פסקי הרא"ש על חולין ד׳:ט׳

1 מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה. ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות. חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה. שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה. סימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה. מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. ובמוקדשין תקבר. אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן משום דרכי האמורי:

2 גמ' א"ר אלעזר לא שנו אלא כשאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. ורבי יוחנן אמר אין לנו אלא שליא בלא ולד אבל יש עמה ולד בין קשורה בולד בין אינה קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. והלכתא כרבי אלעזר דתניא כוותיה המפלח מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שקשורה בהן אין חוששין לולד אחר. אין קשורה בהן הריני מטיל עליה חומר שני וולדות. שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא ושמא נימוח שליתו של שפיר זה: