ריטב"א על מועד קטן י״ב ב

1 טוחנין קמח במועד לצורך המועד. פי' בריחים ישנה לדברי הכל:

2 ושלא לצורך המועד אסור. ק"ל למה ליה למתני שלא לצורך המועד אסור מרישא שמעי' לה וסברא נמי הוא ועוד לצורך המועד למה ליה גידולה מזו קתני סיפא שאם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ר"ל דבטחינה שרי' כל לצורך המועד אפי' בהרוחה גמורה ולא בצמצום ממש וכן בשאין לו לעשות בדבר אלא מלאכה אחת אבל לקמן שהוא צריך לקצור ומעמר ושאר מלאכות אינו עושה אלא כדי צרכו בצמצום כל מאי דאפשר ובזה עושה כל מלאכה שבעולם ואפי' בפרהסיא ואפי' בהא ודאי אם לא ימצא מי שירצה לעשות לו בצמצום שאין רוצין לטחון או לקצור לו דבר מועט עושה אפי' הרבה מפני מועט שהכל לפי צורך המועד הוא וכך קבלתי ממורי נר"ו בשם רבי' הגדול רבו הרמב"ם ז"ל:

3 ובלבד שלא ידוש בפירות פי' משום דאוושא מילתא טובא וסגיא ליה שפיר בלאו הכי ובירוש' אמרו שאם היה מספיק לרבים דש אפי' בפירו' משום דהכי אורחא:

4 ההיא יחידאה היא פרש"י ז"ל שאסור לעשות מלאכה בדבר האבד במחובר ולית ליה ממתני' דמשקין בית השלחין פי' ואנא דאמרי' כתנא דבית ר' ישמעאל השלחין ומ"מ מוסיף הוא עליו למישרי טרח' יתירא מפני שהגיע לכתפים דהא מודה ההוא תנא כדפרשי' לעיל:

5 אי רבי יוסי נמי ידוש בפירות פי' בשלמא לדידי האי תנא רבנן היא סבר לה כרבי יוסי לענין מחובר ופליג עליה לענין שנוי וכיון דרבנן היא הלכתא כוותייהו לענין מחובר מיהת אלא לדבריך דאמרת דיחידאה היא ור' יוסי ממש ידוש נמי בפירות ופרקי' דכי הא לא חשיב שנוי דאפי' בחול איכא טובא דדישי בלא פירות:

6 ת"ר טוחנין במועד כו' פליג להו בהני בבי משום דחדא ענינא הוא באנפי נפשיה ואשמועי' דאפילו בטחינת קמח שהיא צורך גדול אין עושין שלא שצורך ואפילו בשכר ועצים עושין לצורך ואפי' הרבה ולהרוחה:

7 ובלבד שלא יערים פירש שיתכוין ע"מ להותיר או שהי' לו אחד בביתו והיה בדעתו לשתות ממנו והוא אומר שאינו רוצה בזה אלא באחד שהוא חדש:

8 תנאי היא דתניא אין מערימין כו' ונראה דהלכת' כמאן דאסר וכן פסק ה"ר י"ט ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק להקל ונראין דברים שלא נחלקו אלא בהערמה זו שהיא לענין אוכל נפש. וצורך אוכל נפש דאמר הרוחה בענין המועד ורבוי השמחה הוא אבל במילי דעלמא כ"ע מודו שאין מערימין כנ"ל:

9 רב חצדו ליה חצדא בחולה דמועדא וכו' ושמואל לא סיימוה קמיה וקסבר דאי משום שאין לו מה יאכל לא הוה ליה למחצד כולי האי דהוה ליה למעבד בצמצום:

10 א"נ בסיימוה קמי' אדם חשוב שאני וק"ל משום דהוי אדם חשוב ימות ברעב י"ל שהיה לו ללוות מאחרים דהא מסתמא משכח א"נ היה לו לעשות בצנעא גדולה וצמצום גדול:

11 רבי יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא פרש"י ז"ל נפק בשבתא לחצר בטבעת של אלמוג וחותמה של מתכת ואמרינן במסכת שבת בין שהיא של אלמוג וחותמה של מתכת או חותמ' של דהתם בפרק במה יוצאה לא חלקו אלא בדבר זה אלא לענין טומאה שהיא אבל לענין שבת אין חלוק בדבר זה כלל אלא אין חלוק אלא בין טבעת שיש עליה חותם או שאין עליה חותם שיש עליה חותם מותר לאנשים ואסור לנשים וכל שאין בו חותם אסור לאנשים ומותר לנשים וכדמוכח בההיא פרק' בהדיא ולכך פירשו דהכא בטבעת שאין עליה חותם או כיוצא בו מתכשיטין שהן אסורין לאנשים לצאת בהם לרשות הרבים וקס"ד דהוא הדין לחצר אפילו היא מעורבת ואפילו הכי אמרי' דלחצר שרי' דתניא השרים והנזמים והטבעות הרי הן ככלים המטלטלים בחצר המעורבת ואפילו לזכרי' כיון שהוא ראוי לנשים:

12 אדם חשוב שאני פירש ויש לו להחמיר על עצמו בתרווייהו והכי ודאי מוכח מדנקטה סתם ולא קאמר לעולם משום חומרא א"נ משום מיא:

13 קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת פירש ובדלא סגיא ליה לטול הנסירות אלא בחציצת כלי והיא דלייט עלה אביי ואע"ג דהא קתני לעיל קוצץ אדם עצים לצורך המועד ואם קצץ והותר' הרי זה מותר פירשו בתוספות דהתם במתכוין לאיערומי. ואע"ג דקתני ובלבד שלא יערים רב תנא הוא ופליג א"צ דכרבי יוסי בר יהודה ס"ל ואינו מחוור אבל הנכון דלעולם כשאינו מערים וקמ"לי דאפילו לצורך דבר מועט כוה אם עשה והותיר מותר והיינו דלייט עלה אביי:

14 שבקי' והדר אתא יש שפירשו שבקיה השתא והדר זמנא אחרי' ואתא וקצייה ולא נהיר וה"ר ידידיה ז"ל פירש שבקיה וחזר ובא לביתו דנקטלי' סימנ' שלא היה עושה כהוגן דלא חייש ללווט' דאביי דהא כמעט דוקא בו הקלל'.

15 חזי לחפיפא פי' ששורין את הזרע והנשי' חופפות בו פניהם ידיהם ורגליהם להחליק בשרן ולצחצח מראיהן:

16 אלא שומשמי למאי חזיין פירש שהרי אינן ראויין לאכילה ולא לשמם עד שיכמשו לאח' זמן ופרקינן משום נזייתא דאית בהו כלומר אותן שמתייבשין במחובר דהנהו חזו לאכילה או לעשות מהן שמן אבל אותם שאינם יבשים לא חזו למידי ורבינו האיי ז"ל פירש לנזייתא דאית בהו הגרעים שלהן ראויין להסקה:

17 אפקריה רבי ינאי לפרדסיה פירש שקנס עצמו בכך לחומר' אמרינן עלה בירושלמי ילפין מקלקליא ולא ילפין כלומר בני אדם קרובים ללמוד מן הדברים המקולקלין יותר מן הדברים המתוקנים ולכך יש לו לאדם חשוב ליזהר במעשיו מאד:

18 מתני' מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים פירש בין תלושין בין מחוברין שוה דבר האבד הוא ושולה פשתנו וכו' והא דקתני כל הני בדבר האבד ולפי שהלכות מועד עקרות ושמא היינו מחלקים בדבר:

19 ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ואע"ג דהא תנא ליה בסוף פ"ק תנייה הכא דיפסידוהו טובא א"נ משו' דבעי למתני ואם כוונו מלאכתן במועד יאבדו כלומר שלא נניח לעשות מלאכה ואם עשה מפקירין אותה ממנו ודוקא מכוין במזיד כדמשמע לישנא אבל שוכח או מתעצל אין קונסין אותו בכלום:

20 אין לוקחין בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד פירש להשתמש בהם במועד ושלא לצורך המועד אסור ודוקא בשאין בו דבר האבד כדאמר בפרק קמא:

21 או לצורך המועד שאין לו מה יאכל פי' שיהיה לו מעות לצורך אוכל דמועד ואפילו להרוחה ואסיקנא בש"ס דה"ה שכר פעולת' שאומר בירושלמי ואפילו למשתי קונדיטון מנהון דאלמא אפילו שלא להרויח במזונותיו שארי:

22 תאנא ובלבד שיכניסם בצנעה בתוך ביתו והקשה רבינו הגדול ז"ל שהרי לא מצינו שהזכירו צנעה בשום דבר האבד אלא שעושה כדרכו והרי מכה בפטיש ומשמיע לרבים ותרתי דבכל דבר שגופו ממש נפסד ואבד כיון שהפסידו ניכר ולא הצריכו צנע' כי אולי מפני כן יבוא עצלות ועכוב בדבר אבל כשהפסד הוא חוץ לגופו ממש כגון חשש גנבים ואפשר לעשותו בצנעה בלא שום עכוב הכישירו צנעה כגון זה וכגון המוליך ומביא כלי מבית האומן:

23 מדבורי דנורא פירש אבוקות: