סנהדרין כ״ז א:כ׳-כ״א

1 שָׁאנֵי הָתָם, דִּסְתַם לַן תְּנָא כְּרַבִּי מֵאִיר. וְהֵיכָא סְתַם לַן?

2 כִּי הָא דְּבַר חָמָא קְטַל נַפְשָׁא, אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב אַבָּא בַּר יַעֲקֹב: פּוֹק עַיֵּין בָּהּ, אִי וַדַּאי קְטַל – לִיכְהֲיוּהּ לְעֵינֵיהּ. אֲתוֹ תְּרֵי סָהֲדִי, אַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּוַדַּאי קְטַל. אֲזַל אִיהוּ, אַיְיתִי תְּרֵי סָהֲדֵי, אַסְהִידוּ בֵּיהּ בְּחַד מֵהָנָךְ. חַד אָמַר: קַמַּאי דִּידִי גְּנַב קַבָּא דְחוּשְׁלָא, וְחַד אָמַר: קַמַּאי דִּידִי גְּנַב