ריטב"א על שבועות ט׳

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

מקור שבועות ט׳
1 אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה.
2 וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף בַּר קׇרְבָּן הוּא, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ אַמַּאי מְכַפֵּר? עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף.
3 הַאי שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: כׇּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה – עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
4 אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ חִיצוֹן לִפְנִימִי? מָה פְּנִימִי אֵינוֹ מְכַפֵּר בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, אַף חִיצוֹן אֵינוֹ מְכַפֵּר בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת.
5 עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, שְׂעִירֵי רְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
6 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה׳״ – חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳, יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר.
7 וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָה נִשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״לַה׳״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ.
8 אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״עַל ה׳״; מַאי ״לַה׳״? לִכְדַאֲמַרַן.
9 וְאֵימָא כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״חַטָּאת ה׳״; מַאי ״לַה׳״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
10 וּנְכַפַּר נָמֵי אֲפִילּוּ בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת! תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְזֶה בָּא בִּזְמַן קָבוּעַ וְזֶה בָּא בִּזְמַן קָבוּעַ; מָה זֶה אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אַף זֶה אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
11 אַשְׁכְּחַן שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא הָא נָמֵי כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: אִי מִדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ – שֶׁכֵּן תָּדִיר, אִי מִדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – שֶׁכֵּן מְרוּבָּה כַּפָּרָתוֹ! וְכִי תֵּימָא
12 הָא גָּמְרִינַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ מִדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלָא פָּרְכִינַן; הָתָם – כַּפָּרָה מִיכְתָּב כְּתִיבָא, גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא; אֲבָל הָכָא – אִיכָּא לְמֵימַר כּוּלַּהּ מִילְּתָא לָא גָּמְרִינַן!
13 אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״; הָכָא נָמֵי ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״, וְאִיתַּקּוּשׁ שְׂעִירֵי רְגָלִים לִשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים; מַה שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, אַף שְׂעִירֵי הָרְגָלִים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף.
14 אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף – הָנֵי מִילֵּי בְּחֵטְא שֶׁאֵין סוֹפוֹ לִיוָּדַע, אֲבָל חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – כְּמִי שֶׁיֵּשׁ יְדִיעָה בַּסּוֹף דָּמֵי, וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – הַשְׁתָּא מִיהָא, חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳ קָרֵינָא בֵּיהּ?
15 תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְחֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
16 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְכוּ׳.
17 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא: ״וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה״, וְהַאי קְרָא בְּשָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב; וְיָלֵיף ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִצִּיץ – נֶאֱמַר כָּאן ״עֲוֹן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֲוֹן״; מָה לְהַלָּן טוּמְאַת בָּשָׂר, אַף כָּאן טוּמְאַת בָּשָׂר.
18 אִי מָה לְהַלָּן עוֹלִין, אַף כָּאן עוֹלִין?! ״עֲוֹן הָעֵדָה״ כְּתִיב.
19 מִכְּדֵי מִיגְמָר גָּמְרִי מֵהֲדָדֵי; נְכַפַּר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּצִיץ – נָפְקָא מִינַּהּ לְהֵיכָא דְּנִשְׁבַּר הַצִּיץ! אָמַר קְרָא: ״עֲוֹן״ – עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא, וְאֵין נוֹשֵׂא שְׁנֵי עֲוֹנוֹת.
20 וּנְכַפַּר צִיץ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ – נָפְקָא מִינַּהּ לְטוּמְאָה דְּאֵירְעָה בֵּין זֶה לְזֶה! אָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן, וְאֵין אַחֶרֶת נוֹשֵׂא עָוֹן.
21 רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּתִיב הָכָא ״עֲוֹן הָעֵדָה״ – עֵדָה וְלֹא קָדָשִׁים, וְהָתָם כְּתִיב ״עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״ – קָדָשִׁים וְלֹא עֵדָה.
22 אַשְׁכְּחַן שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים דִּמְכַפְּרִי עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא; שְׂעִירֵי רְגָלִים דִּמְכַפְּרִי עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף – מְנָלַן?
23 כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״, הָכָא נָמֵי ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״,
פירוש ריטב"א על שבועות ט׳
1 אמר קרא א' בשנה כפרה זו לא תהא אלא א' בשנה איכא דמקשו אמאי לא פרקינן הכי לעיל כפרה זו של חיצון לא תהא אלא פעם א' בשנה ואמאי לא פריק הכא כפרה א' מכפר החיצון ואינו מכפר ב' כפרות וכ"ת דליכא למידרש האי אחת על החיצון אלא על הפנימי בלחוד דאכתיב עלה ואף על גב דאיתקוש והא לקמן משמע דלר' יהודה ור"ש אתרווייהו מידריש דמהאי טעמא אמרינן דחיצון לא מכפר אדרגלים ורגלים לא מכפר אדחיצון משום דדרשינן אחת גבי חיצון נמי כיון דאיתקש לפנימי וי"ל דכיון דאיכא תנאי לקמן דס"ל דלא דרשינן אחת על החיצון כגון ר"מ ורשב"י לא ניחא ליה למימר הכי אף לר' יהודה ונקטינן דרשא דקרא כדאיתיה דאחת בדרשא הסמוך לכפרה מדרש דכפרה זו לא תהא אלא פ"א בשנה וכדפי' רש"י ז"ל עוד י"ל דאפי' למאן דדריש אחת גבי חיצון משום דאיתקש לפנימי הני מילי לגבי רגלים ודברים דעלמא אבל לגבי פנימי וחיצון גופייהו דאיתקש לא דרשינן דהא אתא קרא ואקשינהו לגמרי וזה נ"ל יותר נכון:
2 ולר"י דאמר אין בה ידיעה בתחלה ויש בה יד ע' בסוף בר קרבן הוא חיצון אמאי מכפר השתא ודאי ס"ל דר"י לא בעי אפי' ידיע' בית רבו לא מקראי ולא מסבר' דאי לא דאל"כ איכ' למימ' דכי איכ' ידיע' בית רבו הוי בר קרבן וחיצון מכפר על דלית בה אפי' ידיעת בית רבו אלא ודאי כדאמרן וא"ת נימא דמכפר על דאתיידע ליה בתר העלם בבין השמשות דיו"הכ הא לגבי פנימי הוה ס"ד לומר דמכפר אלא דאימעט מקרא כדאי' לעיל וי"ל דקים לן דכי אימעיט מפנימי אימעיט נמי מחיצון כיון דאיתקש ולא מכפר עלי' אלא על שעיר דוקא בשעיר המשתלח שיש לו כפרות הרבה. כדכתבינן לעיל:
3 סבר לה כר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה פי' בתוס' דלית ליה כר"מ לגמרי כדמוכח לקמן אפיסקא דר"מ בברייתא דתניא כר"מ דהתם לפום חדא גירסא מכפרין על אין בה ויש בה בלחוד ולגירס' האחרת על אין בה ויש בה ועל אין בה ואין בה ואלו לר' ישמעאל אין מכפרין אלא על אין בה ואין בה ואיכא דק"ל לר"י על פנימי זה מכפר דהא כפר' פנימי היינו על יש בה ואין בה ולר"י כיון דלא בעי ידיעה בתחלה כלל היינו אין בה ואין בה ותי' דלדידיה חיצון מכפר על שגגת אין בה ואין בה ופנימי על הזדונות וכדכתיב וכפר על הקודש וגו' מפשעיהם והא דכתיב לכל חטאתם וכו' לכדר' אושעיא דלעיל לכל חטאתם ולא לכל טומאתם למעוטי מצורע ונזיר וכדכוותייהו ואין זה מחוור אבל י"ל דכי לא מפליג ר' ישמעאל היינו בין יש בה ויש בה לאין בה ויש בה ולענין קרבן עולה ויורד דכוליה תלי בידיעה בתרייתא בשאר קרבנות דלא בעי ידיעה בתחלה אבל לענין אין בה ואין בה ויש בה ואין בה כי שניהם אינם בני קרבן עולה ויורד מפליג הוא בכפרתם לענין כפרת שעירים וכנ"ל:
4 ואלא למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי פי' לר' ישמעאל והכי מוכחא פשטא וטעמא משום דלרבנן איתקוש לכדתנן שיש בשניהם ידיעה אבל לר"י דסבר דבפנימי איכא ידיעה ובחיצון ליכא ידיעה למאי איתקש ופרקינן דאיתקוש שאינם מכפרים על וכו' וה"ה דיכול לשנויי דאיתקוש להיכא דאיתיידע ליה בין השמשות שכשם שאין פנימי מכפר כך אין חיצון מכפר וכדכתיבנא לעיל אלא דהאי היקשא דנקט ניחא ליה ופשיטא ליה טפי כנ"ל הא דתנן דכתיב ושעיר חטאת וכו' מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה וכו' הקשו בתוס' למ"ל האי היקשא אליבא דרבי יהודה דהא לדידיה לא סגייא דתהוי כפרת חיצון אלא על דבר שיש בו ידיעה בסוף ולא בתחלה דאי אאין בה ואין בה שעירי ר"ח ורגלים מכפרין ואי איש בה ואין בה פנימי מכפר בשלמא לר"ח דלא ידע אין בה דרגלים אלא משום דליכא לאוקומי במלתא אחריתי כדאיתא בגמרא ניחא דאי לאו האי קרא הוה מוקמינן רגלים אאין בה ויש בה כפרת חיצון אאין בה ואין בה אלא לרבי יהודה דדריש מקראי דרגלים מכפרים אאין בה ואין בה תיקשי ואין לומר דהוה מוקמינן ליה לטהור שאכל את הטמא דהא ר"י לית ליה כפרה דטהור שניטמא ותירצו דאי לאו האי היקשא הוה מוקמינן חיצון אאין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו ושעירי ר"ח ורגלי' על אאין בה ואין בה דשאר עבירות: שם
5 מאי טעמא דרבי יהודה פירוש השתא שיילינן מ"ט דר"י במאי דמוקמינן ר"ח באין בה ואין בה והדר שיילינן אמאי לא מכפר נמי בהא על שאר עבירות כמו על מקדש וקדשיו והדר שייל רגלים מ"ל אתרווייהו א"נ דהשתא כולהו שיילינן סתם וכי מפרש לן חדא מינייהו שיילינן אאידך וזה יותר נכון בסוגייא דגמרא:
6 הכי גרסינן וכן גירסת כל הספרים הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח והכי משמע מהא דמהדרינן דא"כ לימא קרא על ה' אלמא עלי גרסינן ולא גרסינן על שמעטתי והרבה פירושים נאמרו בו ועל דרך האמת סוד גדול בדבר רמוז בפרשת בראשית בפירוש התורה לרבינו הגדול ז"ל אבל המחוור שבפי' לפשוטו הוא כי לשון כפרה זה הוא כולל שני דברים לשון כפרה ממש ולשון פיוס כלשון אכפרה פניו במנחה וה"ק כפרה שלכם שיהא בה פיוס עלי ללבנה שמעטתיה ועלי כמו במקומי ולשון הכתוב שאמר לחטאת לה' כולל לשניהם לחטאת לישראל לה' לחטאת ולפיוס בשביל השם א"כ פי' דלכדריש לקיש לימא קרא על ה' ואימא כוליה להכי הוא דאתא כלומ' לדין משנתינו ודר"ל מנ"ל וקים לן דההיא דר"ל לכ"ע היא ופריק א"כ כלומר דלמתני' בלחוד היא לימא קרא לחטאת מאי לה' שמעת מיניה תרתי:
7 הואיל וזה בא בזמן קבוע פירש"י ז"ל שעיר יה"כ דחיצון וכן בדין כי הוא שעיר החיצון וראוי ללמד על שעירי הרגלי' שהם כמותו מוזה על המזבח החיצון וכן מוכיח ממאי דאמרינן לקמן בסמוך מה ליוה"כ שכן כפרתו מרובה ואלו מיירי בפנימי הול"ל שכן מזה דמו לפני ולפנים אלא ודאי כפירש"י ז"ל וכ"ת דאם כן חיצון גופיה למד מפנימי ואיך יחזור וילמד על הרגלים דהא אין למידין למד מלמד בקדשים הא ליתא דהתם דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש אבל בבנין אב חוזר ומלמד ועוד כי מה שמלמד על ר"ח גלוי מילתא בעלמא הוא כדאמרינן בסמוך שעירי רגלים מכולם ולא מייתינן לה מהיקשא דאלה תעשו לה' במועדיכם כדאמרי' לקמן לר"מ דמשמע לן דההיא דרשא ליתא אלא לר"מ ודכוותיה דס"ל שכל השעירים כפרתם שוה לגמרי ור"י ור"ש לית להו הכי כדמשמע במתני' ולהכי לא אדכר תלמודא עלייהו האי היקשא כלל וס"ל דר"ח לא איקרי מועד א"נ דההוא לאו היקשא הוא ואורחיה דקרא הוא:
8 מה ליום הכפורים שכן מרובה כפרתו הקשה הרב ן' מיגאש ותיפוק לי שאין כפרתן שוה דיום הכפורים מכפר על אין בה ויש בה ורגלים לר' יהודה על אין בה ואין בה ותירץ דלרווחא דמילתא נקט שכן כפרתו מרובה דהוי שנוייא טפי ואפילו היו כפרתן שוה והנכון דדוקא נקטיה דאע"ג דאין כפרתם שוה הוה מייתינן לה באם אינו ענין דכיון דליכא לאוקמ' באין בה ויש בה דחיצון דהא ס"ל דכתיב ביה אחת בשנה תנהו ענין לאין בה ואין בה דדכוותה אמרינן לקמן בסמוך אדר"ש גבי שעירי רגלים וא"ת וליתי מבנייא וליכא למימר דפרכינן צד חמור דהא ר' יהודה לית ליה צד חמור כדאית' במס' מכות וי"ל דלבנייא נמי איכא למיפרך שכן כפרתן מרובה דכיון דר"ח תדיר משא"כ ברגלים אף הוא כפרתו מרובה:
9 התם כפרה מיכתב כתיבה ביה יפה פירוש רש"י ז"ל דאע"ג דבשעירי רגלים כתיב לכפר עליכם מ"מ לא כתיבא כפרה דידהו בהדיא על מה מכפרין כמו בר"ח דכתי' ביה בהדיא לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' וכללי הוא לכל העבירות וכן עיקר:
10 אלא כדאמר ר' חמא ב"ח שעיר ושעיר פי' הא דר' חמא איתמרא לקמן על דר"מ וק"ל דהא אידחי' התם ההיא דר' חמא ואיתוקמא דר"מ אהיקשה דאלה תעשו ליי' במועדיכם וכי תימא דהכא נמי סמכינן אההיא דמועדיכם ורישא דסוגייא דלקמן נקטינן הכא הא ליתא דהא ר"י לית ליה היקשא דבמועדיכם כדכתיבנא לעיל והנכון דכי איפריכא לקמן היינו משום פירכא דיו"הך כמו שפירש לנו ר"י ז"ל אבל הכא גבי רגלים לא איפריכא ואע"ג דלגבי עצרת לא כתיב ושעיר כבר פי' לנו ר"י ז"ל דלגבי עצרת לא בעי ושעיר דכולהו ג' רגלים כחדא הוא והא דנקטיה לקמן עצרת וי"והך מאי איכא למימר עיקר הפירכא מי"והך ועצרת כדי נסבה הילכך שפיר אמרינן הכא כדר' חמא דאע"ג דאידחי התם לא מידחי הכא ודכוותה בתלמודא בכמה דוכתי וחדא מנייהו בפ' חזקת הבתים כדאמר רבינא בלוקח ה"נ בלוקח כנ"ל:
11 מה שעירי ר"ח וכו' אף שעירי הרגלים וכו' פי' רש"י ז"ל דאע"ג דשעיר ר"ח לימד משעיר החיצון חוזר ומלמד על הרגלים דכי אמרינן אין למידין למד מלמד בקדשים ה"מ דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש והכי איתא בפ' איזהו מקומן ור"ת ז"ל כתב עליו דבר מהכי נמי הו"מל הימנו ודבר אחר שאפילו בהיקש למדין למד מלמד כדאיתא בפ' איזהו מקומן פי' לדבריו ז"ל כי כשיש בלמד הראשון ב' דברים אחד מגופו ואמר שהוא למד בהיקש וחוזר ומלמד שניהם ביחד על למד ב' איידי דמלמד שלו מלמד נמי מה שלמד בהיקש וכן מוכיח שם וראיתי בחידושין מה שהקשה על רש"י ור"ת ז"ל למה להו כולי האי דהא בהדיא אמר תלמודא לעיל בהא דר' חמא לא הוי ילפותא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דכפרה בהדיא כתיב ביה קושייא גדולה היא עליהם אבל תמהני היאך יהא זה נעלם משני המאורות הגדולים והבשר עודנו בין שיניהם לכן נ"ל כי רש"י ור"ת ז"ל סוברים דכי אמר תלמודא השתא אלא כדאמר ר"ח שעיר ושעיר נאיד מההוא טעמ' דלעיל וס"ל דר"ח נמי מילף הוא כיון דבגופיה כתיב כללא לכל העבירות ומוקמינן לה לטומאת מקדש וקדשיו בלחוד כנ"ל ליישב פירש"י ור"ת ז"ל וכדאי הם לחזור זכות עליהם:
12 נ"מ להיכא דנשבר הציץ איכא דקשייא ליה למ"ל כולי האי לימא דנ"מ להיכא דאין הציץ על מצחו דק"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדאיתא ביומא ולאו קושייא היא דההיא לר"י והכא לר"ש איירינן ואיהו סבירא ליה דאף אינו על מצחו מרצה כדאיתא במסכת יומא וזה ברור:
13 אמר קרא עון עון א' הוא נושא וכו' וא"ת ולישני בהא נמי דעון הקדשים כתיב ועון אחד הוא נושא ואינו נושא ב' עונות דהאי דרשא עדיפא ליה כדאשכחן לקמן בדר"ש בן יהודה דדריש עון אחד ולא דריש אותה ויש מתרצים דא"כ ג"ש דעון עון לא מופנ' ואפי' מצד א' דהא איצטריכו תרווייהו לדרשא דעון אחד הוא נושא והשתא מיהת הוי מופנה מצד אחד עי"ל דכי דרשינן עון א' הוא נושא ואינו נושא שתי עונות משמע ולא שתי עונות שוין הילכך לעיל דהוה פרכינן דלכפר ר"ח אדידיה ואדעביד ציץ דהוו תרווייהו כפרה שלימה שייך לומר ואינו נושא ב' עונות אבל הכא כי מכפר ציץ אדידיה ואדעביד ר"ח לא הוו כפרות שוות דאלו אדידיה נושא לגמרי ואדר"ח אינו אלא מגין וכי אתי ר"ח מיגמר כפרה לא משמע שיהא זה קרוי נושא ב' עונות להכי עדיף למידרש אותה נושא עון ואפי' לגמרי ואין אחר נושא אותה כלל פי' להגין:
14 רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה והתם כתיב עון הקדשים פי' והא דכתיב בכל חד מנייהו למיעוטא דחבריה וקשה דהא משמע קצת דרב אשי לית ליה מאי דדרשינן אותה נושא ואין אחר נושא עון וא"כ מנ"ל לומר דרגלים לא מכפרי אדר"ח עד דאוקינהו בסמוך באין בה ואין בה וי"ל דאה"נ אלא דלרווחא דמילת' עביד האי שנוייא דאפי' לא ס"ל לר' יהודה טעמא דאותה וכסברא דרשב"י דלקמן נפקא ליה שפיר מדכתיב העדה וכתיב הקדשים עי"ל דנהי דאית ליה לרב אשי דדריש ר' יהודה אותה לענין דרגלים לא ליכפרו אדר"ת מ"מ לענין ר"ח וציץ לא דריש ליה כיון דאיתקוש בג"ש דעון עון וכל ג"ש היא ליתן את האמור של זה בזה להכי נפקא ליה מדכתיב עון העדה עון הקדשים דבג"ש גופא איכא מיעוטא ואי משום אותה מוקמינן ליה למעוטי דרגלים לא ליכפרו אדר"ח מה שעירי ר"ח אמרו בקודש כלומר לענין טהור שאכל קודש טמא אף שעירי רגלים אמר בקדש דהיינו אוכל קודש דטומאת הגוף דאילו להשוותם לגמרי דניכפרו רגלים לדר"ח ליכא למימר דהא כתיב בר"ח אותה למימרא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון הילכך עבדינן מה מצינו לשום קודש מיהת ניחא דמכפרים רגלים על אוכל קודש בטומאה מקדש מנ"ל וי"ל דממילא נפקא ליה כיון דבכמה כפרות לא חילק הכתוב בין קודש למקדש או דדריש היקשא דקודש ומקדש מדכתיב בכל קודש לא תגע או בג"ש דטומאתו טומאתו: