רשימות שיעורים על סוכה מ״ז

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכת סוכה, ניו יורק תשמ"ט

« רשימות שיעורים על סוכה מ״ו ע״ב רשימות שיעורים על סוכה מ״ח ע״א »

1 לְבָרוֹכֵי. לְמַאן דְּאָמַר שְׁבִיעִי לְסוּכָּה — בָּרוֹכֵי נָמֵי מְבָרְכִינַן, לְמַאן דְּאָמַר שְׁמִינִי לָזֶה וְלָזֶה — בָּרוֹכֵי לָא מְבָרְכִינַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּיָדְךָ, דְּרַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא וְכׇל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר אִיקְּלַעוּ בְּסוּכָּה בִּשְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי. מֵיתַב הֲווֹ יָתְבִי, בָּרוֹכֵי לָא בָּרִיכוּ.

2 וְדִלְמָא סְבִירָא לְהוּ כְּמַאן דְּאָמַר: כֵּיוָן שֶׁבֵּירַךְ יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ? גְּמִירִי דְּמֵאֲפָר אֲתוֹ.

3 אִיכָּא דְּאָמְרִי: בָּרוֹכֵי — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְבָרְכִינַן. כִּי פְּלִיגִי, לְמֵיתַב. לְמַאן דְּאָמַר שִׁבְעָה לְסוּכָּה — מֵיתַב יָתְבִינַן, וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁמִינִי לָזֶה וְלָזֶה — מֵיתַב נָמֵי לָא יָתְבִינַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבִּי יוֹחָנָן בִּידָךְ, דְּמָרָא דִשְׁמַעְתָּא מַנִּי — רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, וּבִשְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי לְבַר מִסּוּכָּה יָתֵיב. וְהִלְכְתָא: מֵיתַב יָתְבִינַן, בָּרוֹכֵי לָא מְבָרְכִינַן.

4 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג, וְאֵין אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח.

5 וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי חָלוּק בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: בְּסוּכָּה, וְלוּלָב, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: בַּלּוֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כׇּל שְׁמוֹנָה, הֲרֵי חָלוּק בִּשְׁנֵי דְּבָרִים.

6 אִי הָכִי, שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח נָמֵי: הֲרֵי חָלוּק בַּאֲכִילַת מַצָּה! דְּאָמַר מָר: לַיְלָה רִאשׁוֹנָה — חוֹבָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ רְשׁוּת. הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם — מִלַּיְלָה חָלוּק, מִיּוֹם אֵינוֹ חָלוּק. הָכָא — אֲפִילּוּ מִיּוֹם נָמֵי חָלוּק.

7 רָבִינָא אָמַר: זֶה חָלוּק מִשֶּׁלְּפָנָיו, וְזֶה חָלוּק מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו.

8 אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא כְּתִיב ״פַּר״, הָתָם כְּתִיב ״פָּרִים״.

9 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, הָכָא כְּתִיב: ״בַּיּוֹם״, הָתָם כְּתִיב: ״וּבַיּוֹם״.

10 רַב אָשֵׁי אָמַר, הָכָא כְּתִיב: ״כַּמִּשְׁפָּט״, הָתָם כְּתִיב: ״כְּמִשְׁפָּטָם״.

11 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַפָּרִים הָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פָּרִים אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁהֲרֵי מִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין.

12 אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כּוּלָּן מִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין בַּשְּׁמִינִי! אָמַר לָהֶן: שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשִּׁבְעַת יְמֵי הַחַג טְעוּנִין קׇרְבָּן וְשִׁיר וּבְרָכָה וְלִינָה, אַף שְׁמִינִי טָעוּן קׇרְבָּן וְשִׁיר וּבְרָכָה וְלִינָה.

13 מַאי לָאו, זְמַן? לֹא, בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּתְפִלָּה.

14 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ זְמַן — זְמַן כׇּל שִׁבְעָה מִי אִיכָּא? הָא לָא קַשְׁיָא: דְּאִי לָא בָּרֵיךְ הָאִידָּנָא — מְבָרֵךְ לִמְחַר, אוֹ לְיוֹמָא אַחֲרִינָא.

15 מִכׇּל מָקוֹם כּוֹס בָּעֵינַן! לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: זְמַן אוֹמְרוֹ אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק. דְּאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן כּוֹס — כּוֹס כֹּל יוֹמָא מִי אִיכָּא? דִּלְמָא דְּאִיקְּלַע לֵיהּ כּוֹס.

16 וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה שְׁמִינִי טָעוּן לִינָה? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לְפֶסַח שֵׁנִי שֶׁאֵינוֹ טָעוּן לִינָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ״, וּכְתִיב: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת״. אֶת שֶׁטָּעוּן שִׁשָּׁה — טָעוּן לִינָה, אֶת שֶׁאֵינוֹ טָעוּן שִׁשָּׁה — אֵינוֹ טָעוּן לִינָה. לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי נָמֵי שְׁמִינִי שֶׁל חַג?

17 לָא, לְמַעוֹטֵי פֶּסַח שֵׁנִי דִּכְווֹתֵיהּ. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: הַבִּיכּוּרִים טְעוּנִין קׇרְבָּן וְשִׁיר וּתְנוּפָה וְלִינָה. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר תְּנוּפָה — רַבִּי יְהוּדָה, וְקָאָמַר: טָעוּן לִינָה.

18 דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְהִנַּחְתּוֹ״ — זוֹ תְּנוּפָה. אַתָּה אוֹמֵר זוֹ תְּנוּפָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַנָּחָה מַמָּשׁ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִנִּיחוֹ״, הֲרֵי הַנָּחָה אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהִנַּחְתּוֹ״ — זוֹ תְּנוּפָה.

19 וְדִלְמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ״ — לִימֵּד עַל הַבִּיכּוּרִים שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

20 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? אָתְיָא ״יָד״ ״יָד״ מִשְּׁלָמִים, כְּתִיב הָכָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ״, וּכְתִיב הָתָם: ״יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה׳״.

21 מָה כָּאן — כֹּהֵן, אַף לְהַלָּן — כֹּהֵן. וּמָה לְהַלָּן — בְּעָלִים, אַף כָּאן — בְּעָלִים. הָא כֵּיצַד? כֹּהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יָד בְּעָלִים וּמֵנִיף.

22 מַאי הָוֵי עֲלַהּ? רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג. וְהִלְכְתָא: אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג.

23 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: שְׁמִינִי

פירוש רשימות שיעורים על סוכה מ״ז

1 בגמ' - מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. כ' רש"י וז"ל - דשמיני הוא ואין שם סוכות עליו, עכ"ל. ועלינו להבין כוונתו - מ"ש שמע"צ לגבי ברכת לישב בסוכה מכל יו"ט ב' דמברכין משום מנהג אבותינו בידינו.

2 ונראה כי ר"ל דבימים אחרים המנהג מחדש קדושת יו"ט המחייבת כל הדינים ומצוות דיו"ט. לעומת זאת בשמע"צ קדושת יו"ט כבר קיימת ועומדת מטעם שמע"צ והמנהג של אבותיכם בידיכם אינו מחדש קדושת הסוכות. המנהג מחייב רק לישב בסוכה בלי קדושת החג דחג הסוכות ולכן אין לברך. לפי"ז מובן ג"כ למה לא נתחייבנו במצות נטילת ד' המינים ביום ח', והוא מכיון דאין בו קדושת חג הסוכות, ולכן אין חיוב לקיים את מצוות החג. חז"ל התקינו רק ישיבת סוכה בעלמא שאין בה קיום המצוה דישיבה בסוכה בחג, דהא קדושת החג לא התקינו. יוצא מכך, שמה שיושבים תקנה מיוחדת היא ולא מטעם חלות מצוה דחג, ולכן לא נתחייבנו במצות הלולב, דמאחר דאין קדושת חג הסוכות אין חיוב לעשות כל מצוות החג וסגי בישיבת סוכה בעלמא, וע"ז אין ברכה לישב בסוכה.

3 וכך מבואר מלשון הרמב"ם פ"ו מסוכה הלי"ג וז"ל: וביום השמיני שהוא יו"ט ראשון של שמ"ע יושבין בה ואין מברכין עכ"ל. ולכאורה מש"כ שיום שמיני הוא יו"ט ראשון של שמע"צ הוא מיותר דמה נ"מ בזה. ונראה שר"ל שדוקא קדושת שמע"צ ישנה ולא קדושת חג הסוכות אפי' מטעם התקנה ומכיון שאינו זמנה דסוכות ליכא ברכה דאינו אלא מנהג בעלמא לישב בסוכה ולא מצוה.

4 כ"ז אליבא דהלכתא, אמנם לרב לפי הלישנא קמא בגמרא יושבים בסוכה בשמע"צ ומברכים עליה. ובהתאם להנ"ל נראה לפרש שסובר שלגבי מלאכה קדושת היום היא משל שמע"צ, אבל לגבי מצות סוכה הנהיגו חלות דין קדושת היום של סוכות בתורת ודאי, והוי' מצות סוכה בזמנה, ולפיכך מברכים. ולפי"ז יש לעיין - מה תהיה ההזכרה בתפלות דשמע"צ לרב - האם מזכירים את קדושת חג הסוכות בתפלות דשמע"צ או לא.

5 ונראה דלרב בתפלה בברהמ"ז ובקידוש מזכירים דוקא את קדושת היום של שמע"צ ולא של סוכות. והטעם הוא, כי הזכרת קדושת היום בתפלה תלויה דוקא בקדושת היום של איסור מלאכה ולא בשל מצוות, ראה רש"י מו: ד"ה ושמיני, ויום ח' קדוש מטעם חג הסוכות לגבי מצות סוכה בלבד ולא לגבי מלאכה, דלגבי מלאכה הקדושה היא מדין שמע"צ בלבד. וראה להלן שיש לחלק בין תפלה וברהמ"ז לקידוש.

6 שם. בגמ' מיתב יתבינן. המנהג של הרבה חסידים הוא להקל באכילת שמיני עצרת בסוכה, ועיין בספרים המפלפלים בטעם הדבר. ואולי סוברים שפטורים מדין שמחת חתן שפטור מסוכה כל ז', ושמחת שמע"צ - דהיא שמחת התורה - כשמחת חתן וכלה לדידהו, ופטורים מסוכה משום דאין שמחה בסוכה כדאיתא לעיל בספ"ב, וצ"ע בדבר. ומנהג בית הרב להקפיד מאד לשבת בסוכה בשמע"צ כהוראת הגר"א המפורסמת מעשה רב, אות רט"ז.

7 שם. תוס' ד"ה מיתב. ונ"ל טעם אחר למה אין נוטלים לולב בשמע"צ הואיל ונטילת לולב כל ז' ימים היא מתקנת ריב"ז זכר למקדש, על כן לא רצו להנהיג זכר למקדש ביום שמיני כדי שלא לנטות ממה שעשו במקדש ששם נטלו דוקא ז' ימים ולא יותר. עיין בשעורים לריש פרק לולב הגזול.

8 שם. בגמ' - אמר ר' יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג. יש דיון בפוסקים או"ח סי' תרס"ח במי שהזכיר בתפלות שמע"צ את יום חג הסוכות ולא את שמע"צ אם חייב לחזור ולהתפלל. מסברה נראה שיש לחלק בין קדוש לבין תפלה וברהמ"ז. חובת הקדוש תלויה באיסורי מלאכה דזכור ושמור בדבור א' נאמרו, והיינו דקדוש זכור תלוי באיסורי מלאכה שמור. לגבי מלאכה בודאי שמע"צ הוא חג בפני עצמו ואין לו שייכות לסוכות. ולפיכך מהראוי שהזכרת שמע"צ תעכב בקדוש. לעומת זאת הזכרת היום בתפלה היא מדין בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. לכמה דברים יש חלות השם סוכות בשמע"צ, כמו לגבי שמחה, ומשום כך יתכן שהמזכיר את חג הסוכות בתפלות ובברהמ"ז של שמע"צ מקיים בדיעבד את חובת הזכרת היום.

9 והנה במנין המצוות להרמב"ם מונה שביתת מלאכה בשמע"צ למצוה בפני עצמה, וכן מוספי שמע"צ הם מצוה בפ"ע ולא נכללו במצוות סוכות, משא"כ שמחה וראייה דלא נמנו למצוות בפ"ע ברמב"ם משום דלגבי שמחה וראייה שמע"צ בכלל חג הסוכות. וכן בתורה - בפ' אמור נזכר שמע"צ לגבי איסור מלאכה, וכן בפ' פנחס לגבי מוספין, אבל בפ' ראה לגבי ראייה ושמחה לא הוזכר שמע"צ במיוחד - כי לגבי מצוות אלו בכלל סוכות הוא.

10 שם. בגמ' - ולר"י דאמר בלוג היה מנסך כל שמונה. ר"י וחכמים חולקים בשנים. לר"י מנסכים לוג א' כל ח', לחכמים מנסכין ג' לוגים ורק ז' ימים. ויתכן דהא בהא תליא, כי הנה נסוך היין מתחייב ע"י קרבן התמיד והוי חובת קרבן, אבל בנסוך המים יש לעיין אם המחייב הוא קרבנות היום או קדושת היום. וי"ל כי זוהי המחלוקת בין ר"י לחכמים. חכמים סוברים שהמחייב של נסוך המים הוא קרבנות היום ולפיכך קבעו את שעור המים בג' לוגין שוה לשעור נסוך היין, ולפיכך לא נכלל שמע"צ בחיוב נסוך המים, כי לגבי קרבנות היום חלוק שמע"צ לגמרי מקרבנות הסוכות. מאידך, ר"י סובר שהמחייב הוא קדושת היום ולפיכך משוה שמע"צ לסוכות, דלדעתו הם קדושת יום א' - בין לשמחה ובין לנסוך המים. ובכך מובן למה לר"י שעור נסוך המים אינו שוה לשעור נסוך היין, כי נסוך המים הוא חובת קדושת היום במקום שנסוך היין הוא חובת קרבן.

11 שם. בגמ' - הכא אפי' מיום נמי חלוק. ר"ל, כי מכך יש להסיק דשמע"צ קדוש בקדושה לעצמה, ברם שאר ימי הפסח - אע"פ שאינם זמן דאכילת מצה - הם קדושים בקדושת הפסח, כי זמן מצה מוגבל לליל ט"ו בניסן.

12 שם. בגמ' - ור"י אומר פרים אין מעכבין זה את זה. לר"י ליכא ראייה משמע"צ בנוגע לאלים ולכבשים כי סובר ששמע"צ רגל בפני עצמו. וחכמים סוברים שאין להביא ראיה ממוספי יום א' דסוכות לשאר ימי החג, כי לגבי קרבן נחשב כל יום לקדושה מיוחדת. הראייה לכך דמחמת החלוק לקרבנות גומרים את ההלל בכל יום ויום מימי החג - שלא כפסח. ור"י סובר דלגבי קרבנות נחשבים כל ימי הסוכות לקדושה אחת ולמחייב אחד, ולפיכך כל מספרי הפרים כשרים בדיעבד בכל הימים. ולפי"ז צ"ע לר"י למה גומרים את ההלל בכל יום ויום מימי החג ומ"ש משבעת ימי הפסח שאין גומרים בהן את ההלל. וי"ל כי סובר שגומרים את ההלל משום חיוב נטילת הלולב ומצות "אז ירננו עצי היער" המחייבת הלל שלם בכל יום ויום בשעת הנטילה, אבל אינו מדין קדושת החג - דלגבי החג כל הימים מהווים קדושה אחת.

13 שם. תוס' ד"ה לינה. לדעה האחרונה בתוס' לנים ז' ימים בעבור חג הסוכות והגמרא אומרת דכשם שלנים ז' ימי הסוכות כן לנים ליל מוצאי שמע"צ. ומוכח דשמע"צ רגל בפני עצמו מהא דחובת הלינה בסוכות היא ז' ימים בלבד ולא ח' ימים, וחובת הלינה בסוכות אינה משום הבאת קרבנות כדמפרש בתוס' אלא משום חובת החג, וכשם שיש חובת לינה כל ימי החג והם ז' ימים כמו"כ שמע"צ מחייב לינה מדין רגל בפני עצמו.

14 אמנם יש להבין בשיטה הראשונה שבתוס', והיא שיטת רש"י, דלכאורה כיון דלדידה לנים בסוכות רק לילה א' ולא ז' ימים, א"כ חובת הלינה בשמע"צ היא משום הבאת הקרבנות דשמע"צ ולמה אומרת הגמרא דדין הלינה בשמע"צ הוא משום דרגל בפני עצמו הוא, הרי כשם שלנים בשביל כל קרבן אחר כן לנים מחמת הקרבנות דשמע"צ ולא משום דהוי רגל בפני עצמו.

15 והנה עי' ברש"י ד"ה ולינה, וז"ל דגמרי' מפסח דכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך בי"ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה כו' כדי להביא עולת ראייה וא"א לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד וקאמרינן בבוקר אלמא חייב ללון מוצאי יו"ט בתוך העיר וכו'. לרש"י אין ליל היו"ט הראשון דפסח עולה למצוה לינה בעבור קרבן הפסח דמביאין בעבור פסח, כי אין ליל יו"ט ראשון עולה ללינה בעבור קרבן של ערב הרגל. משום כך מסתבר דה"ה דאין ליל שמע"צ עולה למצות לינה בעבור הקרבנות דמביאין בערב שמע"צ ביום הושענא רבה. והטעם לכך דרגל בפני עצמו הוא וליל רגל אינו עולה ללינה בעבור קרבנות ערב הרגל כמו הדין בקרבן פסח.

16 יוצא דליל היו"ט האחרון של פסח עולה שפיר ללינה בעבור הקרבנות דמביאין בערב יו"ט ביום ו' חוה"מ פסח, דהא היו"ט האחרון של פסח אינו רגל בפני עצמו ולכן עולה ללינה בעבור קרבנות הפסח. לעומת זאת ליל שמע"צ דרגל בפני עצמו הוא ולכן אין לילו עולה ללינה בעבור הקרבנות דערב הרגל.

17 עיין בריטב"א וז"ל: ובודאי שהדברים נראין שהרגלים אפי' בלא קרבן טעון לינה לכבוד יו"ט כו' וכן שמיני טעון לינה מפני כבוד יו"ט כו' שהוא חייב בלינה כשנראה בשמיני וכו', עיין בדבריו. ולשיטתו יש לדון האם חובת הלינה בשמיני חלה בלי ראיית פנים בעזרה ומטעם המחייב דכבוד יו"ט בלבד או"ד אין חובת לינה חלה עד שנראה בעזרה, ואפי' בלי קרבן, דדוקא ראיית פנים בעזרה מחייבת לינה לכבוד יו"ט, וצ"ע.

18 בגמ' - כוס כל יומא מי איכא. והגמרא דחי "דלמא דאיקלע ליה כוס". עיין ברש"י שמפרש את הקושיא, "ואין יין מצוי לכל אדם בחולו של מועד. דברי רש"י ופשטות הגמרא לכאורה תמוהים.

19 ולולי דברי רש"י ניתן לפרש דלהו"א בעינן דוקא כוס קדוש לכוס של שהחיינו, ודומה לברכת הבשמים ולברכת הנר במו"ש שמסדרים אותן דוקא על כוס הבדלה אע"פ שאינן חלות על כוס אחרת, ובלי כוס של הבדלה אין ברכת הבשמים וברכת הנר מצטרפות לכוס יין. וסברת המקשה היא דה"ה ברכת שהחיינו אינה חלה על כוס בעצמה אלא שחלה אך ורק על כוס קדוש, דבין ברכת השהחיינו ובין ברכת הקדוש באות לשבח על הזמן של קדושת היום, והואיל והכוס דקדוש מעכב בשהחיינו, א"כ בלי קדוש א"א לברך שהחיינו בחוה"מ. והגמרא עונה, "דלמא דאיקלע ליה כוס", כלומר, שיכול לברך שהחיינו על כוס ברכה אחרת - כגון על הכוס של ברהמ"ז. ועוד יתכן כאן שהגמרא דוחה את סברת המקשה לגמרי, דאמנם ברכת שהחיינו צריכה כוס, אך היא חלה על כל כוס יין ואפי' בעצמה, ואינה דומה לברכות בשמים ונר שאינן חלות על כוס יין בעצמן וחלות דוקא על כוס הבדלה.

20 שם. רש"י ד"ה ופנית כו' פסח שני אינו אסור בחמץ אלא שטעון מצה למצוה ואוכל חמץ מיד עכ"ל. לכאורה ר"ל שהדין שלא לאכול חמץ עם פסח שני אינו חלות דין איסור אלא הלכה בקיום מצות הפסח, ברם בפרשת בהעלותך פ"ט פ"י כ' רש"י וז"ל - ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו עכ"ל, משמע שיש איסור אכילת חמץ בעת אכילת הפסח, וצ"ע.

21 שם. הביכורים טעונין קרבן ושיר ותנופה. וז"ל הרמב"ם פ"ג מבכורים הלי"ב: וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן שלמים ושיר כו' ואין הקרבן מעכבת עכ"ל. צע"ק, למה תנופה ושיר מעכבים וקרבן אינו מעכב. ונראה דשיר ותנופה הויין ממצות הבכורים עצמה ומשו"ה מעכבים. מאידך קרבן אינו קיום בגוף הבכורים אלא שבכורים מחייבים הבאת הקרבן, ומ"מ גם אם לא הביא קרבן מצות הבכורים שלמה לעצמה ולכן יוצא בה.

22 שם. רש"י ד"ה טעונין. לרש"י אין חיוב השלמים בבכורים חיוב קרבן אלא חיוב שמחה, ואין שמחה אלא באכילת שלמים. גם השיר אינו דין בעבודת הקרבן אלא דין במצות השמחה. לפי"ז מסתבר שההלכה בחובת הקרבנות שדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין אינו חל כאן, כי אין כאן חיוב קרבן אלא חיוב שמחה, והקרבן הוא לקיים את חובת השמחה. קיום המצוה אינו עצם הבאת קרבן אלא אכילת בשר השלמים, כי אכילת שלמים מהווה שמחה, ולכן אם יאכל שלמים אע"פ שהם חובת נדרים גם כן יקיים מצות שמחה.

23 שם. בגמ' - הביכורים טעונין כו' לינה. עיין ברמב"ם פ"ג מבכורים הלי"ד וז"ל: הבכורים טעונים לינה כיצד הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנא' ופנית בבוקר כו' כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבוקר עכ"ל. ויפלא, ראשית כל - למה מביא הרמב"ם את דין הלינה דוקא בהלכות בכורים ולא בהלכות קרבנות אחרים. ושנית - מדוע כותב שרק מי שמביא בכורים וקורא וגם מקריב שלמים לן, הלא אפילו הבאת הבכורים גרידא מחייבת לינה, וצע"ג.

24 שם. תוס' ד"ה הביכורים. אליבא דהספרי יש ב' תנופות בבכורים - אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה. התוס' מסבירים שהספרי דורש גם את דרשת ר"י וגם את דרשת ראב"י. דרשת ראב"י "ולקח הכהן הטנא מידך אתיא יד יד משלמים" מחייבת תנופה בשעת הקריאה, ודרשת ר"י "והנחתו זו תנופה" מחייבת תנופה בשעת השתחויה. ונראה כי ישנם כאן שני דיני תנופה השונים בחלותם. תנופת ראב"י דנלמדת משלמים דין קדשים היא, ותנופת ר"י דין היא במצות בכורים. בבכורים יש שתי הלכות: 1 הלכות קדשים; 2 הלכות מצות בכורים, ופליגי מאיזה הלכה חלה תנופה.

25 נ"מ לגבי כהן. הנה תנופת קדשים טעונה כהן עם הבעלים, ולכן תנופת ראב"י הנלמדת משלמים צריכה כהן עם הבעלים. ברם ניתן לומר שתנופת ר"י דדין בכורים הוא אינה צריכה כהן אלא תנופת הבעלים בלבד, כי מצות התנופה בשעת השתחויה הוי' הלכה בהבאת מקום והנחת הבכורים במקדש, אבל אינה הלכה בדין קדשים של הבכורים. לפי"ז, לספרי יש בבכורים ב' דיני תנופה, התנופה הראשונה בשעת קריאה היא תנופת קדשים, והתנופה האחרונה בשעת ההשתחויה היא דין בהבאת הבכורים והנחתם לפני המזבח. התנופה הראשונה צריכה כהן כמו בכל תנופת קדשים ולא השניה.

26 עקב הנ"ל י"ל בהך דמבואר במס' מכות יח: דפליגי ראב"י ור"י, דלפי ראב"י הנחה מעכבת ולפי ר"י אין הנחה מעכבת, דלשיטתם אזלי. לפי ראב"י התנופה בשעת קריאה היא דין קדשים וחלק של המתיר, והואיל והמתיר של איסור הקדש של הבכורים הוא ההנחה בהדי התנופה של כהן עם הבעלים לכן סובר שהנחה מעכבת. מאידך התנופה בשעת השתחויה לר"י אינה דין קדשים - אלא דין בהבאת הבכורים, ולפיכך אין התנופה וההנחה מעכבות במתיר של הבכורים, דאינן שייכות לדין הקדש. ולספרי יתכן לומר דיש שתי הלכות בתנופה ובהנחה. התנופה והנחה בשעת קריאה הן דיני קדשים וזקוקות כהן ודינם הן במתיר ומעכבין. לעומת זאת התנופה וההנחה בשעת ההשתחויה הן דינים בהבאת הבכורים, ולכאורה אינן זקוקות לכהן ואינן מעכבות במתיר של איסור ההקדש של הביכורים.

27 שם. תוס' ד"ה כהן כו' לאו דוקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דא"כ הוי' חציצה בין הכלי ובין הכהן ובסוף שתי מדות מסקינן גבי בעלים חברים לנפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה, עכ"ל. וי"ל ששונה תנופת הבכורים מתנופות אחרות, כי הסל של בכורים אינו כלי שרת. דוקא בכלי שרת יש דין נגיעה בעצמו של כהן אבל בסל הבכורים אין צורך לנגיעה בעצמו של כהן רק שיעשה מעשה תנופה, ומשום כך לא איכפת לן בחציצה.

28 שם. בא"ד - גבי סל של בכורים אוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו ע"כ. יש להבין מדוע הכהן והבעלים מניפים כל א' ממקום אחר של הסל. ויתכן כי מעשה תנופת הכהן היא מדין תנופת קדשים ולפיכך מחזיקו בשוליו ומניף, כמו בכל תנופות קדשים דמחזיקין מלמטה, אבל תנופת הבעל מדין מצות הבאת בכורים היא. כיון שהכהן מניף מדין קדשים מחזיק מלמטה כמו בקדשים ומניף דרך שרות, משא"כ במצות הבאת בכורים ובתנופה של הבעלים דניתן להחזיק בסל בשפתותיו למעלה, שאין תנופתו מדין שרות דקדשים.

29 ועיין ברמב"ם פ"ג מבכורים הלי"ב וז"ל: המביא את הבכורים כו' ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועודהו הסל על כתיפו הגדתי היום לה' אלקיך וגו' ומוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף וקורא וכו'. מהרמב"ם נמי משמע שאחיזת הבעלים בשפתי הכלי מדיני הבאת מקום היא וחלק ממסירת הבכורים לכהן, ברם עצם מעשה התנופה נעשה ע"י הכהן ומצות כהן הוי' להתיר איסור הקדשים.

30 שם. השתחויה בבכורים. ההשתחויה בסוף הבאת הבכורים אינה חלק ממצות ההבאה אלא חובת ביאת מקדש, כן פירש הגר"א באדרת אליהו.

31 שם. בגמ' מאי הוי עלה. רב נחמן אמר אומרים זמן בשמיני של חג, ורב ששת אמר אין אומרים זמן כשמיני של חג. בהסבר המחלוקת נראה דר"נ סובר דקדושת היום לעצמו של שמע"צ מחייבת שהחיינו. יש לשמע"צ שתי קדושות: קדושת חג הסוכות לשמחה וקדושת רגל כפני עצמה - פז"ר קש"ב, ולר"נ ברכת הזמן תלוי' בקדושה הנוספת דשמע"צ. מאידך ר"ש סובר דברכת הזמן על קדושת היום של סוכות חלה גם על שמע"צ דלגבי שמחה הוי חלק מחג הסוכות.

32 גם יתכן דר"נ סובר דברכת שהחיינו ברכת המצוה היא על מצות שביתת הרגל, והואיל ולשמע"צ יש מצות שביתה מיוחדת, לפיכך מברכים עליו את ברכת הזמן. ברם ר"ש סובר דברכת הזמן הוי ברכה על החפצא של הרגל, ובחפצא של שמע"צ יש שם סוכות שאינו חפצא של רגל הנפרד לגמרי לעצמו ולכן אין לברך עליו שנית מאחר שכבר ברך על החפצא של חג הסוכות בראשית החג. לפי"ז י"ל דאליבא דר"נ מי שמחלל את קדושת היום אינו מברך שהחיינו שהרי אינו מקיים את מצות היום של שביתה. וכן האוכל ביוה"כ בעבירה לא יברך את ברכת הזמן כי אכילה מדין שביתה היא עיין ברמב"ם בריש הל' שביתת עשור, ברם לר"ש יש לברך.

33 ברם צע"ק במנין המצוות של הרמב"ם שמונה מצות השביתה בשביעי של פסח כמצוה בפני עצמה ריש הל' שביתת יו"ט. לפי דברינו, מהראוי שלר"נ יהיה חייב לברך זמן באחרון של פסח. אולם שיטת הרמב"ם בין כה וכה קשה טובא למה מחלק במנין המצוות בין יום הראשון לבין יום השביעי דפסח.

34 ועוד צ"ע אם נפרש שברכת שהחיינו הוי' ברכת המצוה על קיום השביתה, מי שלא ברך זמן ביום הראשון של החג למה יברך בחוה"מ, הלא לכמה ראשונים אין מצות שביתה נוהגת בחוה"מ.

35 ונ"ל דאם מברך את ברכת הזמן בחוה"מ מתיחסת הברכה ליום הראשון למפרע. דוגמא לכך נטילת הלולב דבדיעבד מברכים אותה אחרי הנטילה בשעת הנענועים מאחר שעדיין יש צרוף למפרע למעשה המצוה. ה"ה בברכת הזמן בחוה"מ שהיא מצטרפת ליו"ט ראשון למפרע.

« רשימות שיעורים על סוכה מ״ו ע״ב רשימות שיעורים על סוכה מ״ח ע״א »