ריטב"א על שבועות כ״ה

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

מקור שבועות כ״ה
1 בְּחַטָּאת קָאָמְרִינַן.
2 רָבִינָא אָמַר: כִּי קָתָנֵי, מִידֵּי דְּחָיֵיל אַמִּידֵּי דְּבַר אֲכִילָה הוּא; שְׁבוּעָה דְּחָיְילָא אַמִּידֵּי דְּלָאו בַּר אֲכִילָה הוּא, לָא קָתָנֵי.
3 וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ – דְּחָיֵיל נָמֵי אַעֵצִים וַאֲבָנִים!
4 אֶלָּא כִּי קָתָנֵי, מִידֵּי דְּחָיֵיל אַמִּידֵּי דְּאִית בֵּהּ מְשָׁשָׁא; שְׁבוּעָה דְּחָיְילָא אַמִּידֵּי דְּלֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא, כְּגוֹן ״שֶׁאִישַׁן״ וְ״שֶׁלֹּא אִישַׁן״ – לָא קָתָנֵי.
5 מַתְנִי׳ אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ.
6 כֵּיצַד? אָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי״ וְ״שֶׁלֹּא אֶתֵּן״; ״שֶׁנָּתַתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא נָתַתִּי״;
7 ״שֶׁאִישַׁן״ וְ״שֶׁלֹּא אִישַׁן״; ״שֶׁיָּשַׁנְתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי״; ״שֶׁאֶזְרוֹק צְרוֹר לַיָּם״ וְ״שֶׁלֹּא אֶזְרוֹק״; ״שֶׁזָּרַקְתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא זָרַקְתִּי״.
8 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״.
9 אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה; דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן?
10 אָמַר לוֹ: מֵרִיבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ: אִם רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ!
11 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. חוֹמֶר בַּנְּדָרִים – שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל דְּבַר מִצְוָה כִּדְבַר הָרְשׁוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשְּׁבוּעוֹת.
12 חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת – שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים.
13 כֵּיצַד? אָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לִפְלוֹנִי״ וְ״שֶׁלֹּא אֶתֵּן״. מַאי ״אֶתֵּן״? אִילֵּימָא צְדָקָה לְעָנִי, מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא – שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ״!
14 אֶלָּא מַתָּנָה לְעָשִׁיר.
15 ״שֶׁאִישַׁן״ וְ״שֶׁלֹּא אִישַׁן״ – אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ – מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר!
16 הָתָם דְּאָמַר ״שְׁלֹשָׁה״, הָכָא דְּלָא אָמַר ״שְׁלֹשָׁה״.
17 ״שֶׁאֶזְרוֹק צְרוֹר לַיָּם״ וְ״שֶׁלֹּא אֶזְרוֹק״. אִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁזָּרַק פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם״ וְ״שֶׁלֹּא זָרַק״, רַב אָמַר חַיָּיב, וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר.
18 רַב אָמַר חַיָּיב – אִיתֵיהּ בְּלָאו וְהֵן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר – לֵיתֵיהּ בִּלְהַבָּא.
19 לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא קָא מִיפַּלְגִי? דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן?
20 אָמַר לוֹ: מֵרִיבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ: אִם רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ!
21 רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל?
22 אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; הַשְׁתָּא מִילְּתָא דְּאִיתַהּ בִּלְהַבָּא לָא מְחַיַּיב עֲלַהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְשֶׁעָבַר, מִילְּתָא דְּלֵיתַהּ בִּלְהַבָּא מִיבַּעְיָא?!
23 כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. רַב – כְּרַבִּי עֲקִיבָא; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד כָּאן לָא מְחַיֵּיב רַבִּי עֲקִיבָא הָתָם לְשֶׁעָבַר, אֶלָּא מִלְּתָא דְּאִיתַהּ בִּלְהַבָּא – מְחַיֵּיב רַבִּי עֲקִיבָא לְשֶׁעָבַר; אֲבָל מִידֵּי דְּלֵיתֵיהּ בִּלְהַבָּא – לָא.
24 לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא
25 דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל – פָּטוּר. לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּים – פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַּדִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא; דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: וּמָה אִם הָרְשׁוּת, שֶׁאֵינוֹ מוּשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי – הֲרֵי הוּא חַיָּיב עָלֶיהָ; מִצְוָה, שֶׁמּוּשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב עָלֶיהָ?
26 אָמְרוּ לוֹ: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת – שֶׁכֵּן עָשָׂה בָּהּ לָאו כְּהֵן; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה – שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בָּהּ לָאו כְּהֵן?!
27 נֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבָּנַן?
28 אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; הַשְׁתָּא לָאו וָהֵן לָא בָּעֵי, לְהַבָּא וּלְשֶׁעָבַר בָּעֵי?!
29 כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן. שְׁמוּאֵל – כְּרַבָּנַן; וְרַב – כִּי לָא מְחַיְּיבִי רַבָּנַן בְּלָאו וָהֵן, דִּכְתִיב ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ בְּהֶדְיָא; אֲבָל לְהַבָּא וּלְשֶׁעָבַר, דְּמֵרִיבּוּיָא דִּקְרָאֵי אָתוּ – מְחַיְּיבִי.
30 מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: ״לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם״ וְ״לֹא הִנַּחְתִּי תְּפִילִּין הַיּוֹם״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. בִּשְׁלָמָא ״לֹא אָכַלְתִּי״ – אִיתֵיהּ בְּ״לֹא אוֹכַל״; אֶלָּא ״לֹא הִנַּחְתִּי״ – מִי אִיתֵיהּ בְּ״לֹא אַנִּיחַ״?!
31 הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ – לִצְדָדִין קָתָנֵי: ״לֹא אָכַלְתִּי״ – לְקׇרְבָּן, ״לֹא הִנַּחְתִּי״ – לְמַלְקוֹת.
32 מֵתִיב רָבָא: אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם – וְאָמַר עַל עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב. וְאָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁנִּיכָּר לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. טַעְמָא דְּנִיכָּר; הָא לֹא נִיכָּר – עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. וְאַמַּאי? הָא אֵינוֹ בִּ״יהֵא שֶׁל זָהָב״!
33 הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: נִיכָּר – עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, לֹא נִיכָּר – עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר.
34 אָמַר אַבָּיֵי: וּמוֹדֶה רַב בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שְׁבוּעָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת״, וְאִשְׁתְּכַח דְּלָא יְדַע לֵיהּ – דְּפָטוּר, הוֹאִיל וְלֵיתֵיהּ בִּכְלַל ״שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת״.
35 ״יָדַעְתִּי״ וְ״לֹא יָדַעְתִּי״ – מַחְלוֹקֶת. ״הֵעַדְתִּי״ וְ״לֹא הֵעַדְתִּי״ – מַחְלוֹקֶת.
36 בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: מִילְּתָא דְּלֵיתֵיהּ בִּלְהַבָּא לָא מְחַיֵּיב עֲלֵיהּ לְשֶׁעָבַר; לְהָכִי אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לִשְׁבוּעַת עֵדוּת מִכְּלַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. אֶלָּא לְרַב, לְמַאי הִלְכְתָא אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא?
37 אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי: לְאִיחַיּוֹבֵי עֲלַיהּ תַּרְתֵּי.
38 אֲמַר לְהוּ: תַּרְתֵּי לָא מָצִיתוּ אָמְרִיתוּ, דְּתַנְיָא: לְאַחַת מֵאֵלֶּה – לְאַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ שְׁתַּיִם!
39 וּלְאַבָּיֵי, לְמַאי הִלְכְתָא אַפְּקָיהּ רַחֲמָנָא?
40 לְכִדְתַנְיָא: בְּכוּלָּן נֶאֱמַר ״וְנֶעֱלַם״, וְכָאן לֹא נֶאֱמַר ״וְנֶעְלַם״; לְחַיֵּיב עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג.
41 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְאַבָּיֵי: אֵימָא בְּמֵזִיד מִיחַיַּיב חֲדָא, בְּשׁוֹגֵג מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי!
42 אֲמַר לְהוּ: לָאו הַיְינוּ דַּאֲמַרִי – ״לְאַחַת״, אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ שְׁתַּיִם; וְאִי בְּמֵזִיד, מִי אִיכָּא תַּרְתֵּי?
43 רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם דְּהָוֵה דָּבָר שֶׁבַּכְּלָל וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ – אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא חִידּוּשׁוֹ בִּלְבַד.
44 מִכְּלַל דְּאַבָּיֵי סָבַר: אִיתַהּ לִשְׁבוּעָה בָּעוֹלָם?!
45 וְהָאָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה רַב בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שְׁבוּעָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לָךְ עֵדוּת״, וְאִשְׁתְּכַח דְּלָא יְדַע לֵיהּ – דְּפָטוּר, הוֹאִיל וְלֵיתֵיהּ בְּאֵינִי יוֹדֵעַ לָךְ עֵדוּת!
46 הֲדַר בֵּיהּ אַבָּיֵי מֵהַהִיא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא:
פירוש ריטב"א על שבועות כ״ה
1 בחטאות קאמרינן הכי יכול לתרוצי לעיל כי אמרינן מידי דאית ביה שאלה לא קתני דפרכינן והרי הקדש דלימא ליה בחטאות קאמרינן וכן באידך דרבינא דבסמוך כדפרכינן ליה והרי הקדש אלא דלא ניחא ליה לתרוצי הכי כיון דאית להו תירוצא אחרינא ותדע דאוקמתא דלעיל דאמרינן דלא קתני מידי דאית ביה שאלה דפריך ליה והרי הקדש כלומר דאית ביה שאלה כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש יכול היה לתרוצי דמיירי בהקדש שבא כבר ליד כהן דהכי סתמא דמלתא כיון שבא לידי נותר ואמרינן בערכין דבהקדש שבא ליד כהן ליכא שאלה אלא דכיון דאית ליה תירוצא אחרינא לא חש לתרוציה וכן דרך הש"ס במקומות הרבה ותו לא מידי:
2 הא דתנן שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועה איכא למידק כגון בפ"ק דנדרים חומר בנדרים כיצד סוכה שאני יושב תפילין שאני לובש בנדרים אסור בשבועות מותר והוינן בה מ"ש נדר דכתיב כי ידור וגו' שבוע' נמי כתיב בה לי"י לא יחל ואסקה לרבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ופירוש רש"י ז"ל דאם אמר ישיבת סוכה עלי הרי הוא אסור בה מדין שבועה וכי קתני שאין נשבעין כשאמר בלשון שבועה שלא אשב בסוכה וא"ת היכי קתני הכא משא"כ בשבועה וי"ל דה"פ דאלו הנדרים חלים בדבר מצוה באותו לשון שחלים על דבר הרשות משא"כ בשבועה שאינה חלה על דבר מצוה בלשון שחלה על דבר הרשות ומיהו אין פירוש רש"י ז"ל מחוור שם דהתם הכי פירושו דל"ד נדר לשבועה דנדר סוכה אמר ישיבת סוכה עלי והוי איסור חפצא ואין מאכילין דבר האסור לו ואלו שבועה הוא בחיוב גברא ולפיכך אינה חלה שכבר נשבע לקיימה בחיוב גברא וכדברירנא התם בס"ד:
3 אלא מתנה לעשיר ה"ה דמצי לאוקימה בעני במתנה מרובה אלא דניחא ליה לאוקומיה בסתם נתינה שהיא שוה פרוטה וא"ת היכי חיילא שבועה שאתן דהא אמרינן בגיטין דנתינה בע"כ לא הוייה נתינה וא"כ נשבע זה ע"ד שאין בידו וי"ל שאין במשמע לשון שאתן בשבועת ביטוי אלא שיעשה מה שבידו או שיניחנו לפניו או שיזרקנו לידו או לרשותו לפניו ואם לא רצה לקבל הרי הוא פטור:
4 והאר"י וכו' פי' דקס"ד דמתני' בנשבע שלא ישן סתם משמעותו לעולם. מלקין אותו ויישן לאלתר פי' מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לכשירצה כמ"ש במקומות אחרים. הכא לאלתר יש שפי' כן בפי' ויש לפרש דסתם שלא אישן כיון דלעולם הוי שבועת שוא מסתמא לא נשבע אלא מה שבידו ולאלתר ל"ד אלא תוך ג' ימים. רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתא בלהבא פי' תלמודא מפרש השתא מאי דקאי אמסקנא והדר שקיל וטרי עלה לברורא ויש כיוצא בזה בתלמוד והיינו דאמרינן נימא רב ושמואל וכו' והוי יודע דכל מאי דבעינן לאו והן או להבא ולשעבר אינו אלא לענין קרבן והכי מפורש בשמעתין דאמרינן אכלתי ולא אכלתי לקרבן לא הנחתי תפילין למלקות:
5 מי איתיה בלא אניח פי' דאפי' תימ' בכולל לומר שבועה שלא אניח כלום על ראשי וכנשבע שלא לאכול מצה וכדברי הירושלמי מ"מ ליתיה בלא אניח תפילין בפרט כ"ש לדברי יש מי שפירוש דהירושלמי ההוא אינו אלא לאיסור ולא לקרבן דהכא בקרבן איירינן. ואמר עולא וכו' בלאו דעולא הו"מ למותיב מגופא דמתני' הידוע לאדם או שאין ידוע אלא דניחא ליה לאיתויי דעולא כיון דהכי קושטא דמלתא כדעולא:
6 לא ניכר עובר משום שבועת שקר פי' ולא נ"מ אלא להתראה:
7 אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאיני יודע לך עדות ואישתכח דלא ידע דפטור פירוש דפטור מקרבן דהא ליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות פי' דכשאיני יודע לך עדות אין בו קרבן שבועת ביטוי כלל אלא קרבן שבועת העדו' כשהוא כפירה בב"ד ומפי התובע ובראויין להעיד ואשמועי' אביי תרתי חדא דליתי' בשבוע' ביטוי לעולם ואפי' כשאין בו משום שבועת העדות ואידך אשמועי' כיון דליתי' בשבועת ביטוי אע"ג דאיתי' בקרבן שבועת העדות לא חשיב דאיתיה בלאו והן:
8 ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת רב ושמואל פי' דלרב חייב דהא איתנהו בלאו והן ולשמואל פטור מקרבן דהא ליתי' בלהבא שאינו באדע ולא אדע שהרי אין הדבר בידו שידע לו עדות או שלא ידע לו עדות כי פעמים ידע לו עדות בלא מתכוין וליתנהו באעיד ולא אעיד דהא הו"ל נשבע לקיים את המצוה או נשבע לבטל את המצוה דהא מצוה להגיד ואם לא יגיד ונשא עונו. אמאי אפקיה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי פי' תיפוק ליה דמחייב משום שבועת ביטוי ואפי' חוץ לב"ד שהרי קרבן עול' ויור' שבשניה' שוה הוא וא"ת ודלמ' אפקי' כדי שלא יתחיי' אלא בראוין להעיד וכשכפר בב"ד ושישמע מפי התובע ושא' הלכותיו וי"ל דכרא אמי אדרב' אמאי מיקל עלי' ועי"ל שאם אין כאן אלא כדי להקל משבועת ביטוי לא כתבה באנפי נפשה אלא דליכתוב שום מיעוטא בפרשת שבועת ביטוי גופה דלא לחייב בשבועת העדות אלא בהני אנפי דאמרן ומהדרינן דלהחמיר בא לחייב על מזיד. רבא אמר משום דהוי דבר שהיה בכלל פי' רבא בא לחלוק על הא דאביי דאמר אין אתה מחייב שתים דמשמע דדוקא שתים אי אתה מחייבו אבל אחת אתה מחייבו לעולם שאם יש בה הלכות שבועת העדות יתחייב מדין שבועת העדות ואפילו במזיד וא"ל יתחייב בשוגג מיהת מדין שבועת ביטוי ורבא אתא לומר דלא מחייב בה כלל משום שבועת ביטוי משום דהוי דבר שהיה בכלל וכו' וזו היא המדה שאנו אומרים כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש וכאן לא החזירו. והלכתא כרבא ודעת הרמב"ן ז"ל דדוקא בראויין להעיד שאלו יצאו מן הכלל אבל שאינן ראויין להעיד לא יצאו לדין שבועת העדות כלל ועדיין הם בדינם דשבועת ביטוי וטעמא דמסתבר הוא אבל סוגיין קשיא קצת דלא מפליגא במילתא כלל. מכלל דאביי סבר וכו' פי' דמכלל דברי רבא שהשיב על אביי משמע דאביי סבר דפעמים שאתה מחייבו אחת על שבועת ביטוי: