֹלָה לִתְלוֹת תּוֹלָה אַף בַּתַּחְתּוֹן. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתְלוֹת אֵינָהּ תּוֹלָה אַף בָּעֶלְיוֹן. כֵּיצַד. עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם עַל הַתַּחְתּוֹן לְבַדּוֹ תּוֹלָה בְּדַם הַטַּבָּחִים. לֹא עָבְרָה בְּשׁוּק הַטַּבָּחִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם בָּעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה סָפֵק עָבְרָה סָפֵק לֹא עָבְרָה סָפֵק נִתְעַסְּקָה סָפֵק לֹא נִתְעַסְּקָה אֵינָהּ תּוֹלָה: עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲזִירִים אוֹ שֶׁהֵם בָּאִין לָהּ תָּמִיד אֵין חוֹשְׁשִׁין לִכְתָמֶיהָ הַנִּמְצָאִין בַּחֲלוּקָהּ: הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לְנִדָּה בֵּין עַכּוּ"ם בֵּין יִשְׂרְאֵלִית וְחָזְרָה וְלָבְשָׁה אוֹתוֹ קֹדֶם בְּדִיקָה וּמָצְאָה עָלָיו כֶּתֶם הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בַּנִּדָּה שֶׁלָּבְשָׁה אוֹתוֹ. הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְזָבָה קְטַנָּה בַּיּוֹם הַטָּמֵא שֶׁלָּהּ אוֹ לַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר אוֹ לִבְתוּלָה שֶׁדָּמֶיהָ טְהוֹרִין הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ. אֲבָל אִם הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְזָבָה קְטַנָּה בַּיּוֹם הַשָּׁמוּר אוֹ לְזָבָה גְּדוֹלָה בְּשִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְחָזְרָה וְלָבְשָׁה אוֹתוֹ קֹדֶם בְּדִיקָה וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם שְׁתֵּיהֶן מְקֻלְקָלוֹת הַשּׁוֹאֶלֶת וְהַמַּשְׁאֶלֶת אוֹתָהּ שֶׁמָּא מִזּוֹ שֶׁמָּא מִזּוֹ. הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל הַכֶּתֶם אֵינָהּ תּוֹלָה בָּהּ שֶׁאֵין תּוֹלִין כֶּתֶם בְּכֶתֶם: בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וּבָדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה טָהוֹר וְהִשְׁאִילָה הֶחָלוּק לַחֲבֵרְתָהּ וּלְבָשַׁתּוּ וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם כְּשֶׁהֶחֱזִירָתוֹ לָהּ הַשּׁוֹאֶלֶת טְמֵאָה. וְאֵינָהּ תּוֹלָה בְּבַעֲלַת הֶחָלוּק שֶׁהֲרֵי בָּדְקָה אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּשְׁאִילֵהוּ לָהּ: אֲרֻכָּה שֶׁלָּבְשָׁה חֲלוּקָהּ שֶׁל קְצָרָה וְנִמְצָא בּוֹ כֶּתֶם אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית הַתֻּרְפָּה טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה. שֶׁכֶּתֶם זֶה שֶׁל קְצָרָה הוּא: שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם. וְכֵן אִם יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת כְּאַחַת וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן כֻּלָּן טְמֵאוֹת. וְאִם בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן עַצְמָהּ מִיָּד וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְמֵאָה הֲרֵי הַשְּׁתַּיִם טְהוֹרוֹת: בָּדְקוּ כֻּלָּן וּמָצְאוּ עַצְמָן טְהוֹרוֹת תּוֹלָה מִי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִרְאוֹת דָּם בְּמִי שֶׁהִיא רְאוּיָה. וְתִהְיֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה טְהוֹרָה וְהָרְאוּיָה טְמֵאָה. כֵּיצַד. הָיְתָה אַחַת מְעֻבֶּרֶת וְאַחַת אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת הַמְעֻבֶּרֶת טְהוֹרָה וְשֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת טְמֵאָה. מֵינִיקָה וְשֶׁאֵינָהּ מֵינִיקָה הַמֵּינִיקָה טְהוֹרָה. זְקֵנָה וְשֶׁאֵינָהּ זְקֵנָה הַזְּקֵנָה טְהוֹרָה. בְּתוּלָה וְשֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה הַבְּתוּלָה טְהוֹרָה. הָיוּ כֻּלָּן מְעֻבָּרוֹת כֻּלָּן זְקֵנוֹת כֻּלָּן מֵינִיקוֹת כֻּלָּן בְּתוּלוֹת הֲרֵי כֻּלָּן טְמֵאוֹת: שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁעָלוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה וְיָשְׁנוּ כֻּלָּן וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית שְׁלָשְׁתָּן טְמֵאוֹת. תַּחַת הַפְּנִימִית הִיא וְשֶׁבְּצִדָּהּ טְמֵאוֹת וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. תַּחַת הַחִיצוֹנָה הִיא וְשֶׁבְּצִדָּהּ טְמֵאוֹת וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה. וְאִם לֹא עָלוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶם סֵדֶר וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן כֻּלָּן טְמֵאוֹת: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבָּדְקוּ כֻּלָּן וּמָצְאוּ טָהוֹר וְלֹא תּוּכַל אַחַת מֵהֶן לִתְלוֹת בַּחֲבֵרְתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם בָּדְקָה אַחַת וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה וַחֲבֵרְתָהּ לֹא בָּדְקָה תּוֹלָה הַטְּהוֹרָה בְּזוֹ שֶׁלֹּא בָּדְקָה וַהֲרֵי זוֹ שֶׁלֹּא בָּדְקָה טְמֵאָה: כָּל כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל הַבֶּגֶד שֶׁאֵין לָהּ בְּמַה יִּתְלֶה אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא דָּם. וְאִם נִסְתַּפֵּק לָהֶם שֶׁמָּא הוּא דָּם אוֹ צֶבַע אָדֹם מַעֲבִירִין עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין אֵלּוּ עַל הַסֵּדֶר. אִם עָבַר אוֹ כֵּהָה עֵינוֹ הֲרֵי זֶה כֶּתֶם דָּם וּטְמֵאָה וְאִם עָמַד כְּמוֹת שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה צֶבַע וּטְהוֹרָה: וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁבְעָה סַמָּנִים עַל סִדְרָן. רֹק תָּפֵל. וּלְעִיסַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל. וּמֵי רַגְלַיִם שֶׁהֶחֱמִיצוּ. וּבֹרִית. וְנֶתֶר. וְקִימוֹנְיָא. וְאַשְׁלָג. וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל סַם וְסַם וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּכָל כִּסְכּוּס. הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר אוֹ שֶׁהֶעֱבִירָן כְּאֶחָד לֹא עָשָׂה כְּלוּם. הִקְדִּים הָאַחֲרוֹנִים לָרִאשׁוֹנִים אֵלּוּ שֶׁהֶעֱבִיר בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁהֵן הָרִאשׁוֹנִים עָלוּ לוֹ וְחוֹזֵר וּמַעֲבִיר אַחֲרֵיהֶם אַחֲרוֹנִים שֶׁהִקְדִּים עַד שֶׁיַּעַבְרוּ הַשִּׁבְעָה עַל הַסֵּדֶר: אֵי זֶהוּ רֹק תָּפֵל שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה וְהָיָה יָשֵׁן מֵחֲצִי הַלַּיְלָה הָאַחֲרוֹן לְמָחָר קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל נִקְרָא רֹק תָּפֵל. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא רֹב דִּבּוּרוֹ עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. וְאִם הִשְׁכִּים וְשָׁנָה פִּרְקוֹ קֹדֶם שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת אֵין זֶה רֹק תָּפֵל שֶׁהַדִּבּוּר מְבַטֵּל חֹזֶק הָרֹק וּמַחֲזִירוֹ כְּמַיִם. וְאֵי זוֹ הִיא לְעִיסַת גְּרִיסִין הוּא שֶׁיִּלְעֹס הַגְּרִיסִין עַד שֶׁיִּתְעָרֵב עִם הַפּוֹל רֹק הַרְבֵּה מִפִּיו. וְאֵי זֶהוּ מֵי רַגְלַיִם שֶׁהֶחֱמִיצוּ אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר: כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא טְמֵאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם אִם מָצְאָה הַכֶּתֶם בִּימֵי נִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה וְיוֹשֶׁבֶת עָלָיו שִׁבְעָה יָמִים וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאִם מָצְאָה אוֹתוֹ בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק זֶה. וְיוֹשֶׁבֶת יוֹם אֶחָד אִם הָיְתָה קְטַנָּה אוֹ שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה מִסָּפֵק. וְהַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ הַבָּא עָלֶיהָ בְּזָדוֹן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וּפְטוּרִין מִקָּרְבָּן: כָּל יוֹלֶדֶת טְמֵאָה כְּנִדָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם. וְאֶחָד הַיּוֹלֶדֶת חַי אוֹ מֵת אוֹ אֲפִלּוּ נֵפֶל. אִם זָכָר יוֹשֶׁבֶת לְזָכָר וְאִם נְקֵבָה יוֹשֶׁבֶת לִנְקֵבָה וְהוּא שֶׁתִּגָּמֵר צוּרָתוֹ. וְאֵין צוּרַת הַוָּלָד נִגְמֶרֶת לְפָחוֹת מֵאַרְבָּעִים יוֹם אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה: וְהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם אֵינָהּ טְמֵאָה לֵדָה אֲפִלּוּ בְּיוֹם אַרְבָּעִים. הִפִּילָה בְּיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד מֵאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זוֹ סְפֵק יוֹלֶדֶת וְתֵשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה. הָיְתָה צוּרַת הָאָדָם דַּקָּה בְּיוֹתֵר וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת בַּעֲלִיל הֲרֵי זוֹ תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא שַׁפִּיר מְרֻקָּם: אֵי זֶה הוּא שַׁפִּיר מְרֻקָּם. תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם גּוּפוֹ כַּעֲדָשָׁה. שְׁתֵּי עֵינָיו כִּשְׁתֵּי טִפֵּי זְבוּב מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ. שְׁנֵי חֳטָמָיו כִּשְׁתֵּי טִפֵּי זְבוּב מְקֹרָבוֹת זֶה לָזֶה. פִּיו פָּתוּחַ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְחִתּוּךְ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵין לוֹ. נִתְבָּאֲרָה צוּרָתוֹ יֶתֶר מִזֶּה וַעֲדַיִן אֵינוֹ נִכָּר בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּמַיִם אֶלָּא בְּשֶׁמֶן שֶׁהַשֶּׁמֶן מְצַחְצְחוֹ. וּמֵבִיא קֵיסָם שֶׁרֹאשׁוֹ חָלָק וּמְנַעְנֵעַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה אִם מְסַכְסֵךְ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא זָכָר. וְאִם רָאָה אוֹתוֹ מָקוֹם כִּשְׂעוֹרָה סְדוּקָה הֲרֵי זוֹ נְקֵבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. וְכָל אֵלּוּ הָרְקִימוֹת שֶׁל נְפָלִים אֵין נוֹתְנִין לָהֶן יְמֵי טֹהַר עַד שֶׁיַּשְׂעִיר הַוָּלָד: הִפִּילָה חֲתִיכָה לְבָנָה אִם נִקְרְעָה וְנִמְצָא בָּהּ עֶצֶם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה לֵדָה. הִפִּילָה שַׁפִּיר מָלֵא מַיִם מָלֵא דָּם מָלֵא גִּנּוּנִים מָלֵא בָּשָׂר הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְרֻקָּם אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד: יוֹצֵא דֹּפֶן אֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה וְאֵין לָהּ יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טָהֳרָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יב ב "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" עַד שֶׁתֵּלֵד מִמָּקוֹם שֶׁמַּזְרַעַת. הַמַּקְשָׁה וְיָלְדָה וָלָד דֶּרֶךְ הַדֹּפֶן הֲרֵי דַּם הַקֹּשִׁי הַבָּא דֶּרֶךְ הָרֶחֶם זִיבוּת אוֹ נִדָּה וְדָם הַיּוֹצֵא דֶּרֶךְ הַדֹּפֶן טָמֵא. וְאִם לֹא יָצָא דָּם דֶּרֶךְ הָרֶחֶם הֲרֵי הָאִשָּׁה טְהוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּם שֶׁיָּצָא מִדָּפְנָהּ טָמֵא. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶהָ דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ: נֶחְתַּךְ הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ וְיָצָא אֵיבָר אֵיבָר. בֵּין שֶׁיָּצָא עַל סֵדֶר הָאֵיבָרִים כְּגוֹן שֶׁיָּצְאָה הָרֶגֶל וְאַחֲרֶיהָ הַשּׁוֹק וְאַחֲרֶיהָ הַיָּרֵךְ. בֵּין שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר אֵינָהּ טְמֵאָה לֵדָה עַד שֶׁיֵּצֵא רֻבּוֹ. וְאִם יָצָא רֹאשׁוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה כְּרֻבּוֹ. וְאִם לֹא נֶחְתַּךְ וְיָצָא כְּדַרְכּוֹ מִשֶּׁתֵּצֵא רֹב פַּדַּחְתּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתַּךְ אַחַר כָּךְ: הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאֵין לָהּ יְמֵי טֹהַר עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה אוֹ עוֹף אִם הָיוּ פָּנָיו כִּפְנֵי אָדָם הֲרֵי זֶה וָלָד. אִם זָכָר תֵּשֵׁב לְזָכָר וְאִם נְקֵבָה תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה. וְאִם אֵינוֹ נִכָּר בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר הַגּוּף דּוֹמֶה לִבְהֵמָה אוֹ לְחַיָּה אוֹ לְעוֹף. וְאִם אֵין פָּנָיו כְּצוּרַת פְּנֵי הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר הַגּוּף גּוּף אָדָם שָׁלֵם וְיָדָיו וְרַגְלָיו יְדֵי וְרַגְלֵי אָדָם וַהֲרֵי הוּא זָכָר אוֹ נְקֵבָה אֵינוֹ וָלָד וְאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה: אֵי זוֹ הִיא צוּרַת פְּנֵי הָאָדָם. שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּצַח וְהַגְּבִינִין וְהָעֵינַיִם וְהַלְּסָתוֹת וְגַבּוֹת הַזָּקָן כְּצוּרַת הָאָדָם. אֲבָל הַפֶּה וְהָאָזְנַיִם וְהָאַף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּשֶׁל בְּהֵמָה וְחַיָּה הֲרֵי זֶה וָלָד: הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת נָחָשׁ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה מִפְּנֵי שֶׁגַּלְגַּל עֵינָיו עָגל כְּשֶׁל אָדָם. הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם שֶׁל בָּשָׂר אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. נִבְרָא בְּעַיִן אַחַת וְיָרֵךְ אַחַת אִם הָיוּ מִן הַצַּד הֲרֵי הוּא כַּחֲצִי אָדָם וְאִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. וְאִם הָיוּ בָּאֶמְצַע אִמּוֹ טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי זוֹ בְּרִיָּה אַחֶרֶת: נִבְרָא וֵשֶׁט שֶׁלּוֹ אָטוּם אוֹ שֶׁהָיָה חָסֵר מִטִּבּוּרוֹ וּלְמַטָּה וַהֲרֵי הוּא אָטוּם. אוֹ שֶׁהָיְתָה גֻּלְגָּלְתּוֹ אֲטוּמָה. אוֹ שֶׁהָיוּ פָּנָיו טוּחוֹת וְאֵין בָּהֶן הֶכֵּר פָּנִים. אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שְׁדֵרוֹת. אוֹ שֶׁהִפִּילָה בְּרִיַּת רֹאשׁ שֶׁאֵינוֹ חָתוּךְ. אוֹ יָד שֶׁאֵינוֹ חָתוּךְ. כָּל נֵפֶל מֵאֵלּוּ אֵינוֹ וָלָד וְאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. אֲבָל אִם הִפִּילָה יָד חֲתוּכָה וְרֶגֶל חֲתוּכָה הֲרֵי חֶזְקָתָהּ מִוָּלָד שָׁלֵם וּמִצְטָרְפִין לְרֹב אֵיבָרָיו: פְּעָמִים יִקְפֶּה מִשְּׁאָר הַדָּמִים שֶׁנּוֹצַר מֵהֶם הָאָדָם חֲתִיכָה כְּמוֹ לְשׁוֹן הַשּׁוֹר וְתִהְיֶה כְּרוּכָה עַל מִקְצָת הַוָּלָד וְהִיא הַנִּקְרֵאת סַנְדָּל. וּלְעוֹלָם לֹא יֵעָשֶׂה סַנְדָּל זֶה אֶלָּא עִם וָלָד. אֲבָל חֲתִיכָה שֶׁנּוֹצְרָה לְבַדָּהּ בְּלֹא וָלָד אֵינָהּ נִקְרֵאת סַנְדָּל. וְרֹב הָעֻבָּרִים לֹא יִהְיֶה עִמָּהֶם סַנְדָּל. וּפְעָמִים יַכֶּה הַמְעֻבֶּרֶת דָּבָר עַל בִּטְנָהּ וְיִפָּסֵד הָעֻבָּר וְיֵעָשֶׂה כְּסַנְדָּל זֶה. וּפְעָמִים יִשָּׁאֵר בּוֹ הֶכֵּר פָּנִים וּפְעָמִים יִיבַשׁ הַוָּלָד וְיִשְׁתַּנֶּה וְיִקְפְּאוּ עָלָיו הַדָּמִים עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ הֶכֵּר פָּנִים. לְפִיכָךְ הַמַּפֶּלֶת זָכָר וְסַנְדָּל עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶכֵּר פָּנִים לַסַּנְדָּל הֲרֵי זוֹ תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה שֶׁמָּא סַנְדָּל זֶה נְקֵבָה הָיָה. וְחֻמְרָא הֶחְמִירוּ בּוֹ לְטַמְּאָהּ בּוֹ מִשּׁוּם וָלָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צוּרַת פָּנִים הוֹאִיל וְהִיא טְמֵאָה לֵדָה מִפְּנֵי הַוָּלָד שֶׁעִמּוֹ: הַחוֹתֶלֶת הֶעָבָה שֶׁהִיא כְּמוֹ חֵמֶת שֶׁבְּתוֹכָהּ נוֹצָר הַוָּלָד וְהִיא מַקֶּפֶת אוֹתוֹ וְאֶת הַסַּנְדָּל אִם הָיָה עִמּוֹ סַנְדָּל וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת קוֹרֵעַ אוֹתָהּ וְיוֹצֵא הִיא הַנִּקְרֵאת שִׁלְיָא. וּתְחִלַּת בְּרִיָּתָהּ דּוֹמָה לְחוּט שֶׁל עֵרֶב וַחֲלוּלָה כַּחֲצוֹצֶרֶת וְעָבָה כְּקֻרְקְבָן הַתַּרְנְגוֹלִים. וְאֵין שִׁלְיָא פְּחוּתָה מִטֶּפַח: הַמַּפֶּלֶת שִׁלְיָא תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. לֹא שֶׁהַשִּׁלְיָא וָלָד אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד. הִפִּילָה נֵפֶל וְאַחַר כָּךְ הִפִּילָה שִׁלְיָא חוֹשְׁשִׁין לַשִּׁלְיָא וַהֲרֵי הוּא כְּוָלָד אַחֵר וְאֵין אוֹמְרִין זוֹ שִׁלְיַת הַנֵּפֶל. שֶׁאֵין תּוֹלִין אֶת הַשִּׁלְיָא אֶלָּא בְּוָלָד שֶׁל קַיָּמָא. לְפִיכָךְ אִם יָלְדָה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וְהִפִּילָה שִׁלְיָא אֲפִלּוּ אַחַר כ"ג יוֹם תּוֹלִין אוֹתוֹ בַּוָּלָד וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. שֶׁהַוָּלָד קָרַע הַשִּׁלְיָא וְיָצָא: הִפִּילָה שִׁלְיָא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא חוֹשְׁשִׁין לַשִּׁלְיָא שֶׁהִיא וָלָד אַחֵר וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בַּוָּלָד הַבָּא אַחֲרֶיהָ. שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל שִׁלְיָא לָצֵאת לִפְנֵי הַוָּלָד. יָצָאת מִקְצָת הַשִּׁלְיָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּמִקְצָתָהּ בַּשֵּׁנִי מוֹנִין לָהּ מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טָהֳרָה אֶלָּא מִיּוֹם שֵׁנִי לְהַחֲמִיר: הִפִּילָה דְּמוּת בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְשִׁלְיָא קְשׁוּרָה בּוֹ אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד. וְאִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה בּוֹ מְטִילִין עָלֶיהָ חֹמֶר שְׁתֵּי וְלָדוֹת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא נִמּוֹחַ שַׁפִּיר מְרֻקָּם שֶׁהָיָה בְּשִׁלְיָא זוֹ וְשֶׁמָּא נִמּוֹחָה הַשִּׁלְיָא שֶׁל שַׁפִּיר זֶה שֶׁהוּא דְּמוּת בְּהֵמָה וְחַיָּה: כָּל אֵלּוּ שֶׁחוֹשְׁשִׁין לְשִׁלְיָא אֵין נוֹתְנִין לָהֶן יְמֵי טֹהַר. וְכָל מִי שֶׁהִפִּילָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ וָלָד אוֹ שַׁפִּיר בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה צוּרָתוֹ אִם יָצָא עִמּוֹ דָּם הֲרֵי זוֹ נִדָּה אוֹ זָבָה. וְאִם יָצָא יָבֵשׁ בְּלֹא דָּם הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה: מִי שֶׁיָּלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה תְּאוֹמִים תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה. יָלְדָה טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. יָלְדָה תְּאוֹמִים אֶחָד זָכָר וְהַשֵּׁנִי טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. הָאַחַת נְקֵבָה וְהַשֵּׁנִי טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה בִּלְבַד. שֶׁהַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס סָפֵק הֵן שֶׁמָּא זָכָר הֵן שֶׁמָּא נְקֵבָה: הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה וְאֵין יָדוּעַ מַה יָּלְדָה כְּגוֹן שֶׁעָבְרָה לַנָּהָר וְהִפִּילָה שָׁם אוֹ שֶׁהִפִּילָה לְבוֹר אוֹ שֶׁהִפִּילָה וּגְרָרַתּוּ חַיָּה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהִפִּילָה וָלָד וְתֵשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. אֲבָל אִם לֹא הֻחְזְקָה מְעֻבֶּרֶת וְהִפִּילָה וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה הֲרֵי זֶה סְפֵק יוֹלֶדֶת וְתֵשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יב ד "תֵּשֵׁב" לְזָכָר וְלִנְקֵבָה כֵּיצַד דִּינָה. תִּהְיֶה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ י"ד יוֹם כְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה. שִׁבְעָה הָרִאשׁוֹנִים וַדַּאי. וְהַשִּׁבְעָה הָאַחֲרוֹנִים סָפֵק. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֹהַר אֶלָּא עַד אַרְבָּעִים יוֹם כְּיוֹלֶדֶת זָכָר. וְאִם רָאֲתָה דָּם אַחַר הָאַרְבָּעִים עַד שְׁמוֹנִים אֵינוֹ דַּם טֹהַר אֶלָּא סְפֵק דַּם נִדָּה אוֹ סְפֵק דַּם זִיבוּת אִם בָּא מִימֵי הַזִּיבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם רָאֲתָה דָּם יוֹם אֶחָד וּשְׁמוֹנִים בִּלְבַד הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה וְתֵשֵׁב שִׁבְעַת יְמֵי הַנִּדָּה שֶׁמָּא נְקֵבָה יָלְדָה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת נִדּוּת עַד אַחַר מְלֹאת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יב ד "תֵּשֵׁב" לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה כֵּיצַד דִּינָה. תִּהְיֶה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ י"ד יוֹם כְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה. וְאִם רָאֲתָה דָּם בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁמוֹנִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה. וְכֵן אִם רָאֲתָה בְּיוֹם ע"ד וּבְיוֹם פ"א הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה. וְכֵן אִם רָאֲתָה בְּיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה בְּיוֹם ל"ד הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה וַאֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לֵיל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה כְּיוֹלֶדֶת זָכָר. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֹהַר כְּלָל כְּנִדָּה. וַהֲרֵי הִיא כְּמִי שֶׁלֹּא יָלְדָה. וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה עַד שְׁמֹנִים יוֹם אִם בָּא בִּימֵי נִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה מֵאַחַר הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה. וְאִם בָּא בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁכָּל יְמֵי מְלֹאת אֵין בָּהֶן וֶסֶת. וְכֵן אִם רָאֲתָה בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁמוֹנִים עֲדַיִן הִיא מְקֻלְקֶלֶת וְתִהְיֶה סְפֵק נִדָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד וּכְשֶׁיִּקָּבַע לָהּ הַוֶּסֶת אַחַר הַשְּׁמוֹנִים יָסוּר קִלְקוּלָהּ וְתַחֲזֹר לִהְיוֹת נִדָּה וַדָּאִית אוֹ זָבָה וַדָּאִית. וְכֵן מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה עַד שִׁבְעָה יָמִים וְתִהְיֶה נִדָּה וַדָּאִית אִם הִפִּילָה בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בְּנִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת הוּא דִּין תּוֹרָה. וּכְמִשְׁפָּטִים אֵלּוּ הָיוּ עוֹשִׂין כְּשֶׁהָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מְצוּיִין וְהָיוּ שָׁם חֲכָמִים גְּדוֹלִים שֶׁמַּכִּירִים הַדָּמִים וְאִם נוֹלַד לָהֶם סָפֵק בִּרְאִיּוֹת אוֹ בִּימֵי נִדָּה וְזִיבָה יַעֲלוּ לְבֵית דִּין וְיִשְׁאֲלוּ כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחָה תּוֹרָה עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז ח "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין", בֵּין דַּם נִדָּה לְדַם זִיבָה. וּבְאוֹתָן הַיָּמִים הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נִזְהָרוֹת מִדָּבָר זֶה וּמְשַׁמְּרוֹת וִסְתוֹתֵיהֶן וְסוֹפְרוֹת תָּמִיד יְמֵי הַנִּדָּה וִימֵי הַזִּיבָה: וְטֹרַח גָּדוֹל יֵשׁ בְּמִנְיַן הַיָּמִים וּפְעָמִים רַבּוֹת יָבוֹאוּ לִידֵי סָפֵק. שֶׁאֲפִלּוּ רָאֲתָה הַבַּת דָּם בְּיוֹם הַלֵּדָה מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם מַתְחִילִין לִמְנוֹת לָהּ יְמֵי נִדָּה וִימֵי זִיבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּלְפִיכָךְ לֹא תִּטָּמֵא הַבַּת בְּזִיבָה אֶלָּא בַּת עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁאִם רָאֲתָה בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלְדָה הֲרֵי זוֹ נִדָּה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ הֲרֵי עֲשָׂרָה יָמִים. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁמִּתְּחִלַּת רְאִיָּה מַתְחֶלֶת לִמְנוֹת יְמֵי נִדָּה וִימֵי זִיבָה כָּל יָמֶיהָ וַאֲפִלּוּ רָאֲתָה וְהִיא קְטַנָּה: וּבִימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר הַרְבֵּה בִּרְאִיַּת הַדָּמִים וְנִתְקַלְקְלוּ הַוְּסָתוֹת. לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה כֹּחַ בְּכָל הַנָּשִׁים לִמְנוֹת יְמֵי נִדָּה וִימֵי זִיבָה. לְפִיכָךְ הֶחְמִירוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְגָזְרוּ שֶׁיְּהוּ כָּל יְמֵי הָאִשָּׁה כִּימֵי זִיבָתָהּ וְיִהְיֶה כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה סְפֵק דַּם זִיבוּת: וְעוֹד הֶחֱמִירוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל עַצְמָן חֻמְרָא יְתֵרָה עַל זֶה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁרוֹאָה דָּם אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה אֶלָּא טִפָּה כְּחַרְדָּל בִּלְבַד וּפָסַק הַדָּם סוֹפֶרֶת לָהּ שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וַאֲפִלּוּ רָאֲתָה בְּעֵת נִדָּתָהּ. בֵּין שֶׁרָאֲתָה יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם אוֹ הַשִּׁבְעָה כֻּלָּן אוֹ יֶתֶר מִשֶּׁיִּפְסֹק הַדָּם סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים כְּזָבָה גְּדוֹלָה וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְפֵק זָבָה, אוֹ בְּיוֹם שְׁמִינִי אִם הָיָה שָׁם דֹּחַק כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ: וְכֵן כָּל הַיּוֹלֶדֶת בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי הִיא כְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב וּצְרִיכָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּשִׁנְעָר וּבְאֶרֶץ הַצְּבִי וּבִסְפָרַד וּבַמַּעֲרָב שֶׁאִם רָאֲתָה דָּם בְּתוֹךְ יְמֵי מְלֹאת אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה אַחַר שֶׁסָּפְרָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְטָבְלָה הֲרֵי זוֹ סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים אַחַר שֶׁיִּפְסֹק הַדָּם וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֹהַר כְּלָל. אֶלָּא כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה בֵּין דַּם קֹשִׁי בֵּין דַּם טֹהַר הַכּל טָמֵא וְסוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים אַחַר שֶׁיִּפְסֹק הַדָּם: וְדִין זֶה בִּימֵי הַגְּאוֹנִים נִתְחַדֵּשׁ וְהֵם גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם דַּם טֹהַר כְּלָל. שֶׁזֶּה שֶׁהֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן בִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא אֵינוֹ אֶלָּא בְּרוֹאָה דָּם שֶׁהוּא טָמֵא שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עָלָיו שִׁבְעָה נְקִיִּים. אֲבָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בִּימֵי טֹהַר אַחַר סְפִירָה וּטְבִילָה אֵין לָחוּשׁ לוֹ שֶׁאֵין יְמֵי טֹהַר רְאוּיִין לֹא לְנִדָּה וְלֹא לְזִיבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: וְשָׁמַעְנוּ שֶׁבְּצָרְפַת בּוֹעֲלִים עַל דַּם טֹהַר כְּדִין הַגְּמָרָא עַד הַיּוֹם אַחַר סְפִירָה וּטְבִילָה מִטֻּמְאַת יוֹלֶדֶת בְּזוֹב וְדָבָר זֶה תָּלוּי בַּמִּנְהָג: וְכֵן דִּין דַּם בְּתוּלִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּה לִרְאוֹת וְלֹא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ. וְכָל זְמַן שֶׁתִּרְאֶה הַדָּם מֵחֲמַת הַמַּכָּה הֲרֵי הִיא טְמֵאָה. וְאַחַר שֶׁיִּפְסֹק הַדָּם סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים: יֶתֶר עַל זֶה כָּל בַּת שֶׁתְּבָעוּהָ לְהִנָּשֵׂא וְרָצְתָה שׁוֹהָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים מֵאַחַר שֶׁרָצְתָה וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִבָּעֵל. שֶׁמָּא מֵחִמּוּדָהּ לְאִישׁ רָאֲתָה דָּם טִפָּה אַחַת וְלֹא הִרְגִּישָׁה בָּהּ. בֵּין שֶׁהָיְתָה הָאִשָּׁה גְּדוֹלָה בֵּין שֶׁהָיְתָה קְטַנָּה צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים מֵאַחַר שֶׁרָצְתָה וְאַחַר כָּךְ תִּטְבּל וְתִבָּעֵל: וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ חֻמְרָא יְתֵרָה שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא וְאֵין לָסוּר מִמֶּנָּה לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ כָּל אִשָּׁה שֶׁרָצְתָה כְּשֶׁתְּבָעוּהָ לְהִנָּשֵׂא לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּסְפֹּר וְתִטְבּל וְאִם נִשֵּׂאת לְתַלְמִיד חָכָם מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא מִיָּד וְתִסְפֹּר מֵאַחַר שֶׁנְּשָׂאַתּוּ וְתִטְבּל. שֶׁתַּלְמִיד חָכָם יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אֲסוּרָה וְנִזְהָר מִזֶּה וְלֹא יִקְרַב לָהּ עַד שֶׁתִּטְבּל: דִּין הַכְּתָמִים בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין בַּדָּבָר חִדּוּשׁ וְלֹא מִנְהָג אֶלָּא כָּל כֶּתֶם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה וְכָל כֶּתֶם שֶׁאָמַרְנוּ טְמֵאָה אִם אֵין בַּכֶּתֶם שִׁעוּר כְּדֵי לָחוּשׁ לְזִיבוּת סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים מִיּוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַכֶּתֶם. וְאִם הָיָה שִׁעוּר הַכֶּתֶם כְּדֵי לָחוּשׁ לְזִיבוּת סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים מֵאַחַר יוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַכֶּתֶם. שֶׁאֵין הָרוֹאָה דָּם כְּרוֹאָה כֶּתֶם: וְכֵן כָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ בְּיוֹלֶדֶת שֶׁאִמּוֹ טְהוֹרָה הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה בַּזְּמַן הַזֶּה. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה לֹבֶן אוֹ דָּם יָרֹק אוֹ שֶׁהִשְׁלִיכָה חֲתִיכָה אֲדֻמָּה שֶׁאֵין עִמָּהּ דָּם הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה אַף בַּזְּמַן הַזֶּה. שֶׁלֹּא הֶחְמִירוּ אֶלָּא בְּרוֹאָה דָּם טָמֵא וְאֵין זֶה דָּם טָמֵא: וְכֵן אִם הָיְתָה בָּהּ מַכָּה וְהָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת מִמֶּנָּה אוֹ שֶׁבָּא הַדָּם עִם מֵימֵי רַגְלַיִם הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. וְלֹא נִתְחַדֵּשׁ דָּבָר אֶלָּא סְפִירַת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים לְכָל רוֹאָה דָּם טָמֵא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַרְאֵה דָּמִים טְמֵאִים: זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצָת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהַנִּדָּה יוֹשֶׁבֶת שִׁבְעַת יָמִים בְּנִדָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם אֶלָּא יוֹם אֶחָד וְאַחַר הַשִּׁבְעָה תֵּשֵׁב שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים אֵין זֶה מִנְהָג אֶלָּא טָעוּת הוּא מִמִּי שֶׁהוֹרָה לָהֶם כָּךְ וְאֵין רָאוּי לִפְנוֹת לְדָבָר זֶה כְּלָל אֶלָּא אִם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד סוֹפֶרֶת אַחֲרָיו שִׁבְעָה נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי שֶׁהוּא לַיִל שֵׁנִי שֶׁלְּאַחַר נִדָּתָהּ וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ: וְכֵן זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת וְתִמְצָא תְּשׁוּבוֹת לְמִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁיּוֹלֶדֶת זָכָר לֹא תְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתָהּ עַד סוֹף אַרְבָּעִים. וְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה אַחַר שְׁמוֹנִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם אֶלָּא בְּתוֹךְ הַשִּׁבְעָה. אֵין זֶה מִנְהָג אֶלָּא טָעוּת הוּא בְּאוֹתָן הַתְּשׁוּבוֹת וְדֶרֶךְ אֶפִּיקוֹרוֹסוּת בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת וּמִן הַצְּדוֹקִין לָמְדוּ דָּבָר זֶה. וּמִצְוָה לְכוֹפָן כְּדֵי לְהוֹצִיא מִלִּבָּן וּלְהַחֲזִירָן לְדִבְרֵי חֲכָמִים שֶׁתִּסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: אֵין הָאִשָּׁה עוֹלָה מִטֻּמְאָתָהּ וְיוֹצֵאת מִידֵי עֶרְוָה עַד שֶׁתִּטְבּל בְּמֵי מִקְוֶה כָּשֵׁר. וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרָהּ וּבֵין הַמַּיִם. וּבְהִלְכוֹת מִקְוָאוֹת יִתְבָּאֵר הַמִּקְוֶה הַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל וְדֶרֶךְ הַטְּבִילָה וּמִשְׁפְּטֵי הַחֲצִיצָה. אֲבָל אִם רָחֲצָה בַּמֶּרְחָץ אֲפִלּוּ נָפְלוּ עָלֶיהָ כָּל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הֲרֵי הִיא אַחַר הָרְחִיצָה כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה קֹדֶם הָרְחִיצָה בְּכָרֵת. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמַּעֲלֶה מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה אֶלָּא טְבִילָה בְּמֵי מִקְוֵה אוֹ בְּמַעֲיָן אוֹ בַּיַּמִּים שֶׁהֵם כְּמַעֲיָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקְוָאוֹת: כָּל שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן סָפֵק אִם טָבְלָה בָּהֶן כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. וְאִם טָבְלָה בַּשְּׁבִיעִי אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה שֶׁמָּא יָבוֹא לִבְעֹל בַּשְּׁבִיעִי אַחַר הַטְּבִילָה. הוֹאִיל וְטָבְלָה בִּזְמַנָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה זָבָה וַדָּאִית הֲרֵי זוֹ עָלְתָה לָהּ טְבִילָה: וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּדְבַּק בְּאִשְׁתּוֹ בְּשִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים אֵלּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּכְסוּתָהּ וְהוּא בִּכְסוּתוֹ. וְלֹא יִקְרַב לָהּ וְלֹא יִגַּע בָּהּ אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה. וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ בִּקְעָרָה אַחַת. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִנְהֹג עִמָּהּ בִּימֵי סְפִירָה כְּמוֹ שֶׁיִּנְהֹג בִּימֵי נִדָּה שֶׁעֲדַיִן הִיא בְּכָרֵת עַד שֶׁתִּטְבּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ חוּץ מֵהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמְזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִדְבַר עֲבֵרָה. וּמִפְּנֵי זֶה לֹא תֹּאכַל עִמּוֹ בִּקְעָרָה אַחַת וְלֹא יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. וְכֵן בְּשִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים לֹא תַּעֲשֶׂה לוֹ שָׁלֹשׁ מְלָאכוֹת אֵלּוּ. וּמֻתָּר לְאִשָּׁה לְהִתְקַשֵּׁט בִּימֵי נִדָּתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ:

« ספר המצוות Negative Commandments 345 ספר המצוות Negative Commandments 347 »