ריטב"א על שבועות ז׳ א

1 אמר קרא בה בה למעוטי תרומה פי' דבפ' קרבן עול' ויורד כתיב וכו' לכל טומאתו אשר יטמא בה:

2 קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורו' עמוקים דתני' רבי אומר אקרא אני חיה וא"ת מאי חשיבותא דר' בהא דהא ג"ש הוא דדריש ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קיבל' מרבו וי"ל נהי דגמיר דבהמ' בהמ' לג"ש לא גמיר לאיזה ענין ור' דלה מים מבורות עמוקים למדרשיה בהא וזה ברור:

3 אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה פי' דכתיב נפש כי תגע בכל דבר טמא בנבלת חיה או בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא וקי"ל במס' חולין דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה וא"כ חיה ובהמה דכתיב הכא למ"ל בחד מינייהו סגי ומשום דפתח בחיה הוא דנקיט בהמה למה נאמרה וא"ת ותיפוק ליה דהא בכל דבר טמא כתיב וי"ל דההוא בת"כ דריש לה אי בכל דבר טמא יכול אפי' במגע טומאה ת"ל בהמה טמאה אימא בהמה טמאה שחלוק בין מגעה למשאה וכו' עד אוציא מימי חטאות ומשכבות ומושבות ת"ל בכל דבר טמא:

4 נאמר כאן פי' בפ' קרבן עולה ויורד ונאמר להלן וכו' פי' בעונש בהמה טמא' דכתיב בפ' צו באוכל קודש בטומאה כי תגע בכל דבר וכו' ונכרתה מקיש קודש למקדש דכתיב בכל קדש וכו'. ואימא תרומה פי' ואימא תרומה נמי מדכתיב בההוא קרא בכל קדש ואמרינן בכל לרבות את הטומאה. פי' לרבות אוכל תרומה בטומאת הגוף והאי דרשא דלא כר"ל ודלא כר"י דמס' מכות דלר"י כוליה קרא בנגיעה דתרומה ולא באכילה ולר"ל כוליה באכילת קדשים בטומאת הגוף בלחוד ובכל לרבות אוכל בטומאה קדשים קודם זריקת דמים א"כ חד מינייהו לא דריש ליה באכילת תרומה ואתיא כתנא דפ' הערל דדריש בכל קדש לאכילת קדש ולאכילת תרומה ורבה נמי אמר לה התם לההוא תנא ובתורת כהנים נמי איתא וזמנין דמקשי תלמודא אליבא דחד אע"ג דלא הוי הלכתא ומ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל דאתיא הא דהכא כר"ל וסבר דבכל ריבוייא הוא ומרבי קדשים דקודם זריקת דמים ומרבי נמי אכילת תרומה לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל דהיכי עבדינן האי דרשא דליתא בדוכתא דאיפליגו ר"ל ור"י. אימא בה ולא במקדש יש שפירשו קושיין כדלעיל דבמקדש כיון שזדונו כרת אינו נפטר בקרבן עולה ויורד עד דמייתי חטאת קבועה והא דלא פריש לה הכי כדלעיל. י"ל דסמיך אדלעיל דפריש לה ומיהו קשה טובא דאם כן היכי מהדר ליה מקדש לא ממעטינא שכן כרת כמותה וכי משום דהוי כרת כמותה דרשינן ליה לקולא לאפוקי מכלל' דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת קבועה זו לא מצינו לכן הנכון כמו שפירשו רבותינו האחרונים ז"ל בתוס' דה"פ ואימא בה ולא במקדש כלל ואפי' קרבן עולה ויורד והיינו דנקיט לה סתם ולא פי' כדלעיל דבשלמא לעיל דאיירינן בקדש ומקדש תרווייהו דאכתי לא אשכחן שזדונו בכרת ושגגתו עולה ויורד פרכינן כדלעיל לחומרא אבל הכא דהא נפקא לן אכילת קדש שזדונו בכרת לקרבן עולה ויורד ויצא מכללו דשגגת חטאת מעתה אף במקדש נוכל לומר דיצא מכללו לגמרי כיון שאין בו איסור אכילה ומהדרינן דהא ודאי לא ממעטינא כיון שהוא כרת כמותה ולא סגיא דלא נרמי בה קרבן עולה ויורד:

5 ג' כריתות בשלמים למה פי' חד בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וחד בפרשת צו נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' עד אשר יאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וחד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה א' לכלל וא' לפרט פירוש פסוק השני לפרט שפרט בו זבח השלמים ללמד על הכלל כדין כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד מה הפרט מפורש באוכל שלמים שהם קדשי מזבח אף כל שהוא קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית וליכא למימר דנידרוש ליה בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ושלמים אין מידי אחרינא לא משום דהוו להו כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכדפירש"י ז"ל:

6 ואחת לדברים שאינן נאכלין פירוש כגון עצים ולבונה ואזהרתיה מדכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ואמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומכאן נשמע דההיא דאורייתא היא ממש ולא מדרבנן כדכתיבנ' במס' פסחים משמו של רבינו הרמב"ן ז"ל ואפי' ר"ש לא אמר אלא שאין חייבין עליהם כרת:

7 לאתויי חטאות הפנימיות פירוש אותן שזריקת דמן בפנים והן נשרפות וא"ת ונימא לאתויי קדשי מזבח חיצון ואפי' אותן שאין להם מתירים כקומץ מנחת נסכים ומנחת כהנים דכי האי גוונא ממעטינא להו לענין פגול במסכת זבחים דדרשי מה שלמים שנאמר בהם דין פגול דבר שיש לו מתירין אף כל שיש לו מתירין וכו' ואפ"ה חייבין עליהם משום אוכל קדשים בטומאת הגוף כדתנן התם בהדיא בפ' ב"ש וי"ל דהנהו לא צריכי להאי קרא ג' דמגופיה דקרא נפקא דכתיב ביה מזבח השלמים אשר לה' ובפ"ג דזבחים דרשינן אשר לה' לרבות את האימורין שהם עצמם מתירין וה"ה לכל דבר שאין לו מתירין אבל דברים שאינן נאכלין כגון עצים ולבונה לא אתו מהתם אף על גב דהוו לה' משום דבהאי קרא אכילה כתיבא ביה ומשמע שלא חייב כרת אלא במידי דבר אכילה וחטאות הפנימיות דהוו מידי דבר אכילה לא נפקו מהתם כיון שהן נשרפות לא קרינא ביה אשר לה' ולהכי צריכי למקרא זה השלישי:

8 ואם אינו ענין וכו' תנהו ענין לטומאת מקדש וא"ת אדרבה תנהו ענין לתרומה דהוי מידי דאכילה וי"ל דכיון דעיקר הכתוב בא לחייב כרת סברא הוא דעדיף לן לאוקמי טפי במידי דבר כרת אע"ג דלאו בר אכילה:

9 אתייא טומאתו טומאתו כתיב הכא פי' בקרבן עולה ויורד או כי יגע וכו' וכתיב התם פי' בטומאת מקדש בפ' פרה כי את מקדש ה' טמא מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן טומאת מקדש וא"ת ולר"ל דלא גמיר ג"ש דטומאתו טומאתו כדאי' בפ' הלוקין מאי איכא למימר וי"ל דאתייא ליה מהיקשא דאיתקש קדש למקדש דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא דהא ר"ל דריש ליה באכילת קדש ממש בטומאה כדאיתא התם וכדכתיבנא לעיל ומיהו הא ודאי קשיא דג"ש דלעיל למ"ל דהא התם נמי איכא לר"י ג"ש דטומאתו טומאתו כדאיתא התם ועוד קשה דהא ודאי טומאתו דגבי מקדש לגופיה איצטריך דדרשינן במסכת סוטה ובכריתות טמא יהיה לרבות טבול יום טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים והרבה תי' נאמרו בזה אבל הנכון והקצר יותר דהני תרתי קושיין חדא מיתרצא בחברתה דהא ג"ש אינה מופנה אלא מצד א' גבי מקדש דטומאתו דמקדש הוא לגופיה אבל לגבי קדש הוא מופנה מב' צדדין הילכך אי לאו דרשה דר' הוה מוקמינן להאי ג"ש בקדש בלחוד וכדאמרינן במסכת נדה בין מופנה מצד א' למופנה מב' צדדין איכא דכל היכא דאיכא מופנה מצד א' ומופנה מב' צדדים שבקינן מופנה מצד א' ודרשינן מופנה מב' צדדין הילכך השתא דנפקא לן קדש מג"ש דבהמה בהמה דר' אייתר לן אידך דטומאתו טומאתו למקדש ואע"ג דמופנה מצד א' אפי' למ"ד מופנה מצד א' למידק ומשיבין הכא אין לנו תשובה: