ריטב"א על שבועות ח׳

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

מקור שבועות ח׳
1 גִּילּוּי עֲרָיוֹת נָמֵי, הֵיכִי דָמֵי? אִי בְּמֵזִיד – בַּר קְטָלָא הוּא! אִי בְּשׁוֹגֵג – בַּר קׇרְבָּן הוּא!
2 בְּמֵזִיד – וְלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, בְּשׁוֹגֵג – וְלָא אִתְיְדַע לֵיהּ.
3 שְׁפִיכוּת דָּמִים נָמֵי, הֵיכִי דָּמֵי? אִי בְּמֵזִיד – בַּר קְטָלָא הוּא! אִי בְּשׁוֹגֵג – בַּר גָּלוּת הוּא!
4 בְּמֵזִיד – וְלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, בְּשׁוֹגֵג – וְלָא אִתְיְדַע לֵיהּ. אִי נָמֵי, בְּהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי גָלוּת נִינְהוּ.
5 אָמַר מָר: יָכוֹל עַל שָׁלֹשׁ טְומָאוֹת הַלָּלוּ יְהֵא שָׂעִיר מְכַפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִטֻּמְאוֹת״ – וְלֹא כׇּל טוּמְאוֹת; מָה מָצִינוּ שֶׁחָלַק הַכָּתוּב מִכְּלָל כׇּל הַטְּומָאוֹת – בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו; אַף כָּאן – בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
6 מַאי חָלַק? דְּמַיְיתֵי בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֵימָא עֲבוֹדָה זָרָה, וּמַאי חָלַק –
7 סִימַן: עֲבוֹדָה זָרָה, יוֹלֶדֶת, מְצוֹרָע, נָזִיר וְכוּ׳
8 דְּמַיְיתֵי שְׂעִירָה וְלֹא כִּשְׂבָּה!
9 אָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲנַן חָלַק לְהָקֵל קָאָמְרִינַן, וְהַאי חָלַק לְהַחְמִיר הוּא.
10 אֵימָא יוֹלֶדֶת – דְּחָלַק, דְּמַיְיתָא עוֹלֶה וְיוֹרֵד! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – וְלֹא לְכׇל טוּמְאֹתָם.
11 וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דְּאָמַר יוֹלֶדֶת נָמֵי חוֹטֵאת הִיא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע.
12 אֵימָא מְצוֹרָע! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – וְלֹא לְכׇל טוּמְאֹתָם.
13 וּלְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר: עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִין – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָתָם נִגְעֵיהּ דְּאִכַּפַּר לֵיהּ, וְקׇרְבָּן לְאִישְׁתְּרוֹיֵי בַּקָּהָל.
14 וְאֵימָא נָזִיר טָמֵא – דְּחָלַק, דְּמַיְיתֵי תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – וְלֹא לְכׇל טוּמְאֹתָם.
15 וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר, דְּאָמַר נָזִיר נָמֵי חוֹטֵא הוּא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע.
16 אָמַר מָר, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאוֹת״ – מִטּוּמְאָתוֹ שֶׁל קוֹדֶשׁ כּוּ׳. שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן! וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ – כִּי הֵיכִי דְּעָבֵיד לִפְנַי וְלִפְנִים, הָכִי נַעֲבֵיד בַּהֵיכָל.
17 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הַהוּא מִ״וְּכֵן יַעֲשֶׂה״ נָפְקָא. וְרַבִּי יְהוּדָה – אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא נַיְתֵי פַּר וְשָׂעִיר אַחֲרִינֵי וְנַעֲבֵיד; קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ״וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד״ – מִינֵּיהּ מַשְׁמַע.
18 אָמַר מָר: יָכוֹל עַל כׇּל טוּמְאוֹת שֶׁבַּקּוֹדֶשׁ יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְגוֹ׳״. מַאי נִיהוּ – יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף; הַאי בַּר קׇרְבָּן הוּא!
19 לָא צְרִיכָא, דְּאִתְיְדַע לֵיהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אַדְּמַיְיתֵי
20 נִיתְלֵי לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
21 אָמַר מָר: מִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שֶׁשָּׂעִיר זֶה תּוֹלֶה? מִנַּיִן?! מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ?
22 הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים – מָה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן, אַף חַטָּאִים נָמֵי דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן; אֵימָא: מָה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן לְעוֹלָם, אַף חַטָּאִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן לְעוֹלָם; וּמַאי נִינְהוּ – אִין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף; אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, כֵּיוָן דְּכִי מִתְיְדַע לֵיהּ בַּר קׇרְבָּן הוּא – אֵימָא לָא לִיתְלֵי!
23 וְכִי תֵימָא: אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר;
24 סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵיפוֹךְ מֵיפָךְ, אָמַר קְרָא ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – מִכְּלָל דִּבְנֵי חַטָּאוֹת נִינְהוּ.
25 וְנִתְכַּפַּר וּנְכַפַּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה! אִי כְּתִיב ״מֵחַטֹּאתָם״ – כִּדְקָא אָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – לְהָנָךְ דְּאָתוּ לִכְלַל חַטָּאת.
26 וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מְכַפֵּר, לָמָּה תּוֹלֶה? אָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר שֶׁאִם מֵת – מֵת בְּלֹא עָוֹן. אָמַר לֵיהּ רָבָא: אִם מֵת – מִיתָה מְמָרֶקֶת! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְהָגֵן עָלָיו מִן הַיִּסּוּרִין.
27 אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר כּוּ׳.
28 מִכְּדֵי אִיתַּקּוֹשֵׁי אִיתַּקּוּשׁ לַהֲדָדֵי, וּנְכַפַּר פְּנִימִי אַדִּידֵיהּ וְאַדְּחִיצוֹן – וְנָפְקָא מִינַּהּ לְהֵיכָא דְּלָא עֲבַד חִיצוֹן! אָמַר קְרָא: ״אַחַת״ – כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר, וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת.
29 וּנְכַפַּר חִיצוֹן אַדִּידֵיהּ, וְאַמַּאי דְּעָבֵיד פְּנִימִי – נָפְקָא מִינַּהּ לְטוּמְאָה דְּאֵירְעָה בֵּין זֶה לְזֶה! אָמַר קְרָא: ״אַחַת בַּשָּׁנָה״ – כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְּהֵא
פירוש ריטב"א על שבועות ח׳
1 א"נ בהנך דלאו בני גלות פירוש כגון דרך עלייה או כל אותן שהן אונסים דלא בעי גלות או שקרובין למזיד דלא מפטרי בגלות כדאיכא טובא בפ' אלו הן הלוקין:
2 מאי חלק דמייתי בעולה ויורד פי' משא"כ בשאר חייבי חטאת:
3 אימא ע"ז ומאי חלק וכו' דמייתי שעירה פירוש משא"כ בשאר עבירות דמייתי כשבה או שעירה והא דלא פריך מש"ד ומאי חלק דלא מחייבי על שגגתו קרבן אלא גלות משום דאנן חלק בענין קרבן בעינן:
4 א"ר כהנא אנן חלק להקל קאמרינן פירוש דחילוק קרבן עולה ויורד שהיה להקל לפוטרו מחטאת קבועה כשאר שזדונם כרת ולא עוד אלא שעיקר כפרת השעיר הוה להקל הוא מה שהוא בא משל צבור וכדפירוש רש"י ז"ל והאי חלק להחמיר הוא שאין נפטר אלא בשעירה:
5 אימא יולדת פירשה רש"י ז"ל וכן הרב ר' יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל ביולדת ודאית כפשוטה דיולדת ודאית שעבר עליה יום הכפורים קודם שתביא כפרתה ואע"פ ששלמו ימי טוהר שלה שתהא נפטרת מלהביא כפרתה ותהא מותרת בקדש ומקדש אבל אין זה נכון דהא להדיא פרכינן לעיל שאין שעיר מכפר על חייבי קרבנות ודאין וכמשנת מסכת כריתות לכן הנכון כמו שפי' בתוס' דמספק יולדת פרכינן כגון ספק רוח הפילה או ולד הפילה דהויא לה כעין חייבי אשמות תלויין שהם פטורין הלכך אע"ג דמביא חטאת העוף הבא על הספק כדאיתא בדוכתא מ"מ לא חשיבא בר קרבן ופריק לכל חטאתם ולא לכל טימאתם פירוש דלכל חטאתם משמע דבר שבא על חטא וקרבן יולדת אינו בא אלא להכשרה ולטהרה וא"ת ותיפוק לי' דגבי שעיר כתיב וכפר י"ל דההוא איכא למימר דבעינן לומר והכשר דומיא דכתיב ביולדת וכפר עליה הכהן אבל חטאתם לא משמע לן לשום חטוי והכשר אלא לשון חטא דומיא דלכל פשעיהם:
6 ר"ש לטעמיה וכו' ק"ל ודארי לה מאי קארי לה וי"ל דס"ד דמודה ר"ש בדרשא דת"ק והכי קאמר אף ממקומו מוכרע ופרקינן דממקומו דוקא קתני:
7 אימא מצורע פירוש ספק מצורע שאינו בר קרבן ואין ספקו אם שער לבן קודם לבהרת או כיוצא בו קודם שהוזקק לטומאה דההוא ספיקו טהור לרבנן מדכתיב לטהרו או לטמאו פתח בו הכתוב תחלה לטהרה אלא לספק שנולד בהסגרו והחליטו אחר שהוזקק לטומאה כדאיתא בנזיר. גירסת הספרים ומאי חלק דמייתי צפרים ורש"י ז"ל מחקו והדין עמו חדא דצפרים חומרא הוא דהא לסוף ז' מחייב להביא קרבנותיו וזה חומר הוא עליו ועוד דחלוק מצורע הוא ידוע דמייתי קרבן עולה ויורד. ויש מקיימין הגירסא לומר דצפרים היינו תורים כי הא דאמרי' בריש נזיר וליתא דהתם ליכא למיטעי והכ' איכא למיטעי בצפרים ממש:
8 ולר' שמואל בר נחמני דאמר על שבעה דברים נגעים באים פירוש אלמא קרבן מצורע על חטא הוא וא"ת ואי משום דנגעים באים על אותם ז' דברים קרוי מצורע חוטא כל שחטא באותם ז' דברים יהא חייב קרבן וי"ל דלא חייבו הכתוב אלא לאחר ששרש בחטא עד שנצטרע:
9 התם נגעיה איכפר ליה פירוש הרב ן' מיגאש ז"ל ואלו בשעיר הפנימי כתיב וכפר ולא נהירא דבמצורע נמי כתיב וכפר אלא שפירוש והכשיר כדכתיבנא לעיל לכן הנכון כדפירוש רש"י ז"ל הא איכפר ליה בנגעיה דבשעת קרבן אין כאן חטא דהכי כתי' לכל חטאתם משמע דאיתיה לחטא בשעת קרבן:
10 ואימא נזיר פירוש ספק נזיר כדכתיבנא לעיל ונזיר לאו חוטא הוא ומאי דכתיב מאשר חטא על הנפש לרבנן לשון חסרון הוא שחסר שמירת כפרתו נזירתו וניטמא לשון אני ובני שלמה חטאים כן פירוש בתוספת:
11 ולר"א הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא פירוש דמשמע ליה מאשר חטא על הנפש לשון חטא ממש לפי שציער עצמו מן היין כדאיתא התם ואע"ג דשאר מצער עצמו מן היין אינו חייב קרבן הא פריק התם דשאני נזיר שחזר ושנה בחטא:
12 עיין בפירש"י בד"ה מאי ניהו טומאת שבמקדש מאי ניהו פירוש איזו טומאה שבמקדש היינו יכולין להביא יותר שיכפר בה שעיר הפנימי שהוצרך הכתוב למעוטה. יש בה ידיעה בתחלה ובסוף פירוש שבא לכלל חטאת והוו תרווייהו כפרה א' כיון דתרווייהו אית בהו ידיעה בתחלה מה שאין לו' באין בה ויש בה ורש"י ז"ל גור' מאי ניהו ופי' מאי ניהו דאימעוט מתטאתם דומיא דמפשעיהם אם אתה מביא יותר והכל דרך א':
13 דאיתידע ליה סמוך לשקיעת החמה פירש רש"י ערב יו"הכ פי' דכה"ג מכפר שעיר המשתלח ומשום הכי ס"ד שיכפר זה גם כן ונפקא מינה אם נטרפה שעה קמ"ל קרא דמפשעיהם דומיא דחטאתם דממעט ליה דשאני שעיר המשתלח שמכפר על עבירות טובא:
14 מאי ק"ל פי' דהא מעיטניה מרישא:
15 ונתכפר כפרה גמורה. פי' בתוס' דאף על גב דשעיר המשתלח אינו אלא תולה כדאיתא בפ"ב דכריתות התם משום דלא כתיב אלא והתודה והכא כתיב וכפר דמשמע לגמרי. ה"ג אר"י לימא קרא וחטאתם פי' דכתיב מפשעיהם ולהכי שני ביה קרא ללמד מכלל דבחטאת ננהו וכן גורס רש"י ז"ל ועיקר:
16 מכדי אתקושי איתקוש להדדי ונכפר פנימי אדידי' ואמאי דעביד חיצון נפקא מינה להגין עליו ביני ביני כך הוא הגירסא בכל הספרים ולפי גירסא זו הרבה מבואר דקאי ליכפר אדידיה ואדעביד חיצון כפרה שוה היא לתלות ולהגין בשל חיצון דהיינו אין בה ויש בה כמו שמגין בשל עצמו ליש בה ואין בה וכן היה נראה בדין דהא לא הויא כפרתו מרובה בדבר הטפל לו מן ההיקש יותר מעיקר כפרה שלו אבל רש"י ז"ל גורס נ"מ היכא דלא עביד חיצון ופי' הוא ז"ל כגון שנטרפה שעה ולאותה גירסא אפשר לומר שיכפר על החיצון לגמרי כחיצון עצמו דכיון דפנימי אית בי' ידיעה מעיקרא ואי מתיידע לי' מייתי קרבן דידי' אבל בחיצון לא מצי למיתי קרבן אין לנו לומר שוין בזה דאית בה ידיעה מעיקרא ולא מתיידע ליה מייתי קרבן דידיה אין לנו אלא שאין בזה ואיכא דק"ל לפי גירסא זו למ"ל לאוקמה כגון דלא עביד חיצון לימא כדפרקינן לקמן נ"מ לטומאה שאירעה ביני ביני דלכפר חיצון עלה דהא מלתא דלא שכיחא היא שתיטרף להם שעה שאין כהנים וב"ד מתעצלין בדבר ונ"ל כי ב' תשובות בדבר חדא דהכי נמי לא שכיחא שיארע טומאה ביו"הכ ביני ביני וכיון דכן ניחא ליה לתלמודא הני תרי טעמי חדא הכא וחדא לקמן ועוד א"כ יהא החיצון שהוא עיקר הכפר' טפל והפנימי שהוא טפל עיקר כי הפנימי יכפר על טומא' כל השנה והחיצון אינו מכפר אלא על טומאה דביו"הכ ביני ביני כנ"ל וא"ת והיאך אפשר לפנימי לכפר על החיצון דהוי אין בה ויש בה דהא כתיב בפנימי לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת כדאמרן לעיל ואין בה ויש בה לאו בר חטאת הוא כדלעיל וי"ל דהא דכתיב לכל חטאתם היינו דוקא בעיקר קרבנו דפנימי איכתב ואיכא דק"ל בתוס' אמאי אמרינן דמשום איתקוש ליכפר חד מינייהו אתרי מילי נימא דאיתקש לגמרי שיכפרו שני הם על הפנימי לחוד והפנימי יתלה לבד והחיצון יכפר לגמרי ולאו קושיא היא חדא דיש בה ואין בה אין לנו אלא תלויה כיון דלמחר אפשר דלהוי בר קרבן ועוד שאי כונת הכתוב לכפר על זה ביו"הכ למ"ל ב' שעירים וכי אין כח בשעיר א' לגמור ועוד ודאי מילתא פשיטא היא דכל חד וחד כפרה באנפי נפשה עביד כיון דהאי חיצון והאי פנימי כנ"ל:
17 אמר קרא וכפר אהרן על קרנותיו וגו' מקרא זה בפרשת ואתה תצוה בפסוק וזה אשר תעשה על המזבח וחטאת הכפורים זה שעיר הפנימי שמכפרין על הקדש כדכתיב וכפר על הקדש וגו' וכדכתיב בפ' פנחס מלבד חטאת הכפורים:
18 כפרה א' מכפר ואינו מכפר ב' כפרות כבר פי' למעלה דה"פ שאינו מכפר כפרתו וגם כפרה שהיא מיוחדת לאחרים וכדמוכח הכא וכדפירש"י ז"ל דאלו דברים הנכללים בכפרתו אף על פי שהן רבים כפרה א' הן כולם:
19 וליכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי פירוש יכפר על שלו כדינו כפרה שלימה ועל הפנימי יתלה שאין במשמע שיכפר ביש בה ואין בה דפנימי זה החיצון יותר מן הפנימי עצמו ועוד דהיינו טעמא דתלייה דפנימי היינו משום דכי מתיידע ליה הוא בר קרבן אלא ודאי כדאמרן והיינו דמתרצין עליה כפרה זו אינה אלא פ"א בשנה כלומר כפרה זו של תלייה דאלו כפרה גמורה ישנה בשנה לכי מתיידע א"ו כדאמרן: