ספר המצוות, מצוות לא תעשה קפ״ד

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 183 ספר המצוות Negative Commandments 185 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות מאכלות פ"ז סמ"ג לאוין סימן קלו טור י"ד סימן סה וסז: שלא לאכול דם דכתיב ויקר' ז כל דם לא תאכלו: ואמרו רבותינו כל דם אסור חוץ מדם דגים: בצים וחגבים ודם אדם דם דגים שכנסו בקערה אם אין בו קשקשים אסור מדרבנן: אבל אם יש בו קשקשים מותר: ודם בצים אסור מדרבנן: ודם בצים אם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר והוא על החלבון זורק הדם ואוכל השאר: ואם היה על החלבון בלא קשר גם הדם מותר: אך אם נתפשט חוץ לקשר החלבון הביצה כולה אסורה: וכן אם נמצא על החלמון אפי' בלא קשר ויש שאין אוסרין כל הביצה אלא כשנמצ' על הקשר אבל שלא על הקשר זורק את הדם: ואם ספק אם היה הדם על החלבון או על החלמון הויא ספיק' דרבנן ולקול': ודם בני אדם אם פירש אסור וכדאמרינן בכתובות דדם שבין השינים מוצצו ואוכלו שעל הככר גוררו ודם בהמה או עוף חייבין עליו כרת בין דם שחיטה בין דם נחירה בין דם עיקור: או דם הקזה שהנשמה יוצאה בו כל זמן שמקלח אבל דם התמצית הוי בלאו גרידא: וכן דם האיברים שפירש אינו אלא באזהר': הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו ומוקי לה בלב עוף שאין בו כזית אבל יש בו כזית חייב: ומשמע מתוך פי' הקונט' אפילו בשלו: אך נראה דאחי קאי והיכא שנתבשל בקדרה יש שהיו רוצים לומר שאינו נאסר דשאני לב דשיע: אך אין לסמוך על זה דמאי דקאמר התם שאני לב דשיע היינו דבעי למידחי טעמא דכבולעו כך פולטו אך למסקנא דמילתא דמתוקמא כבולעו כך פולטו: לא מתוקמ' שאני לב דשיע: וקורעו לאח' בישולו דקאמ' לאח' צלייתו קאמ' אבל בקדירה צריך ששים ואם נתבשלה בחתיכות קטנות ונמצא הלב מחוב' באחת מהם יש לחוש שמא תשאר אותה חתיכה לבדה במעט רוטב ותהא חתיכה נעשית נבילה מפני הלב הדבוק בה ואין בה ס' ויפלוט ברוטב ויאסור אחרת ואות' אחר' תאסור אחרת: וכן כשמשימין החתיכה בפשטידא ויש שם שומן שמא נימוח השומן תחילה תחת החתיכ' שהלב תלוי בו ותהא נעשית נבילה ואחר כך תחת הסמוכה לה ויאסרנה וכן כולם: אך המחמיר תבא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד כי אין לנו להחזיק ריעותא בזה: ומותר אדם לאכול בשר צלי בלי מליחה וכן חי. וכבד במליח' לפירוש רש"י מסיק דשרי לבשלו לבדו: ולפירוש ר"ת גם בלא מליחה ונהגו העול' כפירוש רש"י ולכתחילה צריך לקורעו שתי וערב וחיתוכא לתחת לצד האש לצלותו ואחר כך משימין אותו בקדירה: ואין צולין אותו בשפוד עם הבש' לא למעל' ולא למטה לפי שפעמים שמגביהין ראש אחד ופעמיי' ראש השני ודיעבד שרי : ובמליחה לכתחילה משימין הכבד תחת הבשר: ודיעבד אפילו הכבד למעלה שרי ומסיק דאין תקנה לשום אדם לשום כלי תחת הבשר שלא נמלח אלא למשדי ביה תרי גללי דמילחא ונישפייה: ופירש בסמ"ג דוקא תרי גללי אך יותר מתרי גללי אסו' ואנו שאין אנו בקיאין בשיעור זה: אסור עד שתמלח ותשהא שיעור מליח' ותודח כמשפט : ואמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח: וצונן צריך הדחה: ואמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח: וחוטין הנאסרים משום דם אם נצלו עם הבשר או נמלחו נוטלן אחרי כן ואינו חושש דכבולעו כך פולטו: ואומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפי' דמי ולצלי בעי חתיכה מיהא: וכן ביעי דדכרא וכן מוזרקי: וראש כבש או גדי שהטמינו ברמץ: אם העמיד בית השחיטה למט' מותר ואי אנחיה ודץ ביה מידי שרי ואי לא: כל מה שבקרום המוח אסור וכולי' שרי וכן פרסות הרגל שנמלחו בקליפתן ולא נחתך ראשן נרא' דהוי כמולחו בכלי שאינו מנוקב ואסו' מה שבתוך הקליפ' ומה שאמרנו מליח כרותח מסיק התם דהיינו שאינו נאכל מחמת מילחו: ויש שהיו מפרשים כגון דקא בעי ליה לאורחא אך אינו כך אלא כל מליחה שעשויה לקדרה כתקון חכמים שזהו נותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח הוי כרותח: וככר שחתך עליו בשר מותר לאכלה כרבה דקרי ליה חמר בשר ודוקא בנצלת כל צרכה או שנמלח' ושהתה כדי מליחה לקדר' והדיחה: ואם נפל גוזל צלי או מבושל בכדא דכמכא בעי קליפה: ואי אית ביה פילי כולו אסור: ואם הוא מתובל בתבלין כולו אסור לפי שהתבלין מרככין אותו: ואמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין הדגים משום דרפי קרמיהו ומהרה נחו מפליטה ובלעי מציר העופות: אבל העופות מותרין כמו שפירשנו בכל מקום כי אחרי שעיקר האיסור אין יכול לאסור גם הנאסר מכחו לא יאסור אבל בשר שמולחין על גבי בשר שכבר נמלח ושהה שיעור מליחה אומר רי"בש דמותר אף על גב דפלטה כבר דמה מכל מקום פולטת היא ציר זמן מרובה עד מעת לעת ומתוך שטרוד הוא לפלוט לא בלע או אפילו בלע כבולעו כך פולטו: ומיהו אסור לאכול מן התחתון עד שתכלה פליטת העליון: מעשה אירע בבית רש"י שנמלח בשר בכלי מנוקב כמשפט ואחר ששהה שיעור מליחה שמוהו בכלי שאינו מנוק' והיה בה רבוי ציר והתירו רש"י כי כבר תשש כח של מלח ולא יהי' עוד כרותח ויש מחמירין בלא טעם טוב: ומיהו על כרחיך דין בשר מליח יש לו ואוסר גבינות כשנפל מאותו ציר עליה' ובשר טריפה שמלח עם בשר כשירה אסור: ומיהו טהור מליח וטמא תפל מותר: אך טמא מליח וטהור תפל אסור: וכלים של גוים שעושים בהם הגבינות שקורין פאשי"לישי אין צריך להגעיל דלא שייכא מליח רק באוכלין ודוק' על ידי מליחה נוהג דין זה לחלק בין טמא מליח וטהור תפל לטהור מליח וטמא תפל ואין אנו מחלקין בין עילאה לתתא' דלעול' טמא מליח וטהו' תפל אסור אפי' טמא עילאה וטהור תתאה. וכן טהור מליח וטמא תפל מותר אפילו היה טהור מליח תתאה: ובמעשה האור מחלקין בין עילאה לתתאה בפלוגתא דרב ושמואל: ואין אנו מחלקין בין איסור חם לאיסור צונן והטעם מפורש במסכת פסחים: והתם פסקינן הלכה כשמואל דאמר תתאה גבר: ומיהו עילאה כשהוא חם מבשל התחתון כדי קליפה ותתאה גבר אך אם יש בו שמנונית אוס' את הכל: ובשר טהורה שנמלח עם נבילה אסורה: וספיקא נמי אסורה משום דהוי ספיק' דאורייתא. ודגים טהורים שנמלחו עם דגים טמאים אסורים וספיקא י"א דמותרים דאמרינן ציר זיעה בעלמ' הוא דאין איסורו רק מדברי סופרים וספיקא לקולא ויש מפרשים דגם ציר הדגי' היכא שיש שמנונית אסור מן התורה: ודגים המלוחים כמו ארינ"גש וכיוצא בהם מותרין מטעם ספק ספיקא: ספק אם נמלחו עם דגים טמאים אם לאו: ואם תמצא לומ' נמלחו: שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור כי אם מדרבנן כדפרישית: ואין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מדיחו יפה יפה מפני הדם שהוא בעין: ואם מלח בלי הדחה אין עוד תקנה לאותו הבשר לפי שהמלח מבליעו ואינו מפליט הדם שהוא בעין ואח' המליחה צריך הדחה ג' פעמים ואם לא הדיחו רק פעם אחת בטוב אין קפידה בכך: ואם שמו הבשר בקדרה בלי הדחה אחר המליחה המלח אוסר הקדירה עד ששים מן המלח כאלו היה כולו דם דקיימא לן דחתיכ' עצמה נעשית נבלה גם בשאר איסורין ודלא כפירוש רבינו אפרים שאומר דוקא בשר בחלב ויש שהיו אוסרין אפילו באלף משו' דלטעמא עביד: וליתא כמו שפרשתי למעלה דאין לאסור יותר בדבר הבלוע יותר מכח האיסור: ואם יש גוי או גויה משמשין בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוה אם לא נאמנין במסיחין לפי תומם וכל שכן אם יודעין בטיב יהודית ואם יש שם נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי ועוד דיש לנו לומר דלנקיותא קפדי ואין מחזיקין דם בבני מעים פי' לאסור אם לא נמלחו: בכרכשאי ובמעיים: כגון המסס: ובית הכוסו': ובהדורא דכנתא: פירוש דקין הסובבין הכנתא אבל כנתא גופא דהיינו שומן שקורין רו"ייל יש בה דם: ומיהו אף על פי שאין מחזיקין דם מיהו פלטי ציר ואם נמלחו עם הבשר אינן אסורין כמו דגים: וצריך ליזהר שלא לחתוך בשר צלי בסכין קודם שיצלה כל צרכו אם יש בו גומות דלא שייך למימר מישרק שריק גם לא שייך למימר כבולעו כך פולטו שהרי אין לו לפלוט דבר מגופו: והרבי יעקב אומר כי מות' הוא שאם לא יפליט עתה לא יפלוט עוד: בפ' כיצד צולין פוסק הלכ' האי מוליית' שריא ואמרו בתוספות דוקא היכא ששניהם מלוחים או ששניהם אינם מלוחים אבל אם אותו שבחוץ מלוח והפנימי אינו מלוח אסור הפנימי וכן אם מלחו בשר על גבי חתיכה טפלה אסורה: אך אם יחזור וימלחנ' פסק רבי' ברוך דתשתרי והשוחט בסכין של גוי שהוא בן יומו הלכה כרב דאמ' קולף אבל אם אינו ידוע שהוא בן יומו בסתמ' יש לנו לומר שאינן בני יומן דסתם כלי גוים אינן שני יומן ומותר : ובפירקא קמא בחולין אית מאן דמפרש טעמא דרב דאף על גב דבית השחיט' צונן אמרינן אגב דוחקיה דסכינא בלע ויש שהיו רוצי' לאסור בהמה שהופשטה בסכין בן יומו של גוים: וליתא דבצונן גמור לא אמר רב אלא כגון בית השחיטה דהוי קצת חם כדאמרינן אימת בלע לכי חיימא וסכין ששחט בה טריפה ורוצה לשחוט בה עוד פסקינן הלכה רוחצ' אפי' בצונן או בבליתא דפרסה למכפרה:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וָדָם.

1 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִן הַדָּם בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְדָבָר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בִּלְבַד בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ז כו "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה". וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יד ד "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר" וְגוֹ' דברים יד ה "אַיָּל וּצְבִי" וְגוֹ'. אֲבָל דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְדַם הָאָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם דָּם. לְפִיכָךְ דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים מֻתָּר לְאָכְלוֹ וַאֲפִלּוּ כְּנָסוֹ בִּכְלִי וְשָׁתָהוּ מֻתָּר. וְדַם חֲגָבִים וְדָגִים טְמֵאִים אָסוּר מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּמְצִית גּוּפָן כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְדַם שְׁקָצִים כִּבְשָׂרָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: דַּם הָאָדָם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אִם פֵּרַשׁ. וּמַכִּין עָלָיו מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל דַּם הַשִּׁנַּיִם בּוֹלְעוֹ וְאֵינוֹ נִמְנַע. הֲרֵי שֶׁנָּשַׁךְ בְּפַת וּמָצָא עָלֶיהָ דָּם גּוֹרֵר אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל שֶׁהֲרֵי פֵּרַשׁ: אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל דָּם הַיּוֹצֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּנְחִירָה אוֹ הַתָּזַת הָרֹאשׁ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַדְמוּמִית. וְעַל הַדָּם הַכָּנוּס בְּתוֹךְ הַלֵּב. וְעַל דַּם הַקָּזָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְקַלֵּחַ וְיוֹצֵא. אֲבָל הַדָּם הַשּׁוֹתֵת בִּתְחִלַּת הַקָּזָה קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְקַלֵּחַ וְדָם הַשּׁוֹתֵת בְּסוֹף הַקָּזָה כְּשֶׁיַּתְחִיל הַדָּם לִפְסֹק אֵין חַיָּבִין עָלָיו וַהֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵיבָרִים. שֶׁדַּם הַקִּלּוּחַ הוּא הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ: דַּם הַתַּמְצִית וְדַם הָאֵיבָרִין כְּגוֹן דַּם הַטְּחוֹל וְדַם הַכְּלָיוֹת וְדַם בֵּיצִים וְדָם הַמִּתְכַּנֵּס לַלֵּב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְדָם הַנִּמְצָא בַּכָּבֵד אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אֲבָל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ג יז ויקרא ז כו "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ". וּבְחִיּוּב כָּרֵת הוּא אוֹמֵר ויקרא יז יא "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא" אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא עַל הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ: הַשָּׁלִיל הַנִּמְצָא בִּמְעֵי הַבְּהֵמָה הֲרֵי דָּמוֹ כְּדַם הַיָּלוּד. לְפִיכָךְ הַדָּם הַנִּמְצָא כָּנוּס בְּתוֹךְ לִבּוֹ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת אֲבָל שְׁאָר דָּמוֹ הֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵיבָרִין: הַלֵּב בֵּין לְצָלִי בֵּין לִקְדֵרָה קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ. וְאִם בִּשֵּׁל הַלֵּב וְלֹא קְרָעוֹ קוֹרְעוֹ אַחַר שֶׁבִּשְּׁלוֹ וּמֻתָּר. וְאִם לֹא קְרָעוֹ וַאֲכָלוֹ אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו כָּרֵת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלֵב הָעוֹף שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת דָּם. אֲבָל אִם הָיָה לֵב בְּהֵמָה חַיָּב כָּרֵת שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת מִדָּם שֶׁבְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת: הַכָּבֵד אִם חֲתָכָהּ וְהִשְׁלִיכָהּ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ אוֹ לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין עַד שֶׁתִּתְלַבֵּן הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַשֵּׁל אוֹתָהּ אַחַר כֵּן. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַבְהֲבָהּ עַל הָאוּר וְאַחַר כָּךְ מְבַשְּׁלִין אוֹתָהּ בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ לְבַדָּהּ בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ עִם בָּשָׂר אַחֵר. וְכֵן מִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין הַמֹּחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא קוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר: הַכָּבֵד שֶׁבִּשְּׁלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ עַל הָאוּר וְלֹא חֲלָטָהּ בְּחֹמֶץ אוֹ בְּרוֹתְחִין הֲרֵי הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה הַכָּבֵד וְכָל שֶׁנִתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ. וּמֻתָּר לִצְלוֹת כָּבֵד עִם הַבָּשָׂר בְּשִׁפּוּד אֶחָד וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַכָּבֵד לְמַטָּה. וְאִם עָבַר וּצְלָאָהּ לְמַעְלָה מִבָּשָׂר הֲרֵי זֶה אוֹכְלוֹ: הַטְּחוֹל מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ אֲפִלּוּ עִם הַבָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ דָּם אֶלָּא בָּשָׂר הַדּוֹמֶה לְדָם. הַשּׁוֹבֵר מִפְרֶקֶת בְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ הֲרֵי הַדָּם נִבְלַע בָּאֵיבָרִים וְאָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה בָּשָׂר חַי וַאֲפִלּוּ חֲלָטוֹ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַחְתֹּךְ הַחֲתִיכָה וְיִמְלַח יָפֶה יָפֶה וְאַחַר כָּךְ יְבַשֵּׁל אוֹ יִצְלֶה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם שֶׁהֵן מֻתָּרִין: אֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִידֵי דָּמוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. מֵדִיחַ הַבָּשָׂר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַנִּיחוֹ בְּמִלְחוֹ כְּדֵי הִלּוּךְ מִיל. וְאַחַר כָּךְ מְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם זַכִּים וּמַשְׁלִיכוֹ מִיָּד לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין אֲבָל לֹא לְפוֹשְׁרִין כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבֵּן מִיָּד וְלֹא יֵצֵא דָּם: כְּשֶׁמּוֹלְחִין הַבָּשָׂר אֵין מוֹלְחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּכְלִי מְנֻקָּב. וְאֵין מוֹלְחִין אֶלָּא בְּמֶלַח עָבֶה כְּחוֹל הַגַּס. שֶׁהַמֶּלַח דַּק כְּקֶמַח יִבָּלַע בַּבָּשָׂר וְלֹא יוֹצִיא דָּם. וְצָרִיךְ לְנַפֵּץ הַבָּשָׂר מִן הַמֶּלַח וְאַחַר כָּךְ יְדִיחֶנּוּ: כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לְבָשָׂר שֶׁצָּרִיךְ לְבַשְּׁלוֹ אֲבָל לְצָלִי מוֹלֵחַ וְצוֹלֶה מִיָּד. וְהָרוֹצֶה לֶאֱכל בָּשָׂר חַי מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְאִם חֲלָטוֹ בְּחֹמֶץ מֻתָּר לְאָכְלוֹ כְּשֶׁהוּא חַי. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת הַחֹמֶץ שֶׁחֲלָטוֹ בּוֹ שֶׁאֵין הַחֹמֶץ מוֹצִיא הַדָּם: חֹמֶץ שֶׁחָלַט בּוֹ בָּשָׂר לֹא יַחְלֹט בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. וַחֲתִיכָה שֶׁהֶאֱדִימָה בְּתוֹךְ הַחֹמֶץ הִיא וְהַחֹמֶץ אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּמְלַח אוֹתָהּ יָפֶה יָפֶה וְיִצְלֶה. בָּשָׂר שֶׁהֶאְדִּים וְכֵן בֵּיצֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה בִּקְלִיפָה שֶׁעֲלֵיהֶן. וְכֵן הָעֹרֶף שֶׁבּוֹ הַמִּזְרָקִים שֶׁהֵן מְלֵאִים דָּם. אִם חֲתָכָן וּמְלָחָן כַּדָּת מֻתָּר לְבַשְּׁלָן. וְאִם לֹא חֲתָכָן וּצְלָאָן בְּשִׁפּוּד וְצָלָה הָעֹרֶף וּפִיו לְמַטָּה אוֹ שֶׁצְּלָאָן כֻּלָּן עַל הַגֶּחָלִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין: רֹאשׁ הַבְּהֵמָה שֶׁצָּלָהוּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּכִבְשָׁן אִם תָּלָהוּ וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ לְמַטָּה מֻתָּר שֶׁהַדָּם יוֹצֵא וְשׁוֹתֵת. וְאִם הָיָה בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִן הַצַּד מֹחוֹ אָסוּר. שֶׁהַדָּם מִתְקַבֵּץ לְתוֹכוֹ. וּשְׁאָר הַבָּשָׂר שֶׁעַל הָעֲצָמוֹת מִבַּחוּץ מֻתָּר. הִנִּיחַ חָטְמוֹ לְמַטָּה אִם הִנִּיחַ בּוֹ גֶּמִי אוֹ קָנֶה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר פָּתוּחַ וְיֵצֵא דָּמוֹ דֶּרֶךְ חָטְמוֹ מֻתָּר וְאִם לָאו מֹחוֹ אָסוּר: אֵין מַנִּיחִין כְּלִי תַּחַת הַצָּלִי לְקַבֵּל מֵימָיו עַד שֶׁתִּכְלֶה כָּל מַרְאֶה אַדְמוּמִית שֶׁבּוֹ. וְכֵיצַד עוֹשִׂין. מַשְׁלִיכִין לְתוֹךְ הַכְּלִי מְעַט מֶלַח וּמַנִּיחַ הַכְּלִי עַד שֶׁיִּצָּלֶה וְלוֹקֵחַ הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁל מַעְלָה וְהַמַּיִם שֶׁל מַטָּה שֶׁתַּחַת הַשַּׁמְנוּנִית אֲסוּרָה: פַּת שֶׁחָתַךְ עָלֶיהָ בָּשָׂר צָלִי מֻתָּר לְאָכְלָהּ שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא שַׁמְנוּנִית א. ב דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁמְּלָחָן זֶה עִם זֶה אֲפִלּוּ בִּכְלִי מְנֻקָּב הַדָּגִים אֲסוּרִין שֶׁהַדָּג רָפֶה וּבוֹלֵעַ דָּם הַיּוֹצֵא מִן הָעוֹף. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָלַח דָּג עִם בְּשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה: עוֹפוֹת שֶׁהִנִּיחָן שְׁלֵמִים וּמִלֵּא חֲלָלָן בָּשָׂר וּבֵיצִים וּבִשְּׁלָן אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי דָּם יוֹצֵא לְתוֹכָן וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּלָחָן יָפֶה יָפֶה. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹכָן שָׁלוּק אוֹ צָלוּי. וְאִם צְלָאָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹכָן חַי וַאֲפִלּוּ פִּיהֶן לְמַעְלָה: בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁמִּלְּאָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ בְּבָשָׂר צָלוּי אוֹ שָׁלוּק אוֹ שֶׁמִּלְּאָן בְּבֵיצִים וּשְׁלָקָן אוֹ קְלָאָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִם. וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים: עוֹפוֹת שֶׁטְּפָלָן בְּבָצֵק וּצְלָאָן בֵּין שְׁלֵמִים בֵּין מְחֻתָּכִין אִם טְפָלָן בְּסלֶת גַּסָּה אֲפִלּוּ הִסְמִיקָה הַטְּפֵלָה אוֹכֵל אֶת הַטְּפֵלָה מִפְּנֵי שֶׁסּלֶת גַּסָּה מִתְפָּרֶרֶת וְיוֹצֵא הַדָּם. וְאִם טְפָלָן בְּקֶמַח חִטִּים שֶׁלָּתְתָן אִם הָיְתָה הַטְּפֵלָה לְבָנָה כְּמוֹ הַכֶּסֶף מֻתָּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה וְאִם לָאו אֲסוּרָה. טְפָלָן בִּשְׁאָר קְמָחִין אִם הֶאְדִּימוּ אֲסוּרִין וְאִם לֹא הֶאְדִּימוּ מֻתָּרִין: סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ אָסוּר לַחְתֹּךְ בָּהּ רוֹתֵחַ עַד שֶׁיְּלַבֵּן הַסַּכִּין בָּאוּר אוֹ יַשְׁחִיזֶנָּה בְּמַשְׁחֶזֶת אוֹ יִנְעָצֶנָּה בְּקַרְקַע קָשָׁה עֶשֶׂר פְּעָמִים. וְאִם חָתַךְ בָּהּ רוֹתֵחַ מֻתָּר. וְכֵן אֵינוֹ חוֹתֵךְ בָּהּ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים הַחֲרִיפִים לְכַתְּחִלָּה. וְאִם הֵדִיחַ הַסַּכִּין אוֹ שֶׁקִּנְּחָהּ בִּכְלִי מֻתָּר לַחְתֹּךְ בּוֹ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֲבָל לֹא רוֹתֵחַ: קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר אֲפִלּוּ הָיְתָה שׁוֹעָה בַּאֲבָר אָסוּר לֶאֱכל בָּהּ רוֹתֵחַ לְעוֹלָם שֶׁכְּבָר נִבְלַע הַדָּם בַּחֲרָסֶיהָ:

1 הזהירנו מאכול דם, והוא אמרו כל דם לא תאכלו. וכבר נכפלה בו האזהרה פעמים. ובא באור הכתוב בו שהוא בכרת ואמר כל אוכליו יכרת אם היה מזיד ובשוגג חייב חטאת קבועה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ה' מכריתות. צו את אהרן, שם:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

הזהירה א תורה בפרשת צו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה שנ' זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב אחריו איל וצבי ויחמו' וכל האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבוע שנ' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, תניא בת"כ פרשה צ"ו פר' ט"ו ומביאה בכריתות דף כ' כל דם לא תאכלו שומע אני דם מהלכי שתים כגון דם האדם ודם שרצים ודם בצים וחגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה היא טומאת מגע וטומא' חמורה היא טומאת משא ויש בהן איסור אם לא נשחטו והיתר אם נשחטו והן מין בשר שם דף כ"א יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה לאחר מיתה שאף הנוגע במת הוא אב הטומאה וכזית מן המת בחיפהו בבצק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת יצא דם שרצים שאין בהן טומאת משא יצא דם דגים וחגבים שכולם היתר שהרי אין טעונים שחיטה יצא דם ביצים שלא נמצא על הקשר כאשר בארנו למעלה בל"ת קל"ב שאינו מין בשר ומסיק שם דדם דגים שכנסו בלא קשקשין שהוא אסור עוד מפרש בברייתא שאם נכתב עוף בלבד לא חיה אוסר כי אם דם עוף וכיוצא בו בלבד שאין בצמרו משום כלאים אבל לא בהמה ואם לא נכתב רק בהמה בלבד לא הייתי אוסר כי אם דם בהמה וכיוצא בה בלבד שאינה באיסור אם על בנים אבל לא עוף לכן הוצרכו שניהם ליכתב לעוף ולבהמה שנינו בכריתות דף כ' דם שחיטה בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין או דם נחירה או דם עיקור מפרש בתוס' שם או דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו כרת ותניא בברייתא שם בדף כ"ב איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו כל זמן שמקלח יצא דם התמצית מפני שהיא שותת ומוכיח שם ששלשת גוונים דמים יורדים בשתיתה הראשון שחור והשני אדום ואחר כך מתחיל לקלח ואחר כך כשנתמעט הדם שותת בקירוב ושלשתן קרויין דם התמצית לרבי יוחנן שנינו שם דף ק"ט הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו וגרסינן עלה בכריתות דף כ"ב א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בלב בהמה הואיל ויש בדמו כזית ענוש כרת ופירש רש"י שענוש כרת אף לאחר בישולו ורוצה לומר שאינו סובר כאותו אמורא שאומר בהקומץ רבה דף כ"א דם שבשלו אינו עובר עליו שנ' כי הדם הוא בנפש יכפר לא חייב הכתוב אלא על הדם הראוי לכפרה וזה הואיל וקרוש הוא ע"י בישול אינו ראוי לכפרה לכל הפחות כחטאות הפנימיות שנ' וטבל והזה ומתוך שקרוש הוא אינו ראוי לטבילה והזאה אלא סובר רב כאותו אמורא שאומר שם שחייב דם על שבשלו הואיל וראוי לכפרח בחטאות החיצונות שנ' ולקח ונתן ובר נתינה ולקיחה הוא אע"פ שהוא קרוש אפס יש ליישב דברי רב לד"ה ולפרש כי לא קרעו אינו עובר עליו מדבר בין אכלו חי בין אכלו מבושל ועל זה מפרש רב שבלב בהמה ענוש כרת אם אכלו חי והולך לשון הגמרא על זה בכריתות דף כ"ב וכן כתוב בה"ג מתיבי דם הכליות ודם הטחול ודם הלב ודם האיברים הרי אלו בל"ת ומתרץ ההוא בדם דאתי ללב מעלמא כי קאמר רב דענוש כרת בדם הלב עצמו ומקשה אי דם דאתי ללב מעלמא היינו דם האיברים ולמה הוצרך להזכיר שניהן ומתרץ וכי דם הכליות אינו דם האיברים אלא מזכיר קצת דם האיברים בפרט כגון דם הכליות ודם הלב ואח"כ שונה כל האיברים בכלל ומפרש התלמוד מהיכא אתי ללב דם מעלמא א"ר זירא בשעת יציאת נשמה דם מישרף שריף פי' מדם האיברים למסקנת גירסא זו דם הלב עצמו בכרת ודם הכנוס בתוכו בלאו ואני קבלתי הגירסא להפך שדם הלב עצמו בלאו כמו דם הטחול והכליות שמדבר בדם של עצמם ודם הכנוס בתוך הלב בשעת יציאת נשמה מישרף שריף מדם הנפש וכן כתבו הרב רבי אליעזר ממיץ תני' בחולין דף ק"ט הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר בפסחים דף ע"ד רוצה לפשוט מכאן כבולעו כך פולטו ודחה שם שאני לב דשיע פיר' שהלב חלק ולא בלע שום דבר מן הדם ואומר ר"ת בתוס' שם בד"ה הלב שאין לסמוך על אותו דיחוי להתיר לב שנתבשל עם דמו בקדרה לאחר שקרעוהו כי למסקנא שנפשט כבולעו כך פולטו אין צריך עוד אותו דיחוי ולא נאמר עוד שהלב שיע לפיכך קורעו לאחר בישולו פי' אחר צלייתו ששייך בו כבולעו כך פולטו דמה שבלע פלט ונפל לארץ אבל נתבשל הלב בקדירה דאין מועיל מה שפולט שנשאר הדם בקדירה צריך ששים מדם הלב ואם אין ששים מדם הלב אף הלב עצמו אסור לפי שחוזר ובולע דם שפלט בהג"ה באשירי בחולין מעשה בטלה אחד שנמלח ונתבשל עם הלב ולא קרעוהו תחילה והשיב הרי"ץ ברבי שמואל אם יש ששים בין המים והטלה כנגד דם הלב נראה לי שהוא מותר אם היה הלב כל שעה מכוסה במים אך לא נתיר עתה הטעם זה לפי שנ"ל שרש"י היה משער בכל החתיכה אע"פ שהכל מכוסה במים עכ"ל גרסינן בכריתות דף ד' אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה א' לדם קדשים ואחד לדם חולין וא' לדם חיה הטעון כיסוי שאילמלי לא ריבת' תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם חיה לפי שנ' כי הדם הוא בנפש יכפר דמשמע עניין המקרא בדם המכפר, ואמר רבא שם ה' לאוין האמורים בדם למה אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה ואחד לדם התמצית ואחד לדם האיברים ומעמיד שם איסור דם האיברים כשפי' אבל אם לא פירש מותר כמו שמוכיח בחולין דף ט"ו ובשבת דף קכ"ט שאדם מותר לאכול בשר חי בלא מליחה גרסינן בחולין דף ק"י וכל הסוגיא סו"ס ור"ת בתוס' שם אמר ליה רב אמי לרב ספרא כשתעלה לא"י תשאל מהן כבד מה אתם מורים בה אם מותר לבשלה בקדירה עם בשר אם לאו הרי שנינו סתם משנה בתרומות ועי' בתוס' דלעיל הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ופיר' אינה נאסרת כך הוא אינה נאסרת כשמבושלת לבדה בקדירה שטרודה תמיד לפלוט אפי' שלוקח לגמרי שמסתמ' היה לה לגמור פליטתה אע"פ כן הואיל ויש בה רוב דם פולטת תמיד ואינה בולעת לעולם וכן הלכה אבל הכבד אוסרת שמא אין הפי' שתאסור בשר שמבושלת עמה בפליטת דמה כי הכבד כולו דם והתירו הקב"ה כמו שאנו אומרים בחולין בדף ק"ט אסר לן דמא שרא לן כבדא אלא לצדדין היא שנוייה שאם זו הכבד מנבילה או טריפה אוסרת בשר המבושל עמה מחמת שמנונית הטריפה רש"י היה מפרש שאילה זו שאמרנו בכבד שנמלחה ואע"פ כן שמא אין יוצא כל דם שבה ע"י מליחה ור"ת בן בתו פי' דאם נמלחה פשיטא שמותרת עם בשר שהרי נהגו העולם לבשלה עם בשר לאחר צלייה ומסתמא ה"ה אחר מליחה שיש לנו להתיר שפולט ע"י מליחה כמו ע"י צלייה כי מליח כרותח דצלי ולכך פי' בה"ג דשיעור מליחה לקדירה כשיעור צלייה ושאלה זו פי' ר"ת בכבד שלא נמלחה ומסתפק בזה שמאחר שהכבד כולו דם והתירו הקב"ה ואפי' הדם הפורש ממנו מותר מה"ת כדתניא בכריתות דף כ"ב דם הטחול ודם הכליות דם האיברים דם הלב הרי אלו בל"ת ואינו מונה דם הכבד עמהם ואפי' נאסור מדרבנן הדם היוצא ממנה ע"י מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כמו שאמרו חכמים שם דף כ"א בדם האדם שאע"פ שהוא מותר מה"ת אפי' פי' כמו שאמרו למעלה ל"ת קכ"ז מ"מ אמרו שם ובכתובות דף ס' דם שבין השינים מוצצו אבל שעל הכבד גוררו לפי שהוא בעין מ"מ בבישול הכבד שאין ניכר כלל שם דם בעין יהא מותר חולין דף קי"א כשעלה רב ספרא לא"י ושאל שאילה זו השיבו רבי זריקא אני ורבי ינאי בנו של רבי אמי נתארחנו בבית רבי יהודה בנו של ר"ש בן פזי והביאו לפנינו קניא בקופיה ואכלנוהו פי' קניא בקופיה הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב והכבד וכולם נתבשלו יחד וצ"ל לפי' ר"ת בתוס' דלעיל שיודע היה שהכבד לא נמלח אע"פ שהריאה והלב נמלחו שכמה דברים היו עושין להראות דבר חידוש לתלמידים והקשה רב אשי שם שאין ראיה משם כי שמא פי הקנה חוץ לקדירה היה וסימפוני הכבד שופכים דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא הדם דרך הללו חוץ לקדירה או שמא חלוט היה מתחלה בחומץ ומכה החומץ הוא נצמת ושוב אינו פולט דם עולמית ודמו הנבלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא ומסיק שם שאותו חומץ שנצמת בו הכבד מותר שלא פלטה הדם לתוכו שאם פלט דם לתוכו כלל היתה הכבד חוזרת ובולעת שאינה טרודה לפלוט מחמת שצמתה החומץ הרי סדרנו השאלה והתשובה שעלתה בדיחוי שאין להוכיח ההיתר ורב אלפס כתב שם שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד בקדירה אלא אחר צלייתן אבל לא אחר מליחה כתב מורי ואי אישתלי ועבד כדברי רבינו יעקב עבד מסקינן שם בדף קי"א שמי שצולה כבד שלם צריך לקרוע שתי וערב והחתך יהיה למטה שיזוב ממנו הדם הכנוס בסמפונות אבל טחול אין בו סמפונות ואין צריך קריעה אפי' לקדירה שהרי לשמואל היה עושין לו תבשיל של טחול שלם ביום הקזה וכתוב בה"ג אם לא קרע הכבד מתחילה קורעו לאחר בישולו ומותר ויצא דם הכנוס בסמפונות ואין לחוש לדם הסמפונות שמא חזר ונבלע בכבד אחר כך מפני שטרודה לפלוט ועוד שכבולעו כך פולטו דרש מרימר שם הילכתא בין כבד בין כחל מותר לצלותו בשפוד אחד תחת בשר שהדם נשרק ונופל מעל הכבד ומעל הכחל לארץ ואין לחוש אם שמנונית הבשר נופל על הכחל ונדבק שם מאחר שקרעוהו שתי וערב וטחוהו בכותל וכל שכן בקדירה עם בשר שיש ללמוד מכאן שמותר לאחר שקרעוהו ומסקינן שם אבל אסור לצלות לכתחילה כבד או כחל על הבשר בשפוד אחד מחמת שיש בכבד רוב דם ורואין הכל הדם יורד בשפע על הבשר ומ"מ בדיעבד מותר שכל הדם הנופל על הבשר נשרק ונופל לארץ וכן כחל לכתחלה אסור שאע"פ שקרעוהו ויצא כל חלבו יוצא ממנו לבנונית כעין חלב ונסרך על הבשר ונראה כבשר בחלב ובדיעבד מותר שאין זה חלב בד"א לבני בבל שהתנורים שלהם פיהם למעלה והיה השפוד זקוף אבל שפודים שלנו שהם מושכבים ופעמים שראש זה עליון פעמים שהוא תחתון ולכך לעולם לכתחלה אסור לצלו' בשפוד אחד לא כחל ולא כבד עם בשר ובדיעבד מותר והוא הדין במליחה ויש שנותנין בלי לקבל השומן היוצא מן הצלי והוא הנקרא בי דוגי כלשון ארמי ואף בשר על הכבד אסור בעניין זה לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו ומה שמניחין כלי תחת האווזין לקבל השומן הרי מפרש התלמוד לפנים שנותנין שני גללי מלח בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשולים והשומן צף למעלה ומניחין בתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים אבל כבד אף ע"י מלח אין לו תקנה לפי שדם שלו צף תמיד בתוס' שם אפם אין נכון לעשות כן עתה כאווזין לפי שפי' כה"ג שתופס התלמוד לשון תרי גללי דמילחא כלו' מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושה אותו צלול כמים ומתערב עם השומן ואין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט ואין לנו ליתן כלי לקבל השומן של צלי אא"כ שהה הצלי שיעור מליחה קודם שנתנוהו אצל האש אמר רב נחמן שם דף קי"א סכין ששחט בה ובלועה מדם רותח של בית השחיטה אם בא לחתוך בה דבר רותח יגעילנה ולחתוך בה צונן צריך הדחה או לקנחה בבלאי מטלניות, ואמר שמואל שם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שמליח כרותח ובלועה מדם רותח מסקינן בחולין דף צ"ג ומבואר שם באשירי שחוטין שאנו נוטלין מן הכתף ומן הלחיים אסורין משום דם והרוצח לצלותם צריכין חתיכה לפי שהן בתוך הכתף ואין להם מקום לפלוט ולקדירה צריכין חתיכה ומליחה כתב מורי אם נצלה היד עם אותן החוטין מצאתי בשם רבי שמותר הבשר דכבולעו כך פולטו שכמו שבולע הבשר מדם החוטין כך פולטו לחוץ ואפי' קליפה נמי לא צריך אלא נטילת החוטין שהרי העור של חוטים ושל מזירקי מגין כלפי הדם ואינו אוסר הבשר וגם הדם מתיבש ואינו מלחלח לפלוט שם אומצא דאסמיק היא חתיכת בשר שיש בה דם מרובה וביצי זכר וכן וורידי צואר לצלי אין צריכין מליחה ושמא אפי' חתיכה אין צריך הואיל ויש להם מקום וריוח לפלוט ולקדירה צריכין חתיכה ומליחה צלי, שאמרנו אפי' בצלי של גבי הגחלים ממש מותר שכח האור שואב הדם שם ראש כבש וגדי שנתנוהו במים והטמינוהו ברמץ להסיר את השער אם העמידו בית השחיטה למטה שיוכל הדם לצאת מותר ואם לאו אסור המוח בלבד לפי שמתבשל בדם הקרום בתוס' שם אבל הראש עצמו מותר כך פסק בה"ג ודוקא בראש יש חילוק לפי שיש בו עצמות ודברי' המעכבי' את הדם מלצאת אבל תרנגולת ורגלי בהמה מותר בכל עניין: עתה נבאר בע"ה דיני מליחה מעשה היה בגוזל אחד שנשחט ונפל לתוך פרק כל הבשר כד של כותח שיש בו חלב ומלח דף קי"ב והתירו רב חנינא בריה דרב מפשרוניא שסובר שמה שאומר שמואל מליח הרי הוא כרותח זהו דווקא כשאין נאכל מחמת מלחו פי' רש"י אינו נח לאכול מחמת רוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע אבל הכותח הזה נאכל במלחו הוא והרב רבינו יעקב ישראל פי' בתוס' שם כל הסוגיא שקורא אינו נאכל מחמת מלחו בשר מלוח כעין עיבוד כמו שאנו אומרים בשבת דף ע"ה מי שמלח בשר חייב משום מעבד וכגון שצריך להוליך הבשר לדרך רחוקה שאז מולחה מאד ואין נראה לר"ת כי בהרבה מקומות מביא בחולין דברי שמואל ואין סברא לומר כי בכל המקומות שמביא דבריו נמלח הבשר כעין עיבוד שרוצין להוליכו לדרך או כעין מליחת בשר להצניע ואומר רבי' יעקב שכל מליחות שאנו עושין לקדירה חשובים אינם נאכלות מהמת מלחן מדפי' בה"ג שיעור מליחה כשיעור צלייה לפי שיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלייה דמליח כרותח דצלי ועוד גרסינן בפ' הקומץ רבה מנחות דף כ"א ובתוס' שם כל הסוגיא לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך ולא מעל דמך ומדקדק התלמוד למה לי פסוק למעט דם ממלח פשיטא שאין צריך מלח שאם היה מלוח בטל מתורת דם דאמר זעירי אמר רבי חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ורב יהודה דידיה אמר אברים שצלאם והעלן אין בהן משום ריח ויש לדקדק משם שמליחות שרגילין לעשות בקדשי' הם כבישול ועל מליחות של קדשי' אמר אביי שם וכן לקדירה א"כ כל מליחות של קדירה צריכין להיות כמו כמו בישול והיך? הברייתא השנויה שם תניא כל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תבוננו ומפרש רב אשי שם שרוצה לומר יכול יתן טעם כבינה ומפרש ר"ת בתו' שם מעט מלח רק להסיר טעם התפל כבינה המישרת את האדם שנכנסה מעט מעט בגוף ת"ל תמלח שצריך מליחה מרובה אי תמלח יכול במי מלח פי' מי מלה מרובים סאלאמור"ה בלעז ת"ל במלח כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלה ומעליהו אמר אביי וכן לקדירה, אפס לפי' ר"ה ובסדר קדשים כתב יד רבי' גרשם מאור הגולה גריס וכן לצלי ואומר הרי"ץ בר' שמואל שאין גירסא זו מכוונת דאין צריך מליחה כלל לצלי' שהרי דם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כמו שיש בכריתות דף כ"ב ואותו דם שנפלט אינו חוזר ונבלע אלא נופל לארץ ומטעם זה אומר שמואל בחולין דף קי"ב כבר שחתך עליה בשר אסור לאכלה לפי שמתוך דוחק הסכין נפלט דם שבתוך הבשר בתוך הככר אבל הבשר מותר אע"פ שלא נפלט עדיין כל דמו שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש ומזה אין הלכה כשמואל שאוסר הככר אלא כרבא שמתירו שם הואיל והבשר נצלה כל צרכו, לפנים בהלכה שלנו אומר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז מכביד הבשר וגוזל את הבריות שלוקחין את הבשר במשקל ומבליע דם כאיברים ושאלו בני הישיבה שם היאך רוצה לומר מכביד הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים וכתוב בספר רבי' גרשם הא לדידיה באומצא שפיר דמי או דילמא לדידיה נמי אסור תיקו פי' באומצא לאוכלה חיה לפי שדם האיברים מותר כל זמן שרא פירש או דילמא לדידיה נמי אסור הואיל והבליע בו דם ממקום אחר מכל זה יש לדקדק דלא צלי ולא בשר חי צריכים מליחה וכן מוכיח בחולין דף ט"ו ובשבת דף קכ"ח ומה שאנו אומרים בביצה דף י"א ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא מפני שצריך מליחה לצלי בתו' שם אלא משמיענו שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועטת כמו שרגילות לעשות לצלי להסיר טעם התפל ואין כאן איסור עיבור העור' וקשה לרי"ץ בר אברהם על גירסא זו וכן לקדירה ומפרשת שתמלח בא לרבות ואין משמעות המקרא מתמלח שיהא יותר ממלח וגם ראייה שמביאין דם שמלחו הוי כמו שבישלו אינה ראיה שאין מביא התלמוד שני דברים יחד מפני זה אלא מפני סדר גירסתו שקבלם בזה הסדר שכמו כן מביא אברים שצלאן שאין עניינו דומה להם ואדרבה מביא ראיה שצריך מליחה לצלי מדאמרי' בירושלמי דנדרים על האומר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם של שמים נדר הר"ז אסור שזהו דבר הנדור ואם של ע"ז נדר הר"ז מותר ומדקדק שם מליח לעולם או מליח לשעה לישמעיניה מן הדא אם של שמים נדר ה"ז אסור א"כ מדבר במליח לשעה ואיזהו מליח לשעה כהדא דתנינן כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח ומעלהו א"ר אבא בר מדי שניא היא שאם משהין אותן הם נמלחים ואין זה מליח לשעה אם כן משמע שמליחות קדשים קורא מליח לשעה וזהו כעין מליחת צלי ותמלח בא למעט שאם היה בא לרבות מניין הוא יודע שמליחות קדשים אינו כמו מלוח לעולם אמנם לפי התירוץ אינו מליח לשעה כמו שהוא אומר שאם משהא אותן הם נמלחים ובמנחות דף כ"א כך הפי' יכול יתן טעם כבינה שנותנת טעם גדול באדם ת"ל תמלח שדי במליחה מועטת כדמסיק מביא את האבר ונותן עליו מלח וכו' וגרסי' וכן לצלי די במליחה זו אבל לקדירה אין די במליחה זו כי צריך לשפשף בידיו שיבלע בו המלח והטעם שאמר למעלה שצלי אין צריך מליחה מפני שדם האיברים מותר כל זמן שלא פי' ואותו שפירש נופל לארץ אין עניין טעם זה בתרנגולת או אווז שהם חלולים ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאלו פורש מהתיכה לחתיכה ופעמים שהאווז או התרנגולת נצלים יפה מצד אחד ופלטו כל דם אותו צד ואין נצלי' יפה מצד אחד ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה לפי' זה נכון למי שהוא רוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבחוץ ומבפנים וישהא כשיעור מליחה ואח"כ ידיחנו ויצלה אותו, נחזור לעניין הגוזל שנפל לכותח שאומר שם בחולין דף קיב בד"א שהוא מותר שנפל בו חי אבל אם היה הגוזל צלי צריך קליפה ואם יש בו בקעים אסור כולו פרש"י הואיל והוא צלי משמע שאין בקעים אמורין בדבר חי וכן אם הוא מתובל בתבלין לפי שהתבלין מרככין אותו ונבלע החלב בכולו, אמר שמואל שם דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין מ"ט הדגים קרום שלהם רך ורפה וקודמין ופולטין ציר שלהן ועופות בשר שלהם צומת וקמוט ולאחר שנחו הדגים מלפלוט פולטין עדיין העופות וחוזר הדם ונבלע בדגים ואע"פ שמלחן בכלי מנוקב אין להתיר הדגים מטעם דדם מישרק שריק לפי שהדגים בשר שלהם רך ורפה ובולע בקל והדגים הללו אין חוזרין ואוסרין העופות בצירן שנתיר אותן מטעם משריק שריק בתוס' שם ומה שאינו שונה בלשון זה דגים שמלחן עם עופות אסורין לפי שהיה משמע שאפי' העופות תפל והדגים מלוחי' עמהם אסורין כמו דג טהור שמלחו עם דג טמא דבסמוך שם בדף קי"ג שמעמידו בטהו' מליח וטמא תפל וזה היה שקר כי בעניין זה לא היו הדגים אסורין בד"א בעופות ודגי' גם כן בתוס' שם בד"ה ודגי' אבל בשר ובשר מעשי' בכל יום שמולחין חתיכות הרבה זו אחר זו והדבר פשוט שכשמולחין חתיכה אחרונה שכבר שהתה הראשונה שיעור מליחה ואע"פ כן מותרות לפי שדם משרק שריק ואפי' יש גומות בחתיכות שאינו יכול להיות נשרק מ"מ הואיל ושמו חתיכה שנייה על החתיכה הראשונה עד שלא גמר' פליטת דמה וכן השלישית על השנייה הם לעולם פתוחות ומה שבולעות פולטות ועוד אומר הרי"ץ בר' שמואל כי אפי' נסתמה התיבה ראשונה מלפלוט דם מ"מ פתוחה לפלוט ציד יום או יומים ובתוך הזמן הזה כל מה שבולעת פולטת, ואם שהה הבשר במלח כדי שיעור צלייה על דף אחד ואח"כ שמוהו כגיגי' והיה שם כל הלילה ולמחר נמצא הכלי מלא מן המליחה שיצא מן הבשר אירע מעשה בבית רש"י והתיר בתוס' דלעיל כל הסוגיא דמאחר ששהא הבשר במלח כדי שיעור מליחה טרם אשר שמוהו בכלי והיה ראוי להדיחו ולבשלו בקדירה א"כ כל מה שפולט מכאן ואילך אין זה כי אם מוהל הבשר וליחלוחיתה ועל כרחינו אין איסור באותו מוהל אלא מחמת המלח שעל הבשר שנימוח בתוך המוהל והמלח בלוע מדם ואם מכח זה באנו לאסור את הבשר לפי שהמלח יעשה כרותח א"כ מטעם זה יאסר כל הבשר שבעולם כשמניחין אותו במים שבתוך הכלי להדיחו שנימוח המלח שעל הבשר בתוך המים ועושה אותו ברותח ובן בחתיכות המלוחות זו ע"ג זו תמצא בהן לאחר ח' ימים או יותר גומות מליאות ציר בין חתיכה לחתיכה והמלח נימוח בתוכו וכבר נסתמה כל פליטתו והיה לו לאסור כדי קליפה בחתיכה אלא ודאי צ"ל שדם המלח נתייבש בו ואין עוד בו כח לצאת ועוד טעם אחר הגון דלאחר שנתן המלח כחו בבשר והפליט דמה פסק כחו ומחמת אותו מלח לא יחשב כרותח עוד וכעניין זה אנו אומרים בפסחים דף ע"ד החומץ שחלטו בו פעם אחת אין חולטין בו פעם אחרת ואומר שם מאי שנא מחומץ מתמהא פי' חלט שאנו חולטין בו ואומר כי לשם יש קיוהא של פרי וכחו בעין אבל בזה שנתן כחו אין עוד קיוהא שלו בעין, ואין דומה דבר זה לגוזל שנפל בכותח שאמרנו למעלה שהיה נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו אע"פ שהכותח היה מליח מימים רבים שהרי לשם לא פסק כח המלח שלא הפליט שום דבר אפס אין להקל בבשר שנמצא בציר שכבר נהגו העם הדבר לאיסור יש נוהגין בחתיכת בשר מליח כשרוצין ליתן אותה בקדירה והיה מליחה יותר מדאי וצריך לשרות אותה במים שמדיחים אותה קודם השרייה כי שרייה מבלעת דם שבמלח בתוך החתיכה אפס אין שרייה מבלע' הדם שבמלח בתוך החתיכה אם אין שורין אותה יום שלם כאשר בארנו למעלה ל"ת קל"ד בעניין הקיבה וכן כתב מורי כי ציר המעורב במים הרבה אין לחוש בו לעשות כרותח, ומה שעושין העולם שמולחין בשר ע"ג הקערה כפויה ואין נאסרת הקערה לפי שנשרק הדם ונופל לארץ ואם יש גומא בגב הקערה ודאי נאסרת דמליח כרותח, בחולין דף קי"ב ומעשה היה בבית רב מרי בר רחל שמלחו בשר שחוטה עם בשר טריפה בכלי מנוקב שאין לחוש לדם ואסרה רבא מדתניא הטמאים לאסור צידן ורוטבן וקיפה שלהן וציר נוח לבלוע יותר מן הדם פי' שכתוב בשרצים הטמאים לכם בכל השרץ והה"י יתירה לרבות כל אלו פי' קיפה דקדקת שבשולי קדירה הנלעז פונדריל"א ואומר הרי"ץ בתוס' שם כי ודאי ממשרת אנו למדין טעם כעיקר בכל התורה כולה בפסחים דף ס"ד והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו לחייבו על השתייה כעל האכילה ולפנים בפ' העור והרוטב מביאו על הממחה את החלב וגמעו ודבר זה לא הייתי רואה מריבוי ציר שהייתי מעמידו בהקפהו ואכלו וציר ורוטב וקיפה מתרבי' מריבוי אחד כי שקולין הם, תניא בחולין דף קי"ג טהור מליח וטמא תפל מותר טמא מליח וטהור תפל אסור אומר הרי"ץ בתו' שם דגבי מליח כרותח אין שייך לומר לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ולא שנא זה אצל זה ולא שנא שוכבין זה על זה אם הטמא תפל מותר הטהור ואפי' קליפה אין צריך ואע"פ שבחם ע"י האור אנו אומרים בפ' כיצד צולין פסחים דף ע"ו כשהאחד חם דאדמיקר ליה בלע וצריך קליפה בתוספת דלעיל יש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גביני הגוים ומותר לעשות בהן גבינה לישראל ולמולחה בתוכו שהר"ז כמו טהור מליח וטמא תפל שאין עניין מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח על ידי המליחה ואין כח למלח להפליט מה שבלוע בעץ ומתכת וחרס ואבן ומעשים בכל יום דמלח שבקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין ממנו לתת בתוך החלב והמחמיר תע"ב טמא מליח וטהור תפל כבר אמרנו שהוא אסור ואין די בקליפה אפי' בכלי מנוקב כי ציר נוח ליבלע יותר מן הדם וה"ה שניהן מלוחין אע"פ שהטהור טרוד לפלוט בולע ואגב ששנה ברישא טהור מליח וטמא תפל שנה בסיפא טמא מליח וטהור תפל, *הג"הה מעשה בא לפני מורי הר' שמואל בבני מעיים שנמלחו ושהו כדי מליחה וקודם שהודחו נפלו במי חלב שקוריו מינ"א בלעז שנתבשל על האש והסירו החלב הקרוש ונשאר הצלול וקורין דפורי"א וצונן היה והתיר הבני מעיים על ידי הדחה מטעם טהור מליח וטמא תפל שאין כח בדם של הבני מעיים ליכנס בחלב ולחזור ולאסור הבני מעיי' אמנם אסר המי חלב, ואני דנתי לפניו דבלא זה הטעם יש להתירו מאחר שאין מחזיקין דם בבני מעיים בפ' בל הבשר ד' קי"ג ולקמן בסמוך מביאו אם כן אין כח בדם עוד לחזור ולאסור הבני מעיים ע"כ: מעניין הלכות אלו יש ללמוד שבשר כשרה ובשר נבילה שנגעו זה בזה אם השחוט' מלוח' לבד' הכל מות' ואם הנבילה לבדה מלוחה הכל אסור כדין טמא מליח וטהור תפל ובשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהן לחי' אם שניהן מלוחים ואינם יבשים שניהן אסורין ואם הבשר מלוחה והגבינה תפל הגבינה אסור והבשר מותר, ואם הגבינח מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת אבל בשר חי או צלי שנפל עליו חלב בין יש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ששי' כיון שהאיסור הוא צלול רק שיהא שם מלח כראוי שיחשב כרותח מחמת אותו המלח, והגוזל שנפל לכותח שהותר זהו מפני שהגוזל היה תפל וגם הכותח לא היה בו כי אם מעט מלח ואם אין מלח לא בבשר ולא בחלב אם אין שם בקעים הכל מותר בהדחה רק שיהא הבשר חי כענין הגוזל שאמרנו לעיל ואם צלי הוא אפי' בלא בקעים צריך קליפה בד"א בדבר שהוא חם ע"י מליחה אבל בדבר שהוא חם ע"י האור כגון בשר או נבילה שאחד חם מחמת בישול או מחמת דבר אחר אין לה דין טהור מליח וטמא תפל אלא יש להן דין אחר שרב ושמואל נחלקו בזה בפ' כיצד צולין פסחים דף ע"ו לרב עילאה גבר ולשמואל תתאה גבר והלכת' כשמואל דתניא כוותיה ואם בשר נבלה החמה למטה והשחוטה הצוננ' למעלה השחוטה אסורה דתתאה גבר ואם השחוטה הצוננת למטה והנבלה החמה למעלה אז השהוטה כשירה דאין התחתון הצונן בולע מהמת החם שעליו ומ"מ קליפה מיהא צריך כדמפרש שם דאדמיקר ליה בלע פורתא, ובשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה אפי' בכלי מנוקב כבר בארנו לעיל שהשחוטה נאסרת מה"ת דצירן של טמאים מה"ת ואם ספק לחומרא אבל דג טהור שנמלח עם דג טמא אסור מדרבנן דציר דגים טמאין מד"ס כמו שאומר בפ' ג"ה דף צ"ט וכל הסוגיא בתו' שם שאני ציר דגים דזיעה בעלמא הוא ואם ספק לקולא כמו הרינג"י וציפל"י וסלמו"ן שהגוים מוכרין מלוחין וספק אם מלחן עמה דגים טמאין נהגו העם לאוכלן שמותרין מספק אע"פ שבת"כ דורש בפרש' דגים טמאים שקץ הוא לכם לאסור צירן ורוטבן וכו' אסמכתא בעלמא היא אבל הדרשה שדרשנו גבי נבילה דרשה גמורה היא כמו שמוכיח בבכורות דף ו' שמקשה שם למה צריך פסוק לאסור חלב בהמה טמאה מה נשתנה מציר שאנו דורשין לאסור מהטמאים שתי חתיכות בשר זו ע"ג זו והעליונה מלוחה ופולטת על התחתונה יחזור וימלח התחתונה והכל מותר פ' כל הבשר דף קי"ג אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מדיחו במים תחלה ומולחו יפה יפה ואחר כך מדיחו יפה יפה פיר' הדחה ראשונה היא מפני דם קרוש שעל החתיכה וע"י המלח נבלע קצת בחתיכה ואינו יכול לצאת לכך צריך הדחה ומולחו והופכו וחוזר ומולחו ולקדירה צריך לשפשף בידיו לדברי רבינו יצחק בר רבי אברהם היינו דלעיל ומדיחו שני פעמי' הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שנייה להעביר אותן המים האסורין מהדחת מלח שנשאר על הבשר ואם עכו"ם או עבד שם בשר בקדירה ולא ראה ישראל אם הדיחו הבשר אם לאו אע"פ שכתב רב חיי גאון שאין סומכין על דבריו של עכו"ם לא לאיסור ולא להיתר לאיסור מדאמר ביבמות דף קכ"ב תניא בעכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פי' רש"י שהיא שם עיר שבא"י שפירותיה משתמרי' וצריכין להתעשר ורבותי' פי' לשון גרר כמו ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא בת"כ אי אתה בוצר מן המשומר של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור ולא להיתר מדאמר רב בשר שנתעלמה מן העין אסור בפ' נ"ה דף צ"ה מכ"מ יש להתיר כאן אם יודע העכו"ם מנהג ישראל והיה שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יגיד הדבר ועוד אנו אומרים בע"ז דף ל' עכו"ם נהי אדאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיחם אחר המליחה ורבינו יצחק בר אברהם פי' שלא להתיר זה אלא על ידי טעימת קפילא ועיין בתו' פ' כל הבשר דף צ"ז בד"ה סמכינן ולקמן ל"ת קנ"ח פיר' העכו"ם הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי אמנם בבשר יבש בימות הקיץ שנתייבש בחורף כתב מורי דלא חשיב כרותח אם אינו לח קצת, בפ' כל הבשר דף קי"ג אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיין לאסור אם לא נמלחו באלו בני מעיים אמרו בכרכשא שקורין טבחיא' והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבין הכנתא שהיא קרוייה אינטרי"ליי בלעז, אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופא יש בהן דם וצריכין מליחה, כתב רב יהודאי גאון שזה השומן הקרוי כנתא יש בה וורידין קטנים של דם ואע"פ שחתכה ומלחה אסורה בין בשור בין בכבש ועז עד שיוציא הוורידי' קטנים עכ"ד, ויש ליישב דבריו שאף ע"פ שפסקנו למעלה בוורידי צוואר שדיין בחתיכה ומליחה מ"מ וורידי שומן הכנתא דקין מאד ואין יוצאין מהן דם אף בחתיכה ומליחה, שם ואמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב ויכול למלוח אפי' כמה חתיכות ביחד ואין לחוש לדם הפורש שיבלע בחבירתה כי משרק שריק וגם כל מה שבולעת פולטת הכל כאשר ביארנו למעלה בתו' שם ואין להתיר מטעם משרק שריק אם היו שופכים דם רותח על צלי בשעת צלייה אי נמי אפי' דם צונן היה אוסרו משום דתתאה גבר ואוסר כדי קליפה או כדי נטילה, דדווקא גבי דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צלייה מצינו טעם משרק שריק וגם נכון להזהר שפעמים שחותכין בסכין את הבשר או הכבד בשעת צלייה לנסות אם צלוי הרבה ופעמים שמקום החתך מלא דם לפי שעדיין לא נגמר מלצלות ופעמים שהוא עושה שם גומא והיא מליאה דם רותח ואוסרת הסכין כי שם אין יכול להיות שריק ואפי' בלא גומא ראוי לאסור הסכין מחמת הדם שהוא חם כמו בסכין ששחט בה שם בדף קי"א וצריך להתיישב בדבר וכן כתב מורי, בפ"ו דהלכות מאכלות האסורות כתב רבינו משה וכן ראיתי כתו' בה"ג דרב יהודאי גאון אין מולחין את הבשר אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח הדק כקמח נבלע בבשר ולא יוציא דם וצריך לנפץ כל הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו ושורש דבר זה לקחו בפ' כל הבשר חולין דף קי"ג שאומר שם רב דימי מנהרדעא מלח לה במלחא גללינתא ומנפץ לה ועוד כתב רבינו משה בפ"ו דלעיל שאחר מליחה והדחת הבשר שישליך מיד הבשר לתוך המים הרותחין ולא לתוך המים הפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם, עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר ובצים וצלאן הרי אלו מותרין אע"פ שהבשר שבתוכו חי ואפי' פיהן למעלה כדפסקינן בפ' כיצד צולין פסחים דף ע"ד הילכתא מולייתא שרי שפולטת אע"פ דפומ' לעיל ואם היא בעיסה צריך למלחה קודם ולהדיחה, ומה שמתיר שם טיפול באווז בלא מליחה לא כמו שפי' רש"י שהיא פשטידא שהרי התנור יבש מתחתיו ונראה לעין שאין פולט אלא מפרש ר"י שטיפול היינו טיחא בעלמא גרסינן בחולין דף ה' שהרוצה להשתמש בסכין של עכו"ם צריך ללבנה באור ומפרש כן גם בתוספתא פ' בת' דע"ז ובירושלמי סוף ע"ו גרסינן הסכין שפה בקרקע קשה והיא טהורה הדא דאיתמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמ' שיהו הניצוצות מנתזין הימנה וכן אמר בסוף ע"ז דף ע"ו מלבנה עד שתסיר קליפתה ופי' הרי"ץ בתו' שם דבסכינים גדולים שדרך לצלות בהן בשר ולהפך בשר מעל הגחלים צריך ליבון ולא בקטנים וכן בארנו במצות הגעלה לעניין חמץ סימן ע"ז בפ' י"ז דדעיל ורבינו משה וכן הרי"ץ פי' דבסכינים קטנים שאין דרך להיות בהן גומות די בנעיצ' עשר פעמים בקרקע קשה כמו שמפרש בירושלמי דלעיל בע"ז ובירו' לא הזכיר כ"א ג"פ ועיי' שם תו' בד"ה הסכין וגם מוכיח שם שאף בקטנים דווקא לחתוך בה צונן די בנעיצה אבל לחתוך בה רותח אפי' אין בה גומות או אפי' לחתוך בה צונן צריך ליבון וכן כתב רבינו משה בפ' י"ז דלעיל וכן מצאתי בתלמידי הרי"ץ ברבי אברהם שאם לא ליבנ' והשחיזה יפה בריחי' שלה שמועיל כמו הליבון שהניצוצות מנתזין ממנה גם היה ריב"א מדקדק מדמצריך ליבון שאין מועיל שפשוף בפחמים במקום הגומות, בחולין דף ה' ומי ששחט בסכין של עכו"ם קודם שהכשירה רב אמר קולף בית השחיטה בתו' שם מבואר ומדבר כשאנו יודעין בו שהוא בן יומו שהרי בכמה מקומות מוכיח בע"ז ע' ת' ד"ה אי דף ל"ח שסתם כלים של עכו"ם אינם בני יומן אי נמי קסבר נותן טעם לפגם אסור במקום שמשביח מעיקרו וא"ג דגבי עכברא בשיכרא בע"ז דף ס"ח מספקא ליה לרב שם אי נותן טעם לפגם מותר או אסור זהו מפני שפוגם מעיקרו ולפי פי' זה לא יהא הלכה כרב שהרי בכ"מ ק"ל הלכה נותן טעם לפגם מותר אלא יהא הלכח כרבה בר בר חנא שאומר בחולין דלעיל מדיח וכן פסק רבי' משה בפ' י"ז דמאכלות ובלשון אחד מפרש שסובר רב בית השחיטה רותח וללשון אחר סובר בית השחיטה צונן ומכל מקום קולף שאגב דוחק הסכין בולע ואומר הרי"ץ בתו' שם שמה שאומר שהסכין בולע על ידי הדחק זהו דווקא גבי בית השחיטה שהוא קצת רותח אבל עכו"ם המפשיט בהמה בסכין שלו אין כל הבהמה טעונה קליפה תדע שהרי אומר בחולין דף קי"א צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח דאגב חורפא דצנון בלע אבל משום דוחק הסכין אינו אומר שיהא בולע, סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא בחולין דף ה' חד אמר בחמין וחד אמר בצונן פי' סכין שבלוע משמנונית טריפה ורוצה לשחוט בה בהמה אחרת אבל לחתוך בה רותח אפי' סכין ששחט בה כשירה אמרינן בחולין דף קי"א שאסור לחתוך בה רותח ובה"ג מביא אותו דבר לפסק הלכה אבל לשחוט בהמה אחרת אין נאסר בסכין ששחט בה כשרה אפי' מלוכלך הרבה בדם דבלא זה יש הרבה דם בבית השחיטה מבהמה עצמה ואינה בולעת מפני שטרודה להוציא דם וגם דם משרק שריק ומסיק שם וע"ש בתו' הלכ' כדברי האומר שאין צריך הגעלה אלא להדיח בצונן ואם יש בלאי מטלניות לקנחה בהן די ויש חילוק בין זה לסכין של עכו"ם שחתכו בו איסור רותח ואסור תדיר ופוסק רש"י שם וז"ל אע"פ שפוסק כאן בית השחיטה צונן זהו דווקא לענין סכין של היתר הוא שפוסק הלכה להיתר שאין נאסר בבליעה זו שקשה היא לבלוע אע"י רתיחה אבל לעניין סכין האסור כגון של עכו"ם אינו פוסק להיתר מפני שהסכין אסור והבשר רך לבלוע אומר הרי"ץ בר אברהם שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בה שמנונית במים צוננים כי צריך להעביר תחילה השמנונית כולו עד שיתן מים על הסכין ויהיו המים זבים מזנבה לראשה ומראשה לזנבה שבעוד שיש שמנונית המים מתעכבין ואינן יכולין לזוב, לא תאכלנו למען ייטב לך כתוב בדם ושנינו במכות דף כ"ג אם הדם שנפשו של אדם קצה בו כן גזל ועריות לא כל שכן שזוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות:

1 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא לאכול דם, שנאמר "וכל דם, לא תאכלו" ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כו.

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא נֹאכַל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף – שֶׁלֹּא נֹאכַל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, כריתות כ ב שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ז כו וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ. וְנֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה, וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה חולין עא א. וְנִכְפְּלָה הַמְּנִיעָה בַּדָּם בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה. כְּבָר כָּתַבְתִּי מָה שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל צַד הַפְּשָׁט בְּאִסּוּרֵי הַמַּאֲכָלוֹת בְּאַזְהָרַת טְרֵפָה מצוה עג וְחֵלֶב מצוה קמז. וְאֶפְשָׁר לוֹמַר בַּדָּם עוֹד כִּי מִלְּבַד רֹעַ מִזְגּוֹ, שֶׁהוּא רַע הַמֶּזֶג, יִהְיֶה בַּאֲכִילָתוֹ קְצָת קִנְיָן בְּמִדַּת אַכְזָרִיּוּת שֶׁיִּבְלַע הָאָדָם מִבַּעֲלֵי חַיִּים כְּמוֹתוֹ בַּגּוּף, אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁבָּהֶן, שֶׁהַחַיּוּת מַמָּשׁ תָּלוּי עָלָיו, וְנַפְשָׁם נִקְשֶׁרֶת בּוֹ, כִּי יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לַבְּהֵמוֹת נֶפֶשׁ, יְכַנּוּהָ הַחֲכָמִים נֶפֶשׁ חִיּוּנִית, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינָהּ שִׂכְלִית. גַּם נִרְאֶה אוֹתָם שֶׁיֵּשׁ לְנַפְשׁוֹתָם בְּחִינָה לְהִשָּׁמֵר מִנְּפֹל בְּאֶחָד הַפְּחָתִים וּבִקְצָת דְּבָרִים אֲחֵרִים. וְהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב ויקרא יז יא בְּטַעַם הַדָּם, כִּי יָדוּעַ שֶׁהַנֶּאֱכָל יָשׁוּב בַּגּוּף הָאוֹכֵל, וְאִם יֹאכַל אָדָם הַדָּם תִּהְיֶה עֳבִי וְגַסּוּת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הַבְּהֵמָה עָבָה וְגַסָּה, וְכָתַב עוֹד כְּעֵין זֶה שֶׁאָמַרְתִּי אֲנִי אֵין רָאוּי שֶׁתֹּאכַל הַנֶּפֶשׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כריתות כא א שֶׁדַּם דָּגִים וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְדַם הָאָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם דָּם, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ שֶׁדַּם דָּגִים וַחֲגָבִים מֻתָּרִין, שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל דָּמָן וַאֲפִלּוּ כְּנָסוֹ בִּכְלִי, וְהוּא שֶׁיְּהֵא נִכָּר לַכֹּל שֶׁהוּא דָּם דָּגִים. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא שם ע' ב שֶׁיִּהְיֶה בַּכְּלִי קְצָת מִקַּשְׂקַשֵּׂי הַדָּג, אֲבָל דַּם הַדָּגִים הָאֲסוּרִין אָסוּר, לְפִי שֶׁהוּא כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁאָסוּר מִן הַכְּלָל שֶׁבְּיָדֵינוּ, שֶׁמַּאֲכַל הַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא טָמֵא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה בֵּיצַת הַיַּעֲנָה לְפִי שֶׁיּוֹצְאָהּ מִן הַטָּמֵא. וְדַם הָאָדָם אֲסָרוּהוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ שם כב א דָּם שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם מוֹצְצוֹ וּבוֹלְעוֹ, וְשֶׁעַל הַפַּת גּוֹרְרוֹ מֵעָלָיו וְאוֹכֵל הַפַּת. וְכֵן דַּם בֵּיצִים מֻתָּר, שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בוֹ דַּם עוֹף, וְלֹא מִין בָּשָׂר הוּא וַאֲפִלּוּ הִתְחִיל לְהִתְרַקֵּם, וְכֵן דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת חולין סד ב, ד"ה והוא וְכִדְמַשְׁמַע בִּפְשָׁטָא דְּבָרָיְתָא בִּכְרֵתוֹת כא א. זֶהוּ דִּין תּוֹרָה, אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ בֵּיצָה שֶׁ נ רִקְמָה, וְסָמְכוּ הַדָּבָר לִקְרָא דְּשֶׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ שם יא מב. וְלָכֵן אָסְרוּ דַּם בֵּיצִים מִשּׁוּם סָפֵק רָקוּם, אֲבָל כָּל שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק רָקוּם, לֹא אֲסָרוּהוּ אֶלָּא מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, וְלָכֵן דַּם בֵּיצִים הַנִּמְצָא בַּחֶלְבּוֹן, זוֹרֵק הַדָּם וְאוֹכֵל הַשְּׁאָר, וְיֵשׁ מַחְמִירִין בְּנִמְצָא בַּקֶּשֶׁר וְחוּץ לַקֶּשֶׁר לֶאֱסֹר כָּל הַבֵּיצָה. וְהַדָּם הָאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ שֶׁאִסּוּרוֹ בְּכָרֵת וְיֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּלָאו. דַּם הַנֶּפֶשׁ הוּא בְּכָרֵת, שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁבָּא בַּתּוֹרָה הַכָּרֵת בַּדָּם נֶאֱמַר שָׁם נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יז יא כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא. וּמָה שֶׁאֵינוֹ דַּם הַנֶּפֶשׁ אֶלָּא דַּם הָאֵבָרִים אֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא בְּלָאו, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר סְתָם וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ. וּלְפִיכָךְ בֵּאֲרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְאָמְרוּ שם כב א שֶׁחַיָּבִין כָּרֵת בְּדָם הַיּוֹצֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּנְחִירָה אוֹ הַתָּזַת הָרֹאשׁ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַדְמִימוּת, וְכֵן בְּדַם הַכָּנוּס בְּתוֹךְ הַלֵּב, וְדַם הַקָּזָה כָּל זְמַן שֶׁמְּקַלֵּחַ וְיוֹצֵא, שֶׁגַּם הוּא דַּם הַנֶּפֶשׁ כְּשֶׁהוּא מְקַלֵּחַ, וּלְפִיכָךְ חַיָּבִין עָלָיו. וְדַוְקָא מְקַלֵּחַ לְהוֹצִיא הַשּׁוֹתֵת בִּתְחִלַּת הַקָּזָה וּבְסוֹפָהּ שֶׁאֵינוֹ דַּם הַנֶּפֶשׁ, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְכֵן דַּם הַתַּמְצִית. כְּלוֹמַר אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁמִּתְמַצֶּה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה מְעַט מְעַט אַחַר שֶׁיָּצָא הַדָּם הַנּוֹבֵעַ. וְכֵן דַּם הָאֵבָרִים, כְּגוֹן דַּם הַטְּחוֹל וְדַם הַכְּלָיוֹת וְדַם שֶׁבַּבֵּיצִים וְדָם שֶׁמִּתְכַּנֵּס לַלֵּב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת אֶלָּא מַלְקוּת. וְהוּא שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת. דָּם הַבָּלוּעַ בִּשְׁאָר הַבָּשָׂר שֶׁנִּקְרָא גַּם כֵּן דַּם הָאֵבָרִים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מֻתָּר לֶאֱכֹל הַבָּשָׂר עִם הַדָּם הַבָּלוּעַ לְתוֹכוֹ, שֶׁאוֹתוֹ דָּם כְּבָשָׂר נֶחְשָׁב לָנוּ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִן הַבָּשָׂר. וּלְפִיכָךְ הִתִּירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֶאֱכֹל בָּשָׂר חַי בְּלֹא מְלִיחָה כָּל זְמַן שֶׁהֻדַּח יָפֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל פָּנָיו דָּם בְּעַיִן. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁפֵּרַשׁ הַדָּם הַבָּלוּעַ בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר וְיָצָא לַחוּץ חַיָּבִין עָלָיו בְּלָאו כְּמוֹ בְּדַם הָאֵבָרִים שֶׁמָּנִינוּ לְמַעְלָה שֶׁהֵן בְּלָאו. וּלְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לֶאֱכֹל בָּשָׂר מְבֻשָּׁל בִּקְדֵרָה חִיְּבוּהוּ חֲכָמִים לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַדָּם שֶׁלֹּא ש יִהְיֶה פּוֹרֵשׁ מִתּוֹכוֹ וְיוֹצֵא לְתוֹךְ הַמָּרָק בַּבִּשּׁוּל, וְלֹא מָצְאוּ תַּחְבּוּלָה לְהוֹצִיאוֹ כִּי אִם בְּמֶלַח, שֶׁהוּא שׁוֹאֵב הַדָּם וּמְיַבְּשׁוֹ בְּטֶבַע וְכֹחוֹ רַב וְנִכְנָס בַּבָּשָׂר, וַאֲפִלּוּ בַּחֲתִיכָה עָבָה בְּיוֹתֵר יֵשׁ כֹּחַ בּוֹ לְהוֹצִיא הַדָּם מִתּוֹךְ הָעֹבִי. וְכֵן הַדָּבָר יָדוּעַ וּמְנֻסֶּה, שֶׁאִם יִמְלַח אָדָם חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר יָפָה כְּשִׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים לִמְלִיחָה יִמְצָא טַעַם הַמֶּלַח בְּכָל הַבָּשָׂר, וַאֲפִילּוּ בַּחֲתִיכָה גְּדוֹלָה שֶׁל שׁוֹר הַפָּטוּם. וְאַחַר שֶׁהַדָּבָר כֵּן בְּבֵרוּר וְנִרְאֶה לָעַיִן, מֻתָּר לָתֵת כָּל בָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח כְּשִׁעוּרוֹ בִּקְדֵרָה, בֵּין שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם רוֹתְחִים אוֹ פּוֹשְׁרִים וְצוֹנְנִים, לְפִי שֶׁאָנוּ רוֹאִין הַבָּשָׂר אַחַר מְלִיחָה כַּשִּׁעוּר לְכָל דָּבָר כְּאִלּוּ נִתְמַצָּה מִמֶּנּוּ כָּל דָּם הָאָסוּר. וְאִם גַּם אַחַר מְלִיחָה אָנוּ רוֹאִין שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ מְעַט דָּם אֵין לוֹ תּוֹרַת דָּם אֶלָּא כְּמֹהַל אָדֹם הוּא חָשׁוּב, וְעַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר בַּגְּמָרָא חולין קיב א רַבִּי פְּלוֹנִי קָרֵי לֵהּ חֲמַר בָּשָׂר וּמַתִּירוֹ. וְיֵשׁ בַּבְּהֵמָה קְצָת אֵבָרִים שֶׁל רִבּוּי דָּם שֶׁבָּהֶם נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא הַדָּם שֶׁבָּהֶם בְּכֹחַ הָאֵשׁ טֶרֶם שֶׁיְּבַשְּׁלוּם בִּקְדֵרָה וְלֹא רָצוּ לִסְמֹךְ בָּהֶם בִּמְלִיחָה לְבַד, וְהֵם הַמֹּחַ וְהַכָּבֵד, צוֹלִים אוֹתָם מְעַט עַל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ מְבַשְּׁלִין אוֹתָן, בֵּין שֶׁיִּרְצוּ לְבַשְּׁלָם בִּפְנֵי עַצְמָן אוֹ עִם בָּשָׂר אַחֵר, וּמִנְהָגָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה הִיא. עָבַר וּבִשְּׁלָן בִּמְלִיחָה לְבַד עִם הַבָּשָׂר הַכֹּל מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב הַדָּבָר עָלָיו בְּדִיעֲבַד אַחַר הַבִּשּׁוּל, שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה כֵּן בְּאִסּוּרִין אוֹסְרִין עָלָיו הַכֹּל כְּמוֹ בַּתְּחִלָּה, וַאֲנִי קוֹרֵא עָלָיו קהלת י ח וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ. וְסֵדֶר מְלִיחָה כָּךְ הִיא, מַדִּיחַ הַבָּשָׂר יָפֶה מִדָּם שֶׁעָלָיו, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ עָלָיו מֶלַח בֵּינוֹנִי לֹא עָבֶה בְּיוֹתֵר, כְּדֵי שֶׁיִּדְבַּק בּוֹ קְצָת, וְלֹא דַּק בְּיוֹתֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְבַּק בּוֹ יוֹתֵר מִדַּי. ד"ו וּמַנִּיחוֹ בְּמִלְחוֹ כְּדֵי הִלּוּךְ מִיל, וַאֲפִלּוּ לִבְשַׂר שׁוֹר עָבֶה, דַּי בְּכָךְ. וְאַחַר שֶׁיַּעֲמֹד בְּמִלְחוֹ שִׁעוּר זֶה בִּמְקוֹם מִדְרוֹן שֶׁיּוּכַל הַדָּם לָזוּב יָפֶה אוֹ בִּכְלִי מְנֻקָּב, לוֹקֵחַ הַבָּשָׂר בְּיָדָיו וּמַגְבִּיהוֹ, וּמְנַפֵּץ הַמֶּלַח מֵעָלָיו, וְאַחַר כָּךְ מְדִיחוֹ יָפֶה בְּמַיִם שֶׁבִּכְלִי פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ אוֹ יוֹתֵר עַד שֶׁיּוּסַר הַמֶּלַח וְיִשָּׁאֲרוּ הַמַּיִם שֶׁמֵּדִיחַ הַבָּשָׂר בָּהֶם זַכִּים. וְאִם נִשְׁתַּהָה הַבָּשָׂר בְּמִלְחוֹ יוֹתֵר מִן הַשִּׁעוּר הָרָאוּי לִמְלִיחָה אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא חָזַר הַבָּשָׂר וּבָלַע מִדָּם שֶׁעַל פְּנֵי הַמֶּלַח, לְפִי שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁהַבָּשָׂר אַחַר שֶׁפָּלַט דָּמוֹ הָאָסוּר פּוֹלֵט צִירוֹ, כְּלוֹמַר מֹחַל הַבָּשָׂר וְהוּא הַלַּחוּת שֶׁבַּבָּשָׂר, וְכָל זְמַן שֶׁיִּפְלֹט הַבָּשָׂר אוֹתוֹ הַצִּיר אֵין בְּטִבְעוֹ שֶׁיּוּכַל לִבְלֹעַ דָּם, לְפִי שֶׁהַדָּם חָלָק בְּטִבְעוֹ הַרְבֵּה וְאֵינוֹ נִבְלָע כִּי אִם בְּמָתוּן, רְצוֹנוֹ לוֹמַר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִפְלֹט הַבָּשָׂר שׁוּם דָּבָר, לֹא דָּם וְלֹא צִיר. וְכַמָּה יִהְיֶה שִׁהוּי זֶה שֶׁנַּחְזִיק הַבָּשָׂר שֶׁיִּפְלֹט עֲדַיִן צִיר, אָמְרוּ הָרַבָּנִים שֶׁהוּא עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת. נִשְׁתַּהָא יוֹתֵר מִכֵּן בְּמִלְחוֹ אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד שֶׁיְּקַלֵּף פְּנֵי הַבָּשָׂר כֻּלּוֹ, וּמִיהוּ בִּקְלִיפָה סַגִּי לְפִי שֶׁאָנוּ מַחְזִיקִין מָלִיחַ כְּרוֹתֵחַ דְּצָלִי, וּבְאִסּוּר הַנּוֹגֵעַ בְּצָלִי קַיְמָא לַן קְלִיפָה, בְּשֶׁאֵין שָׁם אִסּוּר מְפַעְפֵּעַ, וְדָם אֵינוֹ מְפַעְפֵּעַ. וְאִם לֹא רָצָה לְקַלֵּף הַבָּשָׂר מֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּצָלִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין כֹּחַ בַּמֶּלַח לְהוֹצִיא דָּם הַבָּא לַבָּשָׂר מִמָּקוֹם אַחֵר, כֹּחַ הָאֵשׁ חָזָק מִן הַמֶּלַח לְהוֹצִיאוֹ, וּלְפִיכָךְ בָּשָׂר שֶׁנִּשְׁתַּהָא בְּמִלְחוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, מֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּצָלִי בְּלֹא קְלִיפָה, וּבִקְלִיפָה אֲפִלּוּ בִּקְדֵרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְיֶתֶר רֻבֵּי דִּינֵי מְלִיחָה, כְּגוֹן דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁמְּלָחָן זֶה עִם זֶה, וְדָג טָהוֹר שֶׁמְּלָחוֹ עִם דָּג טָמֵא, וְכֵלִים שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ שֶׁמָּלְחוּ בָּהֶם מָה דִּינָם, וְהַמֶּלַח עַצְמוֹ שֶׁמָּלְחוּ בּוֹ מַה דִּינוֹ, וְיֶתֶר רֻבֵּי פְּרָטֵי הַמְּלִיחָה, מְבֹאָרִים בְּחֻלִּין פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר י"ד סימן ס"ט, וּבְפֶרֶק חֲמִישִׁי מִכְּרֵתוֹת יִתְבָּאֵר גַּם כֵּן דִּינֵי הַדָּם וְחִלּוּקֵי דַּם הַנֶּפֶשׁ וְדַם הָאֵבָרִים. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְעוֹבֵר עָלֶיהָ וְאָכַל כַּזַּיִת דַּם הַנֶּפֶשׁ, בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת, בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְאִם אָכַל כַּזַּיִת מִדַּם הָאֵבָרִים בְּמֵזִיד לוֹקֶה, בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר.

« ספר המצוות Negative Commandments 183 ספר המצוות Negative Commandments 185 »