ריטב"א על שבועות מ׳

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות ל״ט ע״ב ריטב"א על שבועות מ״א ע״א »

1 תֵּדַע, דְּקָא תָנֵי סֵיפָא: ״דִּינַר זָהָב לִי בְּיָדֶךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינָר כֶּסֶף וּטְרֵיסִית וּפוּנְדְּיוֹן וּפְרוּטָה״ – חַיָּיב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת הֵן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שָׁוֶה – מִשּׁוּם הָכִי חַיָּיב; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא – אַמַּאי חַיָּיב?

2 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשֶׁטְּעָנוֹ בְּדִינָר מַטְבְּעוֹת, וְקָא מַשְׁמַע לַן דִּפְרוּטָה בִּכְלַל מַטְבֵּעַ אִיתָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת.

3 וְרַב – שֶׁהַכֹּל דִּין מַטְבֵּעַ אַחַת.

4 וְרַבִּי אֶלְעָזָר – לֵימָא מִדְּסֵיפָא כִּשְׁמוּאֵל מְתָרֵץ, רֵישָׁא נָמֵי כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ?

5 לָא; סֵיפָא דַּוְקָא, דְּקָתָנֵי ״שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת״; וְרֵישָׁא – כְּרַב אוֹ כִּשְׁמוּאֵל.

6 תָּא שְׁמַע: ״דִּינַר זָהָב זָהוּב לִי בְּיָדֶךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף״ – חַיָּיב. טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״זָהָב זָהוּב״, הָא סְתָמָא – שָׁוֶה קָאָמַר לֵיהּ!

7 אָמַר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: כׇּל הָאוֹמֵר ״דִּינַר זָהָב״, כְּאוֹמֵר ״דִּינַר זָהָב זָהוּב״ דָּמֵי.

8 תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב: ״סֶלַע לִי בְּיָדֶךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא סֶלַע חָסֵר שְׁתֵּי כֶּסֶף״ – חַיָּיב, ״חָסֵר מָעָה״ – פָּטוּר.

9 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּטַעֲנַת מַלְוֶה וְהוֹדָאַת לֹוֶה; אֲבָל טַעֲנַת מַלְוֶה וְהַעֲדָאַת עֵד אֶחָד, אֲפִילּוּ לֹא טְעָנוֹ אֶלָּא בִּפְרוּטָה – חַיָּיב.

10 מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת״ – לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת הוּא דְּאֵינוֹ קָם, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה. וְתַנְיָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, עֵד אֶחָד מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה.

11 וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין, וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב.

12 אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ? אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִישְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ, אִיכָּא דְאָמְרִי: מִישְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי לֵיהּ וּשְׁתֵיק לֵיהּ.

13 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: טְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב. טַעְמָא דִּטְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין, הָא חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב!

14 לָא; הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין נָמֵי פָּטוּר; וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּחִטִּין – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

15 תָּא שְׁמַע: טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת; הוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בְּקַרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר.

16 הוֹדָה בְּמִקְצָת קַרְקָעוֹת – פָּטוּר. בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב.

17 טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא; הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – חַיָּיב!

18 הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ כֵּלִים וְכֵלִים נָמֵי פָּטוּר; וְהָא דְּקָתָנֵי כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת – קָא מַשְׁמַע לַן דְּכִי הוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים, חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת.

19 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? זוֹקְקִין?! תְּנֵינָא: ״זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן״!

20 הָא עִיקָּר, הָהִיא אַגַּב גְּרָרָא נַסְבַהּ.

21 וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין, וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – פָּטוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן! אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

22 תָּא שְׁמַע: טְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב. טַעְמָא דִּטְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין; הָא חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב!

23 הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין נָמֵי פָּטוּר, וְהַאי דְּקָתָנֵי הָכִי – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

24 תָּא שְׁמַע: טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת; וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בְּקַרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר. הוֹדָה בְּמִקְצָת קַרְקַע – פָּטוּר. בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב. טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא; הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – חַיָּיב!

25 הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ כֵּלִים וְכֵלִים נָמֵי פָּטוּר; וְהָא קָמַשְׁמַע לַן – דְּהוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים, חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? זוֹקְקִין?! תְּנֵינָא: זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת, לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן! הָא עִיקָּר, הָהִיא אַגַּב גְּרָרָא נַסְבַהּ.

26 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: טְעָנוֹ שׁוֹר וְהוֹדָה לוֹ בְּשֶׂה, שֶׂה וְהוֹדָה לוֹ בְּשׁוֹר – פָּטוּר. טְעָנוֹ בְּשׁוֹר וָשֶׂה וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב.

27 אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי – רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא. אִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי!

28 אֶלָּא הָא מַנִּי – אַדְמוֹן הִיא; וְלָא דַּחוֹיֵי מְדַחֵינָא לָךְ, אֶלָּא תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן: הָא מַנִּי – אַדְמוֹן הִיא.

29 אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין, וְקָדַם וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – אִם כְּמַעֲרִים, חַיָּיב. אִם בְּמִתְכַּוֵּין, פָּטוּר.

30 וְאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ שְׁתֵּי מְחָטִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – חַיָּיב; לְפִיכָךְ יָצְאוּ כֵּלִים לְמָה שֶׁהֵן.

31 אָמַר רַב פָּפָּא: טְעָנוֹ כֵּלִים וּפְרוּטָה, וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּפְּרוּטָה – פָּטוּר. הוֹדָה בַּפְּרוּטָה וְכָפַר בַּכֵּלִים – חַיָּיב.

32 חֲדָא כְּרַב, וַחֲדָא כִּשְׁמוּאֵל. חֲדָא כְּרַב – דְּאָמַר: כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף. חֲדָא כִּשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – חַיָּיב.

33 ״מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – פָּטוּר. אָמַר רַב נַחְמָן: וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת. מַאי טַעְמָא? חֲזָקָה אֵין אָדָם תּוֹבֵעַ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עָלָיו.

34 אַדְּרַבָּה, חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ! אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, סָבַר: עַד דְּהָוֵי לִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ.

35 תִּדַּע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.

36 רַב חֲבִיבָא מַתְנֵי אַסֵּיפָא – ״מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – פָּטוּר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת.

37 מַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא – כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא;

פירוש ריטב"א על שבועות מ׳

1 גירסת רש"י הב"ע בטוענו דינר מוטבעת ופירש הוא ז"ל דטבועה במטבע צורה ולא שטענו משקל זה וזה הודה לו ג"כ מוטבע וכיון שכן ממין הטענ' הוא אפי' שהן משתי מתכות ומשתי צורות דומיא דדינר זהב בהדי דינר כסף ואידך ומשום דכל שם צורה מין א' הוא זה ענין פירושו אלא שלשונו קצר כמנהגו ומכאן למדו לפי למי שהתובע לחברו מטבע ידוע ומסוים והודה לו מקצת מטבע א' מסוים ואפי' ממלכות אחרת חייב שבועה אבל לא הודו לפי' זה בתוס' ובחידושין וכמה תשובות בדבר חדא דמהא זה דמאיזה טעם יהיו שתי מטבעות חלוקות במין חלוקות בצורה מין אחר ועוד דא"כ לשמואל גופיה דמוכרח לעיל מדסיפא דוקא אידך דוקא לא אתייא מתני' בחדא גוונא דהא רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוט' לא אתייא בטוענו שתי כסף מוטבעים א"כ חייב הוא שבוע' לשמואל אית ליה לאוקמי במשקל וכדמפרש רבינו ז"ל בשמעתין וא"כ רישא בטוענו משקל וסיפא בטוענו מוטבע ממש ועוד מאי הב"ע דאר"א כמאן דמחדית מידי דהא פשטא דינר זהב יש לי בידך מוטבע ממש משמע יותר ממשקל דינר זהב ועוד מאי האי דקאמר והא קמ"ל דפריט' בכלל מטבעות אפי' לא הוי תני פרוטה כלל אשמעינן טובא לומר שכל המטבעות שבעולם מין א' הם לכך הנכון כגירסת הספרים והיא גירסת ר"ח ז"ל הב"ע בטוענו בדינר מטבעות פי' דשמואל א"ל דלעולם לא שוה קתני אלא דוקא ומיהו לא שתובעו ליתן לו עתה דינר זהב אלא שיתן לו מטבעות בדינר והא דוקא שנתן לו בשביל מטבעות וחבירו משיבו אין לך בידי אלא כסף או טריסית או פונדאן או פרוט' ודתני חייב דמטבעות תובעו עתה אבל זה בכלל מטבע הוא והא פשיטא אלא דפרוטה אתא לאשמועינן שהיא בכלל מטבע אע"פ שאין לה צורה קיימת ונפחתת והולכת בכל יום לפי שהיא של נחושת ודייקא נמי דקתני למיתן טעמא למלתיה שהכל מין מטבע א' אלמא היינו עיקר טעמי:

2 ורב שהכל דין מטבע הוא. פירוש דלרב דמפרש דמתני' שוה קתני וכי א"ל דינר זהב יש לי אחת בידך שוה דינר קאמר קשיא לישנא דמתני' דקתני שהכל דין מטבע א' דלמה לי האי טעמא אפי' לא יהא מין מטבע מה שהודה לו שוה הוא מ"מ וממין הטענה הוא ואפי' הודה לו בסובין להכי מיצטריך תלמודא לומר דרב הכי מתרץ מתני' שהכלמין מטבע א' הוא ופירוש רש"י ז"ל כל המטבעות השנויין כאן שהודה לו דין א' יש להן שאף בקטנה שבהם יש כדי הודאה לחייבו שבועה עכ"ל ואינו נכון חדא שאין הלשון האמור בגמרא סובל פירוש' ועוד פשיטא דהא הגרוע שבכל מאי דקתני היא פרוטה וכבר שנינו שההודאה פרוטה ועוד מי תלה שיעור הודאה במטבע עד שיאמר מפני ההודא' דין מטבע א' להם ללמד שכולם יש בהם שיעור הודא' והרב אב ב"ד ז"ל פי' דין מטבע הוא דסד"א דכיון דאיהו תבעיה שוה בשוה הודה לו שתי כסף וטריסית ואידך אין כאן הודא' ממין הטענה דבעינן שיודה לו באותו לשון שתבעו כגון שוה חצי דינר זהב וכיוצא בו קמ"ל דכיון דשוה הוא הכל דין מטבע א' הוא ואין פירוש זה נכון כלל דהא לא הוה ס"ד כלל דהא פשיטא שאין לך דבר שלא יהא בכלל שוה ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דמשום דתנא לא נקט צד שוה אליבא דרב דרישא קתני שתי כסף וקאמר דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב ואמר דדוקא הוא והדר תנא דינר זהב דשוה הוא לה"ק דל"ק דמ"מ כל דין מטבע דקתני א' הוא דבכולהו קתני שוה ובשאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין של כסף בין של זהב ולא ירדו תלמידיו לסוף דעתו בפירוש זה דהא דקתני תנא בהאי בבא דדינר זהב שהכל מטבע א' למיתן טעמא למאי דקתני חייב משמע ולא לתרוצי דמטבעות דקתני בכולהו בבי דין א' להם דקתני שוה והנכון מכל מ"ש בזה דאע"ג דרב מפרש דמתני' דקתני דינר זהב יש לי בידך שוה קאמר מ"מ כך הוא אומר לו דינר זהב יש לי בידך שקבלת ממני לתת לי שוה אותו דינר זהב והלה אומר דינר כסף או טריסית הוא שיש לך בידי שקבלתי ממך והנה ס"ד דכיון דאינו מודה לו בגורם החיוב אין זה ממין הטענה אע"פ שמה שיש לו לקבל הוא ממין הטענ' קמ"ל דלא קפדינן הגורם כיון דסוף סוף מה שתובע עתה ומה שמודה לו מין מטבע הוא והוא נפטר מתביעתו אף לדברי התובע ממין מטבע ולמדנו מכאן שהתובע על חבירו מנה של מלוה והוא מודה לו חמשים של פקדון או מקח וכיוצא בו מודה במקצת גמור הוא שאין הגורם מעלה ומוריד בזה וכן כתבנו בפרק השואל בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ומורי הרא"ה והרשב"א ז"ל. ג"ה מצינו אנו בתוספתא ת"ש דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור ומשום דלפירוש רש"י ז"ל קשה כי הוא אומר ז"ל שכל המטבעות דין מטבע א' יש להם וללמדנו זה נקט דינר זהב זהוב שהכל יודעים דדוק' הוא ומוטבע בעא מיניה הא אלו נקט תנא דינר זהב סתם לא הוה משמע מוטבע דהוה אמרי' שוה קאמר ולהכי חייב וש"מ דכל היכא דקתני תנא מטבע שוה קתני וקשיא לשמואל:

3 א"ר אשי ה"ק וכו' וא"ת ואמאי לא שאל תלמודא הכא בדרב אשי כדשייל לעיל בדר"א לימא כשמואל ס"ל וי"ל דכמה תשובות בדבר חדא דכיון דהא שיילה לר"א ופרוקא ניהלי' לאו כרוכלא לשייל וליזיל לשיוליה לרב אשי ועוד דתירוצא דר"א הוה משמע לן דחיקא לאוקומה בדינר מטבעות או דינר מוטבעת לגירסת רש"י ז"ל ובדאיצטריך לומר הכי במאי עסקינן ולהכי הוה משמע לן דאי לאו דסבר לה כשמואל לא דחיק נפשיה בהכי אבל דרב אשי לאו דחיקא הוא דאורחא דתנא למיתני שכל האומר כך כאומר כך ועוד דהא פשיטא דר"א לאו לתרוצי אליבא דשמואל הוא דא"ל הכי ולאו דסביר' ליה כוותיה:

4 תני ר"ח לסיועיה לרב פי' דכיון דקתני חסר מעה פטור דליכא שיעור כפירה אפי' במעה מכלל דלית ליה דשמואל דאמר כפירה בפרוטה ומינה דכרב ס"ל דבעי ב' מעין לכפירה שא"א לומר בכפירה דעת ג' אלא או כרב או כשמואל ודעת כל הפוסקים ז"ל והוא דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ותלמידו מורי הרא"ה ז"ל דכיון דק"ל בהא כרב דקתני ר"ח כוותיה ממילא הוייא הלכתא כוותיה בפירושא דמתני' דסתם מטבע שוה הוא אבל מורי הרשב"א ז"ל אומר שאין זה הכרח דכי מעיינת שפיר בסוגיין משכחת לה שאע"פ שהיינו מעמידין המשניות בדוקא כשמואל לא קשו עליה דרב במאי דקאמר כפירת הטענה שתי כסף אלא דרב סברא דנפשיה הוא דקאמר דשוה קתני ובעי לפרושי בהא קשייא על שמואל והיינו דלא חשיב רבא לעיל הני מתניתא לדיוקתא דחד מנייהו משום דהני שפיר אתי בין לרב בין לשמואל וכיון דאפשר לומר דתהוי הלכתא כרב בענין כפירת הטענה שתי כסף ואפשר לפרושי הני מתנייתא דדוקא קתני ולא סתרן אהדדי לא מבטלין דברי שמואל אלא במאי דתני ר"ח כוותיה בלחוד ובאידך הדרינן לכללין דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני ועוד דלפום פשטא רב אשי כשמואל ס"ל בהא דמתרץ אליביה וכן מצאתי לקצת מן הפוסקים ז"ל אבל אין לנו אלא הכרעת רבינו הרמב"ן ז"ל ופשטא דשמעתא דשבקוה הכי ולא פרישו האי היפרישה דהני תרי פסקי ומעתה קי"ל דשוה משמע ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דדוקא במוציא בלשונו לשון מטבע דכיון דדרך מטבע לשום בהם כל דבר אמרו בדרך שוה אבל תובע חיטין או שאר מטלטלין ודאי דוקא טעין לי' מן הסתם ובעי' הודאה ממין הטענה ואפילו במטבעות דוקא בתורת תביעת מלוה או מקח ודכוותה אבל בא בטענת פקדון דוקא שאין לוזה פקדונו ממש כמות שהוא ואילו שלח בו יד הלה הו"ל גזל והוסיף עוד מורי הרא"ה ז"ל תלמידו משמו ז"ל דאפילו במטבע של הלואה כשטוענו מטבע היוצא בעיר ההיא כי הוא נשום להם לכל דבר אבל בטוענו מטבע שאינו יוצא בעיר ההיא אין שמין בו דוקא קאמר ומעתה אלו שכותבין במתנות דנשואין שקנו בכך וכך מטבע בלא אגב לדברי הרמב"ן ז"ל קנתה כשכתבו לה בשם אחריות חוב כדפרישנ' בפרק אף על פי דאע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שקאמר שוה קאמר וכל שוה נקנה בחליפין אבל הרשב"א ז"ל כתב בתשובה דדוקא הוא כשמואל ובעינן דלכתוב ליה אגב קרקע וכן אנו נוהגין בזה:

5 ל"ש אלא וכו' אבל טענת מלוה והעדאת ע"א אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב יש שפירשו דדוקא כשהתובע בא בטענת ברי אבל בטענת שמא כגון שטוען א"ל עד א' שנטל' משלי כ"כ והרי ע"א והלה טוען להד"מ פטור משבועת התורה שאין שבועת ע"א אלא בטוענו בריא וכדאמרינן התם הכא טענת מלוה והעדאת ע"א ולא מקרייא טענת סתם אלא טענת בריא וכדתנן לקמן אלו נשבעין שלא בטענה ופרישנא שלא בטענת בריא ואמרינן נמי בשמעתא דר"ח קמייתא בב"מ בפ"ק הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין ואמרינן לה על שבועת מודה במקצת ועד א' אלמא אף בשבועה ע"א טענת בריא בעינן דומיא דשבועת מודה במקצת וזה דעת הרא"ם ז"ל והר"ר אפרים ז"ל תלמיד רבינו אלפאסי ז"ל אבל רבם ז"ל הנזכר כתב בהלכות שבועות בעובדא דההיא כיתנא דא"ל לחבריה א"ל ע"א דעיילת לביתאי ופתחת ליה דלאו באנפאי ושקלת מיניה חד טוענה דכיתנא וא"ל אין שקלי ודידי שקלי דאמרת לי דואשקליה בחושבנא דידי וכ"כ רבינו אלפאסי ז"ל דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע והכריע רבינו הרמב"ן ז"ל כדבריו ז"ל דקאמר ומתני' מסייע ליה כסתמא כתיב לא יקום ע"א באיש וגו' אבל קם הוא לשבועה וסתמא משמע לעולם ואפי' בטענת שמא הב' בממון וברייתא דכייל ותני כל מקום שב' מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה ופשיטא דב' מחייבין אותו ממון ואפילו בטענת שמא ומי שאומר בזו אין למדין מן מן הכללות אלא היכא דמוכחא מילתא במתני' או במתניתא או בגמרא אבל בלא הוכחה לא אמרינן הכי שאל"כ בטלת כל הכללות שמסרו לנו חכמים בש"ס הערוך שבידינו שרובו כללות ועוד דבירושלמי דקו טובא בהאי כללא דאקשו עליה והרי קרקעות שב' מחייבין ממון וע"א אינו מחייבו שבועה ופריק שנייא היא שאין נשבעין על הקרקעות כלומר שאין הכלל מדבר אלא בממון שהוא בר שבועה והרי קנס שאני היא שאין נשבעין על הקנס פי' דהרי אי מודה ביה נפטר וא"כ לאו בר שבועה הוא כלל ואקשינן תו והרי ב' מחייבין אותו פרוטה וכאן היא שבועת הדיינין ב' כסף פי' דקס"ד דמקשה דבכל שבועת הדיינין הוי הכי דינא ופריק כשנשבע מפיו מה כמר שמואל כשנשבע מפי אחרים פי' דמתני' דוקא במודה במקצת אבל שבועת ע"א אפילו בפרוטה וכדפי' בגמרא מכל מקום למדנו מן הירושלמי דק"ל דהאי כללא דוקא הוא מדפריך והדר פריך והרי והרי ועכ"ז לא הקשה והרי ב' מחייבין ממון בשמא ואין ע"א מחייבו שבועה בשמא והא דקאמר הכא טענת מלוה והעדאת ע"א לתביעה קרי טענה ואפילו בשמא וכן טענו דקאמר תבעו בעי לומר והתם נמי פרישנא אלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא וההוא דב"מ הא לפום פי' דנקנה דייקנא דהתם מגלגל שבועה דע"א ומודה במקצת הוא דאמרנן וגלגול שבועה איתא אפי' בטענת שמא ואם כן הא דקאמר שעל ידי טענה וכפירה הן באין תביעה וכפירה בעי למימר וכן עיקר ולז ה הסכימו רבותי נוחי נפש ולענין שבועת השומרין הכריעה רבינו הרמב"ן ז"ל כדברי האומר דהתם ודאי לא מחייבינן שבועה עד דאיכא שתי כסף דהא עיקר כסף או כלים דכתיב בקרא על טענת השומרין כתיבי ואי משום דאמרינן עירוב פרשיות כתוב כאן ההיא לענין אשר יאמר כי הוא זה בלחוד הוא דכי כתיב כי הוא זה להצריך הודאה במקצת הטענת מלוה הוא דכתיב אבל בטענת פקדון אפילו אמר כולם נאנסו חייב אבל לענין כסף או כלים לא אמרו עירוב פרשיות לומר דהמלוה בלחוד כתיב שזה לא נאמר בשום מקום תדע דשמואל לא הוציא מב' כסף אלא העדאת ע"א דלא כתיב בהאי פ' כלל ואפילו בההיא נמי איצטריך למיתן טעמא כדמפרש ואזיל מ"ט דאמר קרא אלמא אף בע"א אי לאו קרא דמחייב ליה בפרוטה הוה יליף במה מצינו משבועת מודה במקצת דניבעי שתי כסף וא"כ לענין שבועת השומרין דכתיבא בהאי פרשה דכסף או כלים וליכא נמי טעמא דשום קרא למעוטי פשיטא דבעי שתי כסף דומיא דמודה במקצת וכן נראה עיקר. ומיהו הראיה שהביא רבינו ז"ל מפרק כל הנשבעין אינה ראיה ברורה כדבעינן למיכתב בדוכתה בס"ד אלא שהדבר מוכרח כאן במקומו:

6 להודיעך כוחו דר"ג וא"ת אדרבא ליתני טענו חטין ושעורין להודיעך כוחן דרבנן דפטרי י"ל דההיא לא חשיב להו כח כיון דבעי הודאה ממין כל הטענה:

7 תנינא זוקקין את הנכסים פי' רש"י ז"ל שהמטלטלין זוקקין את הקרקעות ואין לשון המשנה הולם פי' זה מדקתני עם הנכסים שאין להם אחריות והנכון דזוקקין ב"ד קאמר וכן הוא בתוספתא:

8 תלמוד ערוך הוא בפיו של ר"י הא מני אדמון הוא פי' הא דקאמרי ר"ג היא לא ר"ג ממש אלא אדמון דאזיל קצת בשיטת ר"ג לחייב בטוענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם מיהת ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דאדמון דפטר ואפשר דמשום דאמרינן התם אר"ג רואה אני את דברי אדמון הוא דהוה אמר מעיקרא ר"ג היא וש"ס סבר דמשום דר"ג דטענו חטין והודה לו בשעורין קאמר ופריך ליה א"ה רישא נמי ופרקינן אלא הא מני אדמון היא וכר"ג דאמר הלכה כאדמון ולפום הא לית ליה לר"י ההוא כללא דאמר התם דכל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו דהיינו דאדמון רבנן היינו מה ששנינו לקמן ואיתא נמי בפ' ב' דייני גזילות הטוען כדי שמן לחבירו והודה לו בקנקנים ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ולפום מאי דקאמר ר"ח בר אבא הכא הא מני אדמון היא ורבנן פליגי עליה משמע דס"ל דלכ"ע הטוען כדי שמן לחבירו יש בלשונו לשון קנקנים וכאלו תובעו קנקנים ושמן דהו"ל טוענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם אדמון מחייב דסבר טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם חייב ורבנן פטרי והיינו דקם ליה ר"י כרבנן וא"כ הך סוגייא דהכא דר"ח בר אבא פליגא אסוגייא דר"ח בר אבא גופיה דהתם בפרק שני דייני גזילות דאמר דלכ"ע כל שטוענו כדים ושמן דלכ"ע חייב ובהא פליגי דרבנן סברי שאין בלשון הזה לשון קנקנים ושמן בלחוד טעין ליה והו"ל טענו חטים והודה לו שעורים שהוא פטור ואדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל טענו חטי' ושעורים דחייב ותהיה זאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד ולענין פסק הלכתא כשמואל דמחייב דהא ר' יצחק אמר יישר ואסהיד משמא דר"י דאמר ישר ור"פ דהא בתרא נמי הכי אית ליה כדאיתא לקמן בסוף שמעתין ור"ח בר אבא משמא דר"י דאמר פטור יחידאה הוא וכ"ש דסוגייא דפ' שני דייני גזילות אזלא כר"י דהכא ואסוגייא דהתם אית לן למיסמך אי משום דהוייא בדוכתה אי משום דאזלא כר"י משמא דר' יוחנן:

9 אם במערים חייב אם במתכוין פטור פי' דאנן בעינן שתהא תביעה קודמת לכפירה והודאה הילכך אם במערים קדם וקפץ להודות קודם שישלים חבירו תביעתו כגון שקפץ באמצע קודם שישתוק לא אהני ליה והו"ל כאלו תביעה קודם להודאה וחייב שבועה מודה במקצת אבל אם במתכוין הודאתו לומר כדרכה ולא להערים שמניחו לדבר עד שישתוק וא"ל שעורים אני חייב לך וחזר הלה וא"ל וגם חטין אני תובעך פטור וכן הלכה:

10 הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב פי' ואעפ"י שאין הכל שוה שתי כסף ולרב דאוקימנא הא כוותיה בעי כפירת שתי כסף הא אחשביה רחמנא לכלי במקום שתי כסף שלכך יצאו כלי' למה שהן כדשמואל דרב נמי מודה בהא וכדאמרנא לעיל והא נמי מוכחא הכי וכן הלכה:

11 מנה לי בידך וכו' מנה לי בידך א"ל הן פירוש שהודה בב"ד א"צ חוץ לב"ד בפני עדים וכמוסר דבריו שאינו יכול לומר משטה הייתי בך והכי משמע בגמ' דהא כעדים הוה מדאמרינן והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי:

12 למחר א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך אחר ההודאה שהודיתי לך ולפיכך פטור והכי מוכח בגמרא דמדמינא לה למלוה את חבירו בעדים וא"ל פרעתיך הא אלו א"ל נתתיו לך קודם דהודיתי חייב דהו"ל סותר הודאתו שהודה בב"ד או בפני עדים ואע"ג דאית ליה מיגו דאיבעי אמר שפרעו אחרי כן אין אדם נאמן לסתור הודאה שהודה בב"ד או בפני עדים בשום מיגו וכדמוכח נמי מסיפא דכי אמר אין לך בידי חייב ולא מהימן במיגו דנתתיו לך וזה פשוט. ומכאן לשליש שעשה הודאה על שלישותו ואח"כ סותר אותה שאינו נאמן ואע"ג דאית ליה מגו דאע"ג דשליש בעלמא מהימן בלא שום מגו התם משום דהימניה והכא לא הימניה כיון דלא האמינהו בלא הודאה ועוד דבשום מגו אין אדם נאמן לסתור הודאתו וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל אם אינו סותר הודאתו נאמן:

13 במתניתין אין לך בידי חייב פי' אסקה רב אשי בפ"ק דב"ב אין לך בידי דאמ' להד"מ ולפיכך חייב שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק"ל לרבנן ז"ל למ"ל לרב אשי טעמא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דההו' טעמ' לא אמר אלא כדלקמן בפלוגתא דאביי ורבא דהוו סהדי דאוזיף ופרע דלא להנו ליה עדי פרעון כדאמר רב אבל הכא אין כאן טענת פרעון ולא עידי פרעון אלא שהוא טוען שלא לוה מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב כטוען להד"מ ובאו עדים שלוה שהוא חייב ותירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהא דטעין להד"מ היה חוץ לב"ד אילו לא היינו אומרים דכל האומר לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי כיון דאית להו מיגו מסרסינן דבוריה או איהו נמי מפרט ליה ואמר הא דאמרי להד"מ פרעתיו בעי למיטען אלא משום דהוה תבע לי מאי דלא הוה ליה גבי קפצתי ואמרתי להד"מ עביד איניש דלא מגלי כוליה טענתא אלא בבי דינא אבל השתא דטענת לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי א"א לסרס לשונו ולומר פרעתי בעא למימר דהא אמר מעיקרא שלא פרע ונכון הוא עוד י"ל דרב אשי התם לרווחא דמילתא נקט דהוא טעמא למימרא דקתני חייב חייב לעולם ואפילו יש לו עדים שלוה ופרע וכדרבא לקמן ול"ק לאביי דלקמן דאיהו מפרש מתניתין כפשט' חייב השת' דלית ליה עידי פרעון ואיכא דק"ל דמ"מ שמעינן ממתניתין שהאדם מוחזק כפרן ע"פ הודאתו ואלו בפ' שנים אוחזין בשמעתא דר"ח קמייתא אמרינן משום פיו ועד א' מה להצד השוה שבהן שכן אינו מוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן וי"ל דאנן לא אמרינן אלא שאינו מוחזק כפרן ע"פ עצמו לב"ד בלא הכחשת עדים כגון שבתחלה טען וחזר וטען כנגד הטענה הא' אבל ע"פ עדי הודאה מוחזק הוא בכפרן ולכך למדין מכאן שהטוען בב"ד לא לויתי וחזר וטען פרעתי טוען וחוזר וטוען כל זמן שלא הוכחש בעדים מן הא' דהא מפטור לפטור חוזר וטוען ומוחזק כפרן ליכא ע"פ עצמו וכן נראה דעת החסיד ז"ל בפ' חזקת וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר שאינו טוען וחוזר וטוען דקי"ל כרבא וכרב אשי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו"ל כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו הא' יש שלא פרע וכן נראין הדברים וזכורני שהרבה דנתי על זה לפני מורי הרשב"א ז"ל עוד י"ל דאיכא בין המוכחש ע"פ עדי הודאה למוכחש בעידי הלואה דאלו מוכחש בעידי הלואה שטען שלא לויתי הוחזק כפרן לאותו ממון לעולם וכדאמרינן בפ"ק דמציעא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא שלא אמרו הכופר במלוה בעדים כשר לעדות או לעדות או לדינין דעלמא אבל באותו ממון אינו נאמן ואלו במוכחש בעידי הודאתו לא שמענו שיהא מוחזק כפרן ומעתה גם בזו י"ל דאמרינן התם בשמעתא דר"ח שאין חדם מוחזק כפרן על פיו וזו מן הדברים שדנתי בפני רבותי:

14 מנה לי בידך וא"ל הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים וכו' עד חייב מפני שצריך להחזיר לו בעדים ושמעי' ממתני' דכי א"ל אל תפרעני אלא בעדים תנאיה תנאה אע"פ שא"ל לאחר הלואה דהא מתני' לאחר שהלוהו מיירי מדקתני מנה לי בידך ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהא מיירי בשקבל עליו הלה או ששתק דשתיקה כקבלה דמייא אבל אם אמר לו שאינו רוצה לקבל עליו הדין עמו ואין צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן לאכפוריה מכוין ולא יהא נאמן לומר פרעתיך דאדרבה אידך שמחדש עתה ואומר לו אל תפרעני אלא בעדים מתכווין לכפור בו אם יפרעהו שלא בעדים וכתב שכן נראה דעת רבינו שמואל ז"ל בבבא בתרא גבי הא דאמרינן בפ' חזקת הבתים הודא' בפני ב' וצ"ל כתובו שפירוש רבנו שמואל ז"ל טעם הדבר מפני שהכתיבה חוב לזה ואין חבין לאדם שלא מדעתו דאי לא כתב הודאתו הו"ל מלוה ע"פ ויכול לומר פרעתי וכי כתבינן שטרא לא מהימן לומר פרעתי ואע"ג דאי' לן התם טעמא אחרינא שאין כותבין משום דהשתא גבי מנכסים משועבדים מ"מ למדנו שהרב ז"ל סובר דבהודאה ע"פ יכול לומר בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי ע"כ פי' לפי' שאל"כ למ"ל להאי למעבד שטרא לימא ליה בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים ומשמע דסתמא קאמר צריך לומר כתובו ולא סגי ליה כשיאמר לו כן בשעת הודאה ואין הראיה הזאת כ"כ מדברי רבינו שמואל ז"ל אלא דבלא"ה הדברים נראין כדברי רבי' ז"ל אבל הרא"ם ז"ל סובר שבע"כ יכול לומר שלא יפרעהו אלא בעדים שהרי עבד לוה לאיש מלוה ושאלתי למורי הרשב"א ז"ל ואמר דבמלוה נראין דברי הרא"ם ז"ל מההיא טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל בפקדון נראין דברי הרמב"ן ותמיה לי מילתא מטעמא דעבד לוה היאך יוכל לשעבדו עתה למה שלא נשתעבד לו בשעת הלואה ולהוסיף עבדות על עבדותו הא ודאי אפילו בשקבל עליו תמיה מילתא במה נשתעבד לו לאחר מתן מעות אלא שבזה י"ל דבההיא הנאה דקא מרויח ליה זמניה השתא או דלא דחיק ליה גמר ומשעבד נפשיה דבהנאה אדם גומר ומשתעבד כדאמרינן גבי ערב וגבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואחריני טובא אבל לשעבדו זה בעל כרחו לעשות מלוה על פה כמלוה בשטר מהיכא אתייא לן להא ודאי בעניות דעתי אין לי אלא דברי רבינו הרמב"ן ז"ל וכן הסכים מורי הרא"ה ז"ל והרמב"ם ז"ל לא פי' בזה כלום:

15 אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת פירוש בדורו של רב נחמן תקנו כן ונקרא שבועת היסת לשון המלכה כדמתרגמינן כי יסיתך אחיך בן אמך ארי ימלכינך שלא יהא קופץ וכופר בלא שום המלכה כמו שהיו רגילים ע"ה לעשות קודם תקנה זו לפי שהיו יודעין שהיו פטורין אף משבועה פירושים רבים נאמרו בלשון היסת אבל זה נרא' לי נכון יותר מכולם. אישתמוטי אשתמיט ואע"ג דכ"מ אמרינן להדיא דלא תלינן בהשמטה בכופר בכל אלא במודה במקצת זהו לדין תורה אבל אחרונים סמכו לומר דאף בכופר בכל תלינן דעביד לאישתמוטי:

16 תדע דאמר רב אידי בר אבין אר"ח הכופר במלוה כשר לעדות דטעמא משום דאמרינן דלהשמטה כפר וק"ל טובא מאי תדע דהא בב"מ דהוה סברין דבכופר בכל ליכא השמטה בכל הדורות שהיו לפני רב נחמן הוו סברין להא דר"ח ומשום דס"ל דכשר לעדות שאני דלגבי שלא נפסלם לעדות כל מאי דאפשר למיתלי בהשמטה תלינן אבל לחייבו שבועה לא תלינן ואם כן מאי תדע דאמרינן השתא ומתוך הדוחק י"ל דלאו לראיה גמורה מייתינן לה אלא לעשות סמך לתקנה זו כשתקנו האחרונים ז"ל ולמיסמך תקנתיהו אהדדי אמידי דאורייתא ולומר שיש מקום לתלות כופר בכל להשמטה לתיקון שבועה זו דהא אשכחן ליה מדינא דכופר בכל לענין דכשר לעדו' ועשאוה לנו כמותה מפני תיקון העולם שלא יקפוץ אדם לכפור בכל ומעכב של חבירו אצלו שלא כדין ואולי גם כן תנעול דלת בפני לווין דלא אכשר דרי כנ"ל:

17 אמר ר"ח הכופר במלוה כשר והא דהכופר במלוה כשר לעדות אוקימנא אפי' בשכפר בדבר שהיה עמו בב"ד דאי לא אף בפקדון כשר וטעמא דמילתא משום דתלינן דלהשמטה בעלמא כפר כי הוא היה חייב במקום אחר והוא דוחק לפרוע מה שבידו עתה בב"ד אבל בפקדון שיש בידו בב"ד אין לומר כן שהרי אסור לשלוח יד בפקדון במקום אחר וכבר פירשתיה במקומה בס"ד:

18 רב חביבא מתני אסיפא וכו' ופסק רבינו אלפסי וכל הגאונים ז"ל הלכה כלישנא קמא דאפילו באומר להד"מ משביעין אותו שבועת היסת והביאו ראיה מעובדא דפ"ק דמציעא בההוא רעיא דהוו מפקדי ליה בסהדי ההוא יומא אפקידו ליה בלא סהדי ואמר להד"מ ואתו סהדי דאכל תרי מנייהו ואמרי' דאם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא ופרכינן ונחייביה שבועה מדר"נ אלמא הלכתא כלישנא קמא אפי' באומר להד"מ ור"ת ז"ל כתב דכיון דתרי לישנא בגמרא אזלינן בתר המיקל ועובדא דההוא רעיא שאני דכיון דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו וגם כל יומא מפקדי לי' כמאן דאיכא דרר' דממונ' דמי ואין זה נכון דסוף סוף גמ' אייתי התם בהדיא לישנא דגמ' קמא ולא פריש בה מידי והו"ל לאתויי לישנא בתרא דהכא או דלמא יהא כדררא דממונא דמי וכן דחה הראיה הזאת הרמ"ה ז"ל ועוד אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דכיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא לא שבקינן לישנא דגמ' משום לישנא דיחידאה וכיוצא בזה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק ערבי פסחים לענין הבדל' וכן פסק כאן הרמב"ם ז"ל וכן עמא דבר ומיהו אין שבועת היסת אלא בבא בטענת ברי וכדאמרי' חזק' אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר שיודע האמת כמוהו והני טעמי לא שייכי אלא בטענת ברי אבל בטענת ספק ליכא אלא חרם סתם:

« ריטב"א על שבועות ל״ט ע״ב ריטב"א על שבועות מ״א ע״א »