מקור חולין י״ח
1 וְכַמָּה פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ? כְּדֵי שֶׁתַּחְגּוֹר בָּהּ צִפּוֹרֶן.
2 מֵיתִיבִי: כַּמָּה פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: טֶפַח, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּזַיִת. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּסִידָא, הָא בְּאַבְנָא.
3 אָמַר רַב הוּנָא: הַאי טַבָּחָא דְּלָא סָר סַכִּינָא קַמֵּי חָכָם – מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ, וְרָבָא אֲמַר: מְעַבְּרִינַן לֵיהּ, וּמַכְרְזִינַן אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא.
4 וְלָא פְּלִיגִי, כָּאן – בְּשֶׁנִּמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה, כָּאן – בְּשֶׁלֹּא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה. רָבִינָא אָמַר: הֵיכָא דְּלֹא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מְמַסְמֵס לֵיהּ בְּפַרְתָּא, דַּאֲפִילּוּ לְגוֹיִם נָמֵי לָא מִזְדַּבַּן.
5 הָהוּא טַבָּחָא דְּלָא סָר סַכִּינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא בַּר חִינָּנָא, שַׁמְּתֵיהּ וְעַבְּרֵיהּ, וְאַכְרֵיז אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא. אִקְּלַעוּ מָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: לִיעַיְּינוּ רַבָּנַן בְּמִלְּתֵיהּ, דִּתְלוּ בֵּיהּ טַפְלֵי.
6 בַּדְקֵהּ רַב אָשֵׁי לְסַכִּינֵיהּ, וְנִמְצֵאת יָפָה, וְאַכְשְׁרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא: וְלָא לֵיחוּשׁ מָר לְסָבָא? אֲמַר לֵיהּ: שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבְדִינַן.
7 אָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא: שֵׁן תְּלוּשָׁה וְצִפּוֹרֶן תְּלוּשָׁה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה וְהַשִּׁינַּיִם וְהַצִּפּוֹרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.
8 שֵׁן אַשֵּׁן – לָא קַשְׁיָא: הָא בַּחֲדָא, הָא בְּתַרְתֵּי. צִפּוֹרֶן אַצִּפּוֹרֶן – לָא קַשְׁיָא: הָא בִּתְלוּשָׁה, הָא בִּמְחוּבֶּרֶת.
9 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר, בַּדֶּרֶךְ הֲלִיכָתָהּ – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחְלִיקוּ שִׁינֶּיהָ – הֲרֵי הִיא כְּסַכִּין.
10 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף כְּשֶׁהִכְשִׁירוּ בֵּית הִלֵּל, לֹא הִכְשִׁירוּ אֶלָּא לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה, אֲבָל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין״, וְלָא קָתָנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין״. וְלִיטַעְמָיךְ, לִיתְנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין״! אֶלָּא, פּוֹסְלִין וּמַכְשִׁירִין וְאוֹסְרִין וּמַתִּירִין – חֲדָא מִילְּתָא הִיא.
11 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת, וְשִׁיֵּיר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלֹא חוּט עַל פְּנֵי רוּבָּהּ.
12 גְּמָ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאַף רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא אָמַר אֶלָּא בְּטַבַּעַת הַגְּדוֹלָה, הוֹאִיל וּמַקֶּפֶת אֶת כׇּל הַקָּנֶה, אֲבָל בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת – לֹא.
13 וּבִשְׁאָר טַבָּעוֹת לֹא? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
14 הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקִּיפוֹת אֶת כׇּל הַקָּנֶה, הוֹאִיל וּמַקִּיפוֹת אֶת רוֹב הַקָּנֶה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וּמוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה. הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.
15 אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה תַּרְתֵּי קָאָמַר. רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיגִי עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.
16 וְהָא ״לֹא אָמַר״ קָאָמְרִי? הָכִי קָאָמַר: הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּטַבַּעַת הַגְּדוֹלָה, וְאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת.
17 כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, אֲכַל מוּגְרֶמֶת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל. אָמְרִי לֵיהּ: לָאו מֵאַתְרֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אַתְּ? אֲמַר לְהוּ: מַאן אַמְרַהּ? יוֹסֵף בַּר חִיָּיא! יוֹסֵף בַּר חִיָּיא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גְּמִיר.
18 שְׁמַע רַב יוֹסֵף, אִיקְּפַד, אֲמַר: אֲנָא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גְּמִירְנָא? אֲנָא מֵרַב יְהוּדָה גְּמִירְנָא, דַּאֲפִילּוּ סְפֵיקֵי דְּגַבְרֵי גָּרֵיס. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה.
19 וְרַבִּי זֵירָא, לֵית לֵיהּ נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם?
20 אָמַר אַבָּיֵי: הָנֵי מִילֵּי מִבָּבֶל לְבָבֶל, וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי נָמֵי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֲבָל מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דַּאֲנַן כַּיְיפִינַן לְהוּ – עָבְדִינַן כְּוָותַיְיהוּ.
21 רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, רַבִּי זֵירָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה.
22 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וְהָא רַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמָּחוֹזָא אָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: מוּגְרֶמֶת כְּשֵׁרָה! אֲמַר לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא וּפְשָׁטֵיהּ.
23 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַכְשַׁר בְּחוּדָּא דְּכוֹבָעָא, קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: גִּיסָא גִּיסָא, אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: פְּגַע בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.
24 אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּגַע וְנָגַע בָּהֶן, דִּכְתִיב ״וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת״, אוֹ דִלְמָא פָּגַע וְלֹא נָגַע, כְּדִכְתִיב ״וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים״?
25 אִיתְּמַר, אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב אַמֵּימָר בַּר מָר יָנוֹקָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא, וְאָמַר לִי: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי רַב שֶׁמֶן מִסּוּבְרָא, אִיקְּלַע מָר זוּטְרָא לְאַתְרִין וּדְרַשׁ: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: פְּגַע בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה, שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.
פירוש ריטב"א על חולין י״ח
1 כדי שתחגור בו צפורן פרש"י ז"ל וכל המפרשי' שהוא לשון חגירה והקש' מורי הרא"ה ז"ל דא"כ ה"ל שתחגור את הצפורן לכך פי' שהוא מל' ויחגרו ממסגרותיהם מלשון חיגר שאמרו רז"ל בכל מקום ולפי' הראשונים ז"ל י"ל דהכי קאמר שתחגור הצפורן עצמה בה כי הצפורן חוגרת עצמה בפגימה כשנכנס בה ויש גורסין שתחגור בה צפורן, הא בסידא הא באבנא פי' באבנא כחגירת צפורן ובסידא כזית או טפח וטעמא דמילתא פי בתוס' משום דבאבנים כתיב בהדיא אבנים שלמות תבנה וא"ת והא בסידא נמי כתיב וזבחת עליו את עולתיך ודרשי וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם כדאיתא בזבחים וכמו שכתב רש"י ז"ל וההיא לסידא איצטריך ויש לומר דמכל מקום לא כתיב ביה שלם בהדיא כדכתיב הכא ועוד סברא הוא כי האבן הוא מתחילתו שלם ראוי להקפיד יותר מן הסיד שהוא מקובץ מדברים נפרדים וטבעו להפריד כל דהו כשמתיבש ואם אדם מקפיד בו הרבה לא תמצא מעולם מזבח כשר ולהכי לא כתיב בהדיא ויש שפרש' בתו' דאף קרא דוזבחת עליו לאבני' וכ"ת תרי קראי למה לי חד לתחלת בנינו כדכתי' בהדיא תבנה וחד לשנפגם אחר כן כדכתי' וזבחת עליו שיהא שלם בשעת זביחה כבתחילה ואידך שיעור' דסידא גמירי גמיר לי' או שמסרו הכתוב לחכמים או שאינו אלא מדרבנן,
2 האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן לי'. פי' לפי שמנדין על כבוד חכמי' כדפרש"י ז"ל ודוק' נקט טבחא דקביעי מה שאין כן באיש השוחט לביתו והכי מוכח בפרק הדר.
3 כאן שלא נמצאת סכינו יפה, פי' דלא סוף דבר אותו סכין ששחט בה. דאם כן מדינא הוי נבלה אם נמצאת פגומה אלא שלא נמצאת אחרי כן ולהכי קנסינן אף כל מה ששחט אפי' בסכין יפה ויש עוד לפרש שלא אמרו שנמצאת שאינה יפה אלא שלא נמצאת יפה כגון שאבדה או שנעלמה ולא באה לפנינו.
4 ממסמס לה בפרחא פי' לישנא בעלמא נקיטי דרך משל משום דאסרינן לה במכירה אפילו לנכרי וכההיא דאמרינן בעלמא מחינן ליה בסילוא דלא מבא דמא.
5 שמתי ואעברי' וכו' פרש"י ז"ל דס"ל דרבא דלעיל מפליג פליג ול"ל תירוצ' דלעיל ואינו מחוור לכך פי' מורי' ז"ל כי החמי' בדינו שנד' לו שעשה דרך מרד ולפיכך כשרא' שתולין בו טפלי רצה להחזיר שאלו נתחיי' להעביר מן הדין כגון שנמצא' סכינו שאינו יפה אין מרחמין בדין כן פי' מורי ז"ל.
6 איקלע מר זוטרא ורב אשי לגבי פרש"י ז"ל לגבי דרבא בר חיננא והיינו דאמרי בתר הני שליחות עבדינן ושמעינן מיני' שאם ראה חכם להחמיר בדינו של טבח הרשות בידו.
7 צפורן אצפורן לא קשי' הא בתלושה הא במחוברת פי' ומתני רבי היא דפסיל במחובר. וק"ל למאי דס"ד דלעיל לאוקמי מתני' דהשוחט בצור כר"ח דמכשיר במחובר. היכי אתי' האי סיפ' כוותי' הוה לן להקשות דרישא ר' חייא וסיפא רבי. וי"ל דאה"נ דמצי למיפרך הכי אלא דפרכא דפרכינן התם עדיפא לן כנ"ל. וא"ת בשינים נמי נשני הכי דהא בתלושה והא במחוברת. וי"ל דא"כ אמאי קתני והשינים לשון רבים לתני השן והצפורן אלא דודאי בתלושין ואין פסולים אלא מפני שהם שנים וכדקתני מפני שהן חולקין. ועוד דמילתא דלא שכיח שיוכל אדם לשחוט בשן מחובר' בבעלי חיים לא בשל עצמו של שוחט ולא בשל בעלי חיים. וא"ת ואי פיסול צפורן משו' מחובר היכי קתני מפני שהם חולקים נ"ל דכי קתני הכא משום שארי' כדפרש"י ז"ל.
8 א"ר יוחנן אף כשהכשירו בזה וכו' והלכת' כוותי' ואע"ג דאידחי דיוק דדייק רב אשי לסיועת' דיוק' אידחי' אבל מימר' גופא לא אידחי.
9 מתני' השוחט מתוך הטבעת עיקר הפי' כדפרש"י ז"ל דהיינו טבעת הגדולה העליונה המקפת את כל תקנה שהחוטים ושיפו' כובע למעלה מהן ולהכי קתני מתוך הטבעו כלומר הטבעי' כלומר הטבע' השלימה והידוע. וקסברי הני תנאי דמטבעת הגדולה ולמעלה אינה מקום. שחיט ולית הלכתא כותייהו אלא כר' חנינא דמכשרו במוגרמת דידהו וס"ל דעד שיפוי כובע מקום שחיטה והוא דשייר בחוטי דאמוראי' סברי כוותי' ומיהו שמעי' ממאי דפסקו רב ושמואל הלכ' כר' יוסי בר יהודה דכל דשייר בחוטי על פני רוב הקנה כשר' ובגמ' נחלקו האמוראי' אי בעי רוב בשחיט' או אם סגי בששחט שליש האמצעו שלא בהגרמה ולמאן דמכשי בהגרי' שליש ושחט שליש והגרי' שליש משום דנפק' חיות' בשחיט' ק"ל הא מנא לי' דהא אף ר"י בר' יהודה בעו מלא החוט על פני רובא מיהת ובהא לא פליג ר' חנינא בן אנטיגנוס אלא במקו' שחיט' בלחוד וי"ל דאיהו משמע לי על פני רובא על פני מקו' השלמת רובא ואידך אמוראי דפליגי עליה סברי דעל פני כל רובא ממש קאמר ובין שיהא רוב ראשון כגון ששחט שני שלישי' והגרים שליש או בהיפך כגון הגרים שליש ושחט ב' שלישי או אפי' במפוזר לר' יהודה דמכשיר שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דסוף סוף הא איכא רובא במקום שחיטה וכולהו אזלי בשיטת ר"י בר' יהודה דפסקו רב ושמואל כוותי כנ"ל ובגמ' נבאר פסק ההלכ' בפלוגת' דהני אמוראי בס"ד והוי יודע שכל דיני ההגרמו' האלו אינם אלא בקנה כדקתני מתני' ועלה אייתי כולה אמוראי דאלו בוושט דנקיבתו במשהוא כל ששחט משהו חוץ למקום שחיטה בהגרמה עד שלא שחט רובא של וושט נבילה היא דהא הוי נקיבת הוושט ואע"פ שכל שבדרך שחיטה לא מיטרפא משום נקיבת הוושט ה"מ במקום שחיטה לפי שכך הוא מצוותו ולא סגי בלאו הכי אבל שלא במקום שחיטה לא וזה ברור: ומיהו כל שנשחט רובא כראוי אם הגרים אחרי כן כשרה שאינו אלא כמחתך בשר בעלמא וכן בחנ' נמי כל שהגרי' בתחילתו או באמצע למט' סמוך לכלפי הריאה טריפה או נבלה במשהו שהרי הוא נידון כריאה שנקיבתו במשהו כדאיתא בפ' אלו טרפות:
10 גמ רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר' יוסי בר יהודה ואף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את רוב הקנה פרש"י ז"ל לא אמר שתהא שחיט' כשרה אלא בטבעת הגדול' דכיון דמקפת את כל הקנה תורת קנה עליו אבל שאר טבעות שאין מקיפות את כל הקנה אין תורת קנה עליהם ואין שחיטה כשרה בהם כלל וצריך שישחוט או בטבע' גדולה או בבשר שבין טבעת לטבעת וא"ת א"כ אנן היכי אכלינן בשרא עד שנבדקו אם ששחטו בין טבעות לטבעות דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך וכו' וי"ל דאנן לית לן מוגרמת דרב ושמואל אלא כרבי זירא דאמר שלא אמרו מעולם ואי משום דנהוג בה בנהרדעי הא נהרא נהרא ופשטי' ומיהו רב ושמואל לא אכלי בשרא אלא בבדיקה וכן בנהרדעי והא דתנן כל הצואר כשר לשחיטה במקום שהוא קנה קתני וכן הא דתניא בתוספת' מצות שחיטה מן הטבעת הגדולה ועד הכרס במקום שהוא קנה קאמר ואמרו בתוספו' שכל זה דחוק והנכון דה"פ שאף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר דסגי בשחיטת רוב אלא בטבעת הגדולה דרובא דידי' הוי רובא דקנה אבל שאר טבעו' שאין מקיפות את כל הקנה אין שחיט' כשר' בשחיטת רובן ועד שישחוט רוב חלל הקנה והא דתניא השוחט בשאר טבעות ה"פ השוחט בשאר טבעות וכו' שחיטתו כשרה בשחיטת רובא מתחלל כשחיטת טבעת גדולה ואמתני' קיימא ולא הוצרך התנא לפרש זה דהא פשיטא דהא בלחוד מצטרך לאשמעינן דלא תימא שמקום הטבעת הוא שיעור הקנה לבד לענין שחיטה ואידך מחברת בשר בעלמא הוא לחברן בסופן קמ"ל:
11 הכי קאמרי הלכה כמותו עד ואין הלכה כמותו בשאר טבעות פרש"י ז"ל דהא דאמר ואף לא אמר פירושו שלא אמר כהלכה.
12 ורבי זירא לית לי' חומרי' מקום שיצא משם פי' דאפי' תימא דרב ושמואל לא אמרי מ"מ כבר נהגו בה איסור במקומו ואין לנו לתלו' שום מנהג מן הסתם שהי' מנהג בטעו' ואדרבה יש לנו לומר שיודעין הוי ההלכה אלא שהחמירו על עצמן וכ"ש אם הוא מקום חכמים ואפי' במקו' עמי הארץ אם מנהג קדמון הוא יש לחוש דישראל אם אינן חכמים בני חכמים הם וכן דעת ר"י ז"ל:
13 אפילו תימא מבבל לא"י ה"מ היכי דדעתו לחזור יש שפי' דדוקא מבבל לא"י אמרי' הכי דלא חיישי בני א"י למנהג בבל אלא במי שדעתו לחזור למקומו אבל כשהוא מבבל לבבל או מא"י לא"י וכ"ש מא"י לבבל אפי' כשאין דעתו לחזור חוששין לו למנהג מקומו. ואחרי' פי' שאין לחלק בדבר והכא ה"ק אפי' תימא שיהא משנתינו מבבל לא"י כמו מבבל לבבל אין משנתינו אלא במי שדעתו לחזור וכן פי' הראשונ' ז"ל והוי יודע דלגבי חומרא המקו' שהלך לשם הדבר בהיפך דבעי' שלא יהיה דעתו לחזור והכי איתא בפרק מקום שנהגו גבי רבה בר בר חנה שאכל דאייתרא וא"ת א"כ משנתינו צדדין רישא בדעהו לחזור וסיפא בשאין דעתו לחזור וי"ל דלא חשיבה לצדדין דלעולם בעינן שיהא דעתו לקבוע במקום שנהגו אסור אנן כייפינן להו תימא דבפ"ק דסנהדרין אמרי פשיט' מהכא להתם מהני רשו' מהתם להכא מאי אלמי בני א"י כייפו טפי לבני בבל ותי' ר"ת ז"ל דלענין איסור היתר בני א"י עדיפא דחכימי טפי אבל לענין הפקעת ממון ריש גלות' דבבל חשיב טפי כדאמרי' התם דהכ' שבט והתם מחוקק וכדאמרי' לא יסור שבט וגו' ושם פיר' הלכך שבט ממשפח' אב הראוי' למלוכ' ונשיא א"י ממשפחות האם ואמרים בהוריו' שאין נשיא שבא"י מביא שעיר משום דאיכא ראש גולה בבבל חשוב ממנה.
14 גיסא גיסא פי' כי ר"ל בעל אחותו של רבי יוחנן כדאיתא בפרק השוכר לכך אמר גיסי זה מאד הגיס והעל מקום שחיטה למעלה ורש"י פי' בע"א.
15 ג"ה איתמר אמר רב פפי משמי' דרבא פגע בחוטי טרפה איבעי' לן פגע ונגע או דילמא פגע ולא נגע איתמר ר"פ משמי' דרבא אמר שייר בחוטי כשרה רב אחא ברי' דרבא אמר טריפה ופירש"י ז"ל דמלמטה ולמעלה קיימינן ופגע ונגע היינו שנגע בסוף החוטי' שכלפי הגוף ופגע ולא נגע שהניחם כולם למעלה והקשה בתוס' דא"כ ה"ל לתלמודא למימר תיקו דהא ממאן פשטי' בעיין אי מדר"פ משמי' דרבא מפלג פליג אדרב פפי בהדיא דהא איהו מכשיר בשייר בחוטי אע"פ שפגע ונגע ואי מדרב אחא ברי' דרבא אתיין למיפשטי' לבעיין ונימא דאיהו קים להו טפי בשיטתא דאבוה וכיון דמטריף בשייר בחוטי מכלל דאמר אבוה דוקא פגע ונגע בלחוד טריפה הוה לן לאתויי דרב אחא בלחוד או דנימא בהדיא דפשטי מדרב אחא דפגע ונגע הוא ש"מ ותו דדילמא רב אחא מטרף אף בפגע ולא נגע אלא דקאי על מה דאכשר ר"פ אפי' בפגע ונגע ועוד דמוקמי פלוגתא בין רב פפי ורב פפא אליבא דרבא ולא מפרש לה תלמוד' דאמוראי נינהו ועוד דהשתא פשטי' דפגע היינו דפגע ונגע כדרב אחא ואילו לקמן בדמר בר רב אשי גורס רש"י ז"ל פגע בחוטי כשרה שייר בחוטי טריפה ואי אפשר לו לגרוס בהיפך כגירסת הספרים דאי שייר בחוטי כשרה הא מכשירינן אפי' פגע ונגע והכא קאמר כשרה ופגע' טריפה וא"א לומר לכך גורס הוא ז"ל בהיפך גרסת הספרים. ולפי גרסתו ופרושו פגע בחוטי דאמר מר בר רב אשי היינו פגע ולא נגע: ולא נהירא למימר דפגע דאמר רבא הוי פגע ונגע ופגע דמר בר רב אשי להוי פגע ולא נגע לכך הנכון כפי' ר"י ז"ל דמצד החוטים שכלפי הראש למעלה קיימינן אם בפגע ולא נגע ושיירי' כולם כלפי הגוף הוא דטריפה או דילמא אפי' כשפגע ונגע בהם מטריף רבא ואתינן לומר דדוקא פגע ולא נגע מדר"פ משמי' דרבא דאמר שייר בחוטי כשרה דאלמא לא טריף רבא אלא כשפגע ולא נגע ועדיף לן למיפשט מדרב פפא דאמר לה משמי' דרבא מלמפשט מדרב אחא דלא אמר לה משמי' דאבוה וכ"ש לנוסחי' דגרסי' בתרווייהו רב פפא והשתא גרסי' לקמן שפיר כגירסת הספרים גבי מימרא דמר בר רב אשי פגע בחוטי טריפה שייר בחוטי כשרה ופגע היינו פגע ולא נגע.
16 ומידי דהוי אחצי קנה פגום שבמקום הגרמה מכשר דאי לא מה ראי' משם כדבריו הא ודאי שפיר אמרו רבנן דהתם מקום שחיט אלא ודאי כדאמרן ואעפ"כ למעשה ראוי להחמיר אע"ג דהילכתא כרבי יוסי בר' יהודה.