ריטב"א על שבועות ל׳

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות כ״ט ע״ב ריטב"א על שבועות ל״א ע״א »

1 מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים, בִּרְחוֹקִין וְלֹא בִּקְרוֹבִין, בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין; וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִן לְהָעִיד.

2 בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵין חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים – אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין.

3 וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, וְאֵינָן חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמָה הֵן חַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה? קׇרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

4 גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ – בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

5 אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב״ – הֲרֵי בַּעֲלֵי דִינִין אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״? בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר: נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״; מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים, אַף כָּאן בְּעֵדִים.

6 מַאי ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: מִדְּלָא כְּתִב ״וַאֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב״– כּוּלֵּיהּ קְרָא בְּבַעֲלֵי דִינִין מִשְׁתַּעֵי; נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים.

7 תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ – בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין? אָמְרַתְּ: וְכִי שְׁנַיִם בָּאִים לְדִין, שְׁלֹשָׁה אֵין בָּאִין לָדִין?! וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר: נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים, אַף כָּאן בְּעֵדִים.

8 מַאי ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: בְּתוֹבֵעַ וְנִתְבָּע קָא מִשְׁתַּעֵי קְרָא; נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים.

9 תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ – בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין? אָמְרַתְּ: וְכִי אֲנָשִׁים בָּאִין לַדִּין, נָשִׁים אֵין בָּאוֹת לַדִּין?! וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר: נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים.

10 מַאי ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: אִשָּׁה לָאו אוֹרְחַהּ, מִשּׁוּם ״כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה״; נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים.

11 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ – מִצְוָה לְבַעֲלֵי דִינִין שֶׁיַּעַמְדוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם רָצוּ לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם – מוֹשִׁיבִין; אֵיזֶהוּ אָסוּר? שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, אֶחָד מְדַבֵּר כׇּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ ״קַצֵּר דְּבָרֶיךָ״.

12 תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶחָד מְדַבֵּר כׇּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: ״קַצֵּר דְּבָרֶיךָ״. דָּבָר אַחֵר: ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ – הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵירְךָ לְכַף זְכוּת.

13 תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ – עִם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, הִשְׁתַּדֵּל לְדוּנוֹ יָפֶה.

14 רַב עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. שְׁלַח לֵיהּ רַב יוֹסֵף: עוּלָּא חֲבֵרֵנוּ עָמִית בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. אָמַר: לְמַאי שְׁלַח לִי? לְחַנּוֹפֵי לֵיהּ?! הֲדַר אָמַר: לְמִישְׁרֵא בְּתִיגְרֵיהּ,

15 אִי נָמֵי לְשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.

16 אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין; אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״. אָמַר רַב הוּנָא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן; אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם״.

17 לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה; דְּהָא עֵדִים כִּגְמַר דִּין דָּמוּ, וּכְתִיב בְּהוּ: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״.

18 דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לַהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר: הֵיכִי נַעֲבֵיד? אִי אֵיקוּם מִקַּמַּהּ – מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ דְּבַעַל דִּינָא. לָא אֵיקוּם מִקַּמַּהּ – אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: צֵא וְאַפְרַח עֲלַי בַּר אֲוָוזָא וּשְׁדִי עִלָּוַואי, וְאֵיקוּם.

19 וְהָאָמַר מָר: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִים בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה! דְּיָתֵיב כְּמַאן דְּשָׁרֵי מְסָאנֵיהּ, וְאָמַר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי״, ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב״.

20 אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – מוֹתְבִינַן לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, וּלְעַם הָאָרֶץ נָמֵי אָמְרִינַן לֵיהּ ״תִּיב״; וְאִי קָאֵי – לֵית לַן בַּהּ.

21 רַב בַּר שֵׁרֵבְיָא הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, אוֹתְבֵיהּ וְאוֹתֵיב נָמֵי לְבַעַל דִּינֵיהּ. אֲתָא שְׁלִיחָא דְּבֵי דִינָא, בְּטַשׁ בֵּיהּ וְאוֹקְמֵיהּ לְעַם הָאָרֶץ, וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא ״תִּיב״. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ! אָמַר רַב פָּפָּא: מֵימָר אָמַר, אִיהוּ הָא אוֹתְבַן, שְׁלִיחָא הוּא דְּלָא מִפַּיַּיס מִינַּאי.

22 וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא לִיקְדּוֹם צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלִיתֵּיב, מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמַאן דְּסָדַר לֵיהּ לְדִינֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ, אֲבָל קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ – לֵית לַן בַּהּ; מֵימָר אָמַר: בְּעִידָּנֵיהּ טְרִיד.

23 וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּיָדַע בְּסָהֲדוּתָא, וְזִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא לְמֵיזַל לְבֵי דַיָּינָא דְּזוּטַר מִינֵּיהּ לְאַסְהוֹדֵי קַמֵּיהּ – לָא לֵיזִיל. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.

24 הָנֵי מִילֵּי בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״; כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִלּוּל ה׳ – אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב.

25 רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סָהֲדוּתָא לְמָר זוּטְרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַמֵּימָר, אוֹתְבִינְהוּ לְכוּלְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָאָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין, אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה! אֲמַר לֵיהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, וַעֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף.

26 סִימָן: סָנֵיגָרוֹן, בּוּר, גְּזֵלַת, מִרְמָה

27 תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגָרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. וּמִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יֵשֵׁב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

28 מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ לַחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

29 מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרוּמֶּה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְהָעֵדִים מְעִידִין – אֶחְתְּכֶנּוּ, וִיהֵא

פירוש ריטב"א על שבועות ל׳

1 פרק רביעי שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים פירוש לפי שהאשה פסול לעדות כדמוכח בגמרא ומכאן דן דין ר"י ז"ל שהיא פסול' לדין כהא דתנן בפרק יוצא דופן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ולא לדון ואלו הית' האשה כשר' לדון הית' כשר' להעיד דההוא כללא דוקא הוא ואע"פ שמלכי בית דוד דנין ואין מעידין התם לאו משום דפסולים לעדות אלא מפני הכבוד וכן אמרו בירושלמי אשה לא דנה ולא מעידה ומש"ה על דבורה והיא שפטה את ישראל וכתיב נמי ויעלו אליה בני ישראל למשפט זה שהיו מתנהגים על פיה לא בתורת מינוי דהא אמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה וה"ה לשאר משימות אלא שמתנהגים ע"פ עצתה או שקבלו עליהם לדין שהמקבל עליו לדין ולעדות קרוב או פסול דינו דין ועדותו עדות כדאיתא בפרק דיני ממונות והא דקתני דאינה נוהגת אלא בראויין להעיד פי' בגמרא לאתויי מלך או פסולי דרבנן דאע"ג דכשרים להעיד מן התור' אין שבועת העדות נוהגת בהם דרחמנא לא חייב קרבן אלא במי שראוי להעיד באותה שעה כדכתיב אם לא יגיד ואלו אינם ראויים להעיד דומה למ"ש במקדש באיסורי הנאה דרבנן שאין חוששין לקידושיו משום דהא לא יהיב ליה שום פרוט' וכדפרישית בדוכתה בס"ד וא"ת ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לחוד ולמה פרט כולהו אידך וי"ל דאיידי דפריט נשים לאשמועינן אגב אורחין שפסולות להעיד פריט נמי קרובים ופסולים עי"ל דאנן לא הוה דייקינן למעוטי מלך או פסולים דרבנן אלא מיתורא דפריט והדר כייל הא לא"ה הוה אמרינן דכיון דמדאורייתא עדותן כשרה שבועת העדות נוהגת בהם. וחייבים על זדון השבוע' פירוש אפי' יודע שהוא נשבע לשקר ושלא כדין דגזירת הכתוב הוא לחייב בו קרבן אף על המזיד כדאיתא בגמרא. ועל שגגתה וכו' פירוש שהוא זכור שיודע לו עדות אלא שהי' שוגג כשגג' שהוא סבור שאין חייבין עליה כדאיתא בגמרא. ואינן חייבין על שגגתה פירוש רש"י ז"ל אם היו שוגגין לגמרי כסבורין שאינן יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו ע"כ ונראה מלשונו דמשנתינו אפי' בשנשבעו אין אנו יודעין לך עדות ולא דק בה מרן ז"ל דהא בגמרא אמרינן דפטורא דידהו מדרב כהנא ורב אסי ואם בפירוש אינם דומות כלל דהתם חד מינייהו בשקרא אשתבע אלא שנפטר משום דאונסי ליביה לאשתבועי בשקרא אבל הכא כיון שלא היו זכורין באותה שעה עדותן כי אישתבעו אין אנו יודעין לך עדות בקושטא אישתבעו לגמרי ובלאו דרב כהנא ורב אסי הן פטורין לכך פירשו משנתינו בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל בשנשבעו שלא ידעו לו עדות מעולם ונזכרו דאישתכח דבשיקרא אישתבעו ואפ"ה פטירי משום דרב כהנא ור"א ומ"ש בתוס' איזו היא שגגת שבועת העדות שפטור אם לאו היה יודע לו עדות או שהי' יודע לו עדות ונעלם ממנו ה"פ שהי' יודע לו עדות קודם לכן ונעלם ממנו ונשבע שלא הי' לו עדות מעולם ואח"כ נזכר והא דפירש רש"י ז"ל נשבע מעצמו שאמר שבוע' שאין אני יודע לך עדות לרווחא דמלתא פי' כן דהא ק"ל לעיל בסוף פרקין דה"ה לעונה אמן אחר שבוע' והא דתנן מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בב"ד פירוש רש"י ז"ל מפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני א"ל אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבוע' מפיכם עכ"ל ז"ל ונרא' מדבריו דדוקא כשכפרו בפי' אין אנו יודעים לך עדות אבל משום שתיק' בעלמא לא הויא קבלת שבוע' שאין יודעין לך עדות ופטורים וכן פי' ז"ל בגמרא בהדיא אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשותק חייב קרבן אם הוא בב"ד ודינו ככופר בעדות מכיון שאין מעיד לו כלום ופשיטא דכולי' פרקין דייק כדברי רש"י ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל ובגמרא נפרש יותר בס"ד:

2 מנה"מ פי' דאשה פסול' לעדות כתיב ועמדו שני האנשים בעדות הכתוב מדבר פי' רש"י ז"ל ולהכי כתב אנשים ללמדך שאין עדות נוהגת בנשים וא"ת והכתיב וכי ינצו אנשים וכי יריבון אנשים ונשים בכלל וי"ל דשאני התם שכבר השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתור' ועוד שאני הכא דשני קרא בלישני דה"ל למכתב העדים ואמאי נקט אנשים דאי למעוטי קטנים פשיטא דלאו בני דעה הם וכשוטים הם אלא ודאי למעוטי נשים גדולות:

3 וכ"ת אשה לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה מכאן דן הרב ן' מיגאש ז"ל דנשים יקרות דתבעי להו דינא לא מזלזלין בהו למיתי לבי דינא אלא משדרי' להו ע"י שלוחי ב"ד ודביתהו דרב הונא דאתאי לבי דינא לא רצתה שימנו לה שליח וכתב שכן הי' דן רבו רבינו אלפאסי ז"ל ואין להם ראיה מכאן דתלמודא אשה לאו אורחא קאמר שהעולם נוהגים להם כבוד אבל מי יימר שאם לא רצה התובע לא נכוף אותה לבא ועוד נראה להרא"ם ורבו ז"ל שאין ממנין אנטלר לנתבע אלא הוא עצמו בא לב"ד אלא אם כי הוא חולה או אשה יקרה ששולחין להם שלוחי ב"ד אבל אנטלר לא וטעם דבריהם התובע הוא שיכול למנות מורשה משום דהא אמר ליה זיל דון וזכי וכו' והו"ל כתובע עצמו ובעל דבר הוא אבל בנתבע דליכא למימר הכי צריך הוא לבא לב"ד או שישמעו שלוחיהם טענותיהם לקיים מ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י"י ויש נותנין עוד טעם אחר שמא האנטלר יוסיף טענה מעצמו של שקר או ישנה מעצמו וגם הנתבע מעיז פניו שלא בפני בעל דינו לשנות מן האמת וכן דעת קצת הראשונים ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל מבעלי סברא זו לפי לשון פירושיו אבל רבים מן האחרונים ז"ל כתבו דכל דנתבע ממנה אנטלר ושלוחו כמותו ולפני י"י קרינא ביה ולשנות בשקר לא חיישינן שהאנטלר לא ישנה להיות חוטא ולא לו ובעל דבר נמי כבר הוא יודע דבשעת השבוע' יצטרך לבא לב"ד שאין אנטלר לשבוע' וכן נראה בירושלמי דגרסינן בפרק כ"ג על מה ששנינו כ"ג דן ודנין אותו ניחא דן דנין אותו אמאי וימנה אלטלר הגע עצמך שיש שבוע' עליו אנטלר לשב ע' ע"כ ופירוש וכי יש אנטלר לשבוע' דאלמא ממנין אנטלר חוץ מלשבוע' בלבד ויש דוחין דההוא דוקא בכ"ג שאין כבודו לבא לב"ד ולא אפשר לשלוח לו שלוחי ב"ד ואינו נכון חדא דפריך בהדיא ויעמיד אנטלר ועוד דלמא אין כבודו שילכו לו שלוחי ב"ד אלא ודאי דכל אדם רשאי לימנות אנטלר משא"כ באנשים דרובה באין לב"ד ואין רוצים למנות אנטלר וכן היה עושה מורי הרא"ה ז"ל הלכ' למעשה בכל יום וכן אמר לי מורי הרשב"א ז"ל וליכא למינדא מינה והרמב"ם ז"ל לא דבר בזה כלום בחיבורו:

4 הדר אמר למישרא בתגרי' פירוש וה"ק ודינו יפה לשמים דלא לחנופי ליה ויפה לו למשרייה תגריה ברישא והקשו בתוס' דהכא משמע דמשום דשרי תגריה ברישא לא מסתתמן טענתיה דבעל דיניה וכן בדין דהא לדידי' נמי איכא הנאה בהא ואלו בפרק ב' דייני גזילות אמרינן ההוא גברא דאתי לדינא לקמיה דרב ענן ואייתי ליה כנתא דכוור' א"ל פסילנא ליך בדינא שדרי' לקמי' דרב נחמן א"ל לידייניה מר דאנא פסילנא ליה לדינא הות דינא דיתמי קמיה דרב נחמן אמר מדקאמר פסילנא ליה לדינה ש"מ קריביה הוא ואע"פ דהאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקוה לדינא ליתמי ואחתיה להאי אסתתמן טענתיה דחבריה ותירצו דהתם הוא לגבי קרובו של חכם אינו כבודו אלא מדרבנן בעלמא דהשתא לא ידיע לכל דאיכא עשה וסבר בעל דיניה דלחנופי ליה עביד אבל משום כבודו של חכם עצמו שהוא מן התור' הא ידע אידך דמצוה דידיה עדיף עביד ולאו לחנופי ונכון הוא עי"ל דשאני התם דההוא גברא לא הוה קריביה דרב ענן וידע הכי בעל דיניה ולהכי סבור דלחנופי ליה שרי תגריה ודעת רבינו ר"מ הלוי ז"ל דלצורבא מרבנן דשרינן ליה תגריה ברישא היינו אפי' פתחו בדינא אחרינא וכדאמרינן בההוא עובדא דהוה דינא קמיה וסלקיה ורבותי אומרים שזה אינו דמי עסיק בדינא דאחריני עסיק במצוה הוא שפטור מכל מצוה ואפי' היא מצוה רבה ולא אמרו לישרי תגריה ברישא אלא שאע"פ שבאו לפניו קודם לזה בעלי דינים אחרים וק"ל כקטון כגדול תשמעון לפטור אותם א' א' מסלקין להו משום עשה דכבוד תורה ועובדא דהתם נמי ה"פ דהוה דינא דיתמי למידן אבל לא פתח ביה וכן דעת רבותינו ז"ל א"נ לשודא דדייני ומכאן נלמוד דשודא דדייני הוא מה שירצה דיין לעשות וכבר ביארתי זה בב"מ ובכתובות בס"ד:

5 אבל בעדים דברי הכל בעמידה פי' בעמידת עדים ובעלי דינים והיינו דאמרינן בפ' כ"ג בעובדא דינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך והכי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דהא בבעלי דינים נמי כתיב ועמדו ואי בגמר דין לא מוקים ליה ר"י לקרא במאי מוקים ליה אלא ודאי משום דאפשר דמוקים ליה בשעת עדות בלחוד מש"ה איצטרך למיהב טעמא לאוקמה נמי בשעת גמר דין מטעמא דשעת עדות כגמר הדין דבעלי דינין דמו לענין עדות מיהת ואמר רחמנא ועמדו אלמא קים להו דבשעת עדות אפילו בעלי דינין בעמידה דהא בתרווייהו כתיב ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב כך פי' בתוס' ומיהו הא דאמרינן בעדים ד"ה בעמידה ה"מ לכתחלה כל היכא דאפשר אבל כל היכא דלא אפשר אפילו לכתחלה בישיבה דהא אמרינן בפרק הגוזל שאם היו העדים חולים מקבלים העדים שלא בפני בעל דין שלא ימותו וסתם חולים אינם יכולים לעמוד ועוד מדאמרינן בפ' מי שאחזו קורדייקוס כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות וכן דקדק שם בירושלמי הדא אמרה מקבלים עדות מיושב לא מפסיל דאי ס"ד דמפסיל גבי ת"ח היכי שרינן לכתחלה כדאיתא לקמן אי משום כבודו לא ליזיל כלל כדאמרי' היכא דבי דינא זוטר מיניה אלא ודאי דלא מפסיל בעלמא בדיעבד וגבי צורבא מרבנן עשאוהו כדיעבד וכן אנו מוצאים מהא דאמרינן שהדיין בישיבה שאינו מעכב בדיעבד מדאמרינן בסנהדרין גבי עדי מגדף והדיינים בשעת עדות עומדים על רגליה' וקורעים ואמרי' עלה בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות עומדים דינם דין והא דאמרי' בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות התם פסול לכתחלה קאמר וכן פסקו רבינו הרמב"ן ורבותי ז"ל ועכשיו יש טעם למה שנהגו בעלי דינין להושיב אכל הכל להושיב בעלי דינין ואפילו בשעת עדות ובשעת גמר דין שעשו כן מפני המחלוקת שלא יהיו עשירים עומדים ועניים יושבים דכיון שאין זה מעכב עשאום כדיעבד וכן כתבו הגאונים והרמב"ם ז"ל:

6 דביתהו דרב הונא וכו' עד והאמר מר וכו' אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה בעלי דינין בעמידה ואע"ג דהשתא לא הוה גמר דין פירש"י ז"ל כי שאלה היא ששואל הש"ס מה יעשה בשעת גמר דין ולשון והאמר מר קושיא משמע לכן הנכון כמו שפי' רבינו מאיר הלוי ז"ל מה הועיל לה הכבוד הזה שסופו לבא לידי קלון דבשעת גמר דין יצטרך להעמידה ויהא הוא בישיבה. וא"ת והא אמרינן לקמן דצורכא מרבנן מותבינן ליה משום כבוד וי"ל דההוא דצורבא מרבנן גופיה אבל כבוד אשתו וקרוביו אינו אלא מדרבנן ונהי דשרייה תגריה ברישא דאיכא רווחא לחבריה כדמוכח ההיא דפ' שני דייני גזילות עמידה דגמר דין לא דחינן אמטו להא ורש"י ז"ל פי' דהאי עובדא הוא לאחר מיתה ולפ"ז י"ל שאין בזיון לחבר שתהא אלמנתו עומדת בשע' גמ"ד דהא דאמרי' דאפרח בר אווזא דוקא באשת חבר או בקרוביו אבל בת"ח עצמו א"צ לזה אלא שעומד לפני שניהם ואי אניסא זילא הוא קמיה ואי אינש זילא הוא אידך קאים מקמיה חבר לחוד וליכא משום מסתם טענתיה דכ"ע ידעי והדרת פני זקן. לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב וכו' גירסת רש"י ז"ל ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא לית לן בה פי' שאם יש לו זמן קבוע לתורתו עמו ליכא חשדא דהא ידעי דלעידנא אתא ויש גורסים דלא פתח ליה בעידנא אבל פתח ליה בעידנא לית לן בה ופי' בו שלא פתח בדינו כלל אפילו להזמינו לדין לפניו על תרעומות זו אבל פתח להזמינו לדין ליכא חשדא דהא ידע דלעידנא אתא ואקדים ולא עוד אלא שבעל דין יודע דכיון שהרב יודע שיש לו דין עמו לא יסבול לזה לסדר טענותיו לפניו ואגב אורחין שמעינן מהכא דהרב דן לתלמידו ואף על פי שחשוב עליו כבנו כדאי' בירושלמי:

7 האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא בי' מלתא למיזל גבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפי' רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכא פסידא דהאי דידע ליה בסהדות' דהא מתנית' דמצא שק או קופה פסיד' דאבידה איכא ואפ"ה פטור מאותה מצוה משום כבודו ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכ' כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני דינא דזוטר מיניה לא כ"ש כבוד תורתו ודעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דה"ה לצורב' מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לדינא בהדי עם הארץ או למיזל לגבי דיינא דבציר מיניה דלא ליזיל אלא משלחין לו שלוחי ב"ד או מוקי' אנטלר למאן דסבר דנתבע ממנה אנטלר או אזיל לפני ב"ד חשוב ולא אמרינן בהא עבד לוה לאיש מלוה דעשה כבוד תורה עדיף וכן היה דן מורי ותלמידו מ"ו הרא"ה ז"ל ולפ"ז הא דנקט הכא דידע סהדות' לרבותא הוא דאע"ג דלא שייך בה אנטלר ודאיכ' פסידא להאי דליכ' ב"ד חשוב לא ליזיל:

8 אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכו' ושמעי' מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדות' לא אמרו לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן. אבל באיסור' אין חכמה וגו' לנגד ה' ודוקא במילת' דמקבלין סהדות' כגון דאיכא אחרינא בהדיה או במקום שעושים ע"פ אחד לעשות סייג לתורה הא לא"ה הוא אסור להעיד יחידי כדאית' בעובד' דזיגוד וטוביה במסכת מכות דף ל"א:

9 רב יימר הוה ידע לי' סהדות' אותבינהו לכוליה ופי' בין לעדים ובין לבעל דין דכיון דרב יימר ומר זוטרא דהוו צורבי מרבנן הוה מותיב להו משום עשה דכבוד תורה אך לאידך הוה מותיב מפני כבודם שלא יהא א' יושב וא' עומד אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והקשו בתו' א"כ למה העמידו לינאי המלך דהא איכא עשה דמורא מלכות וכבודו דעדיף מעשה דכבוד תורה דאילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ותירץ דלגבי מילי דידן עשה דמלכות עדיף כדי שתהא מוראתו על העם אבל לגבי שכינה מחמירין טפי לגבי מלך להכניע לבו לפני השי"ת וכדכתיב לבלתי רום לבבו וזהו שא"ל לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך שלא מלפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם ובמקומה בפ' כ"ג יש לי בזה תירוץ אחר:

10 שלא יעשה סניגרון לדבריו עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ שלא יאמר בדבריו לשון שיהא בו שום מליצה לבעל הדין לטענותיו שיהא כעורני הדיינין:

11 אחתכנו פי' ואפילו אחר הדרישה וחקירה דאי לא פשיטא דהא ק"ל דאפילו בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה בדין מרומה כדאית' בפרק דיני ממונות בתרא:

« ריטב"א על שבועות כ״ט ע״ב ריטב"א על שבועות ל״א ע״א »