ריטב"א על שבועות י׳

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות ט׳ ע״ב ריטב"א על שבועות י״א ע״א »

1 וְאִיתַּקּוּשׁ שְׂעִירֵי הָרְגָלִים לִשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים; מָה שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ בְּמִילְּתָא דְּקוֹדֶשׁ מְכַפְּרִי, אַף שְׂעִירֵי רְגָלִים בְּמִילְּתָא דְּקוֹדֶשׁ מְכַפְּרִי.

2 וְכִי תֵּימָא נִיכַפְּרוּ אַדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ – הָא אָמְרִינַן: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן, וְאֵין אַחֵר נוֹשֵׂא עָוֹן.

3 וְכִי תֵּימָא נִיכַפְּרוּ אַדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – הָא אָמְרִינַן: ״אַחַת בַּשָּׁנָה״ – כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְּהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה.

4 אַמַּאי מְכַפְּרִי?

5 אִי עַל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – הַאי בַּר קׇרְבָּן הוּא! אִי עַל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – הַאי שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה! אִי עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – הַאי שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר!

6 עַל כׇּרְחָךְ, אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף.

7 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה כּוּ׳.

8 אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? אָמַר קְרָא ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״, הוּקְּשׁוּ כׇּל הַשְּׂעִירִים זֶה לָזֶה – וָי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן.

9 קָסָלְקָא דַּעְתָּךְ כֹּל חַד וְחַד מֵחַבְרֵיהּ גָּמַר?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לְמֵידִין לָמֵד מִלָּמֵד, חוּץ מִקֳּדָשִׁים שֶׁאֵין לְמֵידִין לָמֵד מִלָּמֵד!

10 הָא לָא קַשְׁיָא, כּוּלְּהוּ מִקַּמָּא גָּמְרִי.

11 תִּינַח כֹּל דִּכְתִב בֵּיהּ ״וּשְׂעִיר״, עֲצֶרֶת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּלָא כְּתִב בֵּיהּ ״וּשְׂעִיר״ – מְנָלַן?

12 אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָה, אָמַר קְרָא: ״אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה׳ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״ – הוּקְּשׁוּ כׇּל הַמּוֹעֲדִים כּוּלָּן זֶה לָזֶה. וְהָא רֹאשׁ חֹדֶשׁ לָאו מוֹעֵד הוּא!

13 אִיבְרָא, רֹאשׁ חֹדֶשׁ נָמֵי אִיקְּרִי מוֹעֵד, כִּדְאָמַר אַבָּיֵי – דְּאָמַר אַבָּיֵי: תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא מַלּוֹיֵי מַלְּיוּהּוֹ, דִּכְתִיב: ״קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי״.

14 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים, שֶׁהוּא אֵינוֹ מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן, וְהֵן אֵינָן מְכַפְּרִין כַּפָּרָתוֹ.

15 הוּא אֵינוֹ מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן – כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר, וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת. הֵן אֵינָן מְכַפְּרִין כַּפָּרָתוֹ – אָמַר קְרָא ״אַחַת בַּשָּׁנָה״, כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְּהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה.

16 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, וְעַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא – שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ מְכַפְּרִין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

17 וְאִילּוּ שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים שַׁיְּירֵהּ, וכפרתן וְכַפָּרָתוֹ נָמֵי שַׁיְּירַהּ.

18 הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא כּוּ׳.

19 בִּשְׁלָמָא דְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָא מְכַפְּרִי אַדִּרְגָלִים, דְּאָמַר קְרָא: ״עֲוֹן״ – עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁנֵי עֲוֹנוֹת. אֶלָּא דִּרְגָלִים נִיכַפְּרוּ אַדְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים! אָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן, וְאֵין אַחֵר נוֹשֵׂא עָוֹן.

20 בִּשְׁלָמָא דִּרְגָלִים לָא מְכַפְּרִין אַדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּאָמַר קְרָא ״אַחַת בַּשָּׁנָה״ – כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְּהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה. אֶלָּא דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נִיכַפְּרוּ אַדִּרְגָלִים! אָמַר קְרָא ״אַחַת״ – כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר, וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת.

21 וְהָא כִּי כְּתִיב ״אַחַת״ – בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים הוּא דִּכְתִיב! אָמַר קְרָא: ״מִלְּבַד

22 חַטַּאת הַכִּפּוּרִים״, וְאִיתַּקּוּשׁ חִיצוֹן לִפְנִימִי.

23 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ כּוּ׳.

24 מַאי שְׁנָא דְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים דְּלָא מְכַפְּרִי אַדִּרְגָלִים – דְּאָמַר קְרָא ״עֲוֹן״, עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁנֵי עֲוֹנוֹת; דִּרְגָלִים נָמֵי לָא נִיכַפְּרוּ אַדְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים – דְּאָמַר קְרָא ״אוֹתָהּ״, אוֹתָהּ הוּא נוֹשֵׂא עָוֹן וְאֵין אַחֵר נוֹשֵׂא עָוֹן! ״אוֹתָהּ״ לֹא מַשְׁמַע לֵיהּ.

25 מַאי שְׁנָא דִּרְגָלִים דְּלָא מְכַפְּרִי אַדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – דְּאָמַר קְרָא ״אַחַת בַּשָּׁנָה״, כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְּהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה; אִי הָכִי, דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נָמֵי לָא נִיכַפְּרוּ אַדִּרְגָלִים – ״אַחַת״ כְּתִיב, כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת! ״אַחַת״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

26 אַמַּאי? דְּכִי כְּתִיב ״אַחַת״ – בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים כְּתִיב. אִי הָכִי, דִּרְגָלִים נָמֵי נְכַפְּרוּ אַדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּכִי כְּתִיב ״אַחַת״ – בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים כְּתִיב!

27 לְעוֹלָם ״אַחַת״ מַשְׁמַע לֵיהּ; וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה״ – קַרְנוֹתָיו דְּמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי הוּא דְּכַפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת, הָא דְּחִיצוֹן אֲפִילּוּ שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת.

28 אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּבּוּר, נִפְדִּין תְּמִימִים.

29 יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאן צָיֵית לָךְ וּלְרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ? וְכִי קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה?

30 אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ לָא תִּסְבְּרַהּ דְּלָא אָמְרִינַן ״קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה״?! וְהָתְנַן: מוֹתַר הַקְּטוֹרֶת, מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְׂכַר הָאוּמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל מְעוֹת הָאוּמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה.

31 וְאַמַּאי? נֵימָא: ״קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה״!

32 אֲמַר לֵיהּ: קְטוֹרֶת קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קְטוֹרֶת,

פירוש ריטב"א על שבועות י׳

1 והאמר ר"י בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים פי' דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש פי' רש"י המקשה קס"ד דכל חד וחד מחבריה גמר דפסח דסמוך לר"ח דכתיב ביה ושעיר גמר מיניה לענין טהור שאכל את הטמא וסוכות הסמוך ליוה"כ דכתיב ביה נמי ושעיר גמר מיו"הכ משעיר החיצון לענין אין בה ויש בה וי"הכ גמר מסוכות דהיינו רגלים לשאין בה ואין בה ואחר כך ילמדו עליונים ותחתוני' מעליונים וס"ל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ופרקינן דכולהו אהדדי גמרי דכולהו רגלים גמר מר"ח לענין טוהר שאכל את הטמא וכולהו גמרי מסוכות לענין אין בה ויש בה וכולהו גמרי כחדא מיו"הכ לענין אין בה ויש בה ונראה מפי' ז"ל שהוא גורס לקמן בסמוך במתניתא דתניא כר"י כדר"מ ומכפרין על שאין בה ויש בה ועל שאין בה ואין בה והכי ודאי קושטא דגרסינן כדבעי לומר ומ"מ קשה על פי' ז"ל בהא דקאמר דיו"הכ גמר מסוכות לענין אין בה ואין בה דמנא ליה ז"ל דרגלים גופייהו מכפרי על אין בה ואין בה יותר היה לומר דפסח ורגלים ילפי מר"ח לענין טמא שאכל טהור ולענין אין בה ואין בה דתרווייהו איתנהו בר"ח מדכתיב בר"ח חטאת לה' חטא שאין בה מכיר אלא השם דהא לא דריש אותה נושא עון דהא ילפי רגלים מר"ח לענין טמא שאכל טהור וא"כ בחנם דחק וי"ל דר"מ משמע ליה בכל שעיר ושעיר משעירי המוספין יש לו כפרה לעצמו אלא שכל א' מהם מלמד על חבירו ולמד ממנו להיותם כפרתם שוה ולהכי כתיב בה ושעיר ומעתה אין לנו כפרה חלוקה לרגלים אלא על שאין בה ואין בה:

2 ולית ליה לר"מ דרשא דחטאת לה' גבי ר"ח דס"ל דכוליה אתא לכדר"ל אבל אית ליה ג"ש דעון עון ללמוד ר"ח מציץ כפרה מוטהור שאכל את הטמא וכיון דילפי רגלים מיו"הכ מכלל דלא דריש בשעיר חיצון דרשא דאחת לומר דכפרה זו לא תהא אלא פעם א' בשנה ולא הוצרך התלמוד לפרש"י משום דהא פשיטא כיון דקתני דכל השעירים כפרתן שוה והא דגמר פסח מר"ח לענין טמא שאכל טהור ואע"ג דר"ח גמר מציץ בג"ש ל"ק לדר"י דהא פשיטא דדבר הלמד בג"ש דחוזר ומלמד בהיקש כדאיתא בדוכתה:

3 עצרת ויו"הכ דלא כתיב בהו ושעיר מנ"ל הא פרישנא לעיל דקושיין מיו"הכ ועצרת כדי נסבי לה. גירסת הספרים אמר ר"י א"ק אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה ולכאורה השתא לא צרכינן לדרשא דרחב"ח כלל אבל קשה דה"ל למימר אלא אמר ר' יוחנן וי"ל דהאי היקשא דבמועדיכם לא ניחא כולי האי דהא איכא למימר דאורחא הוא דקרא לומר כן אלא דכיון דאית ליה דרשא דרחב"ח ומדכתיב ושעיר אהני ליה האי במועדיכם להני דלא כתיב בהו ושעיר שיהיו כולם שוים:

4 אר"י ומודה ר"מ בשעיר הנעשה בפנים וכו' וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דהא לא שייכא האי דרשא דילפותא דשעירים אלא בשעיר החיצון שהוא של מוסף דהוי דומיא דשעירי רגלים ושעירי ר"ח שהם חיצונים ומקרבנות מוסף וי"ל כן משום דאיתקוש שעירי פנימי וחיצון מדכתיב מלבד חטאת הכפורים. ה"ג תניא נמי הכי על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה בסוף ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים וכו' אבל יש נוסחאות דלא גרסי בה על שאין בה ואין בה וליתא דא"כ היכי מייתי ראיה שהוא מודה בשעיר הפנימי וכפרתו משום דשייר ושייר דהא לא קתני נמי שאין בה ואין בה ואי ס"ל דאף שאין בה ואין בה אינם מכפרים הא חיצון נמי שייר ואי ס"ל דלא חש למתנייה א"כ אף בשעיר הפנימי נאמר כן אלא ודאי הגירסא הראשונה היא עיקר והיא גי' רש"י ז"ל. מהו שיקרבו זה בזה אמר ליה קריבין פי' אם אבד א' בזמנו והפרישו אחר תחתיו ואח"כ נמצא האחד שיהא קרב בר"ח או רגל או יוה"כ הבא אחריו וה"ק בתוס' דא"כ הרי הוא מכפר על עבירה דלאחר הפרשה דהיינו טומאה שאירעה בין מועד זה שהופרש עליו שעיר למועד של אחריו ובפ"ק דזבחים איבעיא לן אי מכפרת עולה על עבירות עשה ועל ל"ת דלאחר הפרשה מה לי עולה מה לי חטאת ולא משמע נמי דאיכא הפרשה בהא בין קרבן יחיד לקרבן צבור ותי' דהכא כל שאבד והופרש אחר תחתיו הרי הוא כאלו נעקרה הפרשתו הראשונה ותחול עליו הפרשה אחרת על מועד זה שהוא קרב בו וה"ל הפרשה דלאחר עבירה:

5 בשלמא דר"ח לא מכפר ארגלים דאמר קרא עון עון א' הוא נושא ואינו נושא שתי עונות פי' הא לאו הכי מכפר משום דיליף מרגלים ולאו משום דיליף מהיקשא דבמועדיכם דההיא לא דריש לה אלא ר"מ שסובר דכל הרגלים כפרתן שוה וכדמוכח סוגיין לעיל וכדכתיבנא אלא ילפותא דס"ד בכולה שמעתין דאמרינן דילפינן שעירים מהדדי כל היכא דליכא מיעוטא אינו אלא או מהיקשא דר' חמא דשעיר ושעיר כל היכא דאפשר למדרש הכי או משום בנין אב דתנא דבי ר"י דלעיל דמה זה בזמן קבוע אף זה בזמן קבוע. וכללא דשמעתא דרגלים ילפי מר"ח או מיו"הכ מהיקשא דושעיר דיליף פסח מר"ח וכי יליף איהו ילפי שאר רגלים בהדיה כחדא ואפי' עצרת דלא כתיב ביה ושעיר משום דכולהו ג' כחדא נינהו וכמו שכתבנו לעיל לדעת ריצב"א ז"ל וכן ילפי מיו"הכ דשעיר החיצון מושעיר האמור בסוכות אבל בבנין אב דר"י לא מצי ילפי כדפריך תלמודא לעיל מה לר"ח שכן תדיר מה ליו"הכ שכן כפרתו מרובה ור"ח הוה יליף שפיר מרגלים או בהיקשא דשעיר דיליף מפסח רגלים כולם או כמה מצינו דר"י דרגלים הוא דלא ילפי מינה מפירכא דלעיל אבל הוא כ"ש דיליף מינייהו כי הם אינם תדירים והוא תדיר. ור"ח בהדי יו"הכ לא איתמר בה בשמעתין ילפותא דהא ליכא ושעיר בינייהו ומה מצינו נמי ליכא כיון דיו"הכ כפרתו מרובה ור"ח תדיר ויו"הכ דאמרינן דיליף מרגלים הוי או משום דכתיב בסוכות ושעיר ויליף עליון מתחתון או בבנין אב דר"י דכ"ש הוא שכפרתו מרובה וזה כלל כל השמועה ודוק ותשכח והא דפשיטא לן בכולה שמעתין דאיכא כפרה חלוקה לרגלים על אין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו טעמא כדכתיבנא לעיל דמשמע לר"ש דכל שעיר ושעיר יש לו כפרה חלוקה אלא שאין בה ואין בה דאילו אידך כולהו אית להו כפרת ר"ח טהור שאכל את הטמא מג"ש דעון עון מציץ ויו"הכ לענין טומאת מקדש וקדשיו לאין בה ויש בה ודרשא דחטאת לה' בר"ח לא משמע לן דהא איכא לאוקומי שפיר כוליה לכדר"ל וכדכתיבנא לעיל:

6 כי כתיב בשעיר הנעשה בפנים כתיב לאו מקשה קמא פריך ליה דהא איהו דריש לי' לעיל בסמוך אלא תלמודא הוא דפריך אכל האי סוגייא ודכוותה בתלמודא:

7 אותה לא משמע ליה פי' דס"ל דהאי אורחיה דקרא הוא. א"ה דיו"הכ לא ליכפרו ארגלים לאו מוא"ו דשעיר דבתריה ולא מבנין אב דר"י דהא כתיב מעוטא דאחת. לעולם אחת משמע ליה פי' ואפי' גבי חיצון דהא איתקש פנימי לחיצון דדרשינן מלבד חטאת הכפורים. שאני התם דאמר קרא קרנותיו קרנותיו פי' רש"י ז"ל דבשלמא אחת דסיפא דקרא כיון דקאי אשעיר פנימי יליף מיניה חיצון בהיקשא דידהו אבל אחת דרישא דאתא למעוטי שתי כפרות אמזבח פנימי קאי דכתיב על קרנותיו אחת בשנה וכאן דכן ליכא טעמא דיליף מיניה שעיר חיצון ונכון הוא. ואחרים פירשו דודאי גם אחת קמא אשעיר קאי אלא דס"ל לר"ש בן יהודא דלא יליף מיניה שעיר החיצון בהיקשא דידהו דרחמנא כתב ביה מיעוטא מדכתיב קרנותיו קרנותיו דמזבח הפנימי וגם זה נכון:

8 אמר עולא אמר ר"י תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים פי' תמידין שלא הוצרכו פי' רש"י ז"ל שהם ד' טלאים שנותרו בלשכת הטלאים של תמידין ביום אחרון של אדר דחול שאין פוחתין לעולם בלשכת הטלאים מששה טלאים שיוכלו לברור מהם שנים לתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים לקיים את הכבש האחד המיוחד וכשינטלו מהם שנים ליום אחרון של אדר נותרו שם ד' שלא הוצרכו שהרי למחרתו בר"ח ניסן אין להם להקריב אלא מתרומה חדשה של שנה הבאה דמתחדשה בניסן ואיכא דקשיא ליה למה אין לוקחין ביום אחרון של אדר ב' טלאים מתרומה ישנה וד' בהקפה לצורך מחר שלא מצינו שלא יוכלו לקנות טלאים משנה זו לשנה אחרת ובלבד שיפרעם מתרומה חדשה ולאו מילתא הוא כי הגזברים לא היו לוקחין הטלאים ששה ששה שאין עניות במקום עשירות אלא אם היו לוקחי' טלאים לרוב בשנה לקיים מצות הכבש הא' המיוחד ואח"כ נותנין מהם בלשכת טלאים ששה ששה:

9 נפדין תמימים פי' דכיון שהוצרכו לצורך חובת תמידין רצו לעשות מהם תקנה שיקרבו בכך לכך אמרו אע"פ שהן תמידין יהיו נפדין שמוכרין אותם לאחרים ותחול קדושתם על אותם מעות ואחר כך יקנו אותן מאותו לוקח מתרומה חדשה ויקריבום תמידין והמעות הא' שקבלו מהם פירש"י ז"ל שיהיו למותר התרומה ישנה שעושים מהם רקועי פחים צפוי לבק"הק וכדאיתא במשנה מס' שקלים ואע"ג דאיכא מ"ד התם דמותר תרומת הלשכה קייץ למזבח הא דנקט רבינו ז"ל סברא דמ"ד לרקועי פחים לא משום דאי ס"ל לר"י כמ"ד שהוא קיץ למזבח לא היה אומר שיהיו נפדין תמימים כיון דמצו אזלי לקייץ המזבח שהם עולות נדבה דהא ליתא דהא לא איתמר לקמן דלר"ש תמידין אלו מקייצין אלא משום דס"ל שאין לפדותם תמימים דלית ליה כמ"ד ב"ד מתנה כדאיתא לקמן אלא נקטה רבינו ז"ל משום דהוי הילכתא כמ"ד לרקועי פחים וכן בירושלמי. א"ל רב חסדא מאן ציית לך ולר"י רבך פי' דר"י רביה דרבה הוה כדאמרי' בעירובין דאמרו ליה לרבה קרקפנא חזיתיה לרישך ביני עמודי ומשום ר"י קאמר כדאיתא התם. קדושה שבהם להיכן הלכה פי' קדושת הגוף שבהם להיכן הלכה שיהיו נפדים בעודם תמימים דהא ק"ל שאין פדיון לדבר הקדוש קדושת הגוף וכדנפקא לן מדכתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ובבהמה בעלת מום הכתוב מדבר ואין הפרש בזה בין קרבן יחיד לקרבן צבור ואע"ג דאשכחן דפורעים כמה דברים מתרומת הלשכה כדאיתא במסכת שקלים ובפרק שני דייני גזירות ודוכתי אחריני התם משום דתרומת הלשכה גופא אינו אלא קדושת דמים והא פשיטא:

10 א"ל ואת לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה פי' דלא אמרינן לה בדברים של צבור כהא כשיש בדבר צורך שום דבר של תקנה. והתנן מותר הקטורת מה היו עושין בו משנה היא במס' שקלים ופירש"י ז"ל שהוא מה שנותר מג' מנים יותר ממלא חפניו דיו"הכ ואחרים פי' שהוא מה שנותר בכל שנה שהיו מפטמים לשס"ה ימים כמנין ימות החמה ונשארו י"א יום על שנת הלבנה אבל בכריתות מוכח כפירש"י ז"ל דהא מותר קאמר התם דאחת לשבעים שנה היתה באה חצאי' אם לא עשו לה תקנה ומותר ימי החמה היה נכנס בחודש העיבור כדאיתא התם וכן פי' בתוס'. ה"ג מפרישין שכר האומנין ול"ג מפרישין ממנה וכדמוכח ממאי דפרשינן בסמוך בס"ד מפרישין שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים לפום פשטא הוה משמע שמפרישין מן הלשכה מעות האומנין ומחללין אותה עליה' אבל ק' חדא דא"כ ליתני ומחללין אותה עליהם ועוד שאין הקדש מתחלל על ההקדש וכן שאלו בירושלמי על משנה זו ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש בתמיהא ופריק אמר ר"ש בן לקוניא כיני מתני' מביא מעות מחולין ומביא קטורת ומחלל עליהם ונותנין אותה לאומנים וחוזרים ולוקחים אותה מהם פי' דהא דקתני מפרישין שכר האומנין לא מתרומת הלשכה אלא ממעות של חולין שלוקחין בהקפה לכך ומחללין הקטורת על אותן מעות של חולין ונותנין אותם אחר שנתחלל אל האומנין בשבח וחוזרין ולוקחין אותה מהם מתרומת הלשכה ופורעין מה שלוו מתרומת הלשכה כיון שלצורך האומנים לוו אותם כשם שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל מפי' רש"י ז"ל נראה שהפרשה זו היתה מתרומת הלשכה אלא שזיכו בהם לאחד מן הגזברי' במקום האומנין לענין זה כדי שיחזרו חולין ולא שזיכו להם בתורת פירעון גמור דא"כ היאך חוזרין ופורעין אותם פעם ב' מן הקטורת אלא שיקבלו אותם כעין משכון דבהכי יצאו לחולין ליחלל הקטורת עליהם אבל פי' זה אינו נכון שאם לא זיכו אותה זכייה גמורה זכייה אין כאן ומשכון אין כאן ובקדושתן הן עומדים ואין לנו אלא פי' הירושלמי ומ"מ לשני הפירושים ל"ג ומפרישין ממנה דהוה משמע שמפרישין אותו מן הקטורת וא"ת למה לן כולי האי ימכור אותה לאחרים מיד כדעבדינן מתמידין שלא הוצרכו ותצא בדין לחולין ונחזור ונקח אותה ממעות הלשכה י"ל שזו כבר פירשא רש"י ז"ל הא דעבדינן צניעא מלתא טפי דבשלמא בטלאים של תמידין אין ידוע לכל שהן של תמידין דהרבה יש של חולין אבל קטורת ליכא אלא של צבור ומגנייא מילתא לזבונה וא"ת ויתנו אותה לאומנין בשכרן ותחלל בכך בשלמא לבן עזאי דאמר במסכת שקלים שאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא אלא לר' עקיבא דאמר מתחלל מאי איכא למימר וי"ל דאף ר"ע לא אמר אלא ביחיד שהתנדב דברים הראויין לקרבנות צבור דגבי הכי מתנייא התם אבל בקטורת של צבור מגנייא מילתא לחללה אף על המלאכה: ואמאי נימא קדושה שבהן להיכן הלכה פי' שהרי הן מחללין את הקטורת בעודה בקדושת הגוף שלה בלא שום פסול ופירש"י ז"ל דקס"ד דקטורת קדושת הגוף היא משום שמתנה במכתשת שהיא כלי שרת ומתרץ לה דקטורת קדושת דמים היא דמכתשת לאו כלי שרת היא והקשו עליו דהא ליכא למימר שהמכתשת כלי שרת שהרי אין משרתים בו בקדש ועוד דאם כן היתה נפסלת בצאתה חוץ לעזרה אלא רבא סבר דקטורת קדושת הגוף מקדשה לה לכשנתן למכתשת שנכנסת בזיקת קטורת ולהכי קתני נתנה למכתשת נפסלת בטבול יום ואידך מהדר ליה דלא מקדש לה אלא קדושת דמים עד שיקדשנה בכלי שרת:

« ריטב"א על שבועות ט׳ ע״ב ריטב"א על שבועות י״א ע״א »