1ברכת הגומל על בן או בת שנתרפא2ב"ה, ט"ו באב תשמ"ג3לרב אחד4כבודו ביקר אצלי אחרי שבתי הפעוטה שתחי' חזרה מבית החולים כ"ג יום אחרי שנפלה מקומה שניה ונחבלה בראשה והיתה עשרה ימים מחוסרת הכרה, ורבים מתושבי השכונה ומבית הכנסת שנפלה משם התפללו בעדה ופנו לכל הצדיקים להתפלל בעבורה ובחמלת ה' ניצלה וחזרה כמעט לבוריה. וכבודו סיפר שגם בתו ניצלה אחרי שהגיבה שלילית לזריקה ואבדה הכרתה ואושפזה שבוע ימים. ולכן שנינו צריכים לדין האם מותר לברך ברכת הגומל על בן או בת שנתרפא, וכבודו בקש שאכתוב לו מה שהכרעתי לברך למרות שהוא מחלוקת האחרונים וגם אחרים בקשו כי הוא מעשים בכל יום. והשאלה נחלקת לשני חלקים:.5החלק הא' הוא כללי האם יש לברך הגומל על הצלת חברו או קרובו כמו שנפסק בשלחן ערוך אורח חיים סימן רי"ט סעיף ג' אם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבן לן וענה אמן יצא עכ"ל, ושם ברמ"א כתב ואין זו ברכה לבטלה מן המברך אף על פי שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חברו ששמח בו עכ"ל. או שמא יש לחוש למה שכתב הבית יוסף שמחדושי הרשב"א במסכת ברכות דף נ"ד משמע שרק על נס רבו או אביו או זקנו וכו' יש לו לברר אבל לא על אחרים ולכן הוי חשש ברכה לבטלה וכיון שלדברי הכל אינו חייב לברך יש לגעור במי שמברך על אשתו שילדה עיי"ש. ואין לאמר מה איכפת לן ממה שכתב בבית יוסף כיון שבשלחן ערוך חזר בו כמו שכתב המגן אברהם שם סעיף קטן ד', אין הדבר כן כי בשלחן ערוך כתב לשון דיעבד שאם ברך אחר והלה אמר אמן יצא ובודאי כן הוא וכדעת רוב ראשונים ואדרבה אם זה שענה אמן לברכת חברו שב וברך בעצמו הוי ברכה לבטלה לדעתם אבל לכתחילה אפשר שאסור לחברו לברך כדעת הרשב"א, ורק הטור והרמ"א שכתבו בסתם שאין ברכת האחר לבטלה סוברים שגם לכתחילה מותר. והב"ח ומגן אברהם ושירי כנסת הגדולה ועוד אחרונים כתבו שרשאי לברך הגומל על חברו וכן נראה בערוך השלחן שם אות ט' שאב מברך על בנו, אבל באליה רבה וברכי יוסף ועוד אחרונים החמירו וכן נראה בט"ז ועיין בבאור הלכה בד"ה ואין זה ברכה לבטלה שהאריך שאין לברך.6אבל לע"ד מהרשב"א אין להוכיח שלא לברך כי זה לשון הגמרא שם עמוד ב', רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן ואמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי, והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה, והא איהו לא קא מודה לא צריך דעני בתרייהו אמן עכ"ל. ופרש הרשב"א שרב חנא היה תלמידו של רב יהודה ולפי זה צריך לאמר שגם שאר רבנן היו תלמידיו וכן כתב בשיטה מקובצת, ומכאן דייק בבית יוסף שמברכת רב חנא אין ראיה שיהיה מותר לברך הגומל על חברו כי רק מפני שהיה תלמידו ברך, שהרי הרשב"א למד מאותה סוגיא לפשוט שאלת הירושלמי האם חייב תלמיד לברך שעשה נס וכו' על נס שאירע לרבו כשראה את מקום הנס עיי"ש ושם רק תלמיד או בן רשאי לברך ולא אדם אחר. ואולם עיין בארחות חיים הלכות ברכות אות מ"ה, וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל ועל נס רבו נמי מברך כרב חנא דבריך אניסא דר' יהודה רביה עכ"ל ואילו באות ס"ז כתב הרואה את חברו שקם מחליו אומר בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא עכ"ל, הרי שלא דייק מחרשב"א לאסור לברך הגומל על חברו ולכן גם אנן לא נדייק כן ושלא כבית יוסף. וגם עוד ראשונים פרשו כהרשב"א שרב חנא היה תלמידו של רב יהודה ואף על פי כן כתבו שרשאי לברך הגומל גם על חברו, עיין במאירי שכתב כן שמברך על נס רבו ומכל מקום כתב בברכת הגומל אחד מאלו הצריכים להודות שבא אחד מחבריו אצלו וכו' עכ"ל ולאו דוקא רבו, וכן הביא בבית יוסף בשם רבנו מנוח והוא בהלכות ברכות פרק י' הלכה ח' וט' וכן דעת חדושי הרא"ה במסכת ברכות ושלא כמו שנדחקו בהערות שם. ועל כרחך כתרוץ הב"ח שגם בברכת הנסים רבו הוא לאו דוקא אלא כל שיש לו תועלת בהצלתו או תרוץ אחר ועיין בשו"ת בית יהודה סימן ו', ואיך שלא יהיה פשוט בראשונים לברך הגומל גם על חברו גם לפי פרוש הרשב"א.7והנה בארחות חיים קצת משמע שחייב לברך הגומל על חברו וכן הוא במאירי בהדיא ושלא כבית יוסף שכתב שלדברי הכל אינו חייב לברך, ואם נאמר שגם לרשב"א חייב לברך הגומל על חברו אתי שפיר. אבל ברא"ה נראה שהוא רשות וכן דעת הרמב"ן בתורת האדם שער הרפואה, ועוד כתב הרמב"ן שם שגם שאר ברכות השבח כמו הרואה את הים הגדול ושעשה נסים הן רשות וכדעת השגות הראב"ד שעל הרי"ף במסכת ברכות דף ס', ואולי על זה סמכו העולם שמקילים הרבה בברכות אלה. וגם לדעת רבנו יונה שם ברכת הגומל על רפואת חברו היא רשות שהרי פרש שאין החולה עצמו נפטר מחובתו אם ברך בפחות מעשרה ושאף על פי כן יכולים אחרים לברכו בפחות מעשרה וכמו שדייק בספר בני ציון על אורח חיים כרך ג' סימן רי"ט אות ה', ועיין בשו"ת תשב"ץ חלק ד' סימן ד' שנדפס בטעות רבנו חננאל וצ"ל רבנו יונה. וכן דעת רבנו ירוחם נתיב י"ג חלק ב' שכתב מי שהיה חולה ונתרפא ובאו לראותו ואמרו לו בריך רחמנא וכו' עכ"ל כלומר שאם אמרו לו כן ולא שחייבים לברכו, ועוד משמע שכל אדם יכול לברך ולא חברו בלבד וכן משמע לשון הרוקח סימן שמ"ג ואם ראוהו אחרים עכ"ל ובראב"ן סימן קצ"ז ואם באו אחרים אצלו עכ"ל.8ולדעת כמה ראשונים אב מברך על בנו אפילו את ברכת הנסים כמו שכתב בספר המאורות האב יכול לברך על נס בנו אם רוצה עכ"ל, ובספר המכתם הביא יש אומרים שהאב חייב לברך על נס בנו וסיים ומיהו לכ"ע נהי דחיובא ליכא רשות איכא עכ"ל וכל שכן שיכול לברך עליו הגומל, ורק לאו כולי עלמא הוא כי באבודרהם הביא בשם ר' גרשום ב"ר שלמה שאסור לאב לברך על נס בנו. ויש מהראשונים שחולקים בעיקר פרוש הרשב"א שרב חנא היה תלמידו של רב יהודה עיין בתורת האדם שם, ועיין בספר המאורות שהביא ראיה שרב הונא לפי גרסתו ורבנן לא היו תלמידים של רב יהודה שאם כן היו צריכים לאמר בדרך כבוד בריך רחמנא דיהיב לן מר, וגם לפי גרסתנו רב חנא בגדתאה עיין במסכת שבת דף קמ"ח עמוד א' שמשמע שלא היה תלמידו של רב יהודה וכן במסכת ערובין דף פ"א עמוד ב' ויבמות דף ס"ז עמוד א' וזבחים דף צ"ב עמוד א' רב חנא שמע משמואל. ולכן אפילו לפרוש הבית יוסף בדעת הרשב"א שאסור לברך הגומל על חברו וכדעת ר' גרשום ב"ר שלמה שהביא האבודרהם לגבי בנו וכל שכן חברו, אין זו אלא דעה יחידאה נגד כל הני רבוותא הרמב"ן ורוקח ורבנו יונה והמאורות ורמב"ן וספר המכתם ורא"ה והמאירי ורבנו מנוח וארחות חיים וכלבו ורבנו ירוחם ולפלא על הבית יוסף שחש לה, אבל קושטא נראה שגם לרשב"א מותר וכן ראוי לפרש שהבית יוסף חזר בו בשלחן ערוך ולא לדחוקי נפשן לאוקמי מחלוקת.9ויש להעיר, לדעת רבנו יונה ורבנו ירוחם והמאירי שצריכים עשרה בברכת הגומל לעיכובא ועיין בספר בני ציון שם אות ד' ועיין בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סימן נ"א שפרש כן בדעת התוספות, אם כן אם אחד ברך הגומל בפני עשרה והתכוון להוציא גם את עצמו וגם את חברו אבל חברו לא ענה אמן אזי לא יצא חברו ושלא כטור ושלחן ערוך בסעיף ה', כי לדעת הטור בדיעבד אינו צריך עשרה ולכן אפילו אם לא ענה אמן שומע כעונה, מה שאין כן לסוברים שעשרה הם לעיכובא נהי ששומע כעונה מכל מקום אינו עדיף מאם ברך בפניהם בלחש והם לא שמעו את הברכה שבודאי אינו נקרא מברך בפני עשרה. וזוהי שאלת הגמרא והא איהו לא קא מודה עכ"ל כלומר אף על פי שהיו שם עשרה ושומע כעונה ותרצו דעני בתרייהו אמן. ולפי זה השלחן ערוך שהביא בסעיף ג' את שתי הדעות לא היה צריך לסתום בסעיף ה' כדעת הטור, וי"ל.10והחלק הב' של השאלה הוא פרטי, הגם שאדם רשאי לברך על רפואת חברו מכל מקום שמא אב אינו יכול לברך על בנו הקטן כיון שאין לאמר עליו הגומל לחייבים טובות שהלא קטן אינו בר עונשין, ומצד שני אי אפשר להשמיט מלים אלה דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים כמו שכתב בשו"ת מהר"ם מינץ סימן י"ד והביאו במגן אברהם בתחילת סימן רי"ט והכנסת הגדולה ופחד יצחק ושער אפרים ופתחי שערים שער ד' ואשל אברהם שעל גליון השלחן ערוך ועוד אחרונים ולכן לא יברך כלל. ואפילו לפי ספר המאורות וספר המכתם הנ"ל שהאב מברך ברכת הנסים על בנו, שם שונה שאינו משנה ממטבע הברכה מה שאין כן כאן.11אבל באמת זה אינו ולא עלה על דעת מהר"ם מינץ לאמר כן וגם המגן אברהם לא כתב כן, אלא רק שבן קטן אינו רשאי לברך הגומל בעצמו מפני שמשנה ממטבע שטבעו חכמים עיי"ש אבל לא שיהיה אסור לאביו לברך עליו מטעם זה. והחילוק הוא משני טעמים, ראשית לע"ד שרק ברכת הגומל על עצמו שהיא בתורת חובה יש בה משום שנוי ממטבע שטבעו חכמים מה שאין כן המברך על חברו או על בנו בתורת שבח בעלמא לא הקפידו בשנוי מטבע הברכה ובדומה למה שכתב הראב"ד שברכות השבח אינן צריכות שם ומלכות כיון שהן רשות. והעד שבגמרא ובפוסקים הביאו הנוסח המלא של הגומל לחייבים טובות או הגומל חסדים טובים לחייבים בנפרד מנוסח בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהיבך לעפרא, וכן בשלחן ערוך כתב בסעיף ב' ומה מברך בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובים וכו' עכ"ל ובסעיף ה' כתב אם ברך אחר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וכו' וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו' עכ"ל ולא נמצא בפוסקים שערבבוהו וכתבו שהמברך לעצמו או לאחרים מברך בריך רחמנא וכו'. ואין לאמר שהטעם הוא מפני שלשון דיהיבך לן אינו נופל על עצמו כי פשוט שניתן לאמר בארמית לשון הנופל על עצמו. ועיין במאירי שכתב אחד מאלו הצריכים להודות שבא אחד מחבריו אצלו במעמד עשרה ובירך את השם על מה שגמלו הן בנוסח הנתקן לכך הן בנוסח אחר כגון שאמר ברוך שהחזירנו לנו בשלום או בריך רחמנא דיהיבך לן ולא יהיבך לעפרא או כיוצא בזה עכ"ל הרי מפורש שאינו צריך לברך את חברו בנוסח הנתקן, אף על פי שלדעת המאירי חייב לברך על חברו כנ"ל וכל שכן לדעת שאר ראשונים שאינה אלא רשות, וכן כל הראשונים חקרו האם בריך רחמנא וכו' צריך להיות בשם ומלכות ולא נמצא למאן שחקר האם צריך להיות בהזכרת ענין הגומל לחייבים טובות ומשום משנה ממטבע הברכה. אלא בודאי אין צריכים לזה כי אם המברך על עצמו, אבל המברך על אחרים דיו בשם ומלכות והודאה כל שהיא.12ועיין בתורת האדם שכתב ואם תאמר והא רב יהודה פטר נפשיה ברבנן דאמרי קמיה בריך רחמנא דיהיבך לן ולא יהבך לעפרא בלא מלכות, רב יהודה תלמידיה דרב הוה דלא מצריך מלכות ועביד כרביה, ורבנן דבריכו הכי משום דלא מחייבי אינהו בברכה אלא משום דחביב להו טובא מעיילי נפשייהו בנס לשבוחי לקב"ה שלא בטל תורתו מינייהו וכהאי גוונא שבח הוא ולא ברכה לבטלה וכו' ומיהו ברכת רפואה עליה דידי' רמיא חובה ולא עלייהו כלל הילכך כי חביב עלייהו ורצו לברך לא צריכי למידק במלכות, הא במברך לעצמו הלכה צריכה שם ומלכות וכן כל ברכת השבח וכל הברכות וכו' אי נמי תלמידי דרב יהודה תלמידי דרב נינהו וכולהו כרב עבדי עכ"ל. כך צריך לגרוס לע"ד, ושלא כדפוסים שנדפס אי נמי תלמידי דרב יהודה וכו' עכ"ל לפני הא במברך לעצמו הלכה צריך שם ומלכות עכ"ל ודוק. ומבואר לרמב"ן בתרוץ הראשון שהמברך בתורת רשות אינו צריך אפילו מלכות וכל שכן שאינו צריך לדקדק במטבע הברכה, ורק לע"ד לדעת הרמב"ן יכול לברך במלכות אם רוצה ושלא כמו שפרש באליה רבה שם אות י"א. ולשאר הראשונים מלבד לראב"ד גם המברך לאחרים צריך לברך בשם ומלכות אבל עכ"פ אינו צריך לדקדק במטבע הברכה ושלא כט"ז סעיף קטן ג' שנסתפק האם לאמר חסדים טובים לחייבים גם על אביו ועל רבו, ולע"ך לא נזכר לשון זה במברך על אחרים בשום מקום וכן משמע בשלחן ערוך ובכמה ראשונים שהעתיקו נוסח הברכה לאחרים בשלמותו ואין בו הזכרת חסדים לחייבים.13וכל שאלת שו"ת מהר"ם מינץ היא בברכה שהיא חובה, וז"ל על נער אשר אני מגדל בביתי וכו' שהיה חולה ונתרפא והנער בן י"ב שנה והוא חכם מאד והגיע לחינוך ונסתפקתי אם צריך לברך הגומל וכו', לא יכול לאמר דלא מצי למימר הגומל חסדים טובים לחייבים וכו' עכ"ל ובאר שם הספק שמא חייב הבן מצד עצמו מפני הגלגול או על שם סופו כבן סורר ומורה אף על פי שלא הגיע לעונשין או שמא מצד חיוב אביו שבעוון אבות בנים מתים, ואם החיוב הוא משום אביו אין הבן יכול לאמר הגומל חסדים טובים לחייבים שמזלזל בכבוד אביו לאמר כן אף אם הדבר אמת וגם אינו יכול לדלג מלים אלה מפני שמשנה ממטבע שטבעו חכמים. ובאמצע כתב, וכי תימא אם כן הוה ליה לאביו לברך על חליו של בן זה, אינו קשה דהאב ספק הוא שמא מה שחלה הבן הוא בעוון עצמו מצד הגלגול ולא מצינו דתקון ברכה על הספק וכו' ועוד לגבי אביו איכא עוד ספק דשמא היה הבן ראוי למות על שם סופו וכו' עכ"ל, פי' שההוה אמינא הוא שיהיה האב חייב לברך הגומל על הצלת בנו שמא הבן נתחייב בעוון האב ועל זה תרץ שעל הספק לא תקנו חכמים חיוב ברכה ולכן האב פטור. הרי שכל דבריו הם בחיוב ברכה, וכן הבין בשו"ת אהל יוסף סימן א' שאחרי שהעתיק תשובת מהר"ם מינץ והסכים לה חקר האם רשאי האב לברך בתורת רשות כרב חנא לרב יהודה עיי"ש כי בזה לא דיבר מהר"ם מינץ.14וכן הבין בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן ל"ט שתמה על מה שכתב מהר"ם מינץ שאסור לקטן לשנות ממטבע הברכה, והלא רב יהודה ענה אמן לברכת רב חנא ויצא ידי חובתו למרות שרב חנא לא הזכיר לחייבים ולא תהיה עניתו של רב יהודה גדולה מאם בעצמו ברך ומוכח שלשון הגומל לחייבים טובות אינו מעכב עיי"ש, אבל לא הקשה מברכת רב חנא גופא היאך שינה ממטבע הברכה כי זה אינו קשה כיון שלא ברך אלא בתורת רשות מה שאין כן מהר"ם מינץ מיירי בברכת חובה.15והנה קושיתו של שו"ת אבני נזר על שו"ת מהר"ם מינץ היא קושיא גדולה, שאם רב יהודה היה צריך לאמר הגומל לחייבים טובות היאך נפטר בברכת רב חנא שלא הזכיר מלים אלה. ואולם בגמרא הקשו על רב יהודה והא איהו לא קא מודה ותרצו לא צריך דעני בתרייהו אמן עכ"ל וקשה וכי לא ידע המקשן שענה אמן ואטו רב יהודה לא יענה אמן לברכת חבריו, ובשלמא לדעת הטור באורח היים סימן רט"ו שאין עניית אמן חובה אבל לרמב"ם ושלחן ערוך חייבים לענות אמן ועיי"ש בב"ח ובט"ז שפרשו כן גם בדעת הטור. ואפילו לפי התרוץ הראשון בתורת האדם הנ"ל שרב חנא ורבנן לא הזכירו מלכות מפני שלא נתחייבו בברכה, ולפי זה הם גם לא התכוונו לברכה כלל שהרי בלי שם ומלכות אינה אלא שבח בעלמא, עדיין היה רב יהודה צריך לענות אמן כמו שהביא המגן אברהם בסימן רט"ו סעיף קטן ג' בשם המדרש וכל שכן שרב יהודה עצמו היה תלמידו של רב ולא הצריך מלכות ולכן לגביו שפיר ברכתם היתה ברכה ומהיכי תיתי שלא יענה אמן. ואם תאמר קס"ד שלא יענה אמן כדי שלא לצאת בברכתם כיון שלא ברכו במטבע הגומל לחייבים טובות, אם כן מה תרצו בגמרא שענה אמן הלא עדיין מהיכי תיתי שיתכוון לצאת בברכתם.16אלא על כרחך כיון שענה אמן הודה ולא שייך כאן שצריך כוונה מפורשת לצאת, כי כיון שברכו אותו בפרטיות על הצלתו וענה אמן סוף סוף הודה ושוב אין לו חיוב ברכה. וזהו שאמר להם פטרתון יתי מלאודויי עכ"ל ולא פטרתי את עצמי כי הם גרמו לו, וממילא אינו ראיה שאינו חייב בנוסח הגומל לחייבם טובות בברכת עצמו כי שם הוי כמו דיעבד שהוצרך לענות אמן אבל המברך לעצמו אינו רשאי לשנות ממטבע הברכה. וזו גופא היתה קושית המקשן שסוף סוף לא הודה בעצמו בברכה הראויה לו, ותרצו שכיון שענה אמן והוי הודאה נפטר מחובת ברכה, וזהו דיוק לשון מלאודויי עכ"ל ולא מלברוכי כי נפטר מלהודות וממילא נפטר גם מלברך. ועיין בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סימן נ"א שהצדיק רב אחד שעלה מהים בלילה ותיכף ברך ברכת הגומל כי כיון שבאו לקראתו בשירים ותשבחות על הצלת רבם א"א שלא יהי' בכל הני שירות הזכרת שם ומלכות וא"א שלא יענה הרב אמן על כל הני ברכות ותשבחות וא"כ היה נפטר וכו' עכ"ל ולכן הוצרך להקדים לברך, וקשה שלא יתכוון לצאת באמן ולמה היה נפטר אלא מוכח כמו שכתבתי שאם ענה אמן לאלה שברכו אותו על הצלתו סוף סוף הודה ונפטר מחובת ברכה.17ושנית אין ראיה ממהר"ם מינץ לנדון שלנו כי לא כתב אלא שאין הבן רשאי לאמר הגומל לחייבים טובות שמא נמצא מזלזל בכבוד אביו. אבל שפיר האב יכול לברך כן על בנו ממה נפשך, שאם לחייבים קאי על הבן אין שום איסור לאב לאמר כן על בנו ואם קאי על האב שהבן נתפס בעוונותיו רשאי האב לאמר כן על עצמו. ולכן לא כתב בשו"ת מהר"ם מינץ אלא שמשום ספק חיוב אין לאב לברך אבל לא משום משנה ממטבע שטבעו חכמים, עיין היטב בדבריו ובמגן אברהם ושלא כמו שהבין באשל אברהם שעל הגליון ומקצת אחרונים.18לדינא לע"ד רשאי האב לברך על רפואת בנו או בתו. ובשאלה האם רשאי לברך גם עקב שאר מיני הצלה יורדי הים הולכי מדברות וחבוש בבית האסורים, הנה המעשה שבגמרא היה ברב יהודה שחלה וכן כתב בארחות חיים הרואה את חברו הקם מחליו וכו' עכ"ל וברבנו ירוחם מי שהיה חולה ונתרפא ובאו לראותו עכ"ל ומשמע שרק בנתרפא מחליו מברכים עליו. אבל במאירי כתב אחד מכל אלו הצריכים להודות שבא אחד מחבריו אצלו וכו' עכ"ל וכן נראה ברוקח וראב"ן וריא"ז וטור ושלחן ערוך.19ולע"ד טעם הארחות חיים ורבנו ירוחם הוא שבשלמא חולה שנתרפא ראו אותו חבריו בימי חוליו ושפיר מודים על רפואתו אבל ההולך במדבר וכו' לא ראוהו בשעת הסכנה ועל מה תחול ברכתם. וזהו שכתב הראב"ן אם באו אחרים אצלו ואמרו ברוך המקום שהצילך בפנינו וכו' עכ"ל ומהו בפנינו כמו שנתקשה בהגהות אבן שלמה שם, אלא כוונת הראב"ן היא שההצלה צריכה להיות גלויה למברכים מה שאין כן אם רק שמעו שהיה בסכנה וניצל אין לברך עליו. ולפי זה הראב"ן הסובר שמברכים גם על שאר הצלות ולא רק על חולה ונתרפא מודה שצריך שיראו אותו בסכנתו ולדוגמה אם ראו את הספינה בלב הים או המטוס באויר אבל אם רק קבלו את פני חברם בנמל אין לברך עליו בין באדם על חברו בין באב על בנו. ועוד שכיון שלכמה ראשונים הברכה תלויה בשמחה על הצלת חברו וכמו שכתב הרמ"א על טובת חברו שמשמח בה עכ"ל ודייק לכתוב בה ולא בו כלומר ששמח על הטובה ולא רק על חברו, לכן נהי שמברך על טיסת עצמו גם אם לא אירעה לו שום סכנה כיון שדומה להולכי מדבר וים ועיין בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק ב' סימן נ"ט אבל אין לברך על טיסת בנו או אדם אחר שכיון שכרגיל אין בה סכנה אינו משמח כל כך.20ולענין הנוסח כבר כתבתי שלא תקנו לשון הגומל לחייבים טובות בברכה על אדם אחר אלא רק בא"י אמ"ה שגמל לפלוני כל טוב, ואולם גם אין איסור לשנות ממטבע הברכח כשמברך על חברו ויכול להוסיף הגומל לחייבים טובות אם רוצה. ועיין בשו"ת לחמי תודה סימן ה' שפרש שאין כוונת לחייבים שמשים אותו רשע, ובשו"ת שתי הלחם בהקדמה פרש לחייבים בלשון רבים שהכוונה היא לכל אלה שהיה להם צער במחלת החולה.21והנה על בתי הקטנה ברכתי הגומל לחייבים טובות שגמל לבתי כל טוב והתכוונתי על עצמי שכיון שהיא קטנה היא כחלק מגופי כמו שכתב בשו"ת תשב"ץ חלק ד' סימן ד', ומה שנסתפק בשו"ת מהר"ם מינץ בסוד הגלגול אין לי עסק בנסתרות, ומה שדימה לבן סורר ומורה שם הוי דין בבן י"ב שהרע מעשיו ולכן נהי שאינו בר עונשין עדיין פניו להרשיע ונדון על שם סופו וכן בתשובה שם מיירי בבן י"ב, אבל אין לאמר כן על קטנה שאין לה דעת ולא חטא ולא הדומה לחטא אלא בודאי נדונה על חיוב הוריה רח"ל. ומטעם זה נסתפקתי כשדננו האם לשנות את שם בתנו שיותר עלי לשנות את שמי כי מן הסתם בעווני נתפסה, ואם יצתה הגזרה על בתו של פלוני מה יועיל שינוי שם הבת סוף סוף נשארת בתו של פלוני ועיין בספר חסידים סימן רמ"ה. ואולם אין המנהג לשנות את שם האב ולבסוף לא הוצרכנו לשנות שם כלל בחסדי ה'.22יהי רצון שלא נצטרך לכך לא בנים ולא אבות, ועל המקרים שהיו נקריב קרבן תודה כפרש"י ורשב"ם בפרשת צו פרק ז' פסוק י"ב ואבן עזרא בתהלים וריבב"ן במסכת ברכות וכן כתב בספר המנהיג הלכות פסח סימן ס"ט ארבעה צריכים להודות וכו' ולהביא תודה עכ"ל.23יהודה הרצל הנקין
