פסקי הרא"ש על סוכה ג׳:כ״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« פסקי הרא"ש על סוכה ג׳:כ״ח פסקי הרא"ש על סוכה ג׳:ל׳ »

29 קרבן נתנאל פתח ↗

כי עד אודך כל המזמור כפול. עי' פירושו במתני' בפרש"י:

30 באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

מימרא דרבא בר רב הונא ב"ב קל"ו הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דסוכה וכ"כ רמב"ן

30 בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

אבל אם אמר לה וכו'. הרמב"ם ז"ל ברר דרך לעצמו בזה לומר שאין נקרא מעשה קודם לתנאי אם לא במעשה גמור ולא באמירת המעשה מקודם וכתב המ"מ דזה יצא לו לרבינו מן הרי זה גיטך אם לא באתי עיי"ש וזה דוחק ב אבל נראה דיצא לו מדברי הירושלמי דמבואר שם סדר סמפון אנא פלוני בן פלוני מקדש ליך פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך מיקמת פלון ומכנסינך ליום פלון ואי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהיה לי עליך כלום ופריש ויאמר על מנת שלא לכפול תנאו אלו לא כפל תנאו מיעקר קידושין והיינו לשון בתמיה אלו לא כפל תנאו אף שלא קיים התנאי היה התנאי בטל והמעשה קיים ולכך צריך לכפול דס"ל לירושלמי דלרבי מאיר אפילו על מנת לא מהני ועיין בהרא"ש פרק מי שאחזו שמביא בזה מחלוקת הגאונים ומן הירושלמי הזה מוכח דלר' מאיר אפילו בעל מנת צריך לכפול תנאו ועכ"פ הרי בסמפון הזה המעשה האמירה דקידושין קודם לתנאי דכניסה אלא ש"מ דלא תליא כלל באמירה. וכן מתורץ לדבריו קושיית התוס' על רש"י במסכת קידושין דף ס"ב ע"א בתוס' בד"ה הנקי כתיב שהקשו שם על הא דמפרש רש"י דחנקי קאי אואת כי שטית דכתיב בתריה דא"כ הוי מעשה קודם לתנאי ולדעת הרמב"ם מיושב דהכהן התנה זאת קודם מעשה דהשקאה. והנה הרב בעל לח"מ הניח בצ"ע מהא דפרכינן בגיטין דף ע"ה אהא דהרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי הנייר דמגורשת דאמר אביי הטעם משום דלא כפל לתנאו ופריך ליה רבא טעמא דלא כפל לתנאי וכו' הא הוי מעשה קודם לתנאי ולדברי הרמב"ם אין מקום לקושייתו דבאמירה בעלמא אין כאן קדימת מעשה. ונראה לי לומר דס"ל לרמב"ם כדעת רש"י דלא נחלקו ר' מאיר וחכמים אלא בתנאי כפול אבל במעשה קודם לתנאי כו"ע מודים דלא מהני עיי"ש במסכת גיטין דף ע"ה וכן נראין דברי הרמב"ם בהלכה י"ד שכתב יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין אדם צריך לכפול תנאו אלא בגיטין וקידושין אבל בדיני ממונות אין צריך לכפול והיינו משום דס"ל דלא קי"ל כר"מ רק כרבנן דפליגי עליה אבל במעשה קודם לתנאי כו"ע מודים כמ"ש המ"מ שם וא"כ קושיית רבא כך הוא דמה דוחקך להעמיד הברייתא דלא נתן הגט ואמר הרי זה גיטך וצריך אתה לומר הטעם משום דלא כפל תנאו וא"כ ברייתא ר"מ היא ולא חכמים דלמא מיירי שעשה מעשה ונתן הגט כלישנא הרי זה גיטך ואמר ע"מ שתחזירי לי הנייר ובזה כו"ע מודים דלא הוי תנאי הואיל וקדמו מעשה וברייתא דברי הכל היא ואין אנו צריכין לאוקמיה כיחידאי זהו מה שיש לומר לדברי הרמב"ם ואדרבה מזה יש להביא ראיה לדברי הרמב"ם דאביי דאמר הטעם משום דלא כפליה לתנאי קשה וכי לית ליה תנאי קודם למעשה וכה"ג דייקו בבבא בתרא דף קל"ז התוס' והרא"ש דרבא לית ליה דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר הואיל ואמר הטעם משום דקדמיה מעשה לתנאי ולא אמר הטעם משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וזה קשה לאביי ביותר דהך דבעינן תנאי קודם למעשה משנה מפורשת היא בבבא מציעא דף צ"ד. אמנם לדעת הרמב"ם ניחא דודאי לפי פשוטו של ברייתא ליכא כלל קדימת מעשה בפועל ולא קשה מידי לאביי רק רבא דפריך ליה דלוקמיה בהך גוונא שהקדים מעשה בפועל הגם שהוא דחוק כדי שיהיה הברייתא לדברי הכל ואין צריך לאוקמיה כיחידאי כר"מ ואתי שפיר. והנה הר"ן הקשה על הרמב"ם מהאי דפרק מי שאחזו דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אי לא מתי לא יהיה גט והקשה שם ולימא לא יהיה גט אם לא מתי ומשני בעינן תנאי קודם למעשה והא לדעת הרמב"ם כל זמן שלא נתנו לה תנאי קודם למעשה מיקרי ותירץ הלח"מ דשמואל סידר לשון התנאי שיהיה מסכים עם אופן המעשה והואיל במעשה צריך להיות התנאי קודם כן סידר מתחילה הלשון שיהיה כך ודברי טעם הן ועוד יש לומר דודאי במתנה על פה הוא דס"ל להרמב"ם דאף דאמר המעשה בתחילתו לא נפק"מ כיון דאמר התנאי קודם הנתינה משא"כ בכותב התנאי בתוך הגט ונתן לה הגט בסתם א"כ נתינת הגט והתנאי באין כאחד כי היא זכתה בגט על תנאי הנזכר בתוכו ואם בתוכו נזכר המעשה קודם א"כ בקבלתה הגט הרי קדמה המעשה לתנאי דהמעשה והתנאי באין כאחד וזה ברור דבכתיבה אם נכתב המעשה קודם ונתן לה הגט דמודה הרמב"ם דהוי מעשה קודם לתנאי דהא הגט בידה ושמואל דתיקן לא לתנאה דבעל פה לבד תיקן כי אם למתנה בכתב נמי תיקן כמ"ש הרמב"ם בפרק ט' מהלכות גירושין הלכה כ' חולה שרוצה לגרש אשתו על תנאי וכו' כך הוא כותב בגט אחר שכותב התורף או אומר לה כשנותן הגט אם לא מתי לא יהיה גט וכו' כתקנת שמואל עיי"ש הרי דס"ל דתקנת שמואל היה לכתב נמי ובזה מודה הרמב"ם כנ"ל ודברי הגמרא נכונים. ב אמר המגיה מה שכתב הרב המחבר שתירוצו של המ"מ הוא דוחק לכאורה יש להקשות עליו דמאי אולמיה תירוצו של הרב מתירוצו של הרב המגיד ואדרבה המ"מ הביא ראיה מתלמודא דידן מהא דהרי זה גיטך אם לא באתי דהתם נמי הוזכר במאמרו המעשה קודם לתנאי והרב הגאון הביא ג"כ ראיה כזו רק מהירושלמי דגם שם מדהוזכר המעשה קודם לתנאי ש"מ דלא נפק"מ במאמרו המעשה קודם לתנאי אבל באמת דברי הרב ברורים רק שקיצר בהדוחק שהוא בתירוץ המ"מ והוא מבואר בלח"מ דאין ראיה מהא דהרי זה גיטך אם לא באתי אף שהוזכר שם המעשה קודם לתנאי דעל כרחך שנויה שלא בדקדוק דהא עכ"פ צריך לכפול תנאו וגם כפילות התנאי לא הוזכר התם משא"כ ראיית הרב המחבר מן הירושלמי שמקפיד שם על כל דרכי תנאי והוצרך לכפול תנאו ואפ"ה לא הקפיד באמירתו שיהיה גם בזה תנאי קודם למעשה א"כ מוכח משם שפיר דין זה של הרמב"ם. והנה הקשה המ"מ למה לא מנה הרמב"ם בכלל דרכי התנאים תנאי שאפשר המעשה להתקיים ע"י שליח ותירץ דסמך אמה שכתב בפרק ד' מהלכות חליצה דלכך חליצה מוטעת כשרה עיי"ש והכ"מ לא נח לו בזה התירוץ דמ"מ הוי ליה למנותו במניין משפטי התנאים ולכך צידד הוא לומר דהא דאמרינן בכתובות דף ע"ד ע"א דחליצה מוטעת כשירה משום דהמעשה אי אפשר לקיימה ע"י שליח היינו למה דאמר שם ר' יוחנן המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט אבל לדידן דפסקינן המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט משום דעבד מעשה אחולי אחלי לתנאי א"כ חליצה מוטעת נמי מטעם זה כשירה ולא בעינן שאפשר המעשה להתקיים בדרכי התנאים עכ"ל ועל זה יפה הקשה בעל לח"מ דהא במקדש על תנאי ובעל אינו אלא קידושי ספק להחמיר ואלו שם אמרינן דהוי חליצה כשירה בכל אופן. איברא ודאי אם זהו דבעי מעשה שאפשר לקיימו ע"י שליח אינו במציאות רק בחליצה ולא בשום מקום אחר אין מקום לקושיית הכ"מ דלחשבנהו כיון דאינו במציאות כלל דבקידושי כסף אפשר לקיים המעשה ע"י שליח ואף דבביאה אי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח הא אמרינן שם בגמרא כיון דאיתקש הוויות לאהדדי גם בביאה התנאי קיים אף דאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח א"כ אין כאן דבר כי אם בחליצה ושם מבואר ברמב"ם במקומו ולא היה צורך להעתיקו פה בדבר פרטי מה שאינו שייך בדבר זולתו. אמנם אפשר דשייך בפעוטות דמקחן מקח במטלטלין וממכרן ממכר אם מכר או קנה קטן הלזה דבר בתנאי אם תנאו קיים דהמעשה אי אפשר להתקיים ע"י שליח דאין שליחות לקטן. ועוד לדעת רש"י בהאי דשופעת ביבמות דף ל"ד ע"א דקטן יכול לקדש על תנאי שיחולו הקידושין אחר שיגדיל הא יש נפקא מינה אם קטן זה קידש על תנאי אם מהני תנאו כיון דאי אפשר להתקיים המעשה ע"י שליח דאין שליחות לקטן אמנם לפי מש"כ התוס' במסכת כתובות דף ע"ד ע"א בד"ה תנאי דאפשר לקיימו וכו' משמע דהטעם דלא מהני תנאי היכא שהמעשה אי אפשר להתקיים ע"י שליח הוא היות המעשה אין כל כך בידו שיוכל לקיימו ע"י שליח ה"ה דלא מצי לבטל אותו בתנאי ולפי זה יש לחלק דכי אמרינן סברא זאת דוקא אם אי אפשר לעשות ע"י שליח מצד המעשה כמו חליצה וכמו ביאה לולי היקש הוויות לאהדדי דהמעשה מצד עצמו אי אפשר להתקיים ע"י שליח משא"כ בקטן דאין כאן דבר במעשה בעצמותו רק היותו גרוע בעצמותו דהוא קטן א"כ לא יהיה כחו משונה מן גדול דיכול להטיל תנאי במקחו וקידושיו לדעת רש"י ז"ל וא"כ צדקו דברי הרמב"ם שלא מנאן היותן בלתי נמצאין כי אם בדבר פרטי אבל הדבר הזה צ"ע למאוד. ועל אשר השמיט הרמב"ם תנאי ומעשה בדבר אחד כבר כתב המ"מ והלח"מ הוסיף עליו דבר המתקבל דס"ל לרבינו בעניין תנאי ומעשה בדבר אחד לא מהני מעכשיו למאן דפוסל ורב אשי דאמר בגיטין דף ע"ה ע"ב הא מני רבי היא דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי הוא רק לתרוצי דלא תימא מתניתין ר' מאיר היא דאף רבנן החולקין על ר"מ ולא ילפי מבני גד ובני ראובן וא"כ תנאו קיים מ"מ סיפא הוי גט כיון דאמר על מנת כאומר מעכשיו וא"כ הרי כאן גט דהגט חל תיכף והחזרה לאחר כן משא"כ ברישא דאמר אם תחזיר לי וכו' א"כ הגט והחזרה באין כאחד והם שני הפכים ומעתה לא קשיא הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד דלרבנן לא מבטל תנאה בכך דלא ילפי מבני גד ובני ראובן אבל מודה בזה דלר"מ לא מהני על מנת לבטל תנאי ומעשה בדבר אחד ולפי"ז הא דקי"ל דבמתנה על מנת להחזיר קנה באתרוג ובכולהו חוץ מבאשה שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין ש"מ דליתא להך כללא דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר זהו מה שיש לומר בדברי הרמב"ם כפי מה שפירשו בו מפרשיו עם תוספות ביאור משלי. והנה הרא"ש במסכת גיטין פרק מי שאחזו כתב וז"ל ורבינו חננאל כתב סוגיא דשמעתין בעינן תנאי כפול ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח וסוגיא דשמעתין איירי בעל מנת וכו' אלמא ס"ל דבכל התנאים בעינן שיהיה בהו דיני כל תנאי וכן הסכימו חכמי ארצינו וכן עמא דבר וכן פסק הרא"ש בתשובה כלל מ"ו סימן א' עיי"ש ולדבריו קשה הא דאמרינן במסכת קידושין דף ו' ע"ב בכלהו קני חוץ מבאשה משום גזרת חליפין הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ותנאו בטל ולמה מחויב להחזיר האתרוג ואע"פ שכתבו התוס' בבבא בתרא דף קל"ז ע"ב בד"ה ואם לא החזירו וכו' וכן כתב הרא"ש שם דרבא לא ס"ל הך דתנאי ומעשה בדבר אחד מ"מ קשה לדידן דפסקינן דבעי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וגבי אתרוג קי"ל כרבא דצריך להחזיר. ונראה לי דהא דכתב הרא"ש דאף האומר על מנת בעי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר היינו באמר הרי זה גיטך על מנת שתהא הנייר שלי דבזו יש כאן בתנאי ומעשה שני הפכים דמלת שלי מורה שיהיה שלו תיכף ולא יהיה לו להמקבל חלק והרי שני הפכים משא"כ באומר שתחזירי לי אין כאן שני הפכים דנתן לה ויהיה שלה ואח"כ תחזור ותתן לו בקנין חדש דהא מהאי טעמא אמרינן דלא ליקני אינש לינוקי אתרוג ביום ראשון משום דאין בידו לחזור ולהקנות לנותן בקנין חדש. והבית שמואל סימן ל"ח ס"ק ז' הוא וסייעתו רוצים לחלק בין אומר אם ובין אומר על מנת וזה אי אפשר לכוון בדברי הרא"ש דהא הרא"ש כתב בהדיא דעל מנת אינו מועיל וצריך מ"מ תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר הרי דמיירי בעל מנת אלא צ"ל החילוק כמ"ש בין אומר ע"מ שהנייר שלי או ע"מ שתחזירי לי. וראיה לדברי מצאתי בירושלמי מסכת גיטין פ"ב ה"ג הרי זה גיטך ע"מ שתתנהו לי פסול ע"מ שתחזרהו לי כשר ופריך ודא קדמייתא היא ומשני באמר כשתזכה בו ובמצותו תחזרהו לי עיי"ש שמביא ראיה מאתרוג והא דכתב הרא"ש בבא בתרא פרק יש נוחלין דרבא לא ס"ל דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר היינו משום דס"ל כס"ד דתוס' בבא בתרא דף קל"ז ע"ב בתירוץ ראשון דרבא לית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולכך קשיא ליה בדברי רבא דאם אין ע"מ כאומר מעכשיו ודאי דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דהא התנאי והמעשה חלים כאחד ולכך מתרץ דרבא לית ליה דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אבל לדידן דקי"ל ע"מ כאומר מעכשיו דמי שפיר יש לחלק בין האומר ע"מ שהנייר שלי ובין האומר ע"מ שתחזרהו לי כהנ"ל. ומעתה מה שכתב הבית שמואל שם כשמקדש בשטר ואמר ע"מ שתחזירי לי הנייר דלהרא"ש אינה צריכה להחזיר לו הנייר דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד הס מלהזכיר דא"כ למה פסק הרא"ש באתרוג דאם החזירו יצא ואם לאו לא יצא ומה שכתב לחלק בין אם ובין ע"מ כבר כתבתי לענ"ד חילוק אחר וכן בכסף חזר לומר דלהרא"ש אם אמר ע"מ שתחזרהו לי הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואינה צריכה לקיים התנאי ולא דמי לחליפין וקדושיו קידושין ותמהני הלא גמרא ערוכה היא ע"מ שתחזירהו לי באשה לא קני והוא במסכת קידושין דף ו' והרא"ש העתיק אותו אלא ודאי שצריכין אנו לחלק כמ"ש. אמנם דברי רבינו ירוחם צריכין עיון דכתב להדיא באומר הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר דתנאו בטל והמעשה קיים דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואלו באתרוג פסק דאם לא החזירו לא יצא וכן בקידושין דלכך לא קנה הואיל ומחויב להחזיר הוי ליה כחליפין אם לא שנאמר בדוחק דלכך צריך להחזיר באתרוג משום דס"ל כהפוסקים דבדיני ממונות לא בעינן כתנאי בני גד ובני ראובן כמו שמסיים במישרים נתיב ט' בשם הרשב"א וא"כ אף תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אינו צריך ובהך דקידושין אין הטעם משום דבאמת צריכה להחזיר רק הטעם דמ"מ הואיל והוא אומר ע"מ שתחזירי לי אף שאין בדבריו כלום מ"מ באמירתו הוי כחליפין ותיקנו ביה רבנן שלא יועיל משום גזירת חליפין וזה דוחק למאוד. ובמה שכתבתי בדברי הרא"ש לחלק בין אמר ע"מ שהנייר שלי או אמר ע"מ שתחזירי לי אין להקשות א"כ לאביי ולרבא דמוקמי לברייתא מחמת דלא כפליה לתנאי או דקדמו מעשה וא"כ התנאי בטל לפי"ז למה מחלק הברייתא בין נייר שלי ובין ע"מ שתחזירי לי לפלוג בדידיה בין אמר נייר שלי ובין אמר ע"מ שהנייר שלי דכיון דלא כפליה לתנאו תנאו בטל והוא רבותא טפי י"ל דודאי רבא דמשני דלא כפליה לתנאו או משום שקדם מעשה לתנאי וכי לא ידע לשנוי כשנוי דרב אשי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו כמ"ש התוס' דרבא גופיה ס"ל הך דרבי כל האומר על מנת וכו' רק דרבא דייק ליה מגופיה דברייתא דקתני ע"מ שתחזירי לי מגורשת ולא קתני דצריכה להחזיר כמו שאמרו באתרוג אם החזירו יצא כן הוי ליה למימר כאן מגורשת אם תחזיר וכן אמרו במתניתין ע"מ שתתן לי מאתים זוז מגורשת ותתן ולכך ס"ל לאביי ולרבא דהך ברייתא ר' מאיר היא דיליף מתנאי בני גד ובני ראובן וכו' וכאן כיון דלא כפליה לתנאו וגם הוי מעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים ואינה צריכה להחזיר ולכך קתני סתמא מגורשת דאינה צריכה להחזיר כלל ובהכי ניחא ואין צריכין לומר לרבא דפליג אהך מ"ד דס"ל דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר דודאי היה זה מקובל בידם מימים קדמונים איך הם אופני התנאים ולא ענו מלבם כמו שכתב הרמב"ן בספר מלחמות למסכת ביצה גבי האי דקאמר אי יהיב ליה ברתא וכו' עיי"ש מה שכתב בשם הראב"ד ואיך יהיה רבא חולק על זה דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. אמנם לפי מ"ש ניחא דרבא ס"ל ודאי רבי היא דאמר האומר ע"מ כאומר מעכשיו דהכי הילכתא ולפי זה אזדא הך דתנאי ומעשה בדבר אחד כמו שכתבו התוס' והרא"ש פרק יש נוחלין רק אעפ"כ מוקי ליה אביי ורבא כר' מאיר דטעמא הוי משום דלא כפליה לתנאו או משום דהוי מעשה קודם לתנאי דלא תקשי הא דלא קתני ותחזיר ולפי זה גם אברייתא לא קשה לאשמעינן רבותא טפי באומר ע"מ שהנייר שלי דברייתא קמ"ל דאינה צריכה להחזיר הנייר משום דלא כפל לתנאו או משום דקדם מעשה לתנאי ובהך דע"מ שהנייר שלי אין כאן רבותא דפשיטא דאינה צריכה להחזיר דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד כיון שלא אמר ע"מ להחזיר כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש ובתנאי ומעשה בדבר אחד לדעת רוב הפוסקים והרמב"ן הנ"ל אפילו חכמים מודים לר"מ ואין כאן רבותא כלל ואתי שפיר. והן הן הדברים שכתבו התוס' פרק יש נוחלין דף קל"ז ע"ב ד"ה לא החזירו וכו' דרבא נמי ס"ל דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר רק דס"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי ולא הוי בדבר אחד משא"כ רב אדא דאמר במסכת גיטין הטעם משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ס"ל כל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ולהכי הוי תנאי ומעשה בדבר אחד עיי"ש ונתקשה הרב מהרש"א בדבריהם דא"כ דס"ל לרבא דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו למה תירץ התם הברייתא דס"ל כר' מאיר ומשום דלא כפליה לתנאו או משום דקדם מעשה לתנאי תיפוק ליה דבלא"ה מגורשת ולפי מ"ש ניחא דרבא הוצרך לשנוי כן דלא תקשה דהוי ליה למימר אם החזירו מגורשת כהנ"ל ולא הוי ליה למימר סתמא מגורשת כאלו אינו מחוסר מעשה כלל ועל כרחך צ"ל כר"מ ותנאו בטל ואינה צריכה להחזיר ואתי שפיר. אמנם בדברי רבינו ירוחם הנ"ל נראה לענ"ד לומר אפשר דס"ל דיש חילוק בין גט לשאר דברים דבשאר דברים דהיינו בקידושין ואתרוג ופדיון הבן האומר ע"מ שתחזיר לי לא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד דקי"ל דיכול להחזיר אף דמיו כמ"ש הרא"ש פרק ג' דסוכה בשם בעל העיטור וא"כ יש מקום לקיים המעשה אף בתנאי דגוף החפץ שלה והיא נותנת לו דמים וכן באתרוג אף דאינו יכול ליתן דמיו מ"מ יכול ליתן לו אתרוג אחר שהוא כשר ומהודר כמוהו וא"כ הרי כאן קיום למעשה במקצת וקיום לתנאי משא"כ בגט דלצעורי קמכוון קי"ל דצריכה ליתן גוף החפץ שהתנה עליו וא"כ הרי התנאי סותר למעשה לגמרי ולכך תנאו בטל וצ"ע הך דינא אי יכול ליתן לו אתרוג אחר דהרא"ש כתב דלכך צריך ליתן לו אתרוג אחר ג דמסתמא נתכוון להחזירו לצאת בו א"כ כיון שנותן לו אחר לצאת בו מה נפק"מ אלא שלא נזכר דין זה בפוסקים. ואפשר דגם התוס' והרא"ש ס"ל סברא זאת והא דכתבו דרבא לא ס"ל דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר משום דקשיא להו הא דאמרינן פרק יש נוחלין דרבא קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ולפי זה אין כאן נפק"מ באמרו לא החזירו לא יצא וצריכין לומר שיגרא דלישנא נקט וזה דוחק ואמאי לא אמרינן דקמ"ל טובא במה דאמר דצריך להחזירו דלא מיקרי תנאי ומעשה בדבר אחד הואיל ואפשר להחזיר לו אתרוג אחר כמ"ש לעיל אלא על כרחך דסתם גמרא ס"ל דרבא לא בעי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר מדלא אמר הטעם על ברייתא דיש נוחלין כרב אדא משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וא"כ ליכא כאן נפק"מ אליבא דרבא אי מיקרי תנאי ומעשה בדבר אחד או לא אבל לדידן דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר שפיר יש לחלק. ג אמר המגיה לא מצאתי כן בדברי הרא"ש פרק ג' דסוכה מלת אתרוג אחר רק דהרב הגאון הוכיח כן מדבריו שכתב שם הטעם דאינו יכול לסלקו בדמים כיון שהוא צריך לצאת בו ממילא נשמע מדבריו דיכול ליתן לו אתרוג אחר כיון שעל זה לא הקפיד בעל האתרוג. ובדרך היותר נכון ואמתי נראה לפענ"ד בכוונת רבינו ירוחם דס"ל דדוקא במקום דבעי תנאי כפול אז בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר והכל מטעם אחד דאמרינן אם אינו כופל התנאי אין דעתו לבטל המעשה בשביל התנאי וכן אם התנאי סותר למעשה אנן סהדי דחפץ יותר במעשה מן התנאי וזה נדחה מפני זה משא"כ במקום דלא בעי תנאי כלל ואין צריך תנאי כפול והיינו משום דגילוי דעת סגי דאנן סהדי דאתנאי זה הוא המעשה ולא באופן אחר ולכך אינו צריך תנאי כלל א"כ גם אם התנאי ומעשה בדבר אחד מהני דאנן סהדי דלא מבטל התנאי מפני מעשה ואדרבה מסתמא דעתו אתנאי בכל אופן וזה פשוט בסברא וא"כ באתרוג ס"ל לרבינו ירוחם כמ"ש גבי דיני לולב בהדיא דאינו צריך תנאי כפול ואפילו תנאי דגילוי דעת בעלמא מהני דאנן סהדי דאדעתיה דהכי יהיב ליה להחזירו לצאת בו וא"כ בזה אפילו תנאי ומעשה בדבר אחד מהני דאנן סהדי דלא מבטל תנאו בשביל המעשה ולא יהיב אינש מצוה לאחריני ועזב את נפשו. ואף שהתוס' במסכת קידושין דף ו' ד"ה לא החזירו וכו' כתבו דלכך לא בעינן באתרוג תנאי כפול משום דהוי גילוי דעת דרוצה דוקא בתנאו ואפי"ה הקשו דהא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד נראה דהתוס' ס"ל כדעת המפרשים דהך דתנאי ומעשה בדבר אחד לא תליא בפלוגתא דר' מאיר וחכמים רק דכו"ע מודים דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ולכך ס"ל דאף דגילוי דעת מהני לעניין דאינו צריך תנאי כפול מ"מ לזה היכי דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד לא מהני משא"כ רבינו ירוחם ס"ל כהמפרשים דס"ל דחכמים דפליגי אדר"מ אתנאי כפול פליגי נמי עליו בתנאי ומעשה בדבר אחד וס"ל דתנאו קיים וא"כ מקרה אחד לתנאי כפול ולתנאי ומעשה בדבר אחד ואם גילוי דעת מהני לזה מהני נמי לזה וזה ברור. איברא בהאי דקדושין דליכא גילוי דעת צ"ל לדעת רבינו ירוחם כמ"ש לעיל דאף דבאמת לא דמיא לחליפין כיון שאינו צריך להחזיר מ"מ באמירתו מתחזי כחליפין כיון דאמר לה על מנת שתחזירי לי והוי כחליפין ובאמת לפי דברי הרב בית שמואל נראה דאף בקידושין לא בעי תנאי כפול לדעת התוס' כמו באתרוג אבל לדעתי אינו כן כמ"ש לעיל והרב בית שמואל צידד לומר דהטור ס"ל דבעינן תנאי כפול בקידושין דכן פסק הרא"ש פרק יש נוחלין ובאמת ביש נוחלין פסק הרא"ש כן באתרוג והטור פסק באו"ח דלא בעינן באתרוג תנאי כפול דאפילו סתמא מהני וא"כ לשיטת הרב בית שמואל בפירושו להתוס' על כרחך סובר הטור ג"כ בקידושין כיון דחד דינא אית להו לשיטת ב"ש וסותר דברי עצמו ושגגה היא לו להרב ב"ש. והנה רבינו ירוחם פסק במשרים נתיב ט"ו דאם אמר שור זה אני נותן לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזירו אינו קדוש והוא גמרא ערוכה פרק יש נוחלין דאינו קדוש משום דלא נתקיים תנאו וכאן ליכא גילוי דעת דמה גילוי דעת יש כאן במתנת שור להחזירו לו דבשלמא אתנאי כפול יש לומר אף שלא זכרו היה שם תנאי כפול כמו שכתב הרא"ש גבי אתרוג אף דגם בגמ' לא זכרו מ"מ היה שם תנאי כפול אבל זה קשה הא לא בעינן קיום התנאי כיון שהתנאי והמעשה בדבר אחד ולמה לא יחול הקדש עליו וצ"ל דתרתי ס"ל לרבינו ירוחם בשור כיון דיכול ליתן דמיו הוי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ובאתרוג ס"ל דצריך להחזיר לו אותו אתרוג דוקא כי נראה לי דוחק שיסבור רי"ו דיכול ליתן לו אתרוג אחר מה שלא נמצא בפירוש בשום פוסק ואף דהשתא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד יש לומר כיון דגילוי דעת מהני אין צריך תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וצריך להחזיר ועדיין הדברים צריכין לימוד ועיון. והנה בהגהות מיימוני מביא דר"י נסתפק בהאומר שיהיה תנאי זה כתנאי בני גד ובני ראובן אם צריך כפילת התנאי והרב רמ"א סימן ל"ח סעיף ג' הביא בשם יש אומרים דמועיל ובדרכי משה נתן טעם היות כן מבואר בתשובות הרא"ש שהעתיק הטור חו"מ סוף סימן רמ"א והבית שמואל הביאו וסיים בסוף דבריו דאם הקדים הלאו קודם להן לא מהני מה שאמר כתנאי בני גד ובני ראובן ואני תמה אם רמ"א יליף מתשובת הרא"ש הלא הרא"ש נסתפק שם גם בזה אם היה הלאו קודם להן וכתב אח"כ דאם כתב בשטר תנאים הללו נעשו כתנאי בני גד וכו' תנאו קיים הרי דס"ל דגם ללאו קודם להן מהני. איברא לענ"ד נראה דלא כב"ש דאין ראיה כלל מתשובת הרא"ש למה שכתב רמ"א כאן בשו"ע דבנדון הרא"ש אנו מסופקים איך היה התנאי אם היה כפול או הן קודם ללאו כהלכתו ולזה שפיר כתב הרא"ש דאם נאמר בשטר שהתנאים נעשו כתנאי בני גד וכו' התנאים קיימים דחזקה על העדים דלא משקרי ולאין ספק דעשו כהלכתו וכתנאי בני גד בכל אופני תנאי ולא על זה אנו דנין בהגמי"י בספיקו של ר"י דכל ספיקו של ר"י הוא כך במי שמתנה סתם בלי כפילת תנאי רק שאומר כתנאי בני גד וכו' אם זה מהני כמו כפילת תנאי ולזה אין מדברי הרא"ש בתשובה שום ראיה כלל ואי משום קושיית בית שמואל דר"י נשאר בספק כדאי הוא רמ"א להכריע כן מסברא דהא גילוי דעת מהני ומכ"ש זה שאמר בפירוש כתנאי בני גד וכו' אין לך גילוי דעת גדול מזה שחפץ הוא בתנאי והוי כאותן דברים שאין צריך בהן כפילת תנאי וסגי בגילוי דעת. ואפשר דספיקו של ר"י היה בשביל כך כיון דאיכא דעות דאפילו באתרוג בעינן תנאי כפול ולא מהני גילוי דעת כמבואר בהרא"ש פרק יש נוחלין עיי"ש וא"כ לדידן דקי"ל דלא צריך באתרוג תנאי כפול דמהני גילוי דעת נפשוט ספיקו של ר"י על כן כתבו רמ"א כאן בש"ע בשם יש אומרים לדבר ברור.

30 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

ומיהו עמ״א וההיא דר״ג סוכה מ״א נמי הכין היה ועיין ברא״ש שם:

29 מתני' בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינהז' זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:

30 גמ' מנ"ל דעבדינן זכר למקדש אמר ר' יוחנן אמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:

30 אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר בחלב וכיוצא בהן משאר איסורי הנאה אינה מקודשת, ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום י"ד אינה מקודשת. בדבר שהוא אסור בהנאה, הנה מה שלא הזכיר הרמב"ם פט"ח שאם קדש בה אינה מקודשת ודאי לא קשה דהרמב"ם לא פרט כל האיסה"נ המפורשים במשנה וממילא לא הזכיר גם הך דפט"ח, אכן זה קשה דבגמ' בכורות דף ט' ע"ב אמרי' והרי מעשר וכו' בפט"ח נמי מיקדשא כדר"א דאמר אשה יודעת דאין מע"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים ה"נ אשה יודעת דפט"ח איסורא אית בי' ופרקא לי' בשה ומקדשא בהך בביני וביני, ובדף י' ע"ב מקשינן מהא דתנן המקדש בפט"ח אינה מקודשת ומוקי לה כגון דאינו שוה אלא שקל וליכא ביני ובינו, אכן זהו דלא כהלכה דהא לא קיי"ל כר' יוסי בר' יהודא דצריך שה שוה שקל, ומעיקרא כדפריך בגמ' לימא מתני' דלא כר"ש דאמר פט"ח מותר בהנאה ומוקים לה לאחר עריפה וד"ה, ומבואר עכ"פ דבפט"ח קודם עריפה אפשר לקדש בו בהך דביני וביני וצ"ע למה השמיט הרמב"ם דין זה. והנה המהרי"ט אלגזי לבכורות הביא ד' התורי"ד בקדושין במתני' דהמקדש בפט"ח אינה מקודשת כ' דאף דהיא יכולה לפדותו בשה מ"מ עכשיו הוא איסוה"נ, והקשה המהרי"ט אלגזי דהא מבואר בגמ' דאפשר דמקדשה בהך דביני וביני ומתני' כגון שאינו שוה אלא שקל, ותי' דבאמת כ"ז שהוא אסוה"נ א"י לקדשה כלל, רק דכשהוא מקדשה במה שיכולה לפדותו ולאחר שתפדה יכול לקדשה ולכן כ' התורי"ד דמתני' איירי שהוא מקדשה עכשיו ועכשיו הא הוי איסוה"נ והא דהוצרכו בגמ' לתרץ כריבר"י היינו דבגמ' לא רצו לאוקמי מתני' דוקא דמקדשה מעכשיו דסתמא קתני ובכל אופן אינה מקודשת, ותירוצו דחוק דאי משום דסתמא קתני א"כ האוקימתא דכגון שאינו שוה אלא שקל ודאי אינו בסתמא וסתמא אפי' הוא שוה הרבה, ואז יותר הוי ניחא לפרש דהא דתנן המקדש בפט"ח הוא כשמקדשה מעכשיו כפשטה. והנראה דהנה בירושלמי ס"פ האיש מקדש איכא פלוגתא דר' יוחנן ור"א דר"י אמר פט"ח אין מקדשין בו את האשה ור"א אמר מקדשין ומתני' דאין מקדשין מוקי ר"א לאחר עריפה, ומשמע דאי ליכא ביני וביני דהיינו לריבר"י דצריך שה ששוה שקל והפט"ח נמי אינו אלא שקל דאפי' ר"א לא יאמר דמקדשין בו את האשה כיון דהאשה אין לה הנאת כסף, ולכן מסתברא דבזה פליגי ר"י ור"א, וא"כ צ"ל דעולא דאמר בבכורות דבפט"ח מיקדשא סבר כר"א דהא מייתי עלה הא דר"א דאמר אשה יודעת, וצ"ל דלא ידע הא דר"א דאמר בהדיא מקדשין בו את האשה, אבל ר' יוחנן דאמר בסתמא אין מקדשין הוא בכל גווני וכסברת התורי"ד כיון דעכשיו היא איסוה"נ לא מהני מה דיכולה לפדותו בשה וממילא ר"א ור"י הלכה כר' יוחנן. ואף דא"א לדחות תלמודין דבבלי משום הך דירושלמי י"ל כיון דבסוגיא דקדושין שהוא עיקר ההלכה לא הוזכר שיהי' אפשר לקדש בפט"ח בהא דביני וביני, וגם בפי' אמרו רק נימא דמתני' דלא כר"ש דאמר פט"ח מותר בהנאה, ומשמע דלר"י דאסור בהנאה שפיר ניחא ובבכורות הקשו גם לר"י דאסור בהנאה דהא אפשר לקדש בהך דביני וביני ואוקמה כר"י בר"י ודאינו שוה אלא שקל וכיון דבקדושין לא אקשו ולא מתרצי ובפרט דלפי"ז הי' צריך לומר דמתני' שלא כהלכה דלא קיי"ל כר"י בר"י ולאוקמי מתני' לאחר עריפה אף דבבבלי אוקמו הכי היינו רק לאוקמי מתני' אפי' אליבא דר"ש, אבל באמת אקשו ע"ז בירושלמי מברייתא מפורשת דפליגי ר"י ור"ש אם מקדשין בפט"ח ואי לאחר עריפה הא ר"ש נמי מודה ואסיקו בקושיא על ר"א, ולכן מיושב דהרמב"ם והתוס' רי"ד סברו דהא דבכורות אינה להלכה אלא כר"א כיון דבמקומה בסוגיא דקדושין לא הוזכר זהו ואדרבה מוכח דלר' יהודא ניחא כפשטה וכהלכה. והנה בפ"ב מהל' גנבה הל' ג' כ' הרמב"ם הגונב פט"ח של חברו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל לבעלים שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי להיות לו אחר שיפדה, והוא ברייתא בבכורות דף י"א כמש"כ המ"מ הגונב פט"ח של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכן וצריך ביאור למה ישלם הגנב כפל בעד כל הפט"ח כיון דצריך לפדותו בשה והי' צריך לנכות דמי השה ואף דבהשה יהי' לו טוה"נ ליתנו לכהן הא פסק הרמב"ם דטוה"נ אינה ממון, וצריך לבאר בתרתי חדא דלהלכה גבי קידושין לפ"מ שבארנו אינה מקודשת אפי' מאי דחזיא ביני וביני, ב' דאפילו למאי דסבר בבכורות דמקדשה אינה מקודשת אלא במאי דחזיא ביני וביני אבל לא אמרינן דכיון דאפשר לפדותו הוי כולו ממון דאי הוי אמרינן כן א"כ מאי מהני לריבר"י דאינו שוה אלא שקל כיון דנימא דבמה דאפשר לפדותו הוי כולו ממון ולא איכפת לן דצריכה להוציא שה וע"כ דלכו"ע לא הוי בהפט"ח ממון אלא מה דביני וביני. אכן בירושלמי דקדושין שם איתא מתניתא מסייעא לר"א ופליגא עלוי, מתניתא מסייעא לר"א הגונב פט"ח של חבירו משלם תשלומי כפל וסיפא פליגא עלוי שאע"פ שאין לו בו עכשיו פליגא על ר"א והיינו דהטעם יש לו בו לאחר זמן אינו צריך להיות מועיל בקדושין והיינו כמש"כ התוס' רי"ד דכיון דעכ"פ עכשיו הוא אסור בהנאה לא הוי כסף לענין קדושין ומ"מ מהני הך טעמא לחייבו בכפל דבקדושין בעינן דוקא שיהי' ממון בשעה שיקדשנה. רק דעכ"פ קשה דאפי' להסוגיא דבכורות ולר"א דסבר מקדשין בו את האשה מ"מ לא חזיא אלא במה דשוה ביני וביני אבל לא בכולה ואמאי חייב כפל לפי כולו, ויש לומר עפ"מ דאמרינן בקדושין הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי בתרומה יצא ידי נתינה בפדיון הבן בנו פדוי אבל בקדושין אינה מקודשת ולפי גירסתנו הוא שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, וכ' הראשונים לפי גירסא זו דהוא מדרבנן אבל גירסת הרמב"ם הוא לפי שאין אשה נקנית בחליפין ומוכח דבקדושין בעינן כסף שתהנה בו וכמש"כ הרמב"ם שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום, ועוד נבאר זה במקומו, עכ"פ חזינן דאף דבשאר דברים הוי כסף אבל בקידושין בעי שיהי' לה בשביל מה להקנות את עצמה. ולכן שפיר מבואר דאיברא דלגבי חיוב כפל אמרינן דכיון דיכול לפדות הוי כולו ממון לחייבו בכפל כיון דגנב אצלו מה דיש לו לאחר זמן דין ממון, מ"מ גבי קדושין כיון דחזינן דמתנה על מנת להחזיר אף דהתם נמי לענין שאר דברים הא הוי נתינה משום דתנאי מילתא אחריתא מ"מ גבי קדושין בעינן דבר שיהי' לה מזה הנאת כסף דאף דנימא דפדיית השה אינו מגרע מדמי הפט"ח והוא מילתא אחריתא אבל עכ"פ הנאת הכסף אין לה במה שצריכה כנגדו להוציא דמי השה, אבל לגבי דין כפל לא איכפת לן מה שיהי' צריך להוציא שה דזהו מילתא אחריתא, ובהפט"ח יש להבעלים דין שיהי' להם לאחר זמן כל הפט"ח וחייב הגנב כפל. ויבואר לנו מזה דין חדש ומסתבר דאם ראובן נתן לשמעון מתנה ע"מ להחזיר וגנבה גנב מבית שמעון דהגנב משלם כפל לשמעון דהחפץ הוא עכשיו של שמעון ותנאה מילתא אחריתא ואף דאין לשמעון היזק דכיון דאין לו אינו מחויב להחזיר ואם נשתמש בהמתנה סובר הרא"ש בפ"ג דסוכה דנעשה למפרע שואל שלא מדעת אבל אם לא נשתמש בה אין לו היזק מ"מ לא שייך זה להגנב דעכשיו הוא שלו וממנו גנב וחייב לו קרן וכפל והוא יש לו דין להחזיר הקרן ואם אין הקרן בעין זה תלוי אם יוכל לפטור עצמו בדמים והרא"ש סובר שם דבדמים נמי מקיים תנאו ע"ש. והנה בשו"ע סי' כ"ח סעיף כ"א המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת והב"ש בס"ק נ"ב תמה דמה לי אם איסורו אינו אלא דרבנן מ"מ הא לא נתן לה כלום והוא תימה גדולה, ונראה לי דהנה באיסוה"נ יש שני חסרונות א' שאינו שלו ולא שייך זכי' וקנין באיסוה"נ כדאמרי' בב"ק דמכי קא טבח לאו דידי' קא טבח ושנית שאינו שוה כלום ואין שוה פרוטה, והנה לגבי זה שאין שלו ולא שייך זכי' באיסוה"נ וכדמצינו בגמ' דמיקרי עפרא בעלמא זה לא הוי אלא בגדר הפקעה שכיון שהוא איסוה"נ נעשה עפרא בעלמא ולכן שייך לחקור בזה אם הוא איסורי הנאה מדאורייתא או מדרבנן שאם הוא מדרבנן לא שייך בזה עפרא בעלמא כיון דמדאורייתא שרי ולא הוי אלא כמו דארי' רביע עלי' ולא נוכל ליטלם דלא נאמר שבשביל זה יהי' קרוי עפרא בעלמא, אלא דאמרי' בפסחים המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין והתם מיירי בחמץ דרבנן או שעות דרבנן ואפ"ה לא הוי קדושין, ולא נוכל לומר הטעם משום דלא שוי מידי לכן לא הוי קדושין אבל באמת מיקרי שלו ושייך בזה זכי' וקנין כיון שאינו אלא איסור דרבנן, אבל באמת ז"א דהא בגמ' אמרינן זה בפסחים דף ה' לענין דבשעות דרבנן לאו ברשותי' קאי ולא מצי מבטיל לי' וע"ז מוכיח מדרב גידל דהמקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין אלא דבאמת תקשה דמאי מוכיח מדרב גידל דחמץ מו' שעות ולמעלה לאו ברשותי' קאי דילמא משום דאינו שוה כלום לכן אינה מקודשת אבל לענין ביטול ברשותי' קאי כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן. ולכן נראה בזה לשי' הרמב"ם גבי חיישינן שמא שוה פרוטה במדי דבעינן דבר המתקיים שיכול להתקיים ולילך עד מדי וכ' הרא"ש והרשב"א דס"ל להרמב"ם דאם היינו יודעים ששו"פ במדי מקודשת ודאי אלא משום דספק לנו אם שוה פרוטה לכן מקודשת מספק והתוס' והרא"ש חלקו ע"ז דאין לממון אלא מקומו ושעתו וכיון דבמדינה זו אינה שוה פרוטה אינה מקודשת אלא דטעמא הוא משום גזירה דשמא יבוא אחד ממדי לכאן וחזינן דהרמב"ם לא ס"ל דאין לממון אלא מקומו ושעתו, אלא דכיון דבמדי הוא שוה פרוטה מקודשת ואף דלהוליך התמרה למדי צריך הוצאות אלף זוז ואין מי שנוסע למדי וא"כ לא נתן להאשה פרוטה מ"מ ס"ל להרמב"ם דכיון שנתן לה כסף דמיקרי כסף במק"א מקודשת בזה אע"ג דלגבי דידה עכשיו לא מיקרי כסף כיון שהי' במקום זה שאינו שו"פ ואינה יכולה להגיע למקום אחר ששם שוה פרוטה ולפ"ז נמצא גם כאן באיסורי הנאה אי לאו דאיסוה"נ אינם שלו אם באנו לבטל הקידושין משום דבלאו הכי אינם שוים פרוטה בזה נאמר דלשי' הרמב"ם גם איסורי הנאה מקרי כסף אי לאו טעמא דהפקעה שכתבנו דנפקע השיווי מאיסוה"נ ונעשה עפרא בעלמא וגם לאו דמרי' בלא זה הטעם נוכל לומר לשי' הרמב"ם דמיקרי שוה פרוטה כיון דלגבי עכו"ם הוא שו"פ ואף שהיא אינה יכולה ליהנות בהם ואינו שוה כלום לגבי דידה מ"מ הוי כמו שבמדי הוא שו"פ וכאן לגבי דידה אינה שוה פרוטה דאמרינן דמקודשת כיון דעכ"פ הדבר מיקרי כסף, וכן גם כאן הדבר מיקרי כסף וכן אם היתה רוצה לעבור וליהנות מזה הי' שו"כ לגבי דידה אלא דכיון דהוא איסוה"נ נעשה עפרא דעלמא ולאו דמרי' הוא ג"כ ולכן לא מהני הקידושין באיסוה"נ ולפי"ז מייתי הגמ' שפיר ראי' דחמץ משש שעות ולמעלה לאו ברשותי' קאי אף שהוא איסור דרבנן מדאמר רב גידל דאין חוששין לקידושין דאי הוי אמרינן דבאיסורי דרבנן לא אמרינן דנעשה עפרא בעלמא ונפקע מהחפץ שם חפץ א"כ הוי קדושין מעליא ואף דמ"מ אינה שוה פרוטה לגבי דידה מ"מ לא איכפת לן כיון דמ"מ מיקרי כסף וכיון דמוכח מדרב גידל דנעשה עפרא בעלמא וממילא הוי נמי לאו דמרי' ולאו ברשותי' קאי דהכל דבר אחד. ועכשיו יתיישבו דברי המחבר דבדבר שאין לו עיקר בדאורייתא הוי קדושין ובדבר שיש לו עיקר בתורה לא הוי קדושין, והנה הח"מ והב"ש כתבו דאם שוה פרוטה לאחר שנעשה אפר מקודשת אם ידעה שהוה איסוה"נ אבל אם אינה שו"פ אחר שנעשה אפר מ"מ מקודשת דשמא שו"פ במדי וכ"כ הב"ש דאם יכולה ליהנות בהם שלא כדרך הנאתם באיסורים שהותרו לחולה מקודשת כיון שיכולה למכור לחולה ומה שכתב הר"ן בקדושין דכיון שהיא אינה חולה אינה מקודשת מיירי שהיא לא ידעה שהוא איסורי הנאה והוי מקח טעות כיון שסבורה ליהנות בהם כדרך הנאה, והנה דבריהם הם מד' התוס' שכתבו דמיירי שאינה יודעת שהוא איסוה"נ, אולם בד' המחבר לא נוכל לומר דמיירי שאינה יודעת שהוא איסורי הנאה, חדא דלא הו"ל להמחבר לסתום דבריו ולומר בסתם דהמקדש באיסוה"נ אינה מקודשת, ועוד תמוה דאם נימא דמיירי שהיא אינה יודעת שהוא איסורי הנאה א"כ אמאי מקודשת אם קדשה בדבר שאין לו עיקר מן התורה והא אין לך מקח טעות גדול מזה, דבאמת לגבי דידה אינו שוה כלום אלא שכתבנו דעכ"פ מיקרי כסף אבל מקח טעות ודאי הוי, ואף דקיי"ל דאם אכלו אין צריך להחזיר הדמים באיסור דרבנן אבל באיסוה"נ דרבנן הא קיי"ל דמחזיר הדמים ואין בהם דין מכירה כלל עי' בסי' רל"ד בחו"מ, אע"כ דמיירי כאן שידעה שהוא איסוה"נ ואף שהמחבר סתם דבריו מ"מ זה לא קשיא דבסתמא המקדש באיסוה"נ גם היא יודעת שהוא איסוה"נ, ומ"מ סבר המחבר דאף שיודעת שהוא איסוה"נ מ"מ אינה מקודשת אף שיכולה ליהנות בהאפר. ומש"כ הב"ש דאם יכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן אם היא חולה, מקודשת גם כשהיא בריאה, ואף דהר"ן כ' דכיון שהיא חולה אינה מקודשת היינו משום דהר"ן מיירי שהיא אינה יודעת שהוא איסוה"נ וסבורה ליהנות כדרך הנאתן, תמוה מאד דא"כ למה כ' הר"ן כיון שהיא אינה חולה לכן אינה מקודשת ותלה זה בחוליה ואם בהיתה סבורה שאין זה איסוה"נ כלל א"כ גם בחולה אינה מקודשת דהו"ל מקח טעות דהיא סבורה שיכולה ליהנות מהם כדרך הנאתן ואף אם צריכה להם מנ"ל שתרצה להתקדש בהם דכיון דאינו ממון לגבי כל העולם לא נוכל לומר דהיא מקודשת ודאי וכ"ש אם לא נדע בבירור שהיא צריכה עכשיו להם אף שיכולה ליהנות אם תצטרך לרפואתה אבל שמא תשיג דבר היתר וא"כ בודאי הוי מקח טעות אע"כ דהר"ן מיירי שהיא יודעת שהוא איסוה"נ ומ"מ אם אינה חולה אינה מקודשת, ומש"כ הב"ש שהיא יכולה למכור לחולה דבריו תמוהין דכיון שהוא איסוה"נ א"כ איך תמכור אותם לחולה הא אסורה ליהנות מהם ואסורה לקבל דמים עבור זה. ונמצא העולה מזה דהמחבר מיירי אף בידעה שהוא איסורי הנאה ומ"מ אינה מקודשת אף שהיא יכולה ליהנות, וטעמא דהא כיון שכתבנו דבאמת גם איסוה"נ הי' עליהם תורת כסף כיון ששוים כסף אצל עכו"ם וגם אם היתה רוצה לאכלם היו שוים אצלה פרוטה כמו פירות של היתר, ורק דטעמא דאיסורי הנאה הוא משום תורת הפקעה שנפקע השיווי מהדבר ונעשה עפרא בעלמא וגם נעשה לאו דמרי', וא"כ אע"ג שאחרי שישרפם יהיו שוים פרוטה מ"מ עכשיו אין עליהם תורת ממון כלל, והם אינם שלו ואינם שלה ולא נתן לה כלום ואף שכ' הר"ן דאם נתן לה איסוה"נ שיכולה ליהנות בהן שלא כדרך הנאתן מקודשת אם היא חולה זה הוא משום הנאה שנותן לה דבר שהיא נהנית בו ומ"מ אפשר דגם בזה פליג וס"ל דבכל אופן אינה מקודשת והר"ן לשיטתו דס"ל דאם יש באפרן שוה פרוטה מקודשת. אבל עכ"פ כ"ז אם נותן לה דבר שהיא רשאה ליהנות בהם ואף שאין זה שלו כבר כ' הר"ן דהוי כמו שמקדשה לאחר יאוש דאף דיאוש לא קני מ"מ כיון שהיא קונה אותו ביאוש וש"ר ונתן לה הדבר שתוכל להנות בו מקודשת, ועי' מש"כ בזה בהל' ז', אבל במקדש באיסוה"נ סתם אף שתוכל להנות בזה אחר שתעשה אפר מ"מ עכשיו אינם לא שלו ולא שלה ולא נתן לה כלום דלאו דמרי' הוא ולכן אינה מקודשת. ולכן שייך שפיר חילוק המחבר שחלק בין דבר שיש לו עיקר בדאורייתא לדבר שאין לו עיקר בדאורייתא דכיון דרק משום הפקעה הוא שנפקע מאיסוה"נ כל שוים וכיון דלא מצינו כן אלא באיסוה"נ שיש לו עיקר בדאורייתא לכן אמרינן דלא הוי כן אלא בדברים שיש להם עיקר אבל במה שאין להם עיקר ליכא דין הפקעה כלל ולא נפקע מהם השיווי ולא הוי עפרא בעלמא ותורת שו"פ יש עליהם כיון ששוין פרוטה לעכו"ם וכמש"כ, והנה הט"ז הקשה דאמאי לא נימא דאף שהוא איסוה"נ דרבנן מ"מ כיון דעכ"פ מדרבנן הוא איסוה"נ נימא בזה הפקר ב"ד הפקר והוי כמו איסוה"נ דאורייתא וכמו דד"א קונות ואם בא אחד והגבי' מציאה מתוך ד"א של חברו לא קנה והוא שייך לבעל הד"א ואם בא אח"כ וקדש בו אשה מקודשת ולא תפסי בה קדושין של אחר משום דאמרי' הפקר ב"ד הפקר והוי מדאורייתא שלו וכן אם קדש אשה במעמד שלשתן הוי קדושין מדאורייתא לשי' הב"י אע"ג דמדאורייתא לא יהיב לה מידי מ"מ כיון דזכתה מדרבנן נעשה שלה מדאורייתא וא"כ גם כאן נוכל לומר דכיון דמדרבנן הוי איסוה"נ לא יהיו קדושין מדאורייתא אבל באמת קושייתו אינה קושיא כלל דלא אמרי' הפקר ב"ד אלא היכי שבאמת הוציאו ממון מאחד ונתנו לשני אבל היכי שעשו איסור מדרבנן בזה הא לא שייך לומר דהפקר ב"ד הפקר ונעשה איסור דאורייתא דע"כ האיסור הוא מדרבנן וא"כ כיון דמסברא לא אמרי' עפרא בעלמא אלא היכי דהאיסור הוא מדאורייתא אבל היכי דהאיסור הוא מדרבנן לא אמרינן דנעשה עפרא בעלמא, ואי דנימא דכיון דחכמים רוצים יכולים להפקיע לעשות עפרא ז"א דלמה להם להפקיע והם לא נתכוונו רק לאסרו באיסור הנאה אבל שיפקיעו ויעשו עפרא בעלמא זה לא תקנו כלל. והנה הרא"ש בקדושין דף נ"ו הקשה אמתני' דאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת והא הני זוזי לאו דידי' נינהו שצריך להחזיר הדמים להלוקח כיון שמכר לו איסוה"נ, וי"ל דאיירי שמכרן לעכו"ם או לישראל והכיר בהן דמעות מתנה הן, וצריך לבאר דכיון דמעות מתנה א"כ אין כאן מכירה כלל ומהיכי תיתי נאמר דיתפסו דמיה ובגמ' צריך לזה ילפותא, ומצאתי שכ"כ הרשב"א ולפמש"כ דאיסורי הנאה דאורייתא הוי כעפרא בעלמא ולא הוי דמרי' צריך לבאר איך אמרי' דע"ז תופסת דמיה הא לא שייך בה מכירה כלל כיון דאינו שלו, ובמכרו לעכו"ם י"ל פשוט דלא בעי המכירה שתהי' של מוכר אלא דכיון שהוא בידו והוא מכרם ועכו"ם קנאו שפיר הוי מכירה, אבל אם מכרן לישראל דגם הלוקח לא קנה אותו וגם אצל הלוקח הוא אינו שלו וא"כ לא הוי מכירה אלא דבאמת אין זה קושיא דעכ"פ כיון דהלוקח קונה אותו בדרך מכירה והוא נותן לו דמים בחילופיו נתפסו הדמים באיסור ואף דבשכירות של ע"ז אינו תופס דמי' מ"מ בזה כיון דהוי עבור הע"ז עצמה הוי מכירה ותופס הדמים, ולכן שייך זה גם בשאר איסה"נ דאף שאין שייך בהם מכירה ולקיחה. והנה הב"ש הקשה על הרא"ש במה דכתב דמעות מתנה והא קיי"ל בהכיר בה שאינה שלו דמעות פקדון ואמאי כתב כאן הרא"ש דמעות מתנה ונשאר בקושיא, ונראה דהנה בע"ז דף ס"ג א. נתן לה ואח"כ בא עלי' לכי בא עלי' ליחול עלה איסור אתנן למפרע א"ר אלעזר כשקדמה והקריבתו, ה"ד אי דאמר לה קני ליך מעכשיו פשיטא דשרי דהא ליתי' בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה ופרש"י דאע"ג דע"מ ביאה יהבי' ניהלה כיון דמקמי ביאה יהבי ניהלה לאו שכר ביאה הוא, ודבריו צריכין ביאור, ונראה דע"מ זה אינו בגדר תנאי אלא בגדר שכירות וכיון דהוא איסור ע"כ לא נתחייב והוי מתנה ובזה יש לבאר בהא דאי' ביו"ד סי' ק"ס סעיף ו' אסור להקדים הרבית כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והי' משגר לו דורון וכתב הרמ"א מהטור ושכ"נ מרא"ש דהיינו בפירש לו בשביל שילוהו ועי' בש"ך אם בפירש הו"ל רבית קצוצה ולפמש"כ נראה דהוא בתורת שכירות וכיון דהוא איסור לא נתחייב. והנה צריך ביאור בזה דמבואר בגמ' דאם לא נתחייב עבור דמי השכירות המעות הם מתנה דכיון דלא נתחייב לא עדיף מהכיר בה שאינה שלו דמעות פקדון ומכאן הוכיח הרא"ש דאינו דומה הכיר בה שאינה שלו לקנה אסוה"נ דבקנה דבר שאינו שלו הרי שייך בי' מכירה ולקיחה וכדחזינן דבחזר וקנה מנגזל אמרי' מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וחזינן שיש דין מה מכר, וע"כ שיש דין מכירה, ושייך לומר לשם פקדון, אבל בקנה איסוה"נ דלא שייך בי' מכירה ולקיחה כלל וכמ"ש, לכן אמרינן דמעות מתנה דבאיסוה"נ כיון דכעפרא בעלמא דמיא ולא שייך בי' קנין כלל וכמו כן גבי נתן לה מעות ואחר כך בא עלי' דמעות מתנה. ובמש"כ למעלה בד"ה ואף דאסיקו בירוש' בקושיא על ר"א ראיתי אח"כ דמשני לה בירושלמי תיפתר שמת.

30 חידושי הרי"מ על בבא מציעא פתח ↗

אך לר' עקיבא ולטעם הנ"ל דבגוף החפץ הדין דצריך לשלם לכל אחד רק במעות שהוא כהלואה יהיה הדין מניח. אם כן שוב יהיה בטל המקח מטעם אומדנא כנ"ל. דכאן טוב לו שיתבטל ושוב על גוף החפץ דינו כפקדון דפשע בהחפץ ויצטרך לשלם לכל אחד ויהיה לו החפץ או דמיו כנ"ל. ואף דאז היה שלו מ"מ כמו שכתב הרא"ש סוכה ובבא בתרא במתנה על מנת להחזיר דכשלא החזיר ובטל למפרע חייב מטעם שולח יד בפקדון אף שאז היה ברשות עיין שם. ממילא גם כאן כיון דבטל המקח חייב על פשיעת החפץ ששכח של מי הוא. ושפיר דמי לפקדון כנ"ל. וממילא לר' עקיבא אינו יוצא עד שישלם לכל אחד ואז המקח קיים כנ"ל:

30 חידושי הרי"מ על גיטין פתח ↗

גמ' שנמנעו מלהלות והי' עוברים כו' הק' רמב"ן ז"ל הו"ל להתנות ע"מ שלא תשמטנו דמהני ע"ש. ולע"ד נראה דאם אין הלוה מרוצה לתנאי זה וע"י כן אינו רוצה להלותו עדיין עובר על השמר לך שזה עיקר הלאו שלא ימנע מלהלות משום שמטה. והלוה א"צ להתרצות ואעפ"כ מחויב להלותו ואסור להמנע כנ"ל. והא גם אי לא הי' מהני ע"מ הנ"ל ג"כ למ"ש בש"ע דפקדון וגזל אינו משמט א"כ למ"ש רא"ש סוכה במתנה ע"מ להחזיר דכשאינו מחזיר ע"כ למפרע גזל ושולח יד ע"ש. א"כ יכול להלות ע"ת שישלם לו גם אחר שמטה וא"ל יהי' פקדון למפרע ואז לא נשמט. ולמ"ש גם בזה עובר על השמר לך כנ"ל שאינו מלוה בתורת הלואה מחשש שמטה:

« פסקי הרא"ש על סוכה ג׳:כ״ח פסקי הרא"ש על סוכה ג׳:ל׳ »