ריטב"א על שבועות כ״ח

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

מקור שבועות כ״ח
1 אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא נָמֵי!
2 אִי בָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, אִי בָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״. אִיבָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִיגּוֹ דְּמַהְנְיָא לֵיהּ שְׁאֵלָה אַכְּזַיִת בָּתְרָא, מַהְנְיָא לֵיהּ שְׁאֵלָה נָמֵי אַכְּזַיִת קַמָּא.
3 וְאִיבָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – אִי שַׁיַּיר כְּזַיִת, חֲשִׁיב לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ; וְאִי לָא, לָא חֲשִׁיב לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ.
4 מֵיתִיבִי: מִי שֶׁנָּדַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת, וּמָנָה רִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ עָלֶיהָ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה!
5 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר.
6 וְהָתַנְיָא: כִּיפֵּר! בְּשֶׁלֹּא גִּלַּח – וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר תִּגְלַחַת מְעַכְּבָא.
7 וְהָתַנְיָא: גִּלַּח! אָמַר רַב אָשֵׁי: נְזִירוֹת קָא רָמֵית? מִי גָּרַם לַשְּׁנִיָּה שֶׁלֹּא תָּחוּל – רִאשׁוֹנָה; וְאֵינָהּ.
8 אַמֵּימָר אָמַר: אֲפִילּוּ אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ, נִשְׁאָל עָלֶיהָ; אִי בְּשׁוֹגֵג – מְחוּסָּר קׇרְבָּן, אִי בְּמֵזִיד – מְחוּסָּר מַלְקוֹת. אֲבָל כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד – לָא; כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד וְרָץ מִבֵּית דִּין – פָּטוּר.
9 וְלָא הִיא; הָתָם רָץ, הָכָא לָא רָץ.
10 אָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״, וְאָכַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹגֵג וְהַשְּׁנִיָּה בְּמֵזִיד – פָּטוּר. רִאשׁוֹנָה בְּמֵזִיד וּשְׁנִיָּה בְּשׁוֹגֵג – חַיָּיב. שְׁתֵּיהֶן בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר.
11 שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ, מִיחַיַּיב; אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ – לְמַאן דְּאָמַר הַתְרָאַת סָפֵק שְׁמָהּ הַתְרָאָה, חַיָּיב; לְמַאן דְּאָמַר לָאו שְׁמָהּ הַתְרָאָה, פָּטוּר.
12 תְּלָאָן זוֹ בָּזוֹ – ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״, ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״; וְאָכַל זוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֶירְתָּהּ, וְזוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֶירְתָּהּ – פָּטוּר.
13 זוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבְזָדוֹן חֲבֶירְתָּהּ, וְזוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבִזְדוֹן חֲבֶירְתָּהּ – חַיָּיב.
14 שְׁתֵּיהֶן בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר.
15 שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַשְּׁנִיָּה מִיחַיַּיב, אַרִאשׁוֹנָה פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ.
16 אָמַר רַב מָרִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים – נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, נִדְרֵי אֳונָסִין.
17 נִדְרֵי שְׁגָגוֹת כֵּיצַד? ״קוּנָּם אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה; ״שֶׁאֵינִי אוֹכֵל שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה״, שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה – מוּתָּר. וְתָנֵי עֲלַהּ: כְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מוּתָּרִין, כָּךְ שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת מוּתָּרוֹת.
18 שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת הֵיכִי דָּמֵי – לָאו כִּי הַאי גַּוְונָא? שְׁמַע מִינַּהּ.
19 עֵיפָא תָּנֵי שְׁבוּעוֹת בֵּי רַבָּה. פְּגַע בֵּיהּ אֲבִימִי אֲחוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, הֲרֵי יָצְאָה שְׁבוּעָה לַשֶּׁקֶר!
20 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר״, מַהוּ? חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, אִי תֵּשַׁע לָא אָכֵיל, עֶשֶׂר לָא אָכֵיל!
21 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֶשֶׂר וָתֵשַׁע״, מַהוּ? אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, עֶשֶׂר הוּא דְּלָא אָכֵיל, הָא תֵּשַׁע מִיהָא אָכֵיל!
22 אָמַר אַבָּיֵי: זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְהָא דְּעֵיפָא, כִּדְמָר. דְּאָמַר רַבָּה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״;
פירוש ריטב"א על שבועות כ״ח
1 גירסת רוב הספרים איבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר ממנה כזית חשי' ואי לא לא חשיב וכו' וי"מ דמתרץ נמי מוד' דכל שאמר שלא אוכלנ' ונשאר ממנה משהו לא עבר על שבועתו אלא דאפ"ה כי לא אישתאר מיניה כזית לא חשיב לאיתשולי עלה ויש גירסא שמסייעת לפירוש זה דגריס אי שייר ממנה כזית חשיב לאיתשולי עלה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עלה אבל אין פירוש זה נכון דכיון דלא עבדיה לאיסורי' וכוליה איסור' תלי באותו משהו הנשאר למה לא יהא נשאל עליו דהא לגבי דהאי כוליה איסורא איכא לכך הנכון כמי שפי' שהמתרץ סותר דעת המקש' וס"ל דאע"ג דאמר שלא אוכלנ' כל היכא דלא אישתאר מינה כזית דהיינו שיעור אכיל' לא חשיב ההוא שיורא כלל וכמי שאכל' כולה דמי דעבדי' לאיסור' וכנרא' בירושלמי דגרסי' בר"פ על פלוגתא דר"ע ורבנן בשבוע' שלא אוכל ואכל כל שהוא מה נפיק מביניהון במילי' דעלמא ופריק שבוע' שלא אוכל ככר זו כלומר ככר זו כולה ואכל' חסר כל שהוא על דעתי' דר"ע פטור על דעתיהון דרבנן חייב ע"כ אלמא קים להו לרבנן דהלכתא כוותייהו דלא חשבינן אכילת כל שהוא אכיל' לקולא ה"נ לא חשבי לי' לחומרא וכל שנשבע על הככר ואכלה חסר כל שהוא חייב כאלו אכל' כולה וכן הגירסא השנייה יש לפרש כן כי איכא כזית חשיב אותו כזית לעכב באכילת הככר שלא יהא כמי שאכלה כולה ולאיתשול עלי' וכי ליכא כזית לא חשיב שיורה לדונה כאלו לא אכל' לאיתשולי עלה וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל:
2 מיתיבי מי שנזר וכו' פירוש קושיין דהתם קתני ומנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל על הראשונ' אלמא אפי' לאחר שעשה כל מניינו והקריב קרבנותיו מיתשיל עלה ופריק הב"ע בשלא כיפר פי' דהא דקתני והפריש היינו והפריש בלחוד ומאן דקארי לה סבר דהפרויש היינו הקריב וכדאיכא טובא דתני הכי וא"ת בדרבא נמי עדיין לא כפר דהא מחוסר הוא י"ל שזה אינו כלום דמ"מ בדרבא עבדיה לכולי' איסורא ואין הקרבן לכפר אלא על מה שכבר עבר אבל בנזיר כל זמן שלא כפר עדיין הוא באיסור נזירותו כדמעיקרא ליאסר בכל איסורי נזיר והיינו דאמרינן בסמוך בשלא גלח ור"א הוא דאמר תגלחת מעכבא לי' בכל איסורי נזיר והא דרבא בגלות לרבנן הוא דלא מעכב באיסור שבועה. א"ר אשי שבוע' נזירות קא רמית מי גרם לשניי' שלא תחול הראשונ' וכו' זה הלשון תמוה ענין תירץ זה אצל קושיא זו האחרונ' דהא מכל מקום כבר עבר כל ענין נזירותו והותר בכל איסוריו וא"ה נשאל עליו אבל כך פי' שכבר אמרנו דהא דשתי נזירות איתא אפי' באותו היום שהמנין ההוא כיון דאפשר בשאל דאף הוא גם לנזירות בתרייתא כמו קמייתא והרי הוא כאלו מונה אותו לשניי' וכאלו הנזירות בראשונה קיימת והי' מניינו לשניי' הוא נידון דהא כתיבי חיילי אהדדי וכ"נ מפירוש רש"י ז"ל דוק ותשכח. אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה וכו' אבל כפתוהו על העמוד לא מיתשיל כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור דהא קרינא ביה ונקלה אחיך לעיניך ולא היא דהתם רץ הכא לא רץ וק"ל אמימר היכי מדמי להוי"ל דאיהו ס"ל דשמואל או רץ קאמר ותלמודא דחי ורץ דוקא א"נ דאמימר סבר דפט רא דהתם משום קלון הכפיתה והמרוצה שגם הכפיתה מעיקר הקלון הלכך נהי דלא מיפטר ממלקות בכפיתה לחודה דינא הוא דכיון דנקלה בכפיתה שלא יהא עוד נשאל עליה דהא קרינא ביה ונקלה אחיך קצת ובש"ס דחי דליכא לאיפלוגי בין הא לההיא א"נ דעיקר קלון דהתם המרוצה היא והכפיתה טפיל' בעלמא או בהכשר קלון כנ"ל ודעת כל הפוסקים ז"ל דכיון דבלשון ולא היא אמרה ש"ס דליתא לדאמימר בהא ואפי' כפתוהו על העמוד נשאל עליה כיון דלא רץ:
3 אמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו וכו'. שמוע' זו יש בה שינוי גירסאות ושינוי פירושים אבל הגירסא המחוורת והפירוש המחוור היא גירסת רש"י ז"ל ופירש ועליו הסכימו רוב גדולי המפרשים ז"ל וגם רבותינו התוס' ז"ל וכך היא הגירסא אמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו וכו' אם אוכל ככר זו אכל את הראשונ' בשוגג ואת השניי' במזיד פטור אכל את הראשו' במזיד והשניי' בשוגג חייב שתיהם בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכלי' לאיסוריה חייב אכלי' לאיסוריה והדר אכלי' לתנאיה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכו' לא אוכל זו אם לא אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור זו בשגגת עצמה וזדון חברת' וזו בשגגת עצמה וזדון חברת' חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניי' מחייב אראשונ' באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכו'. והנני מקדי' כללי הלכ' זו כדי שתבא פשוט' לפנינו והם ג' כללים הכלל הא' הראשונ' ושניי' האמור' כאן לככר של תנאי קורא א' ולככר של איסור קורא שניי' מפני שהככר של תנאי היא סבה א' לאיסור זה ובאכילתה תלוי איסור הב' שהיא של איסור וכדבעינן לפרושי בסמוך בס"ד. הכלל הב' שהוא עיקר ההלכ' הוא שכל המיובים האמורים כאן בין לקרבן ובין למלקות תלויין באכילת ככר של תנאי שהיא נקראת ראשונ' שאם אכלה במזיד שאמרנו דהיינו במתכוין וזכרון שבועתו אז חייב על ככר של איסור או קרבן כשאכלה בשוגג גמור כדינה או מלקות אם אכלה במזיד גמור ובהתראה כראוי ואם אכל' בשוגג דהיינו שכחה שלא הי' זכור שבועתו הרי הוא פטור ומותר על השניי' לגמרי וטעמא דמלתא משום דבעינן האדם בשבוע' פרט לאנוס וכיון דלאכילת האיסור תלוי בשל תנאי נמצא חלות השבוע' תלוי באכילת התנאי ואף ואם באכילתה זכור שבועתו הו"ל האדם בשבוע' וחלה עליו חיוב שבוע' ואם הוא שכוח באות' שעה הוי אנוס דלא קרינן לי' האדם בשבוע' ולפיכך כל שהכא שונה שוגג ואנו אומרים כי הוא פטור פירוש פטור ומותר וכדתנן נדרי שגגות ושגגת שבועות מותרות הכלל הג' דלעולם אינו חייב מלקות אלא בששתיהן במזיד ובהתרא' ושתהא ההתרא' בשניי' דהיא אכילת איסור דסוף סוף עליה הוא לוקה ולכך הוא פטור ממלקות לר"ל כשאכל את שניי' בראשונ' אף במזיד לפי שעליה צריך התרא' והיא התראת ספק שאין בה איסור אלא באכילת תנאי אבל כשהשניי' אכל באחרונ' במזיד והתרא' חייב מלקות אף לר"ל דהא התראת ודאי זה דין המלקות אבל כשהחיוב הוא חיוב קרבן כגון שהא' במזיד דהיינו מתכוין והב' בשוגג גמור רש"י ז"ל סובר דלכ"ע אינו חייב קרבן על הב' אלא כשאכל' באחרונ' שכבר הית' אסור' עליו אבל אכלה בתחל' אין עליו קרבן דהא כי אכלה עדיין לא הית' אסור' ואע"פ שכשאכל אחר כך את הראשונ' דהיינו ככר שלתנאי חזר' הב' שאכל בתחל' אסור' למפרע אינו מתחייב עליה קרבן למפרע וטעמא דבכולהו קרבנות כתיב ועשה אחת מכל מצות י"י אשר לא תעשנה שבשעת עשיית החיוב הויה בלא תעשינה וכן דעת רבותינו ז"ל אלא שאנו צריכים ליזהר שיש בקצת פירושי רש"י ז"ל כעין טעות סופרים בתחלת ההלכ' שסותר כל מה שחוזר ומפרש בהלכ' בענין והוא שכתוב שם דכל שאכל התנאי במזיד בין שאכל ככר האסור בתחל' או בסוף חלה עליו שבוע' להתחייב קרבן על השניי' ובלבד שתהא בשוגג או להתחייב עליה מלקות ובלבד שתהא בה התרא' והלשון הזה סותר מה שפירש הוא ז"ל אחרי כן בחיוב הקרבן וכבר חקרנו אחר פירושים מדוייקים ואין בהם הלשון הזה וט"ס הוא שבלבל כל הפירושים שנעתקו ממנו ויש לדחוק ולהלום אותו שאין הכלל הזה אלא ללמד עיקר חלות החיוב שתלוי באכילת התנאי בין שהוא בתחל' או בסוף אבל לא החיוב ממש דהא לענין המלקות לר"י בעי אכילת התנאי ראשונ' וה"ה דבעינן נמי לעניי הקרבן שתהא של תנאי ראשונ'. מעתה נחזור להלכ' והיא פשוט' לפנינו אכל הא' דהיינו של תנאי בשוגג דהיינו שכחת שבוע' וזה הב' של איסור במזיד גמור פטור ומותר ראשונ' במתכוין ושניי' בשוגג גמור חייב קרבן וכשאכל את הראשונ הזאת ראשונ' ממש לפירוש רש"י ז"ל שתיהן בשוגג פטור ומותר ולא הי' צריך לאומרה דהא אף כשהראשונ' לבדה שוגג פטור ומותר אלא דבעי למינקט כולהו אנפי שתיהן במזיד אכלי' לתנאיה בתחל' חייב לדברי הכל על השניי' מלקות ודאי דהא התראת ודאי היא אכלי' לאיסורי' בתחל' בפלוגתא דר"ל ור"י דהא ק"ל דהתראת ספק שמה התרא' וחייב. בבא תנינא דרבא לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו נמצא שכל א' מהן עשויה עליה כאיסור לעצמ' מחמת תנאי חברתה ויש בה תנאי ויש בה איסור הלכך כשאכל כל א' מהם בזדון עצמה שהי' יודע שהית' אסור' עליו ובשגגת חברת' שלא הי' זכור באכילתה שהית' תנאי לחברת' כי לא הי' זכור מה שאסר חברת' עליו באכיל' של זו הרי הוא פטור ומותר על שתיהן דהא אכילת התנאי של כל א' מהם הי' בשוגג ושכח' ואם הי' הדבר בהפך שאכל כל אחד מהם בשגגת איסור עצמה אבל בזדון חברת' שהי' זכור באכילת' כי חברת' נאסרת באכילת' הרי הוא חייב קרבן שהרי הית' ראשונ' במזיד ושניי' בשוגג אלא שפירוש רש"י ז"ל אינו חייב קרבן אלא על האחרונ' לפי שאכל' אחר אכילת תנאו דלפום פשוטה של הלכ' אף על הא' חייב אבל יאמר רש"י ז"ל שסתם רבא דבריו בזה משום דהא פשיטא דהא בעייא אשר לא תעשנה. אבל קצת רבותינו הראשונים וגם מן האחרונים ז"ל היו תופסין בזה הלכ' כפשוט' מדלא פריש ליה ש"ס לקרבן לד"ה דחיובא בדאכלי' לתנאיה מעיקרא והדר אכלי' לאיסורי' וכדפריש לענין מלקות למחלוקת ר"ל ור"י וסברין לומר דאע"ג דאכיל לאיסורי' מעיקרא כי הדר אכלי' לתנאיה במזיד חזרה אכילת ככר של איסור באיסור גמור למפרע וקרינא ביה אשר לא תעשנה ואין דעתי מכרעת בזה אלא שנסמוך על דברי רבותינו ז"ל שהכריעו כרש"י ז"ל עד יבא מורה צדק:
4 אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' פי' דלכל שבועה שהיא תלויה בתנאי ושאינו זכור שבועתו בשעת קיום התנאי דלא חייל שבועה אאיסורו ומותר בה לגמרי ומשום דהא עיקר חידושו של דבר בכולה מימרא דילי' נקט רב מרי סתם אף אנן נמי תנינא כלימר תנינא כדרבא. ה"ג קונם שאני אוכל ושאני שות' ושכח ואכל ושתה מותר ול"ג פטור ואי גרסי' לי' פטור ומותר בעי לומר דע"כ ה"ק קונם ככר זה עלי או דבר פלוני עלי אם אני אוכל או שותה דאי קונם מה שאני אוכל או שותה קאמר כששכח יאכל ושתה למה יהא מותר דהא היינו כל שגגת קונמות שבעולם ובשבוע' נמי אם נשבע שלא יאכל ולא ישתה ושכח ואכל ושתה חייב קרבן והיינו קרבן דשגגת קרבן דלהבא אע"כ כדאמרן דשאני אוכל ושאני שותה תנאי הוא למקומ' וקתני שאם שכח שבועתו ועבר על תנאו בשגגת שבועתו כלומר שלא היה זכור ממנ' מה שהוא פטור ומותר וכדקתני רישא דההיא מתני' ד' נדרים התירו חכמים ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרי' כך שבועות שגגות מותרות כלומר דאפילו בשבוע' דחמיר' הדבר כן. ובשלמא שבועת שגגות דלשעבר היינו אכלתי מותרות בשכחת אכילתו כדרב הונא ורב אסי אלא שבועת שגגות דלא אוכל ה"ד כך הגירסא בספרים וה"פ דליכא לפרושי קונם מה שאני אוכל ולא דכוותה שבוע' שלא אוכל שאם שכח ואכל שיהא פטור ומותר וכדפי' לעיל אע"כ קונם אם אני אוכל קתני ודכוותה בשבועה שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אני אוכל זו או שותה היום ושכח אותו יום ואכל או שתה וקתני שהוא מותר כדברו וכדרבא ש"מ ורבא דיוקא דמתני' קמ"ל. עיפא תני שבועות ביה רבא פגע ביה אבימי אחוה וכו' עד השתבשת הרי יצאה שבועה מפיו לשקר פי' דעיפא שמע בב"ה דשתי שבועות שוות פטור על האחרונ' שכבר מושבע בה משום ראשונה והם אמרוה בשבוע' דלהבא והוא סבור שהדין כן אף בשבוע' משעבר להכי א"ל אינו חייב אלא אחת ומיהו א' דמחייב מיירי בשגגת קרבן דאי לא לא הוה מיפטר אלא דסבור שלא אכל כלל דאי לא אלא דסבור שלא אכל כלל הוה מיפטר מדרב כהנא ורב אסי א"ו בשגגת קרבן סבור שאינו חייב עלי' קרבן כדלעיל דף כ"ו שכך השיב ר"נ לרבא. א"ל השתבשת כלומר נשתבשת מעצמך שלא הבנת דברי רבותיך שהרי יצתה שבוע' מפיו לשקר דבשלמ' בשבוע' דלהבא שהוא בא לחייב עצמו לעשות או שלא לעשות אין שבוע' חלה על שבוע' שכבר נתחייב בראשונה בחיוב זה והב' שבועות שוא אבל כל שנשבע לשעבר שחיובו לפי שהוא מוציא שקר מפיו אפילו הן אלף חייב על כולם דהא באחרונ' הוציא שבוע' מפיו לשקר:
5 תשע ועשר מהו פי' שנשבע שלא יאכל ט' וחזר ונשבע שלא יאכלי' מהו א"ל חייב על כל או"א פי' דקסבר דכיון שמנין עשר גדול מתשע הרי שבוע' חלה על הי' שנשבע באחרונ' ולכך א"ל באידך דבסמוך דאי אמר י' וט' פטור על האחרונ' דט' בכלל י' א"ל השתבשת דכי אמר ט' והדר אמר י' וכי עשר הוא דלא מצי אכיל הא ט' מצי אכיל בתמיה הא ודאי כל שנשבע שלא יאכל מעט אינו יכול לאכול המרוב' וכי אשתבע בעשר ואח"כ בט' חייב על שתיהן דכי אשתבע הכי אשתבע בקמייתא על עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל וכדקא מפרש ואזיל ואומרים בתוס' דקמייתא דט' ועשר שפיר כדעיפא כגון שהיו עשר ככרות מונחות לפניו ונשבע שבוע' שלא אוכל ט' אלו דשרי בעשירית וכי הדר משתבע שלא יאכל כל הי' מגו דחיילא שבוע' אעשירית חיילא אט' בכולל ואפשר דבהא אישתבש עיפא שלא חלק בין אומר ט' סתם לאומר ט' אלו וא"ת והיכי לא פריש הכי ש"ס כדמפ' אביי באידך ומנין דמשכחת להא דעיפא וי"ל דהתם הוא דאשמועינן אביי חידוש רבא כדבעי לפרושי עלה אבל בהא פשיטא דכי אמר אלו משכחת לה:
6 עשר ותשע מהו וכו' עד י' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל פי' בניחותא כדכתיב לעיל וא"ת ומ"ש שבועה שלא אוכל ככר זו שאסר עצמו בכל כזית ממנה הכא נמי כשאמר לא אוכל י' יהא אסור אפילו בא' מהן בכזית וי"ל דשאני הכא דנחית למנינא וקפידא בכוליה מנינא הוא וכן האומר שבועה שלא אוכל ככר אחת כיון דתפס מניינא אינו נאסר אלא באחת והאומר שבועה שלא אוכל עשר חייב באכילת כולם כל היכא דאיתנהו וכי ליתנהו חייב במה שאפשר לו וכן בנשבע לפרוע לחברו מנין ידוע וכדכתיבנא לעיל:
7 שבועה שלא אוכל תאנים וענבים פירוש שפירש שאסר עצמו בשניהם ממש ולא בא' מהם אליבא דר' יונתן או לר' יאשיה אפילו בנשבע סתם דלא משמע אלא שניהם דוקא וחזר ונשבע שלא אוכל תאנים ואכל תאנים פי' בשוגג גמור ודקאמר והפריש קרבן פירוש על שבועת דתאנים וחזר ואכל ענבים לחודייהו הו"ל ענבים אלו חצי שיעור פי' והפרשת קרבן חילקה בין תאנים לענבים: