שו"ת בני בנים, חלק שני ו׳

« שו"ת בני בנים Volume II 5 שו"ת בני בנים Volume II 7 »

4 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

נשים ועבדים אע"פ שפטורים מק"ש חייבים בתפלה מפני שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא וקטנים שהגיעו לחינוך חייבים לחנכם:

4 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים חַיָּבִים בִּתְפִלָּה. וְכָל אִישׁ שֶׁפָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע פָּטוּר מִן הַתְּפִלָּה. וְכָל הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה:

4 משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְסָפֵק יֵשׁ בַּדָּבָר אִם הֵן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן אוֹ אֵינָם חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה. לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַגְּדוֹלִים יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל הַקְּטַנִּים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת:

5 טור פתח ↗

מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך פירוש שיכוין פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך ב"ו שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה ולא יתפלל לא במקום שיש בו דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו דא"ר חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל רבי חנינא ביומא דרתח פירוש ביום שהיה כועס לא הוה מצלי רבי אליעזר אומר הבא מן הדרך אל יתפלל תוך ג' ימים ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אף המיצר שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא מפני הריח שטורדו רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא וכתב הר"ם מרוטנבורק אין אנו נזהרין עתה בכל זה שאין אנו מכוונין כל כך בתפלה ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשוי ומבקש ליפטר ממנה ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפלתו שהתפלה היא במקום הקרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו הושע יד וכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכי יש עבודה בלב אלא איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה דכתיב לעמוד לשרת והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות ואחר שיעשה דוגמת הקרבן עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה והמלאך עושה אותו כתר לקונו ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה את בקשתי כיון שכוונתי בתפלתי דאדרבה זהו המזכיר עונותיו אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בקשתו בחסדו ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת ממ"ה הקב"ה אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו:

1 נשים בתפלות שמונה עשרה

2 ב"ה, י' אייר תשמ"א

3 לרב של יישוב אחד

4 מה שכתבתי לו חלק א' סימן ה שלדעת הרמב"ם נשים פטורות מתפלה סדורה כן כתבו המגן אברהם והאחרונים, אבל ברמב"ם הלכות תפלה סוף פרק ו' מוכח שחייבות בתפלת שמונה עשרה שעוסק בה שהרי כלל שם קטנים עם נשים ועבדים וקטנים אינם חייבים בתפלה דאורייתא, מה שאין כן בפרק א' הלכה ב' ששם עוסק בדאורייתא כתב רק נשים ועבדים. ושוב ראיתי שעמד בזה בספר בני ציון על אורח חיים סימן ק"ו סעיף א' והביא מפרוש המשניות במסכת קדושין פרק א' משנה ז' שכתב בהדיא שנשים חייבות במצות תפלה שהזמן גרמא ומיירי בדרבנן כי מדאורייתא אינה שהזמן גרמא, וכן כתב המאירי במסכת ברכות דף כ' עמוד א' שלמי שסובר שנשים חייבות בתפלה מדאורייתא חייבות נמי מדרבנן. ושלא כשו"ת יביע אומר חלק ו' סימן ט"ו שכתב שהרמב"ם חזר בו במשנה תורה מפרוש המשניות כי אדרבה כן דעתו ביד כמו שנראה בסוף פרק ו'.

5 ולכן אין ברמב"ם מקור לפטור נשים מתפלת שמונה עשרה. ורק בספר בני ציון לימד עליהן זכות שכיון שטרודות בטף וכו' אין דעתן פנויות לתפלה ופטורות מדינא דגמרא, שאף על פי שגברים קבלו עליהם להתפלל למרות שאינן מתכוונים היטב מכל מקום נשים לא קבלו עליהן וגם שונה חוסר כוונה של גברים בבית הכנסת משל נשים בבית שהילדים מפריעים שם והוי אונס טפי. ולכן העמידו עצמן על עיקר הדין עיין באורח חיים סימן צ"ח, אבל פנויות ושאינן טרודות חייבות.

6 יהודה הרצל הנקין

4 שו"ת בני בנים פתח ↗

בהתאם למה שהזמין אותי לעיין בעלוניו היקרים, לא ברור לי מה שכתב כבודו שבאשר לאמהות שחושקות נפשן להתפלל ועל כן מביאות שם את הילדים שמפריעים, טעות היא בידן כי עבור זה פטרה התורה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא עכ"ל. אם כוונתו שנשים פטורות מתפלה סדורה שהיא מצות עשה דרבנן שהזמן גרמא, זה אינו אלא לדעת הרמב"ם הערות ותיקונים: נ.ב., כן כתב המג"א והאחרונים אבל ברמב"ם הלכות תפלה סוף פרק ו' מוכח שחייבות בשמונה עשרה, ובספר בני ציון סימן ק"ו הביא מפרה"מ בפ"ק דקדושין שכתב כן בהדיא וכן פרש המאירי בברכות בדעת הרמב"ם. ע' בני בנים חלק ב' סימן ו' אבל לרמב"ן ורוב ראשונים חייבות בשמונה עשרה שחרית ומנחה בזמניהן כמו שכתבו האחרונים באורח חיים סימן ק"ו, ואם כוונתו שהתורה פטרה אותן ממצות עשה שהזמן גרמא כדי שתוכלנה להתעסק עם הטף ומזה תלמדנה שאין יעוד שלהן לבוא לבית הכנסת דוקא ויכולות להתפלל בבית, על כל פנים לא שייך לכתוב על זה שטעות היא בידן.

4 כל בו פתח ↗

עג. הלכות מילה ופירוש ברכת מילה כתב הבעל המלמד ז״ל בפרשת לך לך באות הברי׳ אשר כרת השם עם האבות הוא שימול כל זכר בשר ערלתו ודי אות הברית לזכרים לפי שהנקבה היא לעזר הזכר ואל אישה תשוקתה והוא ימשול בה להנהיגה ולהדריכה בדרכיו ולעשות כל מעשיה על פיו והיותה על הדרך הזה הוא סבה ג״כ שהיא פטורה מכל מצות עשה שהזמן גרמה כי אלו היתה טרודה לעשות המצוה בזמנה היה הבעל בלא עזר בזמנים ההם והיתה הקטטה נופלת בהם. ותסור הממשלה המכוונת לתועלתו ולתועלתה ולפי הטעם הזה הספיק האות בזכרים עכ״ל. מבואר הוא בתור׳ שהמילה בזמנה היא ביום שמיני ללידתיו ולעולם אין מלין אלא ביום דכתיב ביו׳ השמיני ביום ולא בלילה. וכל היום כשר למילה ואף על פי כן זריזין מקדימין ומלין בתחלת היום. מי שנולד לו בן בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין לו מן הלילה ונמול ביום ט׳ שהוא ספק ח׳. מילה בזמנה דוחה שבת ויום טוב ושלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב. קטן שנולד מהול והנולד בחדש שמיני לעבורו קודם שתגמר בריתו שהוא כנפל מפני שאינו יכול לחיות ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות והנולד בין השמשות אין אחד מהם דוחה לא שבת ולא יום טוב אלא נמולין אחר כן ליום ט׳ שלהם. וכתב ה״ר יצחק ז״ל טעם לנולד מהול מפני מה אינו דוחה שבת שאנו מספקין אם אנו צריכין להטיף דם ברית ממנו או לאו. ועוד כתוב וצרי׳ לדקדק באשה מקשה בע״ש אם הוצי׳ ראשו חוץ לפרוזדור בע״ש אז אין מלין אותו בשבת כי אם בע״ש וצריך לשאול לנשים ואם אינן יודעות יש ללכת אח׳ חזקה. והר״ף ז״ל כתב וצריך עיון בספר גדול. ספק בן שבעה ספק בן שמנה שנולד והוא שלם בשערו ובצפרנים מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא ראוי למולו ואם בן ח׳ הוא מחתך בבשר הוא. הוציא העובר ראשו בין השמשות אף על פי שלא יצא כלו בלילי שבת אין מלין אותו בשבת וכן הדין ביום טוב ראשון שכל מי שאין מלין אותו בשבת מפני שאינו דוחה שבת ג״כ אינו דוחה יום טוב ראשון אבל דוחה הוא יום טוב שני של גליות אבל לא יום טוב שני של ר״ה. אין מלין את הולד אם יש בו שום חולי לפי שסכנת נפשות דוחה הכל ואפשר למולו אחר שיבריא ואי אפש׳ להחזיר נפש אחת לעולם. גם אם חלצתו חמה נותנין לו שבעה ימים מעת לעת. ותינוק אדום או ירוק אין מלין אותו עד שיהיה כתואר שאר תינוקו׳. הכל כשרין למול אפילו עבד ואפי׳ אשה מלה ואפי׳ קטן במקום שאין שם גדול ואפילו ערל חוץ מן הגוי ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שניה. וה״ר יצחק ז״ל כתב ואשה וגוי אין מלין. בכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת חוץ מקרומית של קנה מפני הסכנה. ומצוה מן המובחר למול בברזל בסכין או במספרים. ונהגו העם בסכין. כיצד מלין חותכין את העור החופה העטרה עד שתגלה העטרה ואחר כך פורעי׳ העור הרך בצפורן והוא הקרום שלמטה מן העור ומחזירו לכאן ולכאן כדי שיראה בשר העטרה ואחר כך מוצץ המילה עד שיצא הדם מן המקומו׳ הרחוקים. והאי אומנא דלא מייץ מעברינן ליה מפני שסכנה היא לתינוק ואח״כ נותן עליה רטיה או אספלנית. וכל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצי׳ המעכבי׳ המילה בין על ציצין שאינן מעכבין פרש על המעכבין חוזר על שאין מעכבין אינו חוזר כיון שפרש בשבת. אלו הן ציצין המעכבין העור החופה רוב גבהה של עטרה הוא ציץ המעכב לפי שהוא ערל כמו שהיה וכן מל ולא פרע כאלו לא מל. קטן בעל בשר עד שיראה כאלו אינו מהול רואין אותו בעת שיתקשה אם נראה מהול אינו צרי׳ כלומר ומתקנין הבשר מזה ומזה מפני מראית העין ואם בעת שמתקשה אינו נראה מהול חוזרין וכורתין הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שיראה מהול בעת קשיו. ודבר זה מדבריהם כי מן התור׳ כיון שמל פעם אחת אין צריך למולו פעם שנית. עושין כל צרכי מילה בשבת כגון להיות מוצץ ופורע ולחזור על ציצין המעכבין אף על פי שפרש ועל ציצין שאין מעכבין אם לא פרש ונותנין עליה אספלני׳ או רטיה. אבל מכשירי מילה אין דוחין את השבת. כיצד אין עושין סכין בשבת ואין מביאין אותו דרך רשות הרבי׳ ואפילו דרך מבוי שאינו מעורב הואיל ואפשר להביאו מערב שבת. כיצד יעשה אם שכח ולא הביא אומר לגוי ומביא הואיל ואין אמירה לגוי אלא מדבריהם נדחה אותו לקיי׳ מצות עשה של תורה אבל אם יצטרך לעשותו אין אומר לגוי לעשותו אלא תדחה המילה לתשיעי. וכן אין שוחקין לו סמנין ואין עושין אספלנית ואין טורפין יין ושמן הואיל ואפשר לעשותו מבערב אלא תדחה המילה לתשיעי. וה״ר יצחק ז״ל כתב ומכשירי מילה אין דוחין שבת לא באסור דברי תורה ולא באסור דברי סופרים וגם אם אין לו דבר מרפא המילה שנאבדו קודם שמל אין מלין בשבת. והר״ף ז״ל כתב וצריך עיון בספר גדול. אבל ביום טוב נראה דמלין ושוחקין לו סמנין מפני שראויין לקדרה ומתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אבל אם נמול ואח׳ כך נתפזרו הסמנין או נשפכו החמין עושין לו הכל מפני הסכנה. מקום שדרכם להיות מרחיצין התינוק מרחיצין אותו בשבת בין לפני המילה בין לאחריה מפני הסכנה. ובאר הרמב״ם ז״ל לחכמי לוניל שלא התירו לפני המילה רק בחמין שהוחמו מערב שבת אבל לאחר המילה מרחיצי׳. ומרחיצי׳ את המילה ביום שלישי שחל להיו׳ בשבת בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו ואפילו שהוחמו בשבת. וכתב בה״ג ז״ל דהיכא דאייתי אזמל מערב שבת ואתבר או נאבד שרי למימר לגוי לתקנו ולהביאו ורבינו תם פי׳ דוקא באסורא דרבנן אבל באסורא דאוריתא לא והר״ף ז״ל כתב ההלכות גדולות לטעמיהו שפרשו בערובין פרק הדר גבי ההיא דקאמר נמרו לגוי ומיתי ליה דמשמע אפי׳ דרך רה״ר קאמ׳ דאיכא אסורא דאוריתא. וקודם שימול המל את בנו מברך שני ברכות אלו אקב״ו למול הבן ואשר קב״ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואחר כך מוהל. וכתב גאון ז״ל מי שיש לו שני תינוקות למול בניו או שאינן בניו יוצא בברכה אחת ודמנחי קמיה בשעת הברכה ולא יפסיק בנתים בשיחה שאין צורך המילה. והראיה מהא שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן. וברכת היין וברכת הברית לא הוי הפסק שגדולה מזו אמרו ומודה ר׳ יהודה דאינו מברך אלא ברכה אחת בין בכסוי בין בשחיטה ואף על גב שהכסויין הוו בין שחיטה לשחיטה ואף על גב דמפסיק בשחיטה בין בהמה לבהמה אע״פ כן אין מברך אלא ברכה אחת כל שכן הכא. והר״ם ז״ל כתב שמברך אבי הבן למול הבן ושהחיינו ולא פשט המנהג כמותו שאין לו לברך שהחיינו משום צערא דינוקא. והמל בן חברו מברך קודם שימול אקב״ו על המילה ומוהל ואחר כך מברך אבי הבן להכניסו. כי מאחר שאינו מוהל אלא על ידי שליח אין לו לברך ברכה זו עד אחר המילה שמא לא ימול זה המוהל ונמצא שברך לבטלה כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל. ואותן בני אדם העומדין שם אומרי׳ כשם שהכניסתו לברית וכו׳. ומכאן הביא ראיה הר״ם נ״ע שצריכין לעמוד כולן כשמלין את התינוק ועוד הביא ראיה מן הפסוק ויעמד העם בברית. וכן היה הוא נוהג לעמוד על רגליו ע״כ. ואם אין שם אבי הבן העומדים שם מברכין להכניסו. ויש מי שהורה שבית דין מברכין אותה וכן כתב הר״ף ז״ל. וכשאין האב בעיר רגילין להעמיד בית דין של ג׳ וגדול שבהם מברך להכניסו. ומיהו נהגו שהסנדקנים מברך להכניסו ושמא היינו משום דהוי כשליח בית דין וצריך עיון בספר גדול ע״כ. והרמב״ם ז״ל כתב שאם אין שם אביו שאין אחרים מברכין ברכה זו ע״כ. אבל אם אבי הבן שם באמת הוא מברך אותה אחר המילה קודם הפריעה והואיל שמל ולא פרע כאלו לא מל ועובר לעשיתה מקרי ואין לחוש שמא יבא לידי ברכה לבטלה כי אחר שהתחיל באמת לא ימלך מלגמור . ואמרו רז״ל שאם נתעצל האב עובר בכל יום בעשה ומיהו בית דין חייבין למולו. וכן אם אין האב בעיר ואם נתעצלו בית דין עוברין בעשה. וכשיגדל הוא חייב למול את עצמו ואם לא מל חייב כרת. וסדר המילה היא להיות כורת ופורע ומוצץ ואחר כך לתת אספלנית או רטיה. ואחר כך מוזגין כוס של יין ומברך אבי הבן או המוהל או אחד מן העומדי׳ שם. ועכשו נהגו להיות המוהל מברך בורא פרי הגפן ואשר קדש ידיד מבטן וכו׳. ואומר קיים את הילד הזה וכו׳. ונהגו לתת מן היין בפיו של קטן הנמול כשמגיעין ואומר לך בדמיך חיי ובאותה טעימה שמטעימין אותו באותו יין סומכין שלא לטעום המוהל כלל אבל משגרין אותו לאם התינוק. ויש נהגו לברך התינוק הנמול בנוסח זה אלהנא ואלהא דאבהתנא שלח אסותא לחיי ורחמי לרביא הדי׳ דאקרי שמיה בישראל פלוני בר פלוני כמה דאסי מי מרה על ידי משה ומי יריחו על ידי אלישע כן אסי לרביא הדין בעגל ובזמן קריב ואח״כ מברכין אמו של קטן אלהנא ואלהא דאבהתנא שלח אסותא לחיי ורחמי לאמיה דרביא הדין כמה דאתסי מי מרה על ידי משה ומי יריחו על ידי אלישע כן תתסי אמיה דרביא הדין בעגל ובזמן קריב אמן. ונהגו למול בן שמת קודם שיגיע להיו׳ בן שמנה בצור ובקנה בבי׳ הקברו׳ להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי חרפה היא לו. ומה שנהגו לעשות כסא לאליהו לא דבר רק הוא כי במדרש מצינו סמך לאותו מנהג כדאמרינן התם בשעה שאמר אליהו קנא קנאתי לה׳ צבאות כי עברו בריתך בני ישראל אמר לו הקב״ה לעולם אתה מקנא לי קנאת בשטים על גלוי עריות דכתיב פנחס בן אלעזר בקנאו את קנאתי וכן קנאת על ברית מילה חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמי׳ להכין לו כסא כי הוא מלאך הברי׳ אשר אתם חפצים הנה בא. וביום המילה אין אומרים תחנה ולא והוא רחום לפי שאין אומרין אלא לבקש על הצורך וגם אין אומרים למנצח לפי שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה. ואם חל יום המילה להיות בתענית אחד מארבע תעניו׳ כתבו קצת הגאונים ז״ל נמנעים לברך על הכוס אחר המילה ומניחין את היין עד הלילה ותשתה אותו אם התינוק. ואין נותנין ממנו ביו׳ התעני׳ לקטן שהגיע לחנוך כדי שלא יסתרך בזה לכשיגדל ויזכור ויאמר זכור אני ששתיתי כוס ברי׳ מילה ביום התענית. אמנם בעל העטור חולק על זה מכמה טעמי׳ האח׳ שאין מניחי׳ הכוס עד הלילה שמא ישפך ונמצא שברך לבטלה. ועוד שאין להפסיק כל כך בין הברכה והטעימה וכשיטעום צריך ברכה אחרת ונמצא שהברכה הראשונה היתה ברכה לבטלה ועבר על לא תשא. לפיכך ביום הכפורים ובתשעה באב שהם תעניות. חמורים אין מברכין על הכוס כלל אלא מברכין אשר קדש וכו׳ בלתי כוס ובשאר תעניות שאינן חמורין כל כך מברכין על הכוס ומטעימין לתינוק שלא הגיע לחנוך ולא גזרינן דלמא אתי למסרך אלא ביום הכפורים ותשעה באב. ויש שסוברין לצאת ידי חובתן בטעימת הנמול כשמגיע לדמיך חיי כמו שכתב והמל אדם גדול צריך לכסות ערותו בעת שיברך על המילה. כך כתב בעל העטור שלא להזכיר השם כנגד הערוה. פירוש ברכת מילה אשר קדש ידיד מבטן. זה יצחק שהיה ידידו של הקדוש ברוך הוא ונקדש מבטן שהיתה הורתו ולידתו בקדושה שהרי היה אברהם מהול כשבא המלאך לבשר את שרה מה שלא היה כן כשנולד ישמעאל. חק בשארו שם. פירוש זו המילה שנתנה בבשרו לחק עולם. ד״א בשארו לשון מותר ושארית כלומר שנתנה המילה כדי להסיר מותר האדם ויתרונו שהערלה מותר באדם. צוה להציל ידידות שארנו משחת כדכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו שכל בעלי ברית נצולין מדינה של גיהנם בזכות אברהם מלבד הבא על הגויה והמושך ערלתו ולפיכך אנו פורעין המילה שלא יוכל אדם למשוך אות׳. ולפיכך קדשו המקום בברית כדי שיפרוש אדם מן הנאוף כי כל עשרת הדברות בכלל לא תנאף. ובמילת הגרים אין בה להציל ידידות שארנו משחת לפי שזאת המילה כנגד מילת אברהם והוא לא מל כדי להנצל משחת כי נשמתו קשורה תחת כסא הכבוד ולא נמול אלא כדי לקיים העולם ולחתום את בניו באות ברית קדש. והמל את העבדים מכסה ערותם ואחר כך מברך על המילה וכתב הר״ף ז״ל אבל בקטן פחות מתשעה שנים אין לחוש דלא שייך בזה ערוה אך כשהוא מטונף בצואה יש מקפידין אפילו בן ח׳ ימים. ומיהו הא דאמרינן אינן מרחיקין מצואת קטן עד שיאכל כזית דגן אף על פי כן טוב לנקותו קודם ברכה. ומורי רבי יחיאל ז״ל היה רגיל לכסות הערות אפילו בלא שום טנוף ואפילו בקטן בן שמונה ימים בשעת הברכה. ומוהל ואח׳ כך מברך ואומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳ ואמר רב יהודאי גאון ז״ל שכוללין שתי הברכות כאחת ואומ׳ אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳. והמל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים. גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין מהם דם ברית אינן צריכין ברכה וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאין זה ודאי עכ״ל. ויש מוסיף לברך אחר ברכת מילת עבדים ואומ׳ ברוך אשר כרת ברית לאב המון גוים ותקן עמו למול את ילידי בית ואת מקנת כספו כדכתיב המול ימול וכו׳ ברוך אתה ה׳ כורת הברית עם אברהם ועם קנינו אחריו. וכתב הרמב״ם כשם שמילת הבנים דוחה שבת כך מילת העבדי׳ הנמולים בשמנה דוחה שבת אם חל שמיני שלהם בשבת חוץ מילידי בית שלא טבלה אמן עד שילדו שאף על פי שנמול לשמנ׳ אינה דוחה שבת. והמל הגרים מכסה ערותם ויברך על המילה וכורת ואחר כך מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳. וכשיתרפא מטבילין אותו ביום בפני שלשה בני אדם ובהעלותו מן הטבילה מברך על הטבילה וכן אמרו ז״ל טבל ועלה בעליתו מברך אבל לא קודם שיטבול משום דאכתי גברא לא הוי. ובפרק ארבע דנדרים אמר גדולה מילה שלא נתן רשות למשה רבנו ע״ה לעבור עליה אפילו שעה אחת. ועוד שמכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמ׳ התהלך לפני והיה תמים ועוד שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל המשפטים האלה. נשלמו הלכות מילה ת״ל.

5 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו טור בשם ר"מ מרוטנבורג הגה"מ פ"ד מהלכו' תפלה ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כ"כ בתפלה:

« שו"ת בני בנים Volume II 5 שו"ת בני בנים Volume II 7 »