ספר המצוות, מצוות לא תעשה קפ״ה

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 184 ספר המצוות Negative Commandments 186 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות מאכלות פ"ו סמג לאוין סימן קלח טור י"ד סימן סד שלא לאכול חלב דכתיב ויקרא ז, כג כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. שנינו בתור' כהנים ויקר' פח ובפרק אלו טריפות מייתי לה ואת כל החלב להביא חלב שעל גבי הדקין והוא ריש מעיא באמתא: פירוש מלא אמתא בתחלת הדקין ור' עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה והלכה כדברי שניהם. ואנן אין אוכלין לא דאקשתא ולא דאייתרא. ואמר שמואל חלב שהבשר חופה אות' מותר. אך חלב שעל הלינב"יאש אסור משום דבהמה בחייה פרוקי מיפרקא. תרבא דקליבוסתא אסו' פירש רש"י חלב שעל גבי עצם קטן המונח על העצם שקורין אנק"א ומחובר לקולי'. בחלב שעל הכליות יש שני קרומים העליון חייב עליו כרת והסמוך לכוליא אסור מדברי סופרים. ולובן כוליא הלכה כאביי דאמר אין אסור אלא מה שבחוץ ויש להחמיר להסיר אף מה שבפנים: חוטין שבחלב אסורין מדברי סופרים וחמשה חוטין יש בכסלים שלשה מימין ושנים משמאל השלשה מתפצלין כל אחד לשנים: והשנים מתפצלין כל אחד לשלשה ואי שליף להו חמימי משתלפי: ואי לא בעי חטוטי בתרייהו: ואם הם שרוי' במים הוו לה כחמימי והטבח צריך שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים: וצריך ב' סכינין אחד שמחתך בו בשר ואחד שמחתך בו חלבים: לא ליסחף איניש כפלי עלוי בשרא פירש רש"י היינו בעודן חמין אבל נתקררו מותר: והטבחין נאמנין על ניקר בשר מחלב וגידין אך אם נמצא אחר טבח חלב כשעורה מעבירין אותו כזית גם מלקין אותו אחר העבר' ואמרינן הת' גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו אף על פי שהאזנים למעלה הם בתנורים שלה' לפי שהחלב מפעפע אפילו מלמטה למעלה אבל דם אינו מפעפע מלמטה למעלה: לפיכך אם נפלה חתיכה מקצתה בציר ומקצתה חוץ לציר אין אסור אלא מה שבתוך הציר והשאר מותר ואפילו אם יש במה שבתוך הציר שומן אינו אוסר השאר שאין לאסור מטעם חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא היכא שעיקר האיסור יכול להתפשט: גדי שצלאו בחלבו והוא כחוש קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו והוא הדין בקרומין האסורין משום חלב: ולאו דוקא עד שמגיע לחלב אלא סמוך לו שצריך שישייר כדי נטילת מקום וסמוך לחלב: ונראה דגם הקרום הנאסר חוצץ בפני חלב אם ישנו על גבי הקרו' כדאמרינן כוליא בחלב' הואי: ומין במינו נהגו העולם כדברי רבינו תם דהוי בששים: וגם מדין טעם כעיקר דהוי דאוריית' נהגו כמותו ודוק' מין בשאינו מינו אבל מין במינו דאורייתא חד בתרי בטיל ומדרבנן בעי ששים ונפק' מינה דספיקא מדאורית' לחומר' וספיקא דרבנן לקולא: ואיסו' נבלה ואסורי טריפ' חלים על איסו' חלב:

1 טור פתח ↗

הלכות חלב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לפיכך אין חייבין משום חלב אלא אלו הג' מינין אבל בהמה טמאה וחיה בין טהורה בין טמאה חלבם כבשרם ואפילו באלו הג' מינים כתב הרמב"ם שאין חייבין על חלב נפל שלה אלא משום נבלה כמו על בשרו אבל באלו הג' מינים חייבין משום חלב בין אם היא שחוטה או נבלה או טריפה כוי חלבו אסור ואין חייבין עליו השוחט בהמה ומצא בה עובר לא שנא בן ה' או בן ט' בין אם הי או מת חלבו מותר והא דחלב בן ט' חי מותר דוקא שלא הפריס על גבי קרקע אבל הפריס ע"ג קרקע אסור והרמב"ם אסרו אפילו לא הפריס ע"ג קרקע ולא נהירא הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי שבתוכה חייבין עליו משום חלב כעל חלב בהמה גמורה איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף פירוש שהוא פרוש על הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף עמו ולא יהא בשר חופה אותו חלב האליה מותר חלב שעל הכסלים וקרום שעליהם אסור ופירש הרמב"ם שהוא החלב שבעקרי הירכים ורש"י פירש עצם קטן הוא מונח על עצם הנג"א ומחובר תחת האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונבי"ל חלב שתחת המתנים אסור ופירש רש"י שהוא תחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשטת תחת אותו בשר בכל הכסל וכל שהבשר חופהו מותר וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום לבן ועב חוץ מהקרום הדק המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום יש לובן חלב ויש נוהגין בו איסור חלב לפי שאותו קרום העב אינו חשוב להם חפוי בשר אבל באשכנז נוהגין בהן היתר וגם בעיני נראה שחפוי בשר גמור הוא ורב אלפס פירש שהוא תחת הבשר בראש הכסלים וקרום מפסיק בין זה החלב ובין השומן שתחתיו והעליון אסור והתחתון מותר והרמב"ם נתן סימן להכיר איזה חלב וכתב כל מקום שתמצא בו חלב תחת הבשר והבשר מקיפו כל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר הרי זה מותר חלב שעל המסס ובית הכוסות חייבין עליו קרום שעל דד הטחול והוא הצד הגס חייבים עליו ושעל שאר הטחול והחוטין שבו אסורין ואין חייבין עליהן הכוליא יש עליה שני קרומין העליון חייבים עליו התחתון והחוטין שבה אסורין ואין חייבין עליהן ולובן שבכוליא יש שאוסרין ויש מתירין ורש"י פסק לחומרא חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן חוטין שבעוקץ אסורין ואין חייבין עליהן והם ה' ג' מימין וב' משמאל הג' שמימין כל אחד מהם מתפצל לב' ב' והשנים שמשמאל כל אחד מהם מתפצל לג' ג' וראשה האחד מחובר לשדרה וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות ואותן ראשי הפיצולין מצויין בחצי הבהמה שלפנים וצריך ליזהר לחטט אחריהם בקיבה יש ב' מיני חלבים אחד עשוי כקשת ואחד עשוי כיתר ורב אלפס התיר שעל היתר ואסר שעל הקשת וכ"כ הרמב"ם ורש"י אסר שניהם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל חלב שעל הדקין אסור ודוקא באורך אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה אכל מכאן ואילך שומן הוא ומותר לשון הרמב"ם הלב הלב הלב המעים והם הדקין המלופפין כולו מותר חוץ מהמעי הסמוך לקיבה שהוא תחלת בני המעים שצריך לגרור הלב שעליו ויש מהגאונים שאמרו ראש המעים שצריך לגוררו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעים: אין מולחין החלבים עם הבשר ולא מדיחין אותם עמו וכלי שמדיחין בו את החלבים אין מדיחין בו את הבשר לפיכך במקום שדרך הטבח להיות מדיח הבשר בחנות צריך שיהיו לו שני כלים אחד להדיח בו הבשר ואחד להדיח בו החלבים: סכין שחותכין בו החלבים אין חותכין בו הבשר לפיכך צריך הטבח שיהא לו סכין לחלבים וסכין לבשר: כתב בעל העיטור מסתברא מנקרי הבשר אין צריכין שני סכינים שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה אלא גורר אותו בסכין ואין בה דוחקא דסכינא בבשר אע"פ שבשמנונית הגיד א"א שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הם והחמירו בו ולא החמירו בסכין ואפילו דמשתכח דאית בה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי כל ישראל נהגו להדיח הבשר לקדרה וכ"כ הרשב"א נהגו מנקרי הבשר לנקר בסכין אחד לפי שלא אמרו שני סכינים אלא לחתיכת חלבים אבל בגיד ושמנוניתו אין בו שומן חלב כל כך שידבק ממנה בסכין ומ"מ צריך אדם להיות מלמד בתוך ביתו שיהו משפשפין הבשר יפה לצאת ידי ספקות הללו וכן להיות מנקר הבשר מקנח תדיר בסמרטוט וכן נוהנין רוב המנקרין: אין פורשים הכסלים על גבי בשר בעוד שהחלב עליהם חם לפי שהקרום שעל גבי החלב דק ונקרע ע"י משמוש ידי הטבח וכשמניחין אותו על גבי הבשר נמוח החלב ונבלע בבשר: כתב הרמב"ם כל הדברים האלה אסור לעשותן ואם נעשו לא נאסר הבשר ואין מכין העושם אלא מלמדין אותם שלא יעשם וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסירו ממנו החוטין והקרומים האסורין ואם מלחו מסירין אח"כ ואפילו היה בהם גיד הנשה מסירו אחר שנמלח ומבשלו וטבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירים אותו שלא יזלזל באיסורים אבל אם נמצא אחריו הלב אם הוא כשעורה מעבירים אותו ואם נמצא אחריו כזית ואפילו בהרבה מקומות מכין אותו מכת מרדות ומעבירים אותו מפני שהטבחים נאמנים על החלב:

1 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא לאכול חלב, שנאמר "כל חלב שור וכשב, ועז--לא תאכלו" ויקרא ז,כג.

1 הזהירנו מאכול חלב בהמה טהורה. והוא אמרו כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. וכבר נכפלה האזהרה בו וגזר בו הכרת בבאור אם היה מזיד ואם היה שוגג חייב קרבן חטאת קבועה. וכבר התבאר משפטי מצוה זו בפרק קמא מחולין. צו את אהרן, הלכות מאכלות אסורות פ"ו:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

כל א חלב שור וכשב ועז לא תאכלו מקרא זה כתוב בפרשת צו ותניא בת"כ פרשה צו פ' ט"ו שור או כשב או עז פרט לבהמה טמאה לחיה ולעופות, במשנה קמא דכריתות והאוכל כזית חלב במזיד ענוש כרת בשוגג מביא חטאת קבועה ועוד שנינו שם בגמ' דף ד' בברייתא פחות מכזית שאינו בכלל עונש יכול לא יהא בכלל אזהרה ת"ל כל חלב וברייתא זאת היא סייעתא לר' יוחנן שאומר חצי שיעור אסור מה"ת ביומא דף ע"ד שנינו בת"כ בפר' דלעיל כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' אין לי אלא חלב תמימים הראויין ליקרב חלב בעלי מומין מניין ת"ל מן הבהמה, חלב חולין מניין ת"ל כי כל אוכל חלב א"כ למה נאמר אשר יקריבו ללמדך שדווקא חלב שכמותו כשר ליקרב אסרתי לך יצא חלב שעל גבי דפנות עכ"ד הברייתא, ונראה שמה שהוצרך למעט חלב שעל גבי דפנות זהו לפי שהוא דומה לשאר חלב גמור שהוא כשמלה פרושה וקרום דק יש עליו ונקלף החלב מעל הבשר בקל שאלו הם סימני הלב בחלב המכסה את הקרב אבל שומן אליה ושומן יותרת אין צריכין מיעוט אע"ג שכמותו כשר ליקרב לפי שהם אינן דומין כלל לשאר חלב האסור, או כשהן קריבין אינן קריבין בתורת חלב אלא בכלל אליה ויותרת המה ולא הוצרכנו לטעם זה להתיר חלב האליה שהרי נלמד זה ממה שנ' כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו למה הוצרך אם לומר פרט לחיה מאשר יקריבו נלמד זה, בכריתות דף ד' אלא ללמדך שכל חלב שאין שוה בשור או כשב ועז אינו חלב וחלב האליה אינו קרב אלא בכבש בלבד וכן מפרש בחולין דף קי"ו אבל לשומן יותרת הוצרכנו לטעם שביארנו, בחולין דף צ"ג אמר שמואל חלב המכוסה במתניים שקורין לונביי"ש בלעז אסור אע"פ שחלב שהבשר חופה אותו מותר אין זה חשוב חיפוי בשר לפי שכשהבמה הולכת אבריה נעים והמתניים פעמים שנמשכין למעלה והכסלים נמשכים למטה ואין החלב נכסה בהן, חלב שעל המסס ובית הכוסות חלב שעל הקרב הוא וחייבין עליו כרת שם תרבא דקליבוסתא פי' רבי' שלמה חלב הקליבוסת שהוא עצם קטן ומונח על העצם שקורין הנקנ"ה ומחובר לקולית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת המתן שקורין לונבי"ל בלעז ומחלב שעל הכסלי' הוא וחייבין עליו כרת על זה כתב ר' אליעזר ממי"ץ וז"ל סמוך לזנב יש שומן האליה ועליה יש חלב הקילבוסת שאמרנו ואותו חלב ושומן האליה דבוקים זה בזה ואין ביניהן אלא גיד אחד לבן כעין הקרום ומראהו כמראה שומן מה שעל אותו גיד שהוא כעין קרום לבן אסור בכרת ומה שתחתיו מותר מטעם חלב שהבשר חופה אותו וצריך לגרוד אותו הגיד יפה יפה ולפי שהוא לבן טועים בו כמה בני אדם ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן עכ"ד, ובשאלתות דרב אחאי וכה"ג כתבו חלב שעל הכסלי' הוא חלב שעל הקילבוסת במקום שהירכים מתחברות וכן כתב רבינו משה בפ"ז דמאכלות חלב שבעיקרי היריכות מבפנים חייבי' עליו כרת והוא החלב שעל הכסלים החלב המכסה את הקרב מונח על הקרב כשמלה פרושה, והלב שעל דד הטחול בעוביו ממנו הוא ולכך הוא אומר בחולין דף צ"ב בהלכות אלו שחייבים עליו כרת והוא כעין קרום אבל הקרום שבטחול למטה מזה אין אסור אלא מד"ס, ואת כל החלב אשר על הקרב תניא בת"כ ויקרא פרשה י"ו ומביאה בחולין דף מ'"ט רבי ישמעאל אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הדקין וקי"ל הלכה כדברי שניהם כיצד כי בקיבה יש שני עניני חלב שחלב שעל הקיבה עקום כמו הקשת אומר בחולין דף ג' שלדברי הכל אסור אבל חלב שבמקום היתר והיא חוט משוך כמו יתר בני א"י מתירין אותו, ובני בבל אוסרים אותו, וכל בני ח"ל נמשכין אחר תלמוד בבלי נמצא שחלב דאקשתא ודאיתרא שניהם אסורין לנו, ובחלב שעל הדקין נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר רב יהודה בחולין דף צ"ג ראש המעיים באמה צריך לגרור החלב שעליה וזהו חלב שעל הדקין ופי' שם רש"י משהקיבה מתחלת להתקצר והדקין יוצאין ממנה צריך לגרור החלב שלהן עד אמה נמצאת אומר החלבין שענוש עליהן כרת הם החלב המכסה את הקרב והחלב שעל הכליות וחלב שעל הכסלים וחלב שעל המסס ובית הכוסות והחלב שבעיקרי המתנים והלב שעל הקיבה דאייתרא ודאקשתא וחלב שעל הדקין עד אמה משהקיבה מתחלת להתקצר אבל שאר חלב המעיים הנשארו הן הדקין המלופפין וחלב חלב מותר ויש מן הגאונים שאומרים שראש המעיים הזה שצריך לגררו הוא המעי שיצא בו הרעי שהוא סוף המעי' כך כתב רבינו משה בפ"ז דמאכלות בחלב שעל הכליות בחולין דף צ"ג יש שני קרומין אחד עליון מלמעלה לחלב קרום דק וחייבין עליו כרת שהוא מגוף חלב הכליות אבל קרום התחתון המפסיק בין החלב לכליות אינו אסור כי אם מד"ס שם קרום שבכסלים סמוך לחזה עם קרום הבשר שסביב לדפנות שחותכין כדי לתחוב ידו שם כדי לבדוק את הריאה אסור משום חלב מד"ס נמצאו הקרומים האסורין משום חלב שלש' קרום שעל הטחול, קרום שעל הכסלים, קרום שעל הכליות, לובן כוליא שבתוך החריץ מתפשט והולך בתוך הכוליא ויש מחמירין בחולין דף צ"ב לחטט אותו לובן מעיקרו אבל אומר שם אביי שנראה שאין לאסור אלא אותו הנראה מבחוץ, אבל המובלע בתוך הכליות לא אסרה תורה שנ' על הכליות ולא שבתוך הכליות וכיוצא בדבר זה אומר שמואל שם בדף צ"ג שהחלב שהבשר חופה אותו מותר כמו חלב שעל הכסלים שתחת הכליות הנראה בגובה הכסלים ולמטה מאותו מקום נבלע אותו חלב תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומשהבשר חופה מותר שנ' על הכסלים ולא שבתוך הכסלים ומטעם זה פוסק בשאלתות פרשת וישב כאביי המתיר לובן כוליא שבתוך החריץ ופיר' ישנים של רבי' שלמה נמצא כתוב שם וכן הסוגי' בתו' שם בד"ה אמר כדברי שמואל שכשכלה למטה אותו בשר החופה יוצא ממנו קרום לבן ועב מלבד קרום דק מאוד ההולך בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב ויש שנוהגין איסור באותו חלב לפי שאין חושבין אותו קרום חיפוי בשר אבל בארץ אשכנז נוהגים בו היתר ועוד כתוב שם ובלובן כוליא הלך אחר המחמיר מאחר שלא פסק התלמוד הלכה כדברי מי והמיקל לא הפסיד, חוטין שבחלב אסורין מד"ס ולא מה"ת שהרי חלב אמר הכתוב ולא חוטין ואותן החוטין נמצאים בטחול ובכסלים ובכליות, כל הלכות שאמרנו בעניין זה עיקרן בחולין דף צ"ג ואומר עוד שם שחמשה חוטין יש בכסלים והם אסורין משום חלב מד"ס, ג' חוטין בימין ושני חוטין יש בשמאל השלשה מתפצלים לשנים שנים והשנים מתפצלין לשלשה שלש' וסמוך לשחיטה כשהבהמה המה יכול להסיר אותם בקל אבל לאחר שנצטננה קשה יותר וצריך לחטט אחריהם עד שימצאם במספר הזה וראשו אחד מחובר למעלה לשדרה וראשי הפיצולים נמצאים תחת החזה בראשי הצלעות, בפ"ק דשחיטת חולין אומר שם סכין שחתך בה חלבים לא יחתוך בה בשר וכלי שהדיחו בו חלבים לא ידיחו בו בשר' לפיכך צריך הטבח להתקין שלשה סכינין אחד ששוחט בה וא' שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים ואם הוא מנהג הטבחי' להדיח הבשר בחנות צריך להתקין שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים, עוד אומר שם שאסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותן שהקרום שעל החלב דק ויתמעך ביד הטבחים ויזוב החלב ויבלע בבשר, וכתב רבינו שמשון דווקא מיד לאחר ניתוח שעודו חם אבל בשנתקרר יפה מותר שהרי נאמר וישימו החלבי' על החזות עוד אמרינן בחולין דף צ"ג שהטבח נאמן על חטיטת הגיד וניקור החלב וטבח שנמצא אחריו חלב אם היה כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית חלב אפי' במקומות הרבה מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו עוד בפ' גיד הנשה דף כ"ו אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מן הבשר אפי' מראש אזנו פי' לפי שחלב מפעפע אפי' מלמטה למעלה שהרי בשר צונן על חלב רותח אסור לדברי האומר בפסחים דף ע"ו שהתחתון מתגבר ואין די בקליפה, בתו' דחולין דף צ"ו בד"ה אפי' ומה שנוהגין כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים שחתיכה אחת חציה בתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין לחוץ ומעט למעלה כדי קליפה מפני שחשוב ככבוש בתוכו ומה שחוץ לציר מותר לפי שאין דם מפעפע ואפי' יש שומן בבשר שבתוך הציר אין אנו אומרים שיעשה השומן נבלה מחמת הדם ויפעפע למעלה שזה הכלל שאין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור אלא במקום שהאיסור שהיא נעשית נבילה על ידו יכול לילך עם טעם החתיכה וכאן אין הדם יכול לפעפע עם השומן למעלה ומטעם זה שבארנו דבר הנאסר כדי קליפה אין חוזר ואוסר כדי קליפה ומלח הבלוע מן הדם אין אוסר הבשר אע"פ שלאחר שנעשה נבילה נ"ט בבשר שהרי כל בשר שנמלח כששוהא במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר וצ"ל אע"פ שנבלע בבשר טעם המלח טעם הדם שבמלח לא נבלע בו כלל שם דף צ"ז וגדי כחוש שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו לפי שאין חלבו מפעפע ואפי' מפעפע מעט יש בו חלב ובטל בששים ואומר רבינו יצחק בר שמואל וכן בתו' שם ד' צ"ו בד"ה עד דלאו דווקא עד שמגיע לחלבו שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב ואפי' כדי נטילת מקום בעומק צריך שיניח, וכן מוכיח בפסחים דף ע"ה שאומר שם נטף מרוטבו של פסח כשצולין אותו על החרס וחזר אליו אותו טיף שנתחמם מן החרס יטול את מקומו מן הפסח לפי שמתבשל על ידי חמימות אותו טיף והרי הכתוב אומר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר ואין לנו שום הוכחה שיהא רותח לצלי די בקליפה ובחולין דף קי"ב שאו' על הגוזל שנפל לכותח שאם הוא צלי צריך קליפה לשם בצלי צונן מדבר ואעפ"כ צריך קליפה לפי שהגוזל רך ובולע א"ר הונא בר רב יהודא בחולין דף י"ז מעשה היה והתיר ר' יוחנן כוליא שנצלית בחלבה ופי' רבינו שלמה שהתירה מפני שמפסיק הקרום והקרום אינו אוסר בכוליא שום דבר לפי שאיסורו מד"ס וכן לובן כוליא שאמר למעלה שרבי יוחנן מחמיר שם בדף צ"ב לשרש אחריו ואעפ"כ סובר כאן שאין אוסר הכוליא לפי שאיסורה מד"ס עוד בחולין דף צ"ו וכל הסוגיא מו"ס מבואר שם בתו' באריכות אמר רבא מין בשאינו מינו שאדם יכול להבחין טעמו ושניהן של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה שנפלה בתבשיל חולין יטעימנו כהן ואם אין התרומה נותנת טעם בחולין יאכל אף התבשיל לזרים, מין בשאינו מינו של איסור כגון חלב שנפל בקדירה או בשר בחלב מותר לסמוך על הקפילא הוא גוי בקי בטעימה שיטעום אותו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר, ובמקום שלא ימצא אותו גוי סתם נותן טעם שיערו חכמים בששים, וכן מין במינו שאין אדם יכול להבחין טעמו בששים ע"כ דברי רבא, ומדקדק רבינו יעקב שבלא מין במינו מצא רבא שני החילוקים שאמר חילוק ששים וחילוק טעימה ולא היה מפרש חילוק ששים במין ומינו אם לא שסובר שכך הלכה ויש לתמוה שהרי במס' ע"ז דף ס"ו על יין של איסור המעורב בענבים וחמץ של חיטי איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר וסובר שם רבא שמין במינו במשהו. ואומר רבינו יעקב דביין נסך מדבר שם בע"ז, ואותו חמץ הוא של טבל שהרי רבי יוחנן וריש לקיש אומרים שניהם בע"ז דף ע"ג כל איסורין שבתורה בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך ומביא שם ברייתא שנוייה כדבריהם ופסק רבי' יעקב שהלכה כן במין במינו בששים שהרי רבא שהוא מן האמוראים האחרונים פוסק כך, וכן שאלו לפני רב יהודאי גאון כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב ושמואל שאומר כן בסוף ע"ז שם או בנ"ט כרבי יוחנן וריש לקיש והשיב להם מדאמר רבא בפסחים דף ל' גבי חמץ במשהו כרב משם יש לדקדק שבשאר איסורין סובר כרבי יוחנן וריש לקיש, אפס בחמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא ואין בני אדם רגילין להיות בדילין הימנו בשאר ימות השנה הילכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו, שלא יבא להקל במינו, מה שאין כן בטבל ויין נסך שהן שלא במינו בנותן טעם ולענין חמץ הארכנו בדבר זה בל"ת ע"ז ועוד יש להביא ראייה שכן הלכה דמין במינו בששים דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור"י סובר בששים ועוד מצינו רבי יהושע בן לוי שסובר לפנים בחולין דף צ"ה כל איסורין שבתורה בששים אפי' מין במינו שמביא סעד לדבריו מזרוע בשלה המבושלת עם האיל, ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבי יוסף טוב עלם וכן ר"ח וה"ג פוסקין ברבי יהושע בן לוי בכ"מ אפי' לגבי רבי יוחנן וכל שכן לגבי רב ושמואל, ועוד יש להביא ראיה מפרק התערובות דף ע"ט בשמועה של חרסן של זב וזבה שסובר רבי אליעזר בן יעקב מין במינו בטל בששים ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר במקומות מועטין נזכר אבל הלכה כמותו בכ"מ וכן סתם התלמוד סובר בביצה ד' ל"ח בענין חטין בחטין שמין במינו בטל בששים, וכן ה"ג של אספמיא פוסקות חתיכות בחתיכות בנ"ט מכח דבריו של רבא מכל אלה יש ללמוד שכך הלכה שמין במינו בששים פסק בה"ג דשרץ אין טעמו בטל אלא באלף ואין זה אמת שהרי פוסק התלמוד בע"ז דף ס"ח גבי עכברא בשיכרא שהוא בששים ומה שיש בירושלמי דתרומות פ"י הורה רבי יוסי בר רבי בון בעכברא אחד כאלף עכברא שם מקום הוא ועומד שם על דג טמא שכבשו עם דג טהור, עוד בחולין דף צ"ו אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי כבוש בחומץ ובתבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד ובלעז קרוי שוצ"י הרי הוא כמבושל חלב או איסור אחר שנפל בקדירה וצריך לשער ששים שם ומשערים ברוטב ובחתיכות ובקיפה הוא דקדקת שבשולי הקדירה ובלעז פונדריל"ה, שם בדף כ"ה ואין מסייע עובי הקדירה לשער ששים ולא מה שבלעה הקדירה מן ההיתר כי כמו כן בלעה הקדירה מן האיסור ואין לעמוד על הדבר וששים שאמרנו הוא מלבד האיסור שאין האיסור ממניין ששים שם בדף צ"ז: ּבעזרת הבורא נפרש שמועה זו של זרוע בשילה בקוצר וממנה נלמד הלכה למעשה. דתניא בפ' גיד הנשה חולין דף צ"ח ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל אין בשילה אלא שלימה פי' כמו בשלה בלמ"ד דגושה במה שיש לה כלו' כמו שהוא ר"ש אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל וזה היתר שבמקום אחר אסור כיוצא בו ומפרש רבא שם כגון טעם כעיקר ובקדשים אסור וכאן מותר פי' טעם חשוב שהוא כעיקר ממשו של איסור במינו כקדשים כגון בפחות מרוב שהרי מה"ת בטל ברוב בין בחולין בין בקדשי' כמו שאומר ריש לקיש בפ' התערובת זבחים דף ע"ה הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור שכל אחד בטל ברוב ועוד אנו אומרים בפ' הקומץ רבה מנחות דף כ"ב בעניין שתי מנחות שנקמצו ונתערבו זו בזו בטלות ברוב לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטל ואין לחלק בין התערובת ההוא לדבר שיש בו רוטב שהרי קמח בקמח הוא ומתערב יפה ולכך חולק שם רבי יהודה ואומר שאינו בטל אע"פ שאין אומר כן כי אם בדבר לח שהרי בשבת דף קכ'"ב מודה ר' יהודה שתרומת חטין עולה באחד ומאה ודבר לח למד ממה שכתוב בפ' אחרי ולקח מדם הפר ומדם השעיר וסובר ר' יהודה בפ' הקומץ דלעיל ובחולין דף צ"ח שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר מרובה משל שעיר ועדיין קורא אותו דם השעיר הא למדת שאינו בטל, וחכמים אומרים שם דווקא בדם שהוא עצמו עולה למזבח אינו בטל אבל בשאר קדשים וחולין בטל הרי הביאנו לך ראיות שמין במינו בטל ברוב אפי' בקדשים, ומה שאמר רבא דטעם כעיקר בקדשים אסור זהו בפחות מרוב כאשר בארנו, ובזרוע בשלה מותר אף פחות מרוב שפעמים שהזרוע מקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ לרוטב שבכל עניין שיבשל התירו הכתוב, וששים שמזכיר התלמוד בחולין דף צ"ח על זרוע בשלה אין זה אלא רמז ואסמכתא בעלמא, ועיקר הדבר מפי הקבלה, נחזור לסדר השמועה שמדקדק התלמוד שם דף צ"ט למה לא נלמד שטעם כעיקר יהא מותר מזרוע בשלה והשיבו על כן שכתוב לעניין חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל הנוגעת, ואם היא כשירה תאכל כחמור שבה, ופי' ר"ח כגון שבישל שלמים של אתמול בקדירה שבישל בה חטאת היום שנותן עליו הכתוב חומר חטאת ואסור לזרים לנשים ולעבדים, וחומר שלמים שאין מושך זמן אכילתן כי אם עד הלילה, וחטאת דהיום זמן אכילתן עד למחר, ומפרש רבינו יצחק בן רבינו שמואל וכן הוא בתו' שם בד"ה גלי שאע"פ שבפסחים דף מ"ד אנו דורשין טעם כעיקר ממשרת דכתוב בנזיר, וזה המקרא של חטאת אנו דורשין שם להיתר מצטרף לאיסור יכול להיות שסובר כאן כמו גירסא אחת בנזיר דף ל"ז שדורש שם שני המקראות חטאת ומשרת לטעם כעיקר, ומפרש שם למה הוצרכנו שניהן ומדקדק עדיין התלמוד בחולין דף צ"ט מה ראית ללמוד מחטאת יותר מזרוע בשלה, ומשיב לפי שזרוע בשלה הוא חידוש שצוה הכתוב לבשל איסור עם ההיתר לכתחילה ואין למדין מחידוש ע"כ שיטת השמועה, אבל רבי' שלמה פי' שם בדף צ"ה לא נצרכה לטעם כל שהו שהוא כעיקר ממשו של איסור בקדשים ואינו בטל אפי' בששים או במאה, ובזרוע בשלה מותר בששים או בק', ואע"פ שאין ללמוד קדשים להתיר בס' או בק' מזרוע בשלה מדגלי רחמנא גבי חטאת וכו' מ"מ חולין נלמד מזרוע בשלה להתיר בששים או בק' שהרי מאחרי רבים להטות אנו למדין שבטלי' ברוב ונלמד מזרוע בשלה להחמיר שלא יבטלו אלא בס', שסובר רבא טעם כעיקר בחולין דרבנן, ולכך תפס דבקדשים אסור מפני שבחולין מותר' ובפסחים דף מ"ד שדורש ממשרת שטעם כעיקר אסמכתא היא, ועוד מביא ראייה שלפנים בחולין דף ק"ח בעניין טיפת חלב שנפלה על החתיכה שאוסרת בנ"ט ומדקדק אביי שם מאחר שצריך נתינת טעם א"כ אין בשר בחלב חידוש ולמדין ממנו לאסור טעם כעיקר במקום אחר ומשיב לו רבא שלעולם הוא חידוש ואין למדין ממנו ומה שצריך נתינת טעם לפי שדרך בישול אסרה תורה ואין יכול להיות בישול שלא יהא בו נתינת טעם עכ"ד וכבר סתרנו דבר זה שאמר כי טעם כל דהו אסור בקדשים שהרי הוכחנו לעיל שמין במינו בקדשים בטל ברוב ומה שאומר כי דרשה דמשרת אסמכתא היא אין נראה לרבי' יעקב בתו' דחולין דף צ"ד בד"ה רבא ובאשרי שם שהרי כמו שר' עקיבא שדורש בפסחים דף מ"ה להיתר מצטרף לאיסור שלוק' עליו כמו כן לחכמים שדורשין משרת לטעם כעיקר לוקה עליו וראייתו מדרבא דיחוי הוא שאמר רבא ואין לסמוך עליו וכן פסק בח"ג דטעם כעיקר מה"ת דמין שאינו מינו מקרא דמשרת, ועוד מביא שם דברי אביי שאומר טעם כעיקר דאורייתא ודיחוי רבא אינו מביא כלל ורבא שתפס דבריו בקדשים מפני שבקדשים עומד והוא הדין לחולין סוף דבר זה לפי דברי ר' יעקב וה"ג כי מין במינו בטל ברוב מה"ת אף בקדשים, וכ"ש בחולין, ומד"ס אינו בטל עד שיהא בששים, ומין בשאינו מינו מה"ת טעם כעיקר מקרא דמשרת וזהו כשיש כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו אף בחולין וכ"ש בקדשים, וזהו מה שאומר בע"ז דף ס"ז אמר ר' יוחנן טעמו וממשו של איסור אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס אבל טעמו ולא ממשו שהקדירה כל כך גדולה שלא יוכל לאכול כל הזית של איסור בכדי אכילת פרס אסור עד ששים ואין לוקין עליו, והא לך הירושלמי שראיתי בנזיר דף נ"ד וממנו תלמוד מה בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור וגם משמע שם לכאורה שיש מחלוקת אמוראים אם טעם כעיקר מד"ת או מד"ס וכן כתב שם ר' זעירא אמר כל נותנין טעמין אין לוקין חוץ מנותן טעם דמנזיר פי' שסובר בכ"מ טעם כעיקר מד"ס חוץ מנזיר אבל הית' מצטרף לאיסור אינו אפי' בנזיר שסובר שהמקרא של חטאת הנדרש בפסחים דף מ"ה להיתר מצטרף לאיסור אינו נדרש אלא לטעם כעיקר וכן מקרא של נזיר הוא משרת לטעם כעיקר, והרי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין במקום אחד לאסור טעם כעיקר מה"ת ובעניין זה רוצה התלמוד לומר בפסחים שם אליבא דדבנן וחולק עליו ר' אבא וז"ל ר' אבא בר ממל אומר כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין פי' שסובר בכ"מ טעם כעיקר מה"ת אבל היתר מצטרף לאיסור אינו אלא בנזיר ומסיים בה מתניתין מסייעתא לר' זירא כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנו כזית פטור עד שיאכל את כולה פי' בכדי אכילת פרס על דעתיה דר' אבא כיון שאכל ממנה כזית יהא חייב פי' אם היה אמת כדעתו של ר' אבא שבנזיר איסור והיתר מצטרפין מכיון שאכל ממנה כזית בין איסור בין היתר יהא חייב ואח"כ אומר מתני' מסייעתא לר' אבא ומביא ברייתא דפסחים שם בדף מ"ד דת"ר שנכתב משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין אסור ומכאן אתה דן בכל התורה כלה עכ"ד הירו' בפ' השוחט דף ל"ו ובחולין דף ק"ג אמרה תורה חלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ולמה הוצרך להזהיר לא תאכלוהו וכי מפני שהוא נבילה הות' איסורו אלא אמרה תורה יבא איסור נבילה וטריפה ויחול על איסור חלב והאוכל מחלב נבילה וטריפה חייב משום אוכל חלב ומשום אוכל נבילה וטריפה ולזה קורא התלמוד שם איסור מוסיף שמתוך שנוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב לפיכך לוקה שתים:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

חֵלֶב

1 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

הָאוֹכֵל כְּזַיִת חֵלֶב בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ז כג "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ" בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב שְׁחוּטָה בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶן. אֲבָל שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה חֶלְבָּהּ כִּבְשָׂרָהּ. וְכֵן נֵפֶל שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה חֶלְבּוֹ כִּבְשָׂרוֹ וְהָאוֹכֵל מֵחֶלְבּוֹ כְּזַיִת לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה: הָאוֹכֵל מֵחֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה חַיָּב מִשּׁוּם אוֹכֵל חֵלֶב וּמִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִתּוֹךְ שֶׁנּוֹסָף הָאִסּוּר בִּבְשָׂרָהּ שֶׁהָיָה מֻתָּר נוֹסָף עַל הַחֵלֶב וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה שְׁתַּיִם: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ שָׁלִיל כָּל חֶלְבּוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ חַי מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מִמֶּנָּה. וְאִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמְצָאוֹ חַי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה חֶלְבּוֹ אָסוּר וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַחוּטִין וְהַקְּרוּמוֹת הָאֲסוּרִין כִּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת: הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה וְחָתַךְ מֵחֵלֶב הָעֻבָּר שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וְהוֹצִיאוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב עָלָיו כְּאִלּוּ חֲתָכוֹ מֵחֵלֶב הָאֵם עַצְמָהּ. שֶׁהֶחֳדָשִׁים הֵן הַגּוֹרְמִין לְאִסּוּר הַחֵלֶב: שְׁלֹשָׁה חֲלָבִים הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב וְשֶׁעַל שְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְשֶׁעַל הַכְּסָלִים. אֲבָל הָאַלְיָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. לֹא נִקְרֵאת חֵלֶב אֶלָּא לְעִנְיַן קָרְבָּן בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁנִּקְרְאוּ חֲלָבִים כְּלָיוֹת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד לְעִנְיַן קָרְבָּן. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר בראשית מה יח "חֵלֶב הָאָרֶץ" וְדברים לב יד "חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" שֶׁהוּא טוּבָם. וּלְפִי שֶׁמְּרִימִין דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַקָּרְבָּן לִשְׂרֵפָה לַשֵּׁם נִקְרְאוּ חֵלֶב. שֶׁאֵין שֵׁם דָּבָר טוֹב אֶלָּא הַמּוּרָם לַשֵּׁם. וּלְכָךְ נֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר במדבר יח ל לב "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ": חֵלֶב שֶׁעַל הֶמְסֵס וְשֶׁעַל בֵּית הַכּוֹסוֹת הוּא הַחֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב. וְחֵלֶב שֶׁבְּעִקְּרֵי הַיְרֵכוֹת מִבִּפְנִים חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת וְהוּא הַחֵלֶב שֶׁעַל הַכְּסָלִים. וְיֵשׁ שָׁם חֵלֶב עַל הַקֵּבָה עָקֹם כְּמוֹ קֶשֶׁת וְהוּא הָאָסוּר וְחוּט מָשׁוּךְ כְּמוֹ יֶתֶר וְהוּא מֻתָּר. חוּטִין שֶׁבַּחֵלֶב אֲסוּרִין וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת: חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ מֻתָּר. שֶׁעַל הַכְּסָלִים אָסַר הַכָּתוּב לֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּסָלִים. וְכֵן חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת נֶאֱסַר וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵּן נוֹטֵל אָדָם לֹבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַכּוּלְיָא וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל אוֹתָהּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרָיו: יֵשׁ כְּמוֹ שְׁתֵּי פְּתִילוֹת שֶׁל חֵלֶב בְּעִקְּרֵי הַמָּתְנַיִם סָמוּךְ לְרֹאשׁ הַיָּרֵךְ. כְּשֶׁהַבְּהֵמָה חַיָּה חֵלֶב זֶה נִרְאֶה בַּמֵּעַיִם. וּכְשֶׁתָּמוּת יִדְבַּק בָּשָׂר בְּבָשָׂר וְיִתְכַּסֶּה חֵלֶב זֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה עַד שֶׁיִּתְפָּרֵק הַבָּשָׂר מִן הַבָּשָׂר. וְאַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי זֶה אָסוּר. שֶׁאֵין זֶה חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָא בּוֹ הַחֵלֶב תַּחַת הַבָּשָׂר וְהַבָּשָׂר מַקִּיף אוֹתוֹ מִכָּל סְבִיבָיו וְלֹא יֵרָאֶה עַד שֶׁיִּקָּרַע הַבָּשָׂר הֲרֵי זֶה מֻתָּר: חֵלֶב הַלֵּב וְחֵלֶב הַמֵּעַיִם וְהֵן הַדַּקִּין הַמְלֻפָּפִין כֻּלָּן מֻתָּרִין וַהֲרֵי הֵם כְּשֻׁמָּן שֶׁהוּא מֻתָּר. חוּץ מֵרֹאשׁ הַמְּעִי שֶׁסָּמוּךְ לַקֵּבָה שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹר הַחֵלֶב שֶׁעָלָיו וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין שֶׁאָסוּר. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמֵר שֶׁרֹאשׁ הַמְּעִי שֶׁצָּרִיךְ לְגָרְרוֹ הוּא הַמְּעִי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ הָרְעִי שֶׁהוּא סוֹף הַמֵּעַיִם: יֵשׁ בְּגוּף הַבְּהֵמָה חוּטִין וּקְרוּמוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרִין. מֵהֶם מִשּׁוּם חֵלֶב וּמֵהֶן מִשּׁוּם דָּם. וְכָל חוּט אוֹ קְרוּם שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם ויקרא ג יז ויקרא ז כו "כָּל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" צָרִיךְ לְנָטְלוֹ וְאַחַר כָּךְ יִמְלַח וִיבַשֵּׁל הַבָּשָׂר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְאִם חֲתָכוֹ וּמְלָחוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְנָטְלוֹ. וְכֵן לְצָלִי אֵינוֹ צָרִיךְ לְנָטְלוֹ. וְכָל חוּט אוֹ קְרוּם שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם כָּל חֵלֶב בֵּין לְצָלִי בֵּין לְבִשּׁוּל צָרִיךְ לְנָטְלוֹ מִן הַבְּהֵמָה: חֲמִשָּׁה חוּטִין יֵשׁ בַּכְּסָלִים. שְׁלֹשָׁה מִן הַיָּמִין וּשְׁנַיִם מִן הַשְּׂמֹאל. הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁמִּן הַיָּמִין מִתְפַּצֵּל כָּל אֶחָד מֵהֶם לִשְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁנַיִם שֶׁמִּן הַשְּׂמֹאל מִתְפַּצְּלִין לִשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה. וְכֻלָּן מִשּׁוּם חֵלֶב. וְחוּטֵי הַטְּחוֹל וְחוּטֵי הַכְּלָיוֹת מִשּׁוּם חֵלֶב. וְכֵן קְרוּם שֶׁעַל הַטְּחוֹל וּקְרוּם שֶׁעַל הַכְּסָלִים וּקְרוּם שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת אֲסוּרִין מִשּׁוּם חֵלֶב. וּקְרוּם שֶׁעַל דַּד הַטְּחוֹל חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וּשְׁאָר הַקְּרוּם אָסוּר וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו: וּשְׁנֵי קְרוּמוֹת יֵשׁ לַכּוּלְיָא. הָעֶלְיוֹן חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת כַּחֵלֶב שֶׁעַל הַכּוּלְיָא. וְהַתַּחְתּוֹן הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר קְרוּמוֹת. וְחוּטִין שֶׁבָּהֶן אֲסוּרִין וְאֵין בָּהֶן כָּרֵת: חוּטֵי הַלֵּב וְחוּטֵי הַיָּד וְחוּטֵי הָעֹקֶץ וְחוּטֵי הַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁבְּצַד הַלָּשׁוֹן מִיכָּן וּמִיכָּן. וְכֵן הַחוּטִין הַדַּקִּין שֶׁהֵן בְּתוֹךְ חֵלֶב הַדַּקִּין כְּמוֹ בֵּית עַכָּבִישׁ מְסֻבָּכִין זֶה בָּזֶה. וּקְרוּם שֶׁעַל הַמֹּחַ שֶׁבַּקֹּדְקֹד. וּקְרוּם שֶׁעַל הַבֵּיצִים. הַכּל אֲסוּרִין מִשּׁוּם דָּם: בֵּיצֵי גְּדִי אוֹ טָלֶה שֶׁלֹּא הִשְׁלִים שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתָּר לְבַשְּׁלָן בְּלֹא קְלִיפָה. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם נִרְאֶה בָּהֶן חוּטִין דַּקִּין אֲדֻמִּים בְּיָדוּעַ שֶׁהָלַךְ בָּהֶם הַדָּם וְלֹא יְבַשֵּׁל עַד שֶׁיִּקְלֹף אוֹ עַד שֶׁיֵּחָתֵךְ וְיִמָלַּח כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִרְאוּ בָּהֶן חוּטִין הָאֲדֻמִּים מֻתָּרִין: וְכָל בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁהַמַּאֲכָל סוֹבֵב בַּחֲלָלָן אֵין מַחֲזִיקִין בָּהֶן דָּם: יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַחוּטִין וְהַקְּרוּמוֹת אִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה בִּכְלַל ויקרא ג יז "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם" אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת וְיִהְיוּ כַּחֲצִי שִׁעוּר שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְאֵין לוֹקִין עָלָיו: אֵין מוֹלְחִין חֲלָבִים עִם הַבָּשָׂר וְלֹא מְדִיחִין חֲלָבִים עִם בָּשָׂר. וְסַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ חֲלָבִים לֹא יַחְתֹּךְ בָּהּ בָּשָׂר. וּכְלִי שֶׁהֵדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים לֹא יָדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַטַּבָּח לְהַתְקִין שָׁלֹשׁ סַכִּינִין. אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ. וְאַחַת שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר. וְאַחַת שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים: וְאִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּדִיחַ הַטַּבָּח הַבָּשָׂר בַּחֲנוּת. צָרִיךְ לְהַתְקִין לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים: וְאָסוּר לַטַּבָּח לִפְרשֹׁ חֵלֶב הַכְּסָלִים עַל הַבָּשָׂר כְּדֵי לְנָאוֹתוֹ. שֶׁהַקְּרוּם שֶׁעַל הַחֵלֶב דַּק וְיִתְמַעֵךְ בְּיַד הַטַּבָּח וְיָזוּב הַחֵלֶב וְיִבָּלַע בַּבָּשָׂר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן. וִאִם נַעֲשׂוּ לֹא נֵאֻסַר הַבָּשָׂר. וִאֵין מַכִּין אֶת הָעוֹשֶׂה אֶלָּא מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה: וְכֵן אֵין מוֹלְחִין אֶת הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ אֶת הַקְּרוּמוֹת וְאֶת הַחוּטִין הָאֲסוּרִין. וְאִם מָלַח מְסִירָם אַחַר שֶׁנִּמְלְחוּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה בָּהֶן גִּיד הַנָּשֶׁה מְסִירוֹ אַחַר שֶׁנִּמְלַח וּמְבַשֵּׁל: וְטַבָּח שֶׁדַּרְכּוֹ לְנַקּוֹת הַבָּשָׂר וְנִמְצָא אַחֲרָיו חוּט אוֹ קְרוּם מְלַמְּדִין אוֹתוֹ וּמַזְהִירִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יְזַלְזֵל בְּאִסּוּרִין. אֲבָל אִם נִמְצָא אַחֲרָיו חֵלֶב אִם הָיָה כִּשְׂעוֹרָה מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחֲרָיו כְּזַיִת חֵלֶב אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהַטַּבָּח נֶאֱמָן עַל הַחֵלֶב:

« ספר המצוות Negative Commandments 184 ספר המצוות Negative Commandments 186 »