ראש השנה כ׳ א:ח׳-ט׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

8 רש"י פתח ↗

ידעי חברין בבלאי - כלומר נותנין לב להכיר טובה שעושין עמהם בני ארץ ישראל שעיברו את אלול:

8 תוספות רי"ד פתח ↗

כי אתא עולא אמר עברוה לאלול נ"ל שלעולם לא היו מעברין אלא משום יוה"כ שלא יבא סמוך לשבת בין מלפני' ובין מלאחרי' כדאמרי' בפ' החליל אבל ליו"ט הסמוך לשבת לא חששו מעולם לעבר דאי משום מתיא איפשר בעממי ואי משום ירקא דילמא סברי כר' יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה דלית ליה הכנה דרבה וכן נמי ירק שתלשו גוי בזה א"נ כיון דביו"ט מותר לבשל היו מבשלין הירק ולא הי' נפסד ומש"ה כי אמרי' לקמן איכא ביניהו יוה"כ שחל להיות אחר השבת לא חש לר"ה וחג הסוכות דחיילי בערב שבת ומאי דמסיק בתר הכי איכא בינייהו יו"ט שחל להיות סמוך לשבת כו' אינו אלא דיוקא בעלמא לאקומי מאי ביניהו ואינו עיקר שלעולם לא עיברו אלא בעבור זה וכדי למצוא מאי ביניהו אמר כל זה דכל טעם העיבור אינו אלא בעבור יוה"כ ומר אמר טעמא חדא ומר אמר טעמא חדא ולא פליגי וכזה ימצאו בתלמוד סברות הרבה שמעמידים כן מפני דוחק המקשה ואין לסמוך עליהם:

8 פני יהושע פתח ↗

שם כי אתא עולא אמר עברוה לאלול אמר עולא ידעי חבראי בבלאי כו' וקשיא לי למאי דמשמע בשילהי סוכה ובכמה דוכתי דאף בימי התנאים לעולם היו חוששין שלא לקבוע ר"ה באד"ו א"כ מאי רבותא דעולא ובעיקרא דמילתא נמי יש לתמוה אהא דדחינן ר"ה וכולהו מועדים מעיקר זמן קביעתן משום ירקא ומתיא ונטילת ערבה ואמאי הא מדאורייתא מחללי שבת כדי שיקבע בזמנו והא היכא רמיזא דהוי כעוקר דבר מן התורה אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי היכא שבאו עדי ראייה ונחקרה עדותן או שנראה בעליל לא היו דוחין כלל אלא הא דדחינן משום אד"ו היינו היכא שלא באו עדי ראייה דאפ"ה היו יכולין לקדש באותו יום כיון שידעו הב"ד ע"פ חשבון שראוי לקדש כיון שאפשר לראות הלבנה ועדי ראייה לא מעכבי דידיעה הוי כראייה בכל מקום וקרינן ביה כזה ראה וקדש אלא דמצוה מן המובחר ראוי להמתין עד סמוך לחשיכה שמא עדיין יבואו עדים ובכה"ג הדבר מסור לב"ד לקדש או לעבר להמתין עד שתחשך ויתעבר ממילא ויהיה הקידוש ע"פ ראייה ממש ומכ"ש היכא דאיתרמי שצריכין לעבר מפני התקופה כגון שבהכרח לא היו יכולין למלאות בחדשים הקודמים שתבא התקופה בזמנה ובכה"ג ודאי היו צריכין לעבר ואפי' אם באו העדים סמוך לחשיכה היו מאיימין ומרבין בחקירות עד שתחשך ומכ"ש למ"ד דתקופה מעכב אפילו בדיעבד כמו שיבואר לקמן נמצא דלפ"ז בלא"ה מדינא היו יכולין לעבר ולקדש אלא דלסניף בעלמא היו מחזרין לעבר משום ירקא ומתיא כן נ"ל נכון:

9 רש"י פתח ↗

משום ירקיא - להפריד שבת ויום טוב זה מזה כדי שלא יכמושו ירקות הנאכלות כשהן חיין בשבת שאחר יו"ט או ביו"ט שאחר שבת:

9 תוספות יום טוב על משנה סוכה פתח ↗

ערב שבת שבתוך החג כו'. ושבת שבתוך החג. שהיו תשע למוספים. ולהוו נ"א לא מצי למתני. דהא בצרי להו כולהו דמשום בית השואבה. דתנן ריש פירקין דאינן דוחין השבת. גמרא. ומ"ש הר"ב ולא מייתי כשחל להיות ערב פסח בשבת כו' דמוסיפין עד נ"ז תקיעות. שהפסח נשחט בג' כתות. כת אחר כת כדתנן בפ"ה דפסחים. וכל כת קוראה את ההלל שלשה פעמים שהיו פסחיהן מרובין. והם טעונים הלל בשחיטתן ולא היו מספיקין לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוה ג' פעמים. ואע"ג דתנן ואע"פ שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית. מיהו אין כת שלא היתה גומרתו ב' פעמים. ומתחלת בו פעם שלישית. ואין חסר מן התקיעות כלום. שבתחלת קריאה תוקעים. ובכל קריאה ג' תקיעות. כך פירש"י. ואע"פ שהתוספות הקשו ופרשו בע"א. לא כתבתיו. לפי שלסברתם היו התקיעות בתחלת פרק מפרקי השיר והר"ב מפרש בהדיא בסוף תמיד דבסוף הפרק היו תוקעים *ועיין עוד מ"ש שם ומה שהקשו דהלשון אע"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילו כו' אינו מוכרח. ומ"ש הר"ב דלא חשיב ליה משום דלא שכיחי כולי האי. גמרא. וקאמר דאילו ערב שבת שבתוך החג איתיה בכל שנה ושנה דלא משכחת לה שלא יהיה ערב שבת בחג אא"כ יהיה יום טוב הראשון בערב שבת וביום טוב בצרי להו תקיעות דבית השואבה דאינן דוחין היום טוב וא"כ ראש השנה חל להיות כן. ויהיה יום כפורים בחד בשבת וקי"ל דדחינן לראש השנה למחרתו כדי שלא יחול יום כפורים באחד בשבת כדמפרש טעמא בפ"ק דראש השנה דף כ' משום מתיא. שלא יסריח המת שימות בשבת ולא יכול להקבר לא היום ולא למחר. והמפרש לה' קידוש החודש כתב בספ"ו בשם רבינו חננאל. שאין זה עקר הטעם לדחות אלא שהדחיות מסורות הלמ"מ הם ולא נתגלו אלא לב"ד המעיינים בסוד העבור. ולפיכך הבלתי יודעים מסבירים להם הטעם. ואחרים שהוא ר"מ נמי לא קבל הלכה למשה מסיני זו. כמ"ש ס"פ ט"ו דשבת *ועיין מ"ש במשנה ו' י' פ"ז צ"ל מ"ז וט' פי"א. דמנחות:

9 ריטב"א פתח ↗

משום מתיא. שלא יסריחו כשחל י״ט סמוך לשבת ואמרינן מאי בינייהו בעיקר דינא ואסיקנא דאיכא בינייהו י״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה אבל ר״ת ז״ל כתב דלא גרסי׳ מלפניה דא״כ האיך אמרינן דליכא משום מתיא הא ודאי איכא דכל שחל ר״ה בע״ש חל י״ה בא׳ בשבת ואיכא משום מתיא ויש דוחקין דגרסי׳ ליה והכא לא בי״ט של ר״ה עסקינן אלא בי״ט דעצרת דההיא שעתא הביל נמי עלמא ואיכא משום ירקיא וכי חזינן דהוה סמוך לשבת מלפניה או מלאחריה מעברינן לאדר כדי להרחיק עצרת מן השבת וזה דעת בעל המאור ז״ל אבל אינו נראה לרבני צרפת משום דבעצרת לא הביל עלמא כולי האי ולא אמרו דאיכא הבלא אלא בתשרי דהוא שלהי קייטא וקשה מקייטא ולדידי קשיא לי היכא גרסי׳ מלפניה דהא מלפניה לא משמע דאיכא משום ירקיא דהא אפשר לבשולינהו מע״ש לצורך שבת בע״ת תדע דהא לעיל אמרינן דהיכא שחל י״ה בא׳ בשבת למ״ד משום ירקיא לא מעברינן דלאורתא דמוצאי י״ה טרח ומייתי ואם איתא נהי דליכא משום ירקיא די״ה הא איתא משום ירקיא דמועדות דכל שחל י״ה בא׳ בשבת הרי חל י״ט של ר״ה בע״ש וכן יום א׳ דסוכות וכן שמיני עצרת ואמאי לא מעברינן משום ירקיא אלא ודאי לא מעברינן אלא כשחל י״ט לאחר השבת שהירקות מתכמשין בשבת שא״א לבשלם למחר אלא אבל כשחל בע״ש הרי מבשלין אותן בו ביום לצורך מחר דהכא משום ירקיא הצריכין להתבשל קאמר שנכמשין ואין בשולם יפה אבל הירקות הנאכלין חיים אין קפידא בכמישתן גם אין צורך להם כל כך והיינו דאמרינן לקמן אפשר בחמימי והא אפשר ודאי אין חמימי יפה אלא לירקות המתבשלין ולא לירקות הנאכלין כמו שהן חיים ואע״פ שרש״י ז״ל מפרש אותה בירקות הנאכלין חיים אינו נראה נכון מן הטעם שכתבתי ואע״פ שקצת הגאונים ז״ל פי׳ כן אפשר בחמימי אפשר לבשלם בקדירה מכלל דמ״ד משום ירקיא לאוכלן חיים בעי להו אבל אינו נכון בעיני מן הטעם שכתבתי. ויש גורסין כגרסת הספר ומפרשים דת״ק איכא ביניהו י״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ומ״ד משום ירקיא סבר דמשום מתיא ליכא לעבורי לעולם דהא כל היכא דמטו שלוחים עד י״ה וידעי בקביעא דירחא מיקרבי טובא לישראל לארץ ישראל ולא הביל להו עלמא אבל משום ירקיא איכא לעבורי דהא כל היכא דמטו שלוחים עד סוכות ודאי הביל להו עלמא והא תלמוד כל היכא שחל י״ט של ר״ה סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה איכא משום ירקיא אף בי״ט ראשון של סוכות וביום שמיני עצרת ואמטולתיהו הוא דמעברינן בהם תרי ומ״ד משום מתיא סבר דאפי׳ היכא דמטי שלוחים עד י״ה הביל להו עלמא ואיכא לעבורי אמטולתיהו אבל משום ירקיא ליכא לעבורי דאפשר בחמימי כדמפרש ואזיל הילכך כשחל י״ט של ר״ה מלפניה מעברין משום מתיא אבל היכא דמקלע לאחריה דליכא משום מתיא לא מעברינן משום ירקיא אשתכח דהיכא דמקלע י״ט סמוך לשבת מלפניה מעברינן ובטעמא בלחוד פליגי דלמר מעברינן משום ירקיא ולמר משום מתיא אבל כד מקלע מלאחריה פליגי בעיקר דינא דלמ״ד משום ירקיא מעברינן ולמ״ד משום מתיא לא מעברינן וכ״ת א״כ דמ״ד משום ירקיא לא מעברינן משום מתיא אמאי לא אמרינן דאיכא ביניהו יום הכפורים שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה י״ל דאה״נ אלא שאלו כן לא היה מתברר טעם יפה מחלוקתם בירקיא דמ״ד משום מתיא לא חייש לירקיא דה״ל לאפוקי מדיוקא דכיון די״ה לאחריה י״ט לפניה ואיכא משום ירקיא וכ״כ בעל המאור ז״ל בשם בעלי התוס׳ ואין טעם זה נכון בעיני דהא תלמוד משמע דאנן מפשט פשיטא לן דכ״ע אית להו משום מתיא וכדפרכינן ומ״ד משום ירקיא נעברינה משום מתיא ואם איתא דבעינן למימר לא חייש למתיא האי טעמא ה״ל לפרושי בהדיא ולמימר דקסבר לא הביל להו עלמא ועוד אם איתא בהאי טעמא מסתיין לומר דאיכא ביניהו י״ה שחל להיות בשבת בע״ש מר חייש משום מתיא לחוד ולא חייש משום ירקיא כלל ומר לא חייש משום מתיא אבל משום ירקיא חייש כל היכא דאיכא למיחש ולמה לן ומנא לן לאוקמא פלוגתי אחריתי ביניהו דמ״ד משום מתיא לא חייש לירקיא כלל אלא שבזו י״ל דתלמודא משמע ליה דמר אמר משום ירקיא דוקא ולא משום מתיא ומר סבר משום מתיא דוקא ולא משום ירקיא ואעפ״כ אינו מחוור דהכי ה״ל למימר איכא ביניהו י״ט הסמוך לשבת מלאחריה א״נ י״ה הסמוך לשבת מלפניה למ״ד משום ירקיא מעברינן בי״ט הסמוך לשבת לאחריה ולא בי״ה הסמוך לשבת מלפניה ולבר פלוגתיה הוה איפכא דהכי שיטתא דתלמודא בעלמא:

1 כִּי אֲתָא עוּלָּא, אָמַר: עַבְּרוּהּ לֶאֱלוּל. אָמַר עוּלָּא: יָדְעִי חַבְרִין בַּבְלָאֵי מַאי טֵיבוּתָא עָבְדִינַן בַּהֲדַיְיהוּ!

2 מַאי טֵיבוּתָא? עוּלָּא אָמַר: מִשּׁוּם יַרְקַיָּא. רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: מִשּׁוּם מִתַיָּא.

8 תוספות פתח ↗

מאי טיבותא עבדינן. שמעברים אלול דמוטב שלא יעברו כדי שלא יהא תרי יומין מספק:

8 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

א ומוסרים שפעם אחת כי אתא כאשר בא עולא, אמר: בשנה זו עברוה עיברו את חודש אלול והיה בן שלושים יום. אמר עולא: ידעי חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדיהו האם יודעים חברינו הבבליים מה טובה עשינו איתם על ידי כך, שדחו את ראש השנה ביום אחד ואין יום הכיפורים חל סמוך לשבת.

8 רבינו חננאל פתח ↗

כי אתא עולא אמר עברוה לאלול. כלומר אצטריך כפי המסורת שהיתה ביד ב"ד ועברוה לאלול. מפני שקראו סוד העבור מפני שב"ד לא היו מגלין אותו אלא למזומנים לעיין בדבר זה והיה אותה שנה יום ל' לאלול יום הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. וכיון שראה עולא כי עברו ב"ד לאלול נדמה לו שב"ד מעברין על צורך השעה שלא יבא ר"ה בע"ש ולא באחד בשבת. שלא לחבר ב' קדושות כאחד מפני כבוד מתים. או כגון שמחת י"ט בתענוג ירקות וכיוצא בהן. וחלילה לעבר אלא על המסורת שמסורה בידם ממשה רבינו. אבל משלא נתגלו העקרים. מדומים כי על כל צורך מעברין. ועל זה אמר עולא אין שם צורך לדבר אלא משום ירקיא.

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: מאי טיבותא מה הטובה שיש בדבר? עולא אמר: משום ירקיא הירקות שלא יתייבשו במהלך שני ימי השבתון. ר' אחא בר חנינא אמר: משום מתיא המתים, שאם מת אדם ביום שבתון חמור אחד כשבת יצטרכו לדחות את קבורתו עד מוצאי יום הכיפורים, ויש חשש שמא יסריח.

9 רבינו חננאל פתח ↗

ורבי אחא אמר משום מיתיא.

9 אור לישרים על תלמוד ירושלמי ראש השנה פתח ↗

אם באו עדים, שראו את הירח החדש, ביום השלושים לחודש היוצא שנגמר, וקידשו בית דין את החודש הנכנס שמתחיל ביום זה, ראש חודש הוא ביום השלושים בזמנו, והחודש היוצא חסר עשרים ותשעה ימים. ואם לא באו עדים ביום השלושים לחודש היוצא, ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד בעיבורו, והחודש היוצא מלא מעובר, שלושים יום. רבי זעורה רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי אמר בשם רבי אימי רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי שאמר בשם רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: מעמעמין על הנראה, כדי לעברו – אם חשבו בית דין שיש צורך לעבר את החודש היוצא, הם רשאים להעלים עיניהם מכך שנראה הירח בשלושים בחודש ולעבר את החודש היוצא, וראש חודש הוא ביום השלושים ואחד, ואין מעמעמין על שלא נראה, כדי לקדשו – אבל אם חשבו בית דין שיש צורך לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אין הם רשאים להעלים עיניהם מכך שלא נראה הירח בשלושים בחודש ולקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד. רבי בא רבי אבא, אמורא בדור השלישי אמר בשם ורבי חייה בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי שאמר בשם רבי יהושע בן לוי: מעמעמין על שלא נראה, כדי לקדשו – אם חשבו בית דין שיש צורך לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, הם רשאים להעלים עיניהם מכך שלא נראה הירח בשלושים בחודש ולקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, וראש חודש הוא ביום השלושים, ואין מעמעמין על הנראה, כדי לעברו – אבל אם חשבו בית דין שיש צורך לעבר את החודש היוצא, אין הם רשאים להעלים עיניהם מכך שנראה הירח בשלושים בחודש ולעבר את החודש היוצא, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים.אף על פי שהחודש היה צריך להתקדש על פי עדי ראייה, היה יכול בית דין לקדש את החודש במועד שבית הדין חשב אותו לנכון, אף ללא עדים כלל.בבבלי ראש השנה כ,א הביאו את עדותו של עולא שעיברו את אלול ודחו את ראש השנה ביום אחד, ודנו בסיבות שבגללן כדאי לדחות את יום ראש השנה. עולא עצמו הציע לחשוש משום ירקות, כאשר ראש השנה סמוך לשבת, שלא יתייבשו בתוך שני ימי השבתון, ולכן אין לקבוע את ראש השנה סמוך לשבת, בין ביום שישי ובין ביום ראשון. רבי אחא בר חנינא הציע לחשוש משום מתים, כאשר יום הכיפורים יחול ביום שישי או ביום ראשון, שיצטרכו לדחות את קבורתם במשך יומיים, ויש חשש שמא יסריחו, ולכן, כדי שיום הכיפורים לא יחול בימים אלה, אין לקבוע את ראש השנה לא ביום רביעי ולא ביום שישי.גם בירושלמי מגילה א,ב אמר רבי יוסה, שאין לקבוע ראשי חודשים כך שיחול יום הכיפורים ביום שישי או ביום ראשון. אבל בירושלמי עבודה זרה א,א אמרו, שרבי חוניה היה מבזה את מי המחשבים ראשי חודשים שמעביר את יום הכיפורים ממקומו שלא יחול ביום שישי או ביום ראשון.בירושלמי סוכה ד,א אמר רבי סימון, שאין לקבוע את יום ראש השנה ביום ראשון, כדי שיום ערבה היום השביעי של חג הסוכות לא יחול בשבת, ושאין לקבוע את יום ראש השנה בשבת, כדי שלא לבטל את תקיעת השופר בראש השנה.מעמעמיןבכמה מקומות בירושלמי נזכרת הלשון "עמעום" "הלכות של עימעום", "ועימעמו על", "ויש עימעום לאיסור?", ומשמעה: העלמת עין "הירושלמי כפשוטו" שבת א,ד.בספרי במדבר פסקה ז ובמדרש תנחומא פרשת 'נשוא' נאמר: "ונעלם מעיני אישה", ולא שיהא בעל רואה ומעמעם מעלים עין. ומקשים: מתניתא פליגא – המשנה להלן ששנינו בהלכה זו חלוקה על רבי זעורא – שאמר לעיל בשם רבי יהושע בן לוי. וכך שנינו במשנה: ראוהו – את הירח בשלושים בחודש, בית דין וכל ישראל, או שנחקרו העדים, ולא הספיקו – בית הדין ביום השלושים, לומר: מקודש, עד שחשיכה – עד שהתחיל ליל שלושים ואחד, - הרי זה מקודש צריך לומר כמו במשנה: מעובר – החודש היוצא הוא מעובר, וראש חודש הוא ביום שלושים ואחד. ויש לדייק מהמשנה: מפני שחשיכה – רק מפני שהתחיל ליל שלושים ואחד, החודש היוצא הוא מעובר; הא – אבל אם לא חשיכה – אם נראה הירח בשלושים בחודש ולא התחיל ליל שלושים ואחד, - לא! – אין בית דין רשאים לעבר את החודש היוצא, אפילו חשבו שיש צורך לעבר את החודש היוצא, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים. הדא אמרה: – זאת אומרת מהמשנה נלמד: אין מעמעמין על הנראה, כדי לעברו – שלא כרבי זעורה שאמר: מעמעמים על הנראה לעברו.המונח "מתניתא פליגא" מציע מקור תנאי - משניות או ברייתות - שחולק על דעה אמוראית המובאת לפני כן. בכמה מקומות קושיית "מתניתא פליגא" מבוססת על דיוק מהמקור התנאי בלשון "הא...".המונח "מפני ש... הא" מציע דיוקים ממקורות תנאיים ששיעורם, שהאמור במקורות אלה תקף רק בהתקיים התנאי שצוין במקור הנידון. המונח מציע דיוקים הממלאים תפקידים שונים, ובהם: פרשנות למקור שהובא בסוגיה, כדי שאפשר יהיה להוכיח משהו ממנו - קביעה, קושיה, או פשיטת בעיה.המונח "הדא אמרה" מציע היסק מן האמור לפניו "הטרמינולוגיה של הירושלמי".בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: נראה הירח בעליל בבירור וגלוי לכל, או שבאו עדים והעידו לפניהם, ולא הספיקו לומר: "מקודש", עד שחשכה, יכול יהיה מקודש? - תלמוד לומר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" ויקרא כג,ד, אם קריתם הכרזתם על קידוש החודשים אַתֶּם - מועדיי הרי אלה ראשי חודשים, ואם לאו - אינם מועדיי. ומקשים עוד: מתניתא פליגא – המשנה הברייתא להלן ששנו בספרא חלוקה על רבי בא – שאמר לעיל בשם רבי יהושע בן לוי. וכך שנו בברייתא: יכול – יכול אני לומר, אם היה צריך שני ימים – אם חשבו בית דין שיש צורך לעבר את החודש היוצא ולהוסיף לו שני ימים ולעשותו חודש בן שלושים ואחד ימים, נותנין לו שני ימים – רשאים הם להוסיף לחודש היוצא שני ימים? - תלמוד לומר: – בא הכתוב להלן ללמדנו ולומר: "אותו" צריך לומר כמו בספרא: "יום" – בכמה מקומות בתורה נאמר: "יוֹם לַחֹדֶשׁ", ולמדים מלשון זו, שיום לחודש אתה מעבר, ואין אתה מעבר יותר מיום אחד במכילתא דרשו דרשה דומה בעניין עיבור החודש מהכתוב בויקרא כג,ו: "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה". הנוסח שלפנינו "תלמוד לומר: 'אותו'" הוא אשגרה ממקומות אחרים שדרשו דרשות דומות בעניינים אחרים, - אין לו אלא יום אחד בלבד – בית דין, שחשבו שיש צורך לעבר את החודש היוצא, רשאים להוסיף לחודש היוצא רק יום אחד ולעשותו חודש בן שלושים יום, אף על פי שנראה הירח בשלושים בחודש, אבל אין הם רשאים להוסיף לחודש היוצא שני ימים. הדא אמרה: – זאת אומרת מהברייתא, שאמרה שהם רשאים להוסיף לחודש היוצא יום אחד, נלמד: אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו צריך לומר: מעמעמין על הנראה לעברו "שערי תורת ארץ ישראל" – שלא כרבי בא שאמר: אין מעמעמים על הנראה לעברו.בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: יכול אם הוצרך שני ימים, נותנים לו שני ימים? - תלמוד לומר: "יום" - אין לו אלא יום אחד בלבד "יום" יתר הוא, ובא להורות שיום לחודש אתה מעבר ואין אתה מעבר יותר מיום אחד.במכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה ב נאמר: ...אי מה שנה אתה מעבר אחד משנים עשר בה, אף חודש אתה מעבר אחד משנים עשר בו ויוסיפו על החודש, אם יצטרכו, עד אחד משנים עשר בו? - תלמוד לומר: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה" ויקרא כג,ו - יום לחודש אתה מעבר, ואי אתה מעבר אחד משנים עשר בו. ומקשים עוד: מתניתא פליגא – המשנה הברייתא להלן ששנו בספרא חלוקה על רבי בא – שאמר לעיל בשם רבי יהושע בן לוי. וכך שנו בברייתא: יכול – יכול אני לומר, כשם שמעברין את השנה מפני הצורך – אם ראו בית דין שצריך לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש כגון כדי שיחול חג הפסח בזמן האביב, הם רשאים לעבר את השנה, כך יקדשו את החודש מפני הצורך – אם חשבו בית דין שיש צורך לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, יהיו רשאים לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אף על פי שלא נראה הירח בשלושים בחודש? - תלמוד לומר: – בא הכתוב להלן בעניין פסח מצרים ללמדנו ולומר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" שמות יב,ב – חודש ניסן הוא ראש לסדר מניין חודשי השנה. הכתוב הזה עוסק במניין חודשי השנה, אך דורשים אותו בעניין קידוש החודש, ולפי זה "החודש" משמעו: הירח החדש, ופירוש הכתוב: כאשר תראו את הירח במראה זה שהראה ה' למשה ולאהרן את הירח החדש תעשו לכם ראש חודש, - אחר החודש הן הולכין – בית דין תלויים בראיית הירח החדש, שאם נראה הירח בשלושים בחודש, הם מקדשים את החודש הנכנס ביום השלושים, אבל אם לא נראה הירח בשלושים בחודש, אין הם רשאים לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אף על פי שחשבו שיש צורך לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד. הדא אמרה: – זאת אומרת מהברייתא נלמד: אין מעמעמין על שלא נראה, כדי לקדשו – שלא כרבי בא שאמר: מעמעמים על שלא נראה לקדשו.בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: יכול כשם שמעברים את השנה מפני הצורך, כך יקדשו את החודש מפני הצורך? - תלמוד לומר: "החודש" - אחר החודש הם הולכים. ומקשים עוד: מתניתא פליגא – המשנה הברייתא להלן ששנו בתוספתא חלוקה על רבי בא צריך לומר: רבי זעורא "שערי תורת ארץ ישראל" – שאמר לעיל בשם רבי יהושע בן לוי. וכך שנו בברייתא: יכול – יכול אני לומר, אם לא נראתה הלבנה לשני ימים – אם לא נראה הירח החדש ביום שלושים וביום שלושים ואחד אלא נראה ביום שלושים ושניים, כגון שהחודשים שעברו היו חסרים, כך מילה זו יתרה, והיא אשגרה מלעיל יקדשו את החודש לשני צריך לומר: לאחר שני ימים – ביום שלושים ושניים, שיהיה ראש חודש ביום שלושים ושניים? - תלמוד לומר: – בא הכתוב להלן בפרשת המועדים ללמדנו ולומר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" ויקרא כג,ד, "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" ויקרא כג,ב – בית דין הקובעים את ראשי החודשים והמועדים צריכים להכריז על הימים שיחולו בהם המועדים האמורים להלן בפרשה שהם ימי קודש. בספרא דורשים את הכתוב בויקרא כג,ב לעניין עיבור השנה על ידי בית דין ואת הכתוב החוזר בויקרא כג,ד לעניין קידוש החודש על ידי בית דין, והדרשות לעניין עיבור השנה ולעניין קידוש החודש דומות אלו לאלו. בשני הכתובים, המילה "אֵלֶּה" באה למעט, והמילה "אֹתָם" נדרשת כמו "אַתֶּם". מן הכתוב בויקרא כג,ד לומדים, שרק אם קראתם קידשתם את החודשים אַתֶּם במועדם - "אלה מועדי ה'" הרי אלה ראשי חודשים, אבל חודשים שקידשו אותם שלא במועדם - אין אלה מועדיי – אין אלה מועדי ה' אין אלה ראשי חודשים. הרי שאם קידשו בית דין את החודש ביום שלושים ושניים, אין זה ראש חודש, שאין מקדשים את החודש אלא ביום שלושים או ביום שלושים ואחד. ולכן, אם לא נראה הירח החדש ביום שלושים וביום שלושים ואחד, אין לקבוע ראש חודש ביום שלושים ושניים, אלא ראש חודש הוא ביום שלושים ואחד. ויש לדייק מהברייתא: מפני שלא נראתה – רק מפני שלא נראה הירח ביום שלושים, ראש חודש הוא ביום שלושים ואחד; הא – אבל אם נראתה – אם נראה הירח ביום שלושים, - לא! – אין בית דין רשאים לעבר את החודש היוצא, אפילו חשבו שיש צורך לעבר את החודש היוצא, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים. הדא אמרה: – זאת אומרת מהברייתא נלמד: אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו צריך לומר: אין מעמעמין על הנראה לעברו "ספר ניר" ו"שערי תורת ארץ ישראל" – שלא כרבי זעורה שאמר: מעמעמים על הנראה לעברו.בתוספתא ראש השנה ב,ב שנו: לא נראית לבנה לשני ימים שהחודשים שעברו היו חסרים, והלבנה נראית ביום שלושים ושניים, יכול יקדשוהו לאחר שני ימים? - תלמוד לומר: "יום" "ובחמישה עשר יום לחודש הזה" ויקרא כג,ו, ודרשו: יום אחד לחודש לירח החדש - אין לו אלא יום אחד בלבד אין מעברים יותר מיום אחד. ואומרים: הוון בעיי מימר: – היו חכמים בימי האמוראים רוצים לומר: ולא פליגין – ואין חלוקים רבי זעורה ורבי בא, שאמרו לעיל בשם רבי יהושע בן לוי, אינם חולקים זה על זה. מה דאמר – מה שאמר רבי זעורה – מעמעמים על הנראה לעברו, ואין מעמעמים על שלא נראה לקדשו, ובשני המקרים ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד לחודש היוצא, - בשאר כל החדשים – בשאר כל ראשי החודשים, מלבד ניסן ותשרי, מה דאמר – מה שאמר רבי בא – מעמעמים על שלא נראה לקדשו, ואין מעמעמים על הנראה לעברו, ובשני המקרים ראש חודש הוא ביום השלושים לחודש היוצא, - על ניסן ועל תשרי – בראש חודש ניסן ובראש חודש תשרי בלבד, מפני שאין מעברים את ניסן ואת תשרי כאמור להלן, שבשני החודשים הללו ראש חודש שלהם הוא תמיד ביום השלושים לחודש היוצא, מה שאין כן בשאר כל החודשים, שראש חודש שלהם הוא פעמים ביום השלושים לחודש היוצא ופעמים ביום השלושים ואחד לחודש היוצא.בדרך כלל המונח "הוון בעיי מימר" מציע "הווה אמינא" עלומת שם שנדחית בהמשך. הוראה זו של המונח שכיחה לפני ניסיון ליישב, לברר או לצמצם מחלוקות, בסגנון כגון "ולא פליגין". לעיתים נדירות המונח מציע דעה שאינה נדחית בהמשך.המונח "ולא פליגין" מציע ששני היגדים שלכאורה חלוקים זה על זה אינם סותרים זה את זה. בדרך כלל מוסבר אחרי המונח כיצד אפשר לפרש את המקורות הסותרים לכאורה באופן שלא יחלקו זה על זה. על פי רוב הסברים אלה מבוססים על אוקימתות או פרשנות חדשה להיגדים הסותרים. לעיתים הסגנון "הוון בעיי מימר ולא פליגין" מציע יישובים לסתירות שאינן בגדר "הווה אמינא" ושלא נדחו בהמשך כמו כאן "הטרמינולוגיה של הירושלמי".

« ראש השנה י״ט ע״ב ראש השנה כ׳ ע״ב »