ריטב"א על שבועות י״ז

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות ט״ז ע״ב ריטב"א על שבועות י״ח ע״א »

1 אוֹ דִלְמָא, בִּפְנִים גְּמִירִי שְׁהִיָּיה – לָא שְׁנָא לְקׇרְבָּן וְלָא שְׁנָא לְמַלְקוּת? תֵּיקוּ.

2 בָּעֵי רָבָא: תָּלָה עַצְמוֹ בַּאֲוִיר עֲזָרָה, מַהוּ? כִּי גְּמִירִי שְׁהִיָּיה – שְׁהִיָּיה דְּבַת הִשְׁתַּחֲוָאָה, דְּלָאו בַּת הִשְׁתַּחֲוָאָה לָא גְּמִירִי; אוֹ דִּלְמָא, בִּפְנִים שְׁהִיָּיה גְּמִירִי – לָא שְׁנָא דְּבַת הִשְׁתַּחֲוָאָה וְלָא שְׁנָא דְּלָאו בַּת הִשְׁתַּחֲוָאָה? תֵּיקוּ.

3 בָּעֵי רַב אָשֵׁי: טִימֵּא עַצְמוֹ בְּמֵזִיד, מַהוּ? בְּאוֹנֶס גְּמִירִי שְׁהִיָּיה, בְּמֵזִיד לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה; אוֹ דִּלְמָא, בִּפְנִים גְּמִירִי שְׁהִיָּיה – לָא שְׁנָא בְּאוֹנֶס וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד? תֵּיקוּ.

4 בָּעֵי רַב אָשֵׁי: נָזִיר בְּקֶבֶר, בָּעֵי שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ? בִּפְנִים גְּמִירִי שְׁהִיָּיה, בַּחוּץ לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה; אוֹ דִלְמָא, בְּאוֹנֶס גְּמִירִי שְׁהִיָּיה – לָא שְׁנָא בִּפְנִים וְלָא שְׁנָא בַּחוּץ? תֵּיקוּ.

5 בָּא לוֹ בַּאֲרוּכָּה חַיָּיב, בִּקְצָרָה פָּטוּר וְכוּ׳. אָמַר רָבָא: קְצָרָה שֶׁאָמְרוּ – אֲפִילּוּ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל, וַאֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.

6 בָּעֵי רָבָא: שְׁהִיּוֹת מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ? וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּידֵיהּ! הָתָם בִּדְלָא שְׁהָה.

7 בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: בָּא לוֹ בַּאֲרוּכָּה שִׁיעוּר קְצָרָה, מַהוּ? שִׁיעוּר גְּמִירִי – וְכִי בָּא לוֹ בַּאֲרוּכָּה שִׁיעוּר קְצָרָה פָּטוּר, אוֹ דִּלְמָא דַּוְקָא גְּמִירִי: בַּאֲרוּכָּה – חַיָּיב, בִּקְצָרָה – פָּטוּר? אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִתְּנָה אֲרוּכָּה לְהִדָּחוֹת אֶצְלוֹ.

8 מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא, אֶלָּא דְּקַיְימָא לַן: טָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ – בְּמִיתָה; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּלָא שְׁהָה – הֵיכִי עָבֵיד עֲבוֹדָה? אִי דִּשְׁהָה – בַּר כָּרֵת הוּא!

9 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שִׁיעוּרָא גְּמִירִי – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּאָנֵיס נַפְשֵׁיהּ בִּקְצָרָה וְעָבֵד עֲבוֹדָה.

10 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא גְּמִירִי, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

11 אָמַר אַבָּיֵי: מַאי קוּשְׁיָא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁבָּא בִּקְצָרָה וְהִפֵּךְ בְּצִינּוֹרָא, וְכִדְרַב הוּנָא – דְּאָמַר רַב הוּנָא: זָר שֶׁהִפֵּךְ בְּצִינּוֹרָא, חַיָּיב מִיתָה.

12 גּוּפָא – אָמַר רַב הוּנָא: זָר שֶׁהִפֵּךְ בְּצִינּוֹרָא, חַיָּיב מִיתָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא הַפֵּךְ לַהּ לָא מִיעַכְּלִי – פְּשִׁיטָא! וְאִי דְּלָא הַפֵּךְ בְּהוּ נָמֵי מִיעַכְּלִי – מַאי קָא עָבֵיד?

13 לָא צְרִיכָא – דְּאִי לָא הַפֵּךְ בְּהוּ מִיעַכְּלִי בְּתַרְתֵּי שָׁעֵי, וְהַשְׁתָּא מִיעַכְּלִי בְּחַד שַׁעְתָּא; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּכֹל קָרוֹבֵי עֲבוֹדָה – עֲבוֹדָה הִיא.

14 אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בָּעֵינָא דְּאֵימָא מִילְּתָא, וּמִסְתְּפֵינָא מֵחַבְרַיָּא. הַנִּכְנָס לְבַיִת הַמְנוּגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו, וַאֲפִילּוּ כּוּלּוֹ חוּץ מֵחוֹטְמוֹ – טָהוֹר. דִּכְתִיב: ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״ – דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה.

15 וּמִסְתְּפֵינָא מֵחַבְרַיָּא – אִי הָכִי כּוּלּוֹ נָמֵי! אָמַר רָבָא: כּוּלּוֹ – לָא גָּרַע מִכֵּלִים שֶׁבְּבַיִת, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִטְמָא כׇּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת״.

16 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: גַּגִּין הַלָּלוּ – אֵין אוֹכְלִין שָׁם קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים; וְטָמֵא שֶׁנִּכְנָס דֶּרֶךְ גַּגִּין לַהֵיכָל – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה.

17 זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ וְכוּ׳. הֵיכָא קָאֵי דְּקָאָמַר ״זוֹ הִיא״? הָתָם קָאֵי – אֵין חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ,

18 וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

19 אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה, וּמְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה.

20 וְקָאָמַר: זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ; וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ? הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ.

21 אִיתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר רַב: חַיָּיב שְׁתַּיִם. וְכֵן אָמַר רָבָא, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֶׁבָּא, אָמַר רַב הוּנָא: חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא אַכְּנִיסָה וַחֲדָא אַפְּרִישָׁה.

22 הָוֵי בַּהּ רַבָּה: בְּמַאי? אִילֵימָא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ – וּבְמַאן? אִילֵּימָא בְּתַלְמִיד חָכָם – בִּשְׁלָמָא אַכְּנִיסָה לִיחַיַּיב, קָסָבַר יָכוֹלְנִי לִבְעוֹל; אֶלָּא אַפְּרִישָׁה אַמַּאי לִיחַיַּיב? מֵזִיד הוּא!

פירוש ריטב"א על שבועות י״ז

1 כתבו התוס' אית ספרים דגרסי תלה עצמו באויר עזרה אויר עזרה כעזרה דמי או לא וסלקא בתיקו ואיכא דק"ל היכי סלקא בתיקו דהא אמרי' בפ' אמ"ל הממונה א"ל אביי לרב יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה א"ל בהונות יוכיחו שהמצורע מכניס ידו לבהונות להזאה אלמא ביאה במקצת לא שמה ביאה וש"מ דפשיטא להו דאויר עזרה כעזרה דמי דאי לא היכי תפשוט מההיא דביאה במקצת לאו שמה ביאה דילמא שמה ביאה ושאני התם דהוי בהונות באויר עזרה לאו כעזרה דמי אלא ודאי כדאמרן ויש מתרצים דדילמא שאני בהונות דכיון דגופו עומד בקרקע בחוץ אף ידו שבפנים חשיבה כאלו היא בקרקע ממש דבתר גופו גרירא לענין זה וליתא דא"כ לא ילפינן מהתם דביאה במקצת לא שמה ביאה דדילמא שאני התם דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן לענין שבת: ומצאנו ג"א במקצת הספרים תלה עצמו באויר עזרה מהו מי אמרינן כי גמירי שהייה דבת השתחוא' דלאו בת השתחואה לא גמירי או דילמא בפנים שהייה גמירי ל"ש דבת השתחואה ול"ש דלאו בת השתחואה ובעיין אפילו בשהה תלוי כשיעור שהייה אם מחייב בה כיון דלא בת השתחואה ואילו בשלא שהה כשיעור שהייה פשיטא ולא חמירא הוא כעמידה בעזרה עצמה וזה פשוט ונראה שאף הגי' הראשונה יש לפרש כעין גי' זו אויר עזרה כעזרה דמי למאי דגמירי שהייה או לא כיון דלאו בת השתחואה היא כנ"ל:

2 בעי רב אשי וכו' בעי שהייה למלקות וכו' פי' אירעה לו טומא' בפנים במזי' בעי שהיי' כדי השתחואה אף לענין מלקו' או לא ולא מיירי בשידע בטומא' ונטמא במזיד דא"כ על שעת טומאתו הוא חייב דדיינינן כאלו הוא טמא ונכנס שם במזיד ותו לא שייך בה שהייה דהא מתרינן ביה שלא יטמא עצמו שם כדי שלא יטמא מקדש בשם שמתרין על הטמא שלא יכנס שם כדי שלא יטמא מקדש ודמייא להאי דאמרינן במסכת נזיר דבעי רבא נזיר בבית הקברו' בעי שהייה למלקות או לא ואמרינן היכי דמי אילימא שהיה עומד שם קודם שינזר ירוצה לקבל עליו נזירותו וא"ל לא תנזר למ"ל שהייה הכי נמי ל"ש ולא קמב"ל אלא שאירעה לו שם טומאה באונס וא"ל שיצא ולא רצה והתרו בו מי אמרינן דכל שלא יצא לאלתר בקצרה חייב למלקות א"ד דלא לקי עד שישהה שם שהייה דומיא דקרבן וא"ת ואי בעי שהייה היכי לקי למ"ד התראת ספק לא שמה התראה וי"ל דבעיין למ"ד שמה התראה ובעי לה רבא סתם משום דס"ל דהכי הלכתא ויש מי שפי' דלמ"ד לא שמה התראה נמי בעי לה ולא למלקות ממש אלא לדין מלקות כלומר לעבור עליו בלאו דלא יטמאו את מחניהם ונקט לשון סתום שכולל למלקות ממש ודין מלקות שלא להכניס עצמן במחלוק' וי"א דמשכח' לה מלקו' ממש ואפי' למ"ד לא שמה התראה למ"ד אפשר לצמצם כגון שיצמצמו עליו להתרות בו בסופה דפסוקא דפתחא בענין שאם יוצא מיד יוכל לצאת בקצרה ואם לא יצא מיד שוב לא יוכל לצאת בלא שהייה דכי קבל עליו התראה ולא יצא הוי התראת ודאי ויש שהיו רוצי' ללמד דהכא ודאי כל שאירע לו טומאה באונס ואח"כ התרו בו לצאת אע"פ ששהה כדי השתחואה אם לא שהה כדי יציאה והכנסה פשיטא דפטור דכיון שעל תחלת הטומאה לא מיחייב שהיתה באונס על השהייה לא מיחייב בפחות משיעור זה דבפחות משיעור זה חשבינן ליה כמו שיצא וחזר ונכנס ולא בפחות מכאן ומדמו לה למאי דתנן בסוף מכות גבי מי שהיה לבוש כלאי' וא"ל אל תלבש אל תלבש וכו' חייב על כל אחת ואחת שאפי' לדברי רב אשי שהחמיר יותר מכולם שאינו חייב אלא בששהה שיעור פשיטה ולבישה דאז חשיבי ליה כאלו פשט וחזר ולבש במזיד והתם ודאי בהכי מחייב דבכלאים לא גמירי שהייה כלל ולא גמר ממקדש ולא מנזיר דל"ד להו כלל והכי מבע"ל אי בעי שיעור שהייה יותר עד כדי יציאה או לא וכ"כ בתוס' שם אבל אין זה דעת רבינו ולא דעת רבו רבינו הגדול ז"ל שאין למדין לטומאה מכלאים כלל דהתם הוא דתלה רחמנא בלבישה ומשום לא תלבש שעטנז הוא דמתרי' ביה ובעינן ההוא שיעורא אבל ככא דשהייה גמירי או ביציאה דרך קצרה בלחוד ובדידיה מתרי' ביה:

3 בעא רב אשי טמא עצמו במזיד מהו לפי אותה גי' שגורסים או דלמא כל קרבן גמירי שהייה ל"ש באונס ל"ש ברצון ולפרשה בלשון אחרת דאיכא למידק על אותה גי' טובא האי טימא עצמו ובמזיד ה"ד דאי במזיד גמור בעבירה ככל מזיד דעלמא א"כ הו"ל זדון טומאה וזדון מקדש ובר מלקות הוא והיכי שייך בה לומר כל קרבן גמירי ותימא דאפילו נעלמה ממנו טומאתו אח"כ לאו בר קרבן הוא דהא לא שב מידיעתו הוא ואי האי מזיד אינו מזיד גמור לעבירה אלא בלשון זדון טומאה או זדון מקדש דאמרינן בכולהו פרקין כלומר שידע בטומאתו אבל שוגג היה לענין מקדש מאי מבע"ל אי לר"ע מיפטר פטר ואי לר"י דמחייב על העלם מקדש פשיטא דחייב משום קמיית' וי"ל דמיירי שהיה בתחלה בזדון טומאה והעלם מקדש ואח"כ הודיעוהו שהיה מקדש ומתוך הבהלה נעלמה ממנו טומאתו ואילו לר"י פשיטא דחייב משום קמייתא בלחוד וכי קמבע"ל אליבא דר"ע שפוטר בזדון טומאה והעלם מקדש מחייב משום בתרייתא דהוי בהעלם טומאה וזדון מקדש כדהוה מחייב בטומאה שאירעה בחוץ מי אמרינן דכי גמירי שהייה בטומאה שאירעה בחוץ ובפנים ה"מ באונס כלומר בטומאה שהיתה בתחילתה באונס אפילו בכי הא אבל במזיד כלומר שהיתה תחלתה במתכוין וידיעת טומאה לא גמירי ובלא שהייה מחייב קרבן או דלמא כל שחייבי לקרבן שהיתה שם העלם טומאה גמורי ביה ל"ש תחלתה באונס ול"ש תחלתה במזיד כי הא ולא איפשטא לכך פי' בה גדולי רבותינו ז"ל וזה הפי' המתחוור יותר לראשונים ז"ל ועדיין הוא דחוק קצת לשון במזיד וגם כי רוב מן השאלה חסר מן הספר לכך נראה יותר לפרש לפי גירסא זו דבעייא דרב אשי כפשוטא שטימא עצמו בזדון טומאה וזדון מקדש אלא שאחר כך שב מידיעתו ונתחרט על מעשיו ומתוך חרטה זו נעלמה ממנו טומאתו והיה שם אח"כ בלא שיעור שהייה וקמב"ל לרב אשי אי בעי שהייה לקרבן העלמה זו או לא מי אמרינן דכי גמירי שהייה במי שתחלת טומאתו באונס אבל זה שהיתה בתחלתו במזיד גמור בלא שהייה מחייב קרבן דהא בשעת החטא שב מידיעתו היה א"ד כל קרבן ואפי' בעין זה גמירי שהייה ולא אפשיטא כנ"ל וי"ס שגורסים א"ד כל בפנים גמירי שהייה ל"ש באונס ול"ש ברצון ומפרשי לה דרב אשי כשטימא עצמו במזיד גמור מתחלה ועד סוף קמבעיא ליה אם חייב מלקות בלא שהייה דמאי דבעי רבא מעיקרא היה בשנטמא בתחילה באונס וסופה בזדון ורב אשי מבע"ל את"ל דבדרב' יש שהייה למלקות אם דנין כן אף בזו שתחילתו רצון מי אמרינן דכי אמרינן שהייה למלקות ה"מ כשתחילתה באונס כבעייא דרבא א"ד כל בפנים גמירי שהייה ואף למלקות ואף כשהיתה ברצון מתחילתה ולא אפשיטא אבל אין פי' זה נכון דהא ודאי כל שתחילתו נטמא במזיד גמור על אותה שעה הוא מחויב מלקות בלא שום שהייה וכדפי' לעיל במימרא דרבא וכדמוכח ממה שאמרו במס' נדרים באידך בעיא דרב אשי גבי נזיר בקבר דבסמוך ואין לנו אלא הגי' הא' והפי' האחרון שכתבתי:

4 בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות פי' להכי מב"ל למלקות משום דקרבן לא שייך בה כלל שהרי אין דרכו בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא אינו בא על עון טומאה אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה וזה ברור והאי בעייא אוקימנא במסכת נזיר בנטמא באונס כגון שנכנס לבית הקברות בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא והתרו בו לצאת ולא יצא לאלתר דאילו כשנטמא לעצמו במזיד או שהיה שם טהור וקבל שם נזירות וא"ל לא תנזור פשיטא דלא בעי שהייה אבל השתא דנטמאה באונס בתחלתו וסופו במזיד מבע"ל אי בעי שהייה כדי השתחוואה למלקות או לא ואיכא למידק אפי' שהה שם כל היום כולו למה הוא לוקה שהרי אינו מוסיף עליו טומאה בשהייה זו על טומאתו שהיתה לו משעה א' באונס ואלו במס' שמחות תניא היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פי' לפי שאינו מוסיף טומאה פי' הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום א' וה"פ דכשפי' מטומאת מצוה שעסק ויצא קתני דלכתחילה הכל מודים שאין לו ליטמא לכתחילה לאחרי' בו ביום אבל בדיעבד שעבר ונטמא ר"ע היה פוטר שהרי לא הוסיף עליו שום טומאה במניינו ור"ט מחייב מפני שגם זה מוסיף טומאה כי כשפי' ממתו לא היה טמא כ"כ טומאה חמורה לטמא אחרים שהנוגע בו לא היה אלא א' לטומאה וכשחוזר ונוגע במת האחר והוא נוגע בו בחיבורין הנוגע בו הוא טמא טומאת זב כאלו נגע במת עצמו כי האדם בחיבורי המת דינו כמת להיות אבי אבות וכן טעם זה מפורש במסכת נזיר פ' שלשה מינין דקתני התם בברייתא נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל. ג"א להחלו במי שמחלל יצא זה שמחולל ועומד ופרכי' מהא דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא' ואפי' כולן בו ביום ופרקינן כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' דקמייתא בחיבורי אדם במת כי בעוד שהיה מתו על כתפו נתנו לו מת אחר וא"כ לא הוסיף טומאה על טומאתו כי גם בתחילתו ראוי היה לטמא אחרים טומאת זב ובתרייתא לאחר שפיר' שלא היה מחובר במת והוא חוזר ומטמא בחיבורין ומוסיף טומאה על טומאתו ולפיכך חייב ואתיא כר"ט דאילו לר"ע כל בו ביום אינו חייב בדיעבד כיון שלא סתר כלום ממניינו דלא חשיב ליה הא דחיבורין תוספת טומאה מ"מ קשיא לשמעתין שהרי אפילו לר"ט כל שבחבורין אינו חייב והכא שהוא עומד תמיד בקבר ולא פי' אינו מוסיף שום טומאה בשהייתו בו ביום וי"ל שלא פטרו לר"ט בההיא שהייה מתעסק במתו בחיבורין ובנושאי על כתיפו אלא בשלא היה אפשר לו ליטלו ממנו עד שנתנו לו מת אשר או בשלא הי"ל שהות ליטלן או שעדיין היה צריך להתעסק בו היה מוליכו לקברו כגון שהיה מת מצוה אבל כל שהיה יכול לסלקו מעליו ואינו מסלקו זה ודאי חייב לר' טרפון כי מה שהוא משההו עליו להיות הוא טמא בחבורין מוסיף הוא עליו טומאה הילכך גבי נזיר בקבר כיון שאם רנה פורש ולא היה טמא בחבורין והוא שוהה שם במזיד חשיב שמוסיף טומאה והכי מב"ל אי בעינא שהייה למלקות או הוא חייב בלא שיעור שהייה אם נתעכב שם ולא יצא ומ"מ בעיין לר"ט היא דאילו לר"ע לא מחייב כלל בו ביום ודוחק הוא לאוקמה כשהיה בין השמשות כמו שדחקו קצת מפרשים ז"ל אלא ודאי דסוגיין כר"ט וכן סוגיא דמס' נזיר ולמדנו מהם שהלכה כר"ט ואי ק"ל הא דאקשינן בגמ' במסכת נדה בפ' דם הנדה ודילמא כהן טמא הוא דעלמא כיון שהוא טמא יכול הוא יטמא עצמו פעם אחרת הא ל"ק דההיא בכהן כותי אוקימנא התם וכותיים סוברים דכל כהן טמא אינו מוזהר על הטומאה ואפי' למחר עד שיטהר ואפי' דר"ע לית להו אבל אנן כר"ט ס"ל דסוגיין כוותיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים פי' דאע"ג דבחבורין מותר יש לנו לחוש מפני החזרה שכבר פירוש ואע"פ שהחזרה מותרת בכ"מ שהכניסה מותרת כי צורך כניסה הוא מ"מ היה צריך לצאת בקצרה ושמא יהיה יוצא בארוכה או ישהה וא"ת והלא התירו ללכת לבית הקברות לדבר מצוה אפי' לצאת לקראת מלכים משום ארונות יש בהם פותח טפח וכדאמרינן בברכות פ' מי שמתו מדלגין היינו וכו' וכ"ש במצוה זו של תורה וכו' וי"ל התם לפי מנהגם שהיו מניחין בקבר פותח טפח אבל בקבר סתום טומאה בוקעת ועולה וטומאה דאורייתא הוא וכדברירנא בפ' המוכר פירות: משמו של הרמב"ן ז"ל:

5 ותיפשוט ליה מדידיה גי' רש"י ז"ל התם בדלא שהה ול"ג דילמא בדלא שהה א"ל היה נראה דכיון דאיהו מרי דמימרא היכי שייך לומר עלה דילמא וכי לא ידע הוא היכי אמרה ומיהו גם לגי' רש"י ז"ל קשה דאי בדלא שהה דוקא א"ל תפשוט דבדשהה חייב וי"ל דהכי אמרינן דאיהו מאי דפשיטא ליה נקט ובדלא שהה ודאי פטור ובדשהה תיבעי ולגי' הספרים שגורסי' דילמא התם בדלא שהה יש לפרש שהמימרא ההיא לא אמרה רב' מעצמו אלא בלשון שקבלה מרבותיו ואיהו נמי מספקא ליה דדילמא בדלא שהה אמרוה:

6 בעא מיניה אביי מרבה באלו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעורא גמירי וכו' וא"ת ותיפשוט מקצרה דאמרינן אפי' עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו פטור בדלא שהה מיהת ואעפ"י שיש בזה יותר משיעור ארוכה אלמא דוקא גמירי וי"ל דל"ד דלגבי קצרה כיון שפטורה מחמת עצמה דלא סגייא שלא נתירנו לצאת בקצרה ואין שם מקום אמר לצאת וליפרוש מן הטומאה כיון שנפטר נפטר ולא חלקו בין הלוך להלוך אבל ארוכה שיש לה מקום אחר דהיינו קצרה והיא מקום איסור דילמא לא חייבו בו אלא משום דעשאוהו כשיעור בינוני שלו בשהייה או אפשר דכל ארוכ' מקום איסור חשוב ולא דחאוהו כלל ואפילו במרוצה וכן נראה מפי' רש"י ז"ל שכתב לזמן שיעורא גמירי לחיוב כגון שהייה ויציאה קצרה א"נ ארוכה בלא שהייה ע"כ ומ"מ דאילו בפטורא פשיטא לן דלא גמירי בה שיעורא וכדאמר רבה לעיל ואחרים פי' דהיינו דא"ל רבה לא נתנה ארוכה להדחאת אצלו דודאי דדוקא גמירי כדאמרינן בקצרה ולפ"ז צריכין אנו לומר שלא שמע אביי ההיא דקצרה ולהכי מב"ל והא' הוא הנכון והא דנקט לישנא דלא ניתנה ארוכה לידחות אצלו איכא לאשמועינן כדפי' רש"י וז"ל ואפי' במרוצה חייב נמי וכ"ש בדרך קצרה דהיינו הלוך בינוני כדבעי איהו אלא דק"ל טמא ששמש במזיד במיתה היכי משכחת לה אע"ג דמתניתין היא משום דאיכא התם רב ששת דפוטר בטמא ששמש אלא דאיתותב בפ' הנשרפין נקטינן הכא בלישנא אלא דק"ל:

7 אי בדשהה בעבירה וזו בר כרת הוא פי' אפי' לא שמש וכיון דחייב כרת שהוא חמור יותר ממיתה ואפילו בדלא שמש למה לי לחייבו מיתה שהיא יותר קלה בששימש דאיכא תרתי שהייה ושמוש הק' ר"ת ז"ל מאי קושיא דלמא בדשהה וכגון שהיה שוגג אצל כרת שבטומאת מקדש ומזיד אצל עבודה דכרת ליכא מיתה איכא א"נ אפילו מזיד בשתיהם נ"מ אם לקה שהוא נפטר מכרת אביי יכול לתרץ כן אלא דנקט חד מתרי ג' טעמי ואין זה מספיק דמ"מ ר' זירא גופיה מה הוה ק"ל לכך י"ל דר' זירא משמע ליה דכיון דקתני ליה במתני' דאלו שבמיתה דדומיא דאידך כולהו דמני התם הוא דלית בהו חיוב כרת בשום צד כנ"ל:

8 אי דלא שהה היכי עביד עבודה פי' דמשמע לן שאין לך קלה בעבודות שבמקדש שלא יהא בה שיעור שהייה דכדי השתחויה. גירסת רש"י ז"ל א"א בשלמא שיעורא גמירי משכחת לה דאנס נפשיה בקצרה ועביד עבודה פי' ויש בהלוך בינוני בקצרה כדי שהייה והלוך במרוצה והוא עביד עבודה כדי שיעור שהייה ואח"כ יצא במרוצה וכיון דשיעורא גמירי אין כאן שיעור שהייה וא"ת ומה מייתי ראיה מזו שאנס נפשיה בקצרה שהוא מקום היתר לבא בארוכה שהוא מקום איסור י"ל כי כמו ששינה בארוכה כך שינה בכאן כששנה בקצרה וכל היכא דאמרת דדוק' גמירי בר כרת הוא שלא הותרה קצר' אלא כמות שהיא בהלוך בלא שהיי' מיה' ואפי' עקב בצד גודל ואנן השתא משניה משהי' הוא דמייתינן ראי' וכן פירש"י ז"ל אי אמרת בשלמא דכל איסורי מקדש כגון שהייה וארוכה שיעורי גמירי ניחא וא"ת ואמאי לא נקט דאנס נפשיה בארוכ' ועבד עבוד' י"ל דההי' ודאי דכ"ע לכ"ע משמע דחייב כיון ששינה בתרתי בשהייה במקום א' כשעבד עבודה ולצאת אח"כ בארוכה ואפי' במרוצה להכי נקטיה בקצרה דאפילו בהא שהייה בקצרה אי דוקא גמירי באיסורי מקדש מחייב משום שהייה ואע"ג דהוה בקצרה וי"א דחדא מינייהו נקט והראשון נראה לי:

9 א"ר הונ' זר שהפך וכו' ה"ד אי דלא הפיך לא מיעכל וכו' פי' דלא הוה מיעכל עד זמן גדול ביותר מבתרתי שעי פשיטא דעבודה היא ואלא דאע"ג דלא מהפך הוה מיעכל פי' הוה מיעכל בקרוב ואפילו תוך שעה מאי עבד והיינו דאוקימנא בחדא שעה ותרתי שעי והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא ואיכא דק"ל הא דאמרינן במסכת ע"ז הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בה מותר ואוקימנא כגון דמעיקרא הוה בשיל בתרתי שעי והשתא ע"י עכו"ם בחדא שעה וקמ"ל דקרובי בישול' לאו בישול' הוא ול"ק דאפילו הוי הא והא דאורייתא אפשר שהחמירה תורה בעבודה וכ"ש דהכא אמרינן אדינא דאורייתא ודכותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב אבל התם בבשולי עכו"ם דרבנן הקילו אפילו בהא דליכא משום בנותיהם כיון שבא מקצתו ע"י ישראל ואדרבא היינו מאי דקמ"ל התם דלא אמרינן כי הכא דקרובי בישולה בישולה ותדע דהכא גמרינן איפכא לקולא בהניחה עכו"ם והפך ישראל שהוא מותר ומשום דקרובי בישולה בישולה ואזלינן הכא לקולא והכא לקולא ולא סתרן אהדדי שמשלך נתנו לך ולא אסרו אלא עד שיהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם וכדכתיבנא התם בס"ד:

10 הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וש"מ שאלו נכנס דרך פניו חייב ומיהו דוקא שנכנס שם כולו או רובו מיהו האוכל שלא נכנס אלא מיעוטו אפי' דרך פניו הוא פטור דביאה במקצת לא שמה ביאה ולא עוד אלא אפילו לעולא דאמר התם דשמה ביאה התם הוא לענין ביאת עורף ומשום דכתיב קרא בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת אבל בבית המנוגע לא והכי מוכח מהא דתנן בפרק ג' דמסכת ידים ומייתינן לה בפרק ב' דחולין המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דר"ע וחכ"א ידיו שניות ואמרינן התם עד כאן לא פליגי אלא בטומאת ידים דרבנן אבל מדאורייתא טהור דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ תיקשי ההיא מתני' לעולא אלא ודאי כדאמרן דעזרה שאני וא"ת וכשנכנס רובו דרך פניו למה הוא טמא מפני שרובו ככולו א"כ דרך אחוריו נמי נימא רובו ככולו ויהיה טמא י"ל דל"ק כלל דא"כ והבא אל הבית שבא לומר דרך ביאה אסרה תורה מאי אהני ליה וליכא למימר דאיצטריך לא שמועינן דטעון כבוס בגדים אם שהה כדי אכילת פרס דהא אפילו נכנס דרך אחוריו אם עמד שם שיעור שהייה טעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו שבא לשיעור שהייה דאכילת פרס והא דאמרינן אחוריו לא חשיבא ביאה ואלו ביציאה איכא מ"ד דיציאה דרך אחוריו יציאה היא וכדתנן יצא ובא לו דרך כניסתו וכדאמרינן לה בפ"ק דחולין י"ל דשאני יציאה שדרך הוא בכך לפעמים כתלמיד הנפטר מרבו וכדפי' התם בס"ד:

11 תניא נמי הכי וכו' ואף על גב דההיא בביאת עזרה וכאן בבית מנוגע הוא שפיר ילפי הא מהא דהא גלויי מלתא בעלמא הוא בלשון ביאה שהתורה אומרת ואף על גב דלגבי ביאה במקצת איכא דמפליג בינייהו:

12 וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה והקשו בתוס' ותיפוק לי' שהוא חייב משום קדושת גג של היכל דאפילו למ"ד התם בפרק כיצד צולין דעליות וגגין לא נתקדשו מודה בעליית ההיכל כדאיתא התם כדאמרינן התם שאני עליות היכל שנתקדשו בו עליות והתם משמע דגגין ועליו' שוים הם בדינ' דמ"ד דכולהו עליות נתקדשו ה"ה לגגין אבל ו צ"ל עליות דהיכל שאני דהתם מקרא דדוד הוא דמייתינן לה התם אין לנו אלא דוקא עלייה ולא גג א"נ דהכא במאי עסקינן שנכנס להיכל דרך גגין שבתאין וכמ"ד עליות וגגין לא נתקדשו.

13 זו היא מצות עשה שבמקדש וכו' היכא קאי דקאמר זו היא התם קאי ופירש"י ז"ל במס' הוריות דקתני התם אין חייבי' על עשה ועל ל"ת שבמקדש אבל וכו' ולא קתני ודקתני על עשה ול"ת לאו למימרא דחייבין על עשה גרידא דלעולם אינן חייבין קרבן על עשה לבדו דהא לא תעשנה כתיב וכדאיתא בהוריות וגם יחיד נמי אינו חייב קרבן על עשה ואע"פ שיש בו כרת מידי דהוה אפסח ומילה וכדאמרינן בכריתות והיינו דאמרינן לקמן בגמרא אשכחן עשה לא תעשה מנין כלומר דבעשה לחודיה לא אפשר לחיוביה חטאת אלא ה"ק וחייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו ל"ת ואשמועינן היא גופה אגב אורחין דמשום עשה לחודיה לא הוי חיובא וכן מפורש בספרא ותניא בתוספתא בהוריות ומפני מה חייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו לא תעשה ולמ"ד לקמן דחייב קרבן על הכניסה אתי לישנא שפיר דתרתי נינהו ועשה היינו פרישה ול"ת היינו כניסה וכי קתני סיפא איזו היא עשה פרוש מן הנדה ואיזו היא ל"ת לא תבא אל הנדה פי' לא תבא עליה סמוך לוסתה ומשום כניסה וקרי לפרישה בלשון עשה לפי שהוא מבואר יותר באיסור פרישה שאמרה תורה ותהי נדתה עליו שיעמוד בעצמו ולא יצא עד שימות ומיניה הוא דמצטרפין למדחק לאשכוחי ביה ל"ת כדי שיבא בו קרבן וצריכים למידרש ל"ת שבו ולומר דלא תקרב לא תפרוש הוא דאי לאו עשה דכתיב בהדיא לא הו"ל למידרש קראי תרי לפום פשוטיה ולאיסור כניסה קרי ל"ת משום דהוי עיקר איסוריה המבואר יותר דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב מדלא כתיב לא תבוא וכתב לא תקרב ומיניה נפקא לן למידרש ביה עשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו על הפרישה ואשכחן ליה מדכתיב והזהרתם את בני ישראל מטומאתם שזהו עשה בכניסה למאן דאית ליה חיוב בכניסה וכן אמרו בירושלמי דהוריות אי זו מ"ע שבנדה אמר ר' בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן ואע"ג דפשוטיה בכל הטומאות ולפום הא דקתני על עשה ועל לא תעשה שבנדה דפליגנהו לתרתי וה"ק חייבין על הפרישה שעיקרה עשה ועל הכניסה שעיקרה ל"ת ומיהו בכל חד מינייהו איכא עשה ול"ת ולמ"ד בגמ' דליכא חיוב על הכניסה מדאורייתא אפשר דאפילו עשה ליכא ולית ליה ההיא דירושלמי והא דאמרינן לקמן בגמרא והזרתם את בני ישראל מטומאותם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל וכו' ההיא מדרבנן ולהפרשת עונה וקרא אסמכתא בעלמא או אפשר דמודה בעשה דכניסה מההיא דירושלמי אבל לא מודה בלא תעשה ולפיכך פוטר מקרבן וגם לדבריו יש ליישב לשון המשנה דקתני על עשה ול"ת וקרי לפרישה בלשון עשה כדפיר' ולא תעשה היינו לאו דבנדה גמורה שלא יקרב אל הנדה ממש וקתני שהן חייבין על הפרישה קרבן כמו שחייבין על הנדה הגמורה והחמיר הכתוב בפרישה יותר מנדה עצמה שאין בה לא לא תעשה לעשות חזוק וכן בכניסה למ"ד שהוא דאורייתא וזה מבואר:

14 א"ר הונא חייב שתים פי' פעמי' שיתחייב המשמש עם הטהורה ונמצאת טמאה בנתיים חייב ב' חטאת וכדמפרש ואזיל א' על הכניסה וא' על הפרישה פי' לפי שבכל א' מהם ל"ת כמ"ש לעיל:

15 במאי וכו' וכללא דשמעתין דלעולם אין חיוב קרבן על הכניסה כשהיה שלא בסמוך לוסתה דאנוס הוא וכן לעולם אין חייב חטאת על הפרישה אלא בעם הארץ שאינו יודע שאסור לפרוש והוי שוגג דאלו בת"ח שיודע שאסור לפרוש אין חייב קרבן דהא כיון דאמר' לו נטמאתי ופירש מזיד הוא אכניסה הוא דמחייב כסבור יכולני לבעול כתב רש"י ז"ל וא"ת ובלאו טומאה נמי לחייב משום בעילה סמוך לוסת אלא בשנטמ' בנתיי' ותי' אין זה קושיא שאין חיוב כרת וחטאת סמוך לוסתה אלא בשנטמא בנתיים ובבעילת הטומאה ההיא שוגג הוא דסבור יכולני לבעול עכ"ל:

« ריטב"א על שבועות ט״ז ע״ב ריטב"א על שבועות י״ח ע״א »