מקור חולין כ׳
1 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַחְזִיר דַּוְקָא, מַאי אִירְיָא מוֹלֵק? אֲפִילּוּ שׁוֹחֵט נָמֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אַף מַחְזִיר, וּמַתְנִיתִין בִּדְלָא אַהְדַּר.
2 אָמַר רַבִּי יַנַּאי: יְקַבְּלוּ הָרוֹבִין אֶת תְּשׁוּבָתָן, דְּקָתָנֵי: נִמְצָא כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה, כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה – פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה. לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי מַחֲזִיר סִימָנִין לַאֲחוֹרֵי הָעוֹרֶף, דְּלָא?
3 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָא, לְמַעוֹטֵי שֵׁן וְצִפּוֹרֶן. שֵׁן וְצִפּוֹרֶן בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ.
4 אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְמַעוֹטֵי מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה – פָּסוּל, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה – פָּסוּל.
5 אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִצְוַת מְלִיקָה קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְזוֹ הִיא מִצְוָתָהּ. סָבַר רַבִּי אָבִין לְמֵימַר: קוֹצֵץ וְיוֹרֵד – אִין, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא – לָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: כׇּל שֶׁכֵּן דְּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה כָּשֵׁר, וּמַאי זוֹ הִיא מִצְוָתָהּ? אֵימָא: אַף זוֹ הִיא מִצְוָתָהּ.
6 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – כְּנֶגְדּוֹ בָּעוֹרֶף כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, הָא פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה. לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי עִיקּוּר סִימָנִין, וְהָא תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף!
7 אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי רֹאשׁוֹ. רֹאשׁוֹ פְּשִׁיטָא? ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא בְּרֹאשׁוֹ!
8 מַאי ״רֹאשׁוֹ״? שִׁיפּוּי רֹאשׁוֹ, כְּגוֹן דְּנָקֵט מִשִּׁיפּוּי רֹאשׁוֹ וְהִגְרִים וַאֲזַל עַד דִּמְטָא תַּתַּאי, וְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ – פְּסוּלָה.
9 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף, לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה,
10 אֲבָל לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ עִיקּוּר.
11 אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, אִיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי אַגְמְרֵיהּ דְּאֵין עִיקּוּר, וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר כִּבְהֵמָה, לְעִנְיַן עִיקּוּר לָא לֶיהֱוֵי כִּבְהֵמָה.
12 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מֵהֵיכָא גְּמִירִי לַהּ? מִבְּהֵמָה, כּוּלַּהּ מִילְּתָא כִּבְהֵמָה!
13 אָמַר רָבִינָא, אָמַר לִי רָבִין בַּר קִיסִי: הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְלִיקָה, אֲבָל בִּשְׁחִיטָה יֵשׁ עִיקּוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה כְּנֶגְדּוֹ בָּעוֹרֶף כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, הָא פָּסוּל – פָּסוּל! הָהִיא פְּלִיגָא.
14 אָמַר זְעֵירִי: נִשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרוֹב בָּשָׂר עִמָּהּ – נְבֵלָה.
15 אָמַר רַב חִסְדָּא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, מָלַק בְּסַכִּין – מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, וְאִי אָמְרַתְּ טְרֵפָה הָוְיָא, מְלִיקָתָהּ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָהּ – תַּהֲנֵי לַהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה.
16 אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד, רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס.
17 מַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס? קָסָבַר: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה כָּשֵׁר. וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד? אָמַר לָךְ: חֲלָדָה הֵיכִי דָּמֵי? כְּחוּלְדָּה הַדָּרָה בְּעִיקְּרֵי בָתִּים דְּמִכַּסְּיָא, הָכָא הָא מִיגַּלְּיָא.
18 אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק?
19 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִקְשֵׁי לָךְ עוֹלַת הָעוֹף, דְּבָעֲיָא שְׁנֵי סִימָנִין, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם כְּדֵי לְקַיֵּים בָּהּ מִצְוַת הַבְדָּלָה.
20 אִי הָכִי, עוֹר נָמֵי! כׇּל הַמְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה.
21 וְהָא מִיעוּט סִימָנִין לְרַבָּנַן, דְּלָא מִעַכְּבִי בִּשְׁחִיטָה, וּמְעַכְּבִי בְּהַבְדָּלָה! אֶלָּא אֵימָא: כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁחִיטָה יֶשְׁנוֹ בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ בְּהַבְדָּלָה.
פירוש ריטב"א על חולין כ׳
1 גר' רש"י ז"ל למעוטי שן וציפורן פרש"י ז"ל שן וצפורן מחובר' שן פסולה בשחיטה משום מחוברת ובמליקה לפי שאינה בעצמה של כהן וצפורן כשרה במליקה וזו היא מצותה ופסולה בשחיט' משו מחובר ומשום סיפא נקט לי' דצפורן כשר במליקה ופסול בשחיט' וכיון דאשמעינן לצפורן ה"ה לשן דפסול בשחיטה דתרווייהו משום מחובר הוא ואיידי דתני סיפא תני רישא דפסול במליקה כשר בשחיטה: ואקשי' שן וצפורן בהדיא קתני לה פי' רש"י ז"ל במתני' דלעיל חוץ ממגל קציר והמגיר והשיני' וצפורן מפני שהם חונקין ואינו מחוור חדא דכיון דלא מפרשי אלא סיפא דכשר במליק ופסול בשחיטה למה לי' למינקט שן דפסול בשניהם ועוד דכל זו פיסול מחובר ופיסול עצמו של כהן האיך אפשר לשחוט ולמלוק בשן מחוברת בבעלי חיים וכ"ש בשינו של כהן דהא בעי ימין וליכא. ואע"ג דגידמת חולצת בשני' התם ליכא קפידא דאוריית' שתחלוץ בימין כדפרישת בדוכתא ועוד ושן מחוברת לא תנינא לעיל דהא השיני דקתני תלושין הן ופסולין מפני שהן חונקין וכדפרי' תלמודא לעיל בדוכתא ויותר יש לפרש לפי גרסא זו דשן וצפורן דנקט לפרושי רישא וסיפא דשן תלושין כשרה בשחיטה ופסולה במליקה וצפורן מחוברת פסול בשחיטה וכשר במליקה ואמרי' שן וצפורן בהדי קתני לה דהא בהדי' קתני דצפורן פסול בשחיט במתני דלעיל ושן נמי תלושה הא קתני דכשר בשחיטה דהא לא פסול אלא בשני' דוקא מפני שהם חונקים והא דנקט שן וצפורן ולא נקט סכין וצפורן וכל דבר תלוש איידי דתני להו לעיל בחדא השינים והצפורן נקטינהו הכא כנ"ל ור"ח ז"ל גורס והיא גרסת התוס' ורוב ספרים למעוטי סכין וצפורן ומפרש רישא וסיפא דסכין כשר בשחיטה ופסול במליקה וצפורן בהיפך כדפריש' ואקשי' סכין וצפורן בהדיא קתני להו לפסלא דהא קתני לעיל צפורן בפיסול שחיטה וקתני בדוכתא סכין בפיסול מליקה וכדתנן מלק בסכין מטמא בגדים וכו' כדמייתי לה לקמן:
2 אבל מולך ומביא לא פי' דסברי דגזירת הכתוב הוא שלא לעשו' מליק' בתורה שחיטה כלל:
3 אמר ליה רבי ירמיה כ"ש וכו' פי' דכל שאנו עושין מליקה הדומה לשחיטה עדיפא טפי:
4 אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הלשון מוכיח כפי' רש"י ז"ל דשמואל לאו בהלכות שחיטה ומליקה איירי דא"כ ה"ל למימר כל הכשר בשחיטה כשר במליקה מאי כנגדו בעורף ועוד דהא ודאי לא שויא שחיטה ומליקה בהכשרם ולא בפיסולם דאיכא בינייהו שן וצפורן ומוליך ומביא אלא ודאי דשמואל לא איירי אלא במקום שחיטה ומליקה וה"ק כל המקום הכשר לשחיטה כנגדו בעורף המקום כשר למליקה ודייקא עלי' הא פסול פסול ולאו מהכרח דלישנא דדלמא שוין בהכשרם ואינן שוין בפיסולם לגמרי אלא טעמא כדפי' רש"י ז"ל דמשמע לן דשמוא' האי דיוקא אתיא לאשמעינן דאילו מימר' גופא מתני הוא כל הצואר כשר לשחיט' כל העורף כשר למליקה אלא ודאי דשמואל דיוקא דמתני' אשמעינן דהעורף דוקא כשר למליק' וצואר דוקא כשר לשחיטה ולא בהיפך וא"ת א"כ אמאי נקט מימרא בהכשירו לימא בהדיא כל הפסול בשחיטה כנגדו פסול במליקה וי"ל דהא ליתא דאנן לא הוה ידעי' אכתי שפיר מאי הפסול וניחא ליה דקאי אלישנא דמתני' דאיירי בהדיא בהכשר מקומות ואשמעינן איהו דדוקא קתני להו תנא כנ"ל ואמרי' למעוטי מאי אילימא למעוטי עיקור סימנים כלומר דפסול בזה ובזה והא תני וכו' וא"ת והיכא אפשר לאוקמי בהכי דהא מה"ש ומליקה היא ושמואל לא איירי אלא במקומותם לפי' רש"י ז"ל וי"ל דהא נמי מקום הוא דקמ"ל דכשם שהשחיטה פסולה במקום עקורים כך המליקה פסולה בהם דאע"ג דעיקור סימנים אינו עושה טריפה ולא נבלה הכי אגמריה רחמנא למשה שלא תועיל שחיטה בצואר ולא מליקה בעורף בסימנים עקורים, וכן נראה מפי רש"י ז"ל אלא שלשונו קצר ובכאן חזר רש"י ז"ל והודה דעיקור סימנים הוא שנעקרו הסימנים ממקומם וכדמוכח לקמן בפ' אלו טרפות ואף על גב דלעיל כתב דעיקור סימנין כגון שפסק את הגרגרת, ונראה שרבי סובר דתרי עיקור סימנים הם שפסק את הגרגרת בשעת שחיטה או שנעקרו הסימנין קודם גמר שחיטה.
5 והא תנא רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף משמע לן דשמואל לא פליג עלי'. כלל, וא"ת ונימא דשמואל הכשרי' אתא לאשמועי' כפשט' דמימרא וכי הא דתנן רמי בר יחזקאל שכשם שהשחיטה כשרה בעיקור סימנין כך כנגדו בעורף כשר למליקה י"ל א"כ מאי קמ"ל פשיטא דכיון שהשחיט' שהיא בסימנין עצמן אינה נפסלת בעיקורן כ"ש מליק' שעיקרן בעורף ואיפכא מבעי' ליה כל הכשר במליקה כנגדו בצואר כשר לשחיט'.
6 וכדרב אשי אמר רב דאמר הגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה פי' ואתיא כלישנא קמא דלעיל דפסל לה לדברי הכל בין לרבנן ובין לרבי יוסי בר יהודה ומיהו עדיין קשה דא"כ אתי' הא דלא כהלכתא דהא אנן ס"ל בין לרב הונא ובין לרב יהודה וכולהו אמוראי דלעיל דהגרים שליש ושחט שני שלישים כשרה דהא איכא רובא בשחיטה ונפקא חיותא בשחיטה ולכך י"ל דהכא לדוגמא נקיטי' לה דע"כ לא מכשרי אלא לפי שהגרמ' הוא בצואר אבל הכא שהוא למעלה מן הצואר בשיפוי ראשו דברי הכל פסולה וכן פי' רבי ז"ל:
7 אמר ליה אדרבא וכו' עד כל מילתא כבהמה פי' דגזור רבנן כעין דאורייתא וש"מ דלמ"ד יש שחיט' לעוף מן התורה אי סביר' לי' אין עיקור סימנים לעוף אין עיקר לו כלל ואפילו מדרבנן וכן נר' מדברי רש"י זיל:
8 הא פסול פסול וא"ת והא אוקמינא לה לעיל למעוטי היכי דנקט מראשו וכו' וי"ל דההיא משום דהוה סבר לן דאין עיקור סימנים לא במליקה ולא בשחיט' אבל אי סבר לן דכשר בזה ופסול בזה על כרחן תקשה לשמואל דפסק וכייל דפסול בזה פסול בזה:
9 ההוא פליגי פרש"י לשמואל לית ליה הא דרבא בר קיסי אלא ס"ל דאין עיקור סימנים לעוף וא"ת ולרמי בר יחזקאל קשיא מתני' דקתני שחט את הוושט ונשמט' הגרגר' וכו' שחיטתו פסול' תירץ רש"י ז"ל דמוקי לה כמ"ד אין שחיט' לעוף מן התורה ושמואל ורמי בר יחזקאל סברי כמ"ד יש שחיטה פי' למ"ד דיש שחיט לעוף איכא לומר דאין עיקור סימנין כלל ואפילו מדרבנן ומיהו אין הילכתא כשמואל דהא קיי"ל כרבי דאמר יש שחיט' לעוף מן התורה וסוגיין נמי במכילתן דיש עיקור סימנין לעוף וא"כ על כרחין סבירא לן דיש לו עיקר מן התורה ודרמי בר יחזקאל אינו אלא במליקה לחוד כרבין בר קיסי וכן פסק רש"י ז"ל.
10 אמר זעירי נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה פי' נבילה גמור לטמא בחיים ולא לענין טריפה בלבד אלא כאילו נהרג דלא מהני לה שחיטה ואתי' כאידך דשמואל לקמן דאמר כיוצא בו באדם מטמא באהל והיינו דפרכי' לקמן וכי מתה עומד ומולק ואילו לא היה זה עושה אלא נבלה וטרפה מאי קושי' דהא שנעשה בשחיטה אינו עושה טריפה ונבלה שאילו כן אין לך שחיטה כשרה בוושט שכבר נעשה נקיב' הוושט אלא ודאי כדאמרן וא"כ ה"ה למליקה לכך הקשה וכי מתה ממש עומד ומולק וזה ברור וכן פי' רש"י ז"ל:
11 מפני שהוא דורס וא"ת ולימא מפני שנפגם הסכין במפרקת י"ל דהכא סתם קתני ואפילו בשלא נפגם.
12 קסבר מוליך ומביא במליקה כשר והכא סתמא קתני מלק אפילו דמוליך ומביא.
13 הכא הא מיגלאי ומיהו אידך סבר דכל שהשחיטה מלמטה למעלה חלדה היא ונקטו מתניתין בחלדה לפי שעל רוב כך הוא וכן פי' בתוספות.
14 אי קשיא לי הא קשיא לי פי' רש"י ז"ל אי ק"ל בהא מילתא דזעירי ואינו מחוור שהרי עדיין לא הקשה שום אדם כלום על זעירי אלא הכי פי אי ק"ל מידי בכולא תלמודא הא ק"ל ונ' זה הוא בכאן מר' הרשב"א ז"ל נר"ו.
15 תקשי לך מליקת עולת העוף דבעינן שני סימנין פי' רש"י ז"ל וחיותו של עוף יוצא בסימן א' ואינו מחוור גם אין הטבע מורה זה ולא הנראה אלא ה"פ דבעוף ודאי כל שנשברה מפרקת ורוב בשר ונשחט סימן אחד לדברי הכל היא כמתה ואפילו תימא דבנשברה מפרקת ורוב בשר בלחוד דלא חשיב כמתה וכן פי' בתוס'.
16 כדי לקיים בו מצות הבדלה פי' דבעינן הראש בעצמו והגוף בעצמו כדפרשי' לקמן מדכתיב ומלק והקטיר אימא כך עושה פי' אימור זה לשון: