שו"ת בני בנים, חלק ראשון ג׳

« שו"ת בני בנים Volume I 2 שו"ת בני בנים Volume I 4 »

5 סוכה פתח ↗

בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן, קָרָא הַגֶּבֶר — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לַקַּרְקַע — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח — הָפְכוּ פְּנֵיהֶן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה — ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הַהֵיכָל וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וּמִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ״, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין: אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה — לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ — לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מֵעוֹלָם. מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ — לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס. בְּמַאי בַּנְיֵהּ? אָמַר רָבָא: בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא כּוּחְלָא וּמַרְמְרָא. אַפֵּיק שָׂפָה וְעַיֵּיל שָׂפָה, כִּי הֵיכִי דִּלְקַבֵּל סִידָא. סְבַר לְמִשְׁעֲיֵיהּ בְּדַהֲבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: שִׁבְקֵיהּ, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי, דְּמִיתְחֲזֵי כְּאִדְוָתָא דְיַמָּא. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁלֹּא רָאָה דְּיוֹפְּלוּסְטוֹן שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ: כְּמִין בָּסִילְקֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה, סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו. פְּעָמִים שֶׁהָיוּ בָּהּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְהָיוּ בָּהּ שִׁבְעִים וְאַחַת קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאַחַת שֶׁל סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, כׇּל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד רִבּוֹא כִּכְּרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶׁל עֵץ בְּאֶמְצָעִיתָהּ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָר וְכׇל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעוֹרָבִין, אֶלָּא זֶהָבִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְכַסָּפִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְנַפָּחִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְטַרְסִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן וְגַרְדִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן. וּכְשֶׁעָנִי נִכְנָס שָׁם, הָיָה מַכִּיר בַּעֲלֵי אוּמָּנֻתוֹ וְנִפְנֶה שָׁם. וּמִשָּׁם פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: וְכוּלְּהוּ קַטְלִינְהוּ אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדֹּן. מַאי טַעְמָא אִיעֲנוּשׁ? מִשּׁוּם דְּעָבְרִי אַהַאי קְרָא: ״לָא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד״, וְאִינְהוּ הֲדוּר אֲתוֹ. כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווֹ קָרוּ בְּסִיפְרָא: ״יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק״, אֲמַר: מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בָּעֵי לְמֵיתֵי סְפִינְתָּא בְּעַשְׂרָה יוֹמֵי, דַּלְיַהּ זִיקָא וְאָתֵי סְפִינְתָּא בְּחַמְשָׁא יוֹמֵי — נְפַל עֲלַיְיהוּ וְקַטְלִינְהוּ. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב כּוּ׳. מַאי תִּיקּוּן גָּדוֹל? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: חֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה. וְהִקִּיפוּהָ גְּזוּזְטְרָא, וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נָשִׁים מִבִּפְנִים וַאֲנָשִׁים מִבַּחוּץ, וְהָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים, וַעֲדַיִין הָיוּ בָּאִין לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה. הֵיכִי עֲבִיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״. אָמַר רַב: קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ —

6 תוספות על זבחים פתח ↗

וליעבד פשפש הכל בכתב כו' - והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכחו ודרוש כי ההיא דסוכה דף נא: ומיהו קשה דהכא נמי אין לך קרא גדול מזה דניעביד פשפש לקיים מצות סמיכה דרחמנא אמר וסמך ולמאי דמסיק דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ניחא אבל לטעמא דשמא ירבה בפסיעות קשה דניעבד פשפש דליכא למיחש ומיהו דשמא ירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב והא דאמר בריש כיסוי הדם חולין פג: דכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין משום דלא איפשר דהיכי ליעביד לבטליה קא מוסיף אבניין וכתיב הכל בכתב אין זה חשוב כמו קרא דכיון דלא כתב בהדיא בקרא שינהוג כיסוי הדם במוקדשין:

9 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

משנה: מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ יוֹרְדִין לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים וּמְתַקְּנִין שָָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם וּסְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן. וְאַרְבָּעָה סוּלָּמוֹת עַל כָּל מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהוּנָּה וּבִידֵיהֶן כַּדֵּי שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג וְהֵן מַטִּילִין עַל כָּל סֵפֶל וָסֵפֶל: הלכה: אָמַר רִבִּי יְהוּשֻׁע בֶּן חֲנַנְיָה. כָּל יָמִים שֶׁלְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה לֹא הָיוּ טוֹעֲמִין טַעַם שֵׁינָה כָּל עִיקָּר. כַּתְּחִילָּה הָיוּ הוֹלְכִין לְהַקְרִיב תָּמִיד שֶׁלְשַׁחַר. מִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְהַקְרִיב אֶת הַמּוּסָפִין. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְהַקְרִיב נְדָרִים וּנְדָבוֹת. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לוֹכַל וְלִשְׁתוֹת. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְהַקְרִיב תָּמִיד שֶׁלְבֵּין הָעַרְבַּיִם. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. וְהָא תַנֵּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישָׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים. מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן מִיַּד. מִתְנַמְנְמִין הָיוּ. וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. מַה תִיקּוּן הָיוּ עוֹשִׂין שָׁם. שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין הָאֲנָשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַנָּשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן. כַּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. וַחֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה וְהִקִּיפוּהָ כְצוֹצְטְרָה שֶׁהַנָּשִׁים רוֹאוֹת מִלְמַעְלָן וְהָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מְעוֹרָבִין. מִמִּי לָמְדוּ מִדְּבַר תּוֹרָה. וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד. תְּרֵין אֲמוֹרִין. חַד אָמַר. זֶה הֶסְפֵּידוֹ שֶׁלְמָשִׁיחַ. וְחוֹרָנָה אָמַר. זֶה הֶסָפֵּידוּ שֶׁלְיֵצֶר הָרַע. מָאן דְּאָמַר. זֶה הֶסְפֵּידוֹ שֶׁלְמָשִׁיחַ. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהֵן אֲבֵילִין אַתְּ אָמַר. הָאֲנָשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַנָּשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן. בְּשָׁעָה שֶׁהֵן שְׂמֵחִים לֹא כָל שֶׁכֵּן. מָאן דְּאָמַר. זֶה הֶסָפֵּידוּ שֶׁלְיֶצֶר הָרַע. מַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֵין יֶצֶר הָרַע קַיָים אַתְּ אָמַר הָאֲנָשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַנָּשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן. בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצֶר הָרַע קַיָים לֹא כָל שֶׁכֵּן. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם. בַּר קַפָּרָא אָמַר. וְגוֹבְהָן מֵאָה אַמָּה. וְהָא תַנֵּי. כָּל דִּתְלִי מֵאָה אַמִּין בָּעֵי בַסִיס תַּלְתִּין וּתְלַת. סוּלְמָא מִיּכָּא תַּלְתִּין וּתְלַת וְסוּלְמָא מִיּכָּא תַּלְתִּין וּתְלַת. וְהָתַנֵּי. כָּל הָעֲזָרָה לֹא הָיְתָה אֶלָּא אוֹרֶךְ מֵאָה וֹשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע עַל רוֹחָב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. אַשְׁכַּח תַּנֵּי. מְקוֹמָן מַעֲשֵׂה נִיסִּים הָיוּ. מַה. בְּיַד כּוּלְּהָם מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג. אוּ בְיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג.

10 סוכה פתח ↗

״וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד״. אָמְרוּ: וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁעוֹסְקִין בְּהֶסְפֵּד וְאֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּהֶם — אָמְרָה תּוֹרָה אֲנָשִׁים לְבַד וְנָשִׁים לְבַד. עַכְשָׁיו, שֶׁעֲסוּקִין בְּשִׂמְחָה וְיֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּהֶם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

10 קידושין פתח ↗

אֲפִילּוּ תֵּימָא אַבָּא שָׁאוּל, בִּשְׁעַת אֲנִינוּת תְּבִיר יִצְרֵיהּ.

11 סוכה פתח ↗

מַתְנִי׳ מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּיקּוּן גָּדוֹל. מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם, וְאַרְבָּעָה סוּלָּמוֹת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּירְחֵי כְהוּנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג שֶׁהֵן מְטִילִין לְכׇל סֵפֶל וָסֵפֶל. מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

12 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו ה"ז מותר מפני שהם נראים מובדלים זה מזה ואצ"ל אם היתה זוית של זרע נוגעת בזוית של זרע האחר מפני שהם נראים כסוף שדה שהוא מותר בלא הרחקה ובלא הבדלה:

1 מחיצה בבית הכנסת האם מן התורה או מדבריהם

2 ב"ה, ח' אלול תשל"ו

3 לרב אחד

4 נהניתי לקבל מכתבו, ורק מה שהחזיר את פקדון הנהלת הישיבה, מאד היה ראוי למשרה זו ומה שלא רדף אחריה רק הוסיף לזכותו. ולעתיד בודאי ידו נטויה.

5 מה שכתב כבודו שגם לדעת שו"ת אגרות משה צריכים שנוי רשויות, לא מצאתי כן בדבריו. ומה שהוקשה לכבודו מה הטעם שהתקינו שנוי רשויות, אפתח במה שנראה מלשון מכתבו שענין מחיצה הוא מדבריהם ושלא כמו שכתב בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים סימן ל"ט שהוא מדאורייתא. בזה צדק כבודו מאד לע"ד שכן משמעות פרש"י במסכת סוכה דף נ"א עמוד ב' בד"ה קרא אשכחו שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבואו לידי קלקול עכ"ל, וכן כתב במהרש"א זה התקון לא היה צורך עבודת המקדש אלא לאפרושי מאיסור דערוה לא הוה בכלל הכל בכתב מיד ה' וגו' עכ"ל.

6 ובשו"ת אגרות משה שם האריך להקשות על המהרש"א ולסתור את דבריו ממסכת חולין דף פ"ג עמוד ב' שפטרו שוחטי עופות במקדש מכסוי דם מטעם הכל בכתב מיד ה' וגו' ולא תרצו שלהפריש מאיסור עשה של כסוי דם יהיה מותר להוסיף עפר על המזבח לצורך הכסוי, שמע מינה שגם כדי להפריש מאיסור אסור להוסיף על בנין המקדש. אבל לע"ד אין כאן השגה על המהרש"א כי סברה גדולה יש לחלק בין כסוי דם לבין בנין מחיצה, שכיון שצוה הקב"ה על שחיטת העופות, וידעינן שצריך כסוי דם ואף על פי כן מסר מדות הבית לדוד ואיסור הכל בכתב ולא הניח מקום לצבירת העפר לכסוי הדם הנצרך מעבודת העופות הרי סבר וקבל וכצוה במפורש לא להשגיח בכסוי. אבל להפריש מאיסור בשאר דברים שאינם הכרח תוצאות עבודת המקדש לא הוי כצוה שלא להוסיף על הבנין באותם הענינים, וכן בניית גזוזטרא למנוע התערבות אינה כמפורש שלא לעשות כן, שהרי לא היה מוכרח שלא יועיל מה שהנהיגו בתחילה נשים מבפנים ואנשים מבחוץ ורק מחמת הנסיבות הצטרכו לגזוזטרא, ושלא ככסוי דם הנצרך משעה ראשונה של עבודת המקדש שממילא התחשב בו הקב"ה ולא התיר צבירת עפר לכסוי דם. ונראה שכוון לזה המהרש"א במה שכתב שזה התקון לא היה צורך עבודת המקדש עכ"ל שבא להוציא כסוי דם שהיה הכרח עבודת המקדש. ואזלה גם הקושיא ממסכת זבחים דף ל"ג עמוד א' ובתוספות בד"ה וליעבד פשפש עיי"ש.

7 וכן מה שהקשה למה לנו קרא דזכריה להשמיע לנו איסור קלות ראש הרי זה נדע גם בלי זה, לע"ד כיון שהכתוב מסר מורא מקדש לחכמים לקבוע באיזה ענין נקרא מורא כמו שכתב במנחת חינוך מצוה רנ"ד אות ד' וכן הוא בספר יראים סי' שכ"ד, אם כן אם סמכו על דעתם לתקן שיהיו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ וכו' עדיין לא באו להוסיף על המקדש, אבל לבנות גזוזטרא נגד איסור הכל בכתב סמכו על הכתוב לגלוי מלתא שיש בערבוב נשים ואנשים איסור שיש לתקן נגדו.

8 וכן הוא במאירי למסכת סוכה, אף על פי שהבנין כולו על ידי נביא היה ולא היה להם להוסיף סמכו בה בבנין ארעי לגדור פרצות שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא וכו' עכ"ל עיי"ש הרי שהותרה הגזוזטרא מטעם הפרשה מאיסור. וכיון שדעת המאירי כן וכן נראה דעת רש"י ואין קושיא על דברי מהרש"א, בודאי הכי נקטינן שאין בעשיית המחיצה אלא סייג וגדר ואין בה חיוב מדאורייתא.

9 ויותר מזה יש לדעת שאפילו מדברי קבלה לא בעי מחיצה, שהרי למדו מזכריה פרק י"ב וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד וגו' עכ"ל ואין בלשון הכתוב זכר למחיצה, ורק שלא יהיו בערבוביא ממש נשים בין אנשים אלא אלה בצד זה ואלה בצד זה, וכמו שמצינו בבראשית פרק מ"ג וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האכלים אתו לבדם וגו' שפשוט שאין שום ענין של מחיצה ביניהם ורק ישבו בשלחנות נפרדים. וכן מוכח מן התוספתא, שבסוכה פרק ד' הלכה א' נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה ולא היו מעורבין עכ"ל וכלשון המשנה במדות פרק ב' התקינו שנשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה ולא היו מעורבין עכ"ל, ולשון זה גופא נמצא בתוספתא שם הלכה ד' לגבי דלפסכיון של אלכסנדריא ולא היו יושבין מעורבבין אלא זהביים בפני עצמן וכספיים בפני עצמן וכו' עיי"ש ובודאי לא משמע שם מחיצות. ודוחק לחלק בין מעורבין בחד בי"ת למעורבבין בתרי בי"תין, ועיין במאירי שהבאנו וברמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ה' הלכה ט', ובירושלמי סוכה אמרו היו מעמידין האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן וכו' עיי"ש וכלשון התוספתא זהביים בפני עצמן וכו'.

10 גם דוחק לאמר שהגם שלשון לבד שבכתוב לא משמע אלא שלא יהיו מעורבבין וכמו שכתבנו אבל מרבוי לשונות לבד וספדה הארץ משפחות וגו' לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד משפחת בית נתן לבד וגו' משפחות משפחות לבד ונשיהם לבד עכ"ל נלמד להצריך מחיצה דוקא. ועיין במעשים לבני ארץ ישראל מובא באוצר הגאונים לסוכה שם, אם בזמן שהנשים יושבות כאחת בפני עצמן והאנשים בפני עצמן מותרין על מנת שלא ימזגו אנשים לנשים ונשים לאנשים וכן בחילוק המנות והפרפרות אבל אסורין הן בסעודה על מנת שהן מעורבבין אלו ואלו האנשים בנשים וכו' עכ"ל, ומובא בספר הפרדס לתלמיד רש"י דפוס קושטנדינא אסור להתערב הנשים עם האנשים בין בסעודה בין בכל ענין אלא נשים לבד והאנשים לבד מקל וחומר ומה אם בעונת האבל כתיב וספדה בית ישראל משפחות לבד בית דוד לבד ונשיהם לבד המשתה והשחוק על אחת כמה וכמה וכו' עכ"ל. אלא בודאי כל עיקר קפידת הכתוב היא שלא ישבו אנשים בין הנשים ממש כלשון לבד, ומחיצה מאן דכר שמה.

11 והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי באחרונים שמרהיטת לשונם משמע שענין מחיצה מפורש בכתוב, ויש שכתבו שמן הכתוב משמע אפילו מניעת ההסתכלות עיין בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן ע"ז וגם בשו"ת אגרות משה כתב מעין זה לשיטתו, והנלע"ד כתבתי. ועיין מה שרמזתי בסוף מכתבי לרב אחד סימן ב לתרץ הסוגיות בסוכה והארכתי בכתב יד ואין כאן מקומו.

12 ומכאן לעצם מה שהוקשה לכבודו למה להצריך שנוי רשות, הנה כן היה בעזרות בית המקדש וממנו נלמד למקדש מעט. ובעיקר הענין נראה שמכיון שמן הכתוב הקפידו שלא יהיו אנשים בין הנשים אף שלפסוק בזכריה סגי שישבו אלה מרוחקים מאלה בלא הבדלה נוספת וכמו שהוכחתי למעלה, הרי דבר זה צריך שעור מהו מעורב ומהו מרוחק ולכן הבדילו רשויות שאז בודאי אינם מעורבים, כמו שהבאתי מדברי הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת ממסכת נגעים פרק י"ג, וכמו שיש שעורים להרחקת כלאים אבל אם יש שם מחיצת י' טפחים מותר לנטוע סמוך לגדר כמו שאמרו במסכת כלאים פרק ב' משנה ח'. ועיין מה שכתב ברמב"ם ובשלחן ערוך יורה דעה סימן רצ"ז סעיף כ"ב הטעם מפני שנראים מובדלים, ונראה שקאי על השאר בור וניר וכו' אבל גדר מבדילה אפילו אינה נראית, כמו שאמרו בירושלמי שם שתי שדות זו על גבי זו וכו' דבי ר' ינאי אמרי גדר מותר לזרוע בו כל מיני תורכבינה עכ"ל עיי"ש במראה הפנים.

13 ושוב אין להרהר למה לא תועיל אינה עומדת ברוח מצויה וכדומה, שכל תקנות חכמים כך הן ולא נתנו דבריהם לשעורים. שהלא אם ישבו נשים ואנשים סמוכים ממש משני צדדים של מחיצה שאינה מבדלת רשות יש להסתפק האם נקראים מעורבים או לבדיהם לענין איסור הכתוב, ולכן אפילו כשיושבים מרוחקים אלה מן אלה לא פלוג אלא בענין מחיצה כשרה דוקא. בברכת כתיבה וחתימה טובה.

14 יהודה הרצל הנקין

15 רב אזורי

9 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

עֶזְרַת הַנָּשִׁים הָיְתָה מֻקֶּפֶת גְּזוּזְטְרָא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים רוֹאוֹת מִלְּמַעְלָן וְהָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֵרְבָּבִין. וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה בְּצַד הָעֲזָרָה בִּצְפוֹנָהּ מִבַּחוּץ בֵּין הָעֲזָרָה וְהַחֵיל וְהָיָה בָּנוּי כִּפָּה וּמֻקָּף רְבָדִין שֶׁל אֶבֶן וְהוּא הָיָה נִקְרָא בֵּית הַמּוֹקֵד. וּשְׁנֵי פְּתָחִים הָיוּ לוֹ אֶחָד פָּתוּחַ לָעֲזָרָה וְאֶחָד פָּתוּחַ לַחֵיל:

10 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָּה שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה. חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאָב עִם בִּתּוֹ וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה. וְחָתָן שֶׁפֵּרְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה קֹדֶם שֶׁיִּבְעל אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ אֶלָּא הִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים וְהוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים. וְאִם בָּא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמֵאת מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ:

10 כתובות פתח ↗

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מוּתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי כַלָּה כׇּל שִׁבְעָה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.

12 משנה תורה, הלכות טומאת צרעת פתח ↗

חֻמְרָא יְתֵרָה יֵשׁ בִּמְצֹרָע שֶׁמְּטַמֵּא בְּבִיאָתוֹ לַבַּיִת בֵּין בִּימֵי הֶחְלֵט בֵּין בִּימֵי הֶסְגֵּר. כֵּיצַד. נִכְנַס לַבַּיִת נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהֶן נַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יג מו "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" מַה הוּא טָמֵא אַף מוֹשָׁבוֹ טָמֵא. הָיָה עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר אָדָם טָהוֹר תַּחַת הָאִילָן נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר הַמְצֹרָע תַּחְתָּיו לֹא טִמְּאָהוּ וְאִם עָמַד נִטְמָא שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה לוֹ מוֹשָׁב. סָפֵק עָמַד סָפֵק לֹא עָמַד טָהוֹר. הִכְנִיס הַמְצֹרָע רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַבַּיִת נִטְמָא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ. נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּרְחָבָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִכְנַס רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוֹשָׁבוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא יַעֲמֹד עִם הָעָם בְּעִרְבּוּב וִיטַמֵּא אוֹתָם:

« שו"ת בני בנים Volume I 2 שו"ת בני בנים Volume I 4 »