רשימות שיעורים על סוכה מ״ג

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכת סוכה, ניו יורק תשמ"ט

« רשימות שיעורים על סוכה מ״ב ע״ב רשימות שיעורים על סוכה מ״ד ע״א »

1 וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְשׁוֹפָר, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִמְגִילָּה.

2 אִי הָכִי יוֹם רִאשׁוֹן נָמֵי! רִאשׁוֹן, הָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן בְּבֵיתוֹ. הָתִינַח אַחַר תַּקָּנָה, קוֹדֶם תַּקָּנָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר!

3 אֶלָּא, רִאשׁוֹן דְּאִיתֵיהּ מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. הָנָךְ דְּלֵיתַנְהוּ מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

4 אִי הָכִי, הָאִידָּנָא נָמֵי! אֲנַן לָא יָדְעִינַן בְּקִיבּוּעָא דְיַרְחָא. אִינְהוּ, דְּיָדְעִי בְּקִיבּוּעָא דְיַרְחָא, לִידְחוֹ!

5 אִין הָכִי נָמֵי. דְּתָנֵי חֲדָא: בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת כׇּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְבֵית הַכְּנֶסֶת. שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן — בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן — בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. שְׁמַע מִינַּהּ.

6 דְּאִיתֵיהּ מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: ״וּלְקַחְתֶּם״. שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה בְּיַד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד.

7 ״לָכֶם״ — מִשֶּׁלָּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל. ״בַּיּוֹם״ — וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת. ״רִאשׁוֹן״ — אֲפִילּוּ בִּגְבוּלִין. ״הָרִאשׁוֹן״ — מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד.

8 אָמַר מָר: ״בַּיּוֹם״ — וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת. מִכְּדֵי טִלְטוּל בְּעָלְמָא הוּא, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵי טִלְטוּל? אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְמַכְשִׁירֵי לוּלָב, וְאַלִּיבָּא דְּהַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: לוּלָב וְכׇל מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

9 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אָמַר קְרָא: ״בַּיּוֹם״, וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת. וְרַבָּנַן —הַאי בַּיּוֹם מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״בַּיּוֹם״, וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר ״בַּיּוֹם״ וְלֹא בַּלַּיְלָה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִסֵּיפָא דִקְרָא: ״וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״ — יָמִים וְלֹא לֵילוֹת. וְרַבָּנַן — אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא: לֵילַף ״יָמִים״ ״יָמִים״ מִסּוּכָּה. מָה לְהַלָּן — יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת, אַף כָּאן נָמֵי יָמִים — וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת.

10 וְסוּכָּה גּוּפַהּ מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״, ״יָמִים״ — וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת. אַתָּה אוֹמֵר ״יָמִים״ — וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא ״יָמִים״ וְלֹא לֵילוֹת? וְדִין הוּא: נֶאֱמַר כָּאן ״יָמִים״, וְנֶאֱמַר בְּלוּלָב ״יָמִים״, מָה לְהַלָּן — ״יָמִים״ וְלֹא לֵילוֹת, אַף כָּאן — ״יָמִים״ וְלֹא לֵילוֹת.

11 אוֹ כְּלָךְ לַדֶּרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר כָּאן ״יָמִים״ וְנֶאֱמַר בְּמִלּוּאִים ״יָמִים״. מָה לְהַלָּן — ״יָמִים״ וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת, אַף כָּאן — ״יָמִים״ וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת.

12 נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה: דָּנִין דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ כׇּל הַיּוֹם מִדָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ כׇּל הַיּוֹם, וְאַל יוֹכִיחַ דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ שָׁעָה אַחַת. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ לְדוֹרוֹת מִדָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ לְדוֹרוֹת, וְאַל יוֹכִיחוּ מִלּוּאִים שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת.

13 תַּלְמוּד לוֹמַר:

14 ״תֵּשְׁבוּ״ ״תֵּשְׁבוּ״ — לִגְזֵרָה שָׁוָה. נֶאֱמַר כָּאן ״תֵּשְׁבוּ״, וְנֶאֱמַר בְּמִלּוּאִים ״תֵּשְׁבוּ״. מָה לְהַלָּן — ״יָמִים״ וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת, אַף כָּאן — ״יָמִים״ וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת.

15 עֲרָבָה שִׁבְעָה. כֵּיצַד? עֲרָבָה בִּשְׁבִיעִי מַאי טַעְמָא דָּחֲיָא שַׁבָּת? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. אִי הָכִי, לוּלָב נָמֵי לִידְחֵי, כְּדֵי לְפַרְסְמוֹ שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה!

16 לוּלָב — גְּזֵרָה מִשּׁוּם דְּרַבָּה. אִי הָכִי, עֲרָבָה נָמֵי נִגְזוֹר! עֲרָבָה — שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין מַיְיתִי לַהּ. לוּלָב — לַכֹּל מָסוּר.

17 אִי הָכִי, כׇּל יוֹמָא נָמֵי לִידְחֵי! אָתֵי לְפַקְפּוֹקֵי בְּלוּלָב. וְלִידְחֵי בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן! לָא מוֹכְחָא מִלְּתָא, אָמְרִי: לוּלָב הוּא דְּקָא דָחֵי.

18 וְלִידְחֵי בְּחַד מֵהָנָךְ? כֵּיוָן דְּקָא מַפְּקַתְּ לַהּ מֵרִאשׁוֹן, אוֹקְמַהּ אַשְּׁבִיעִי.

19 אִי הָכִי, הָאִידָּנָא נָמֵי לִידְחֵי! אֲנַן לָא יָדְעִינַן בְּקִיבּוּעָא דְיַרְחָא.

20 אִינְהוּ, דְּיָדְעִי בְּקִיבּוּעָא דְיַרְחָא — לִידְחֵי! כִּי אֲתָא בַּר הֶדְיָא, אָמַר: לָא אִיקְּלַע. כִּי אֲתָא רָבִין וְכׇל נָחוֹתֵי, אָמְרִי: אִיקְּלַע וְלָא דָּחֵי.

21 וְאֶלָּא קַשְׁיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן לֵימָא לַן דַּעֲרָבָה בִּנְטִילָה? דִּלְמָא בִּזְקִיפָה!

22 אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. מַאי לָאו, כְּלוּלָב: מָה לוּלָב בִּנְטִילָה — אַף עֲרָבָה בִּנְטִילָה! מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתֵיהּ וְהָא כִּדְאִיתֵיהּ.

23 אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבַע פְּעָמִים. מַאי לָאו, בַּעֲרָבָה? לָא, בְּלוּלָב. וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בַּעֲרָבָה! אֲמַר לֵיהּ: הוּא אָמַר לָךְ בַּעֲרָבָה, וַאֲנָא אָמֵינָא בְּלוּלָב. אִתְּמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּלוּלָב. רַב שְׁמוּאֵל בַּר נָתָן אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בַּעֲרָבָה. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בַּעֲרָבָה.

24 אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: בַּר אוּרְיָא, תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלְּתָא מְעַלַּיְתָא דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ. הָא דִּתְנַן: כׇּל הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, הָכִי אֲמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב.

25 אֵיתִיבֵיהּ: לוּלָב דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בִּתְחִלָּתוֹ, וַעֲרָבָה בְּסוֹפוֹ. פַּעַם אַחַת חָל שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְהֵבִיאוּ מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְהִנִּיחוּם בָּעֲזָרָה. וְהִכִּירוּ בָּהֶן בַּיְיתּוֹסִין, וּנְטָלוּם וּכְבָשׁוּם תַּחַת אֲבָנִים.

26 לְמָחָר הִכִּירוּ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ, וּשְׁמָטוּם מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וַהֲבִיאוּם הַכֹּהֲנִים וּזְקָפוּם בְּצִידֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִי שֶׁאֵין בַּיְיתּוֹסִין מוֹדִים שֶׁחִיבּוּט עֲרָבָה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

27 אַלְמָא בִּנְטִילָה הִיא! תְּיוּבְתָּא.

28 וְאֶלָּא נִדְחוֹ! כֵּיוָן דַּאֲנַן לָא דָּחֵינַן, אִינְהוּ נָמֵי לָא דָּחוּ. וְהָא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, דִּלְדִידַן לָא דָּחֵי וּלְדִידַהוּ דָּחֵי!

פירוש רשימות שיעורים על סוכה מ״ג

1 תוס' ד"ה ויעבירנו. נראה דיסוד שיטת רש"י תלוי בספק מהו עיקר המחייב במעביר ד' אמות ברה"ר - ההעברה או העקירה וההנחה. דעת רש"י היא כי במעביר ד' אמות ברה"ר עיקר המחייב דהמלאכה הוא העברת ד' אמות, אבל העקירה וההנחה אינם מגוף המחייב אלא תנאים בצורת המלאכה, ולפיכך העקירה וההנחה יכולות להיות שלא ברה"ר, ואפי' בכרמלית ובמקום פטור מה"ת. לעומת זה, שיטת הרמב"ם פי"ב משבת הל"ט היא שהמעביר ד' אמות אינו חייב אלא כשעוקר ומניח ברה"ר, כי העקירה וההנחה מעצם המחייב של המלאכה הן, ומשום כך רק כשהן נעשות ברה"ר מחייבות. בכך חולק הרמב"ם על שיטת רש"י, כי אליבא דרש"י גוף המחייב הוא ההעברה לחוד ולא העקירה וההנחה. שיטה שלישית מצויה בתוס' במס' עירובין לג. ד"ה והא שהעוקר ברה"י ומעביר ד' אמות ברה"ר ומניח ברה"י חייב. ונראה, שהם חולקים על שיטת רש"י שלפנינו וגם על הרמב"ם, כי לתוס' שם העקירה וההנחה מרה"י מחייבות ולא מכרמלית, ונראה שדעתם היא כי העקירה וההנחה מהוות חלק מגוף המחייב של המלאכה - אלא שסוברים שלא כרמב"ם, שרה"י חשובה רשות המחייבת, וכרמלית אינה חלות שם רשות ואינה מחייבת בשבת, ובכך מבואר יסוד שיטת התוס' שם על נכונה. מאידך לרמב"ם דוקא רה"ר מחייבת חיוב המעביר ומשו"ה בין העקירה ובין הנחה צ"ל ברה"ר ולא ברה"י כתוס'. עיין ברשב"א למס' עירובין שם ובספר תוצאות חיים.

2 שם. בגמ' - אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא. עיין לקמן מד. לדידהו נמי לא דחי כו' ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין ע"כ. בזהמ"ז הואיל ולא דחי לבני הגולה לא דחי אפי' לבני א"י, אבל בזמן המקדש דחי לבני א"י. עיין בראשונים שמפרשים כי מטעם "לא תתגודדו" לא דחי את השבת בזה"ז בא"י שלא תהיינה אגודות אגודות עם בני חו"ל. וצ"ע, הרי גם בזמן המקדש אין לעשות אגודות אגודות ולמה באותם הימים דחי לבני א"י. והנה, להלן מד. ד"ה בגבולין כתב רש"י, וז"ל - בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב"ד ויודעים אימת הוקבע החודש אבל עתה משחרב בה"מ אין לולב דוחה אפי' לבני א"י עכ"ל, ולכאורה דבריו חסרים ביאור.

3 ונראה, כי איסור לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות - שייך בין צבור לצבור או בין יחידים ליחידים. בזה"ז בני א"י ובני הגולה מהווים שני צבורים ואסור שיעשו אגודות אגודות ולכן אינו דוחה כלל. לעומת זה בזמן שקבעו החדשים ע"פ הראייה - מכיון שקבעו החדשים בא"י - דוקא לבני א"י יש הדין של כלל ישראל כולו - כי רק כלל ישראל קובע את החדשים. אבל לבני הגולה שבימים ההם ניתן הדין של יחידים. יחידים כלפי כלל ישראל אינם אגודות אגודות ולפיכך דוקא לבני א"י דחי ולא לבני חו"ל. וכך מדויק לשון רש"י "דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב"ד", כלומר ע"פ הדין כלל ישראל שבארץ קובע את החדשים, והיינו שקובעים את החודש דוקא בב"ד של א"י וע"פ הצבור של א"י, ואלו שבחו"ל הם כיחידים, וכברכת מקדש ישראל והזמנים - היינו שישראל מקדשים את הזמנים, והב"ד המקדש את החדשים הוא שליח של כלל ישראל שבא"י.

4 וכ"ז לרש"י, ברם הרמב"ם חולק, דז"ל הרמב"ם פ"ה מקה"ח הלי"ג: זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל א' וא' בעירו ואומרין שר"ח יום פלוני ויו"ט ביום פלוני לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני א"י וקביעתם כו' וקביעת בני א"י אותו הוא שיהיה ר"ח או יו"ט לא מפני חשבון שאנו מחשבין עכ"ל. הרי שהרמב"ם סובר שגם בזה"ז - לגבי הדין דישראל מקדשים את הזמנים - בני א"י הם המהווים כלל ישראל ולא בני חו"ל. ובכן הדרא קושי' לדוכתא אליבא דהרמב"ם מ"ש זה"ז מזמן הבית.

5 והנה ז"ל הרמב"ם פ"ז מלולב הלי"ז: ומשחרב בה"מ אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפי' בני א"י שקדשו את החודש מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החודש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו עכ"ל. ונראה שלרמב"ם יסוד המתיר הוא המקדש, שיכול להיות שונה משאר מקומות. בני א"י כ"ז שהיה המקדש קיים תלו עצמם במקדש, כי א"י היא מקום בהמ"ק, דקדושת המקדש וקדושת א"י שייכות להדדי, כדמוכח במשנה דעשר קדושות כלים פ"א מ"ו. והרמב"ם סובר הואיל ודיני המקדש אינם כפופים לדין אגודות אגודות, כי המקדש יכול להיות שונה משאר מקומות בישראל, גם בכל א"י - כ"ז שבהמ"ק קיים - לא חל איסור אגודות אגודות כלפי חו"ל. והיה אפשר לבאר עדיפות המקדש על שאר מקומות לגבי אגודות, ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות ד' רפ"ג דמס' ר"ה דהמקדש הוא כנופיא דכל ישראל, ולפיכך אינו נכנע לשאר ישראל ואין בין דין אגודות אגודות. ויל"ע אם הרמב"ם מקבל את שיטת הרמב"ן ההיא, ואכמ"ל.

6 שם. תוס' ד"ה אינהו וא"ת מ"ש משופר דתנן כו' במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא כו' אבל בתקיעת שופר איכא מעשה חכמה ואחמור בה טפי עכ"ל. לכאורה הדברים מחוסרים ביאור.

7 נראה כי התוס' מחלקים בגזרה דרבה בין איסור השופר לאיסור הלולב, איסור השופר הוא איסור מלאכה דרבנן כי בתקיעת השופר יש בה חכמה וגזרו עליה חלות שם איסור מלאכה, אבל נטילת לולב נאסרת מדרבנן בשבת באיסור מוקצה אבל לא באיסור מלאכה, לפיכך החמירו בשופר יותר מבלולב.

8 לפי"ז יתכן שקיימת נ"מ אחרת בין שופר ללולב, כי אם ננקוט שהעובר על איסור מלאכה מדרבנן בשבת יעשה מומר לחלל שבתות ומומר לכהת"כ ועיין בדו"ח להגרע"א זצוק"ל מערכה שלישית שהאריך במומר לחלל שבת מה דינו, יצא אליבא דתוס' שבשופר יעשה העבריין מומר לחלל שבת ומומר לכהת"כ כי עובר באיסור מלאכה בשבת ומדרבנן מומר הוא לכהת"כ. מאידך בלולב אינו עובר באיסור מלאכה מדרבנן אלא באיסור טלטול מוקצה דרבנן שאסור מדין מעשה חול ולא מדין מלאכה. עיין ברמב"ם פכ"ד משבת הלי"ג ובהשגות הראב"ד. איסור מוקצה זה אינו הופך את העבריין למומר לחלל את השבתות ומומר לכהת"כ, כי רק ע"י חלול שבת באיסור מלאכה יש חלות מומרות.

9 ולכאורה ניתן לתרץ קושית התוס' באופן אחר. מצות השופר במקדש היא חלק מעבודת בהמ"ק, הראייה לכך, כי במקדש כשהשופר מאריך תוקעין גם תקיעות בחצוצרות - כלי השיר שבמקדש. ומכיון שעצם קיום המצוה של שופר במקדש הוי חלות מצות שירה במקדש ממילא הוי ההיתר של שופר במקדש בכלל אין שבות במקדש שחל בנוגע לעבודת ולמצות המקדש. להיתר זה אין קשר למצות השופר שבגבולין ומשו"ה אין לתלות השופר שבגבולין בשופר שבמקדש. וכ"כ רש"י במס' ר"ה דתוקעין במקדש בשבת משום אין שבות במקדש, וא"כ היתר זה חל רק במקדש עצמו ולא בגבולין. לעומת זה מצות הלולב שבמקדש אינה ממצות בהמ"ק אלא מצות יחידים וקיומי גברא הן שמקיימים את מצות "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים". ואמנם מצות ושמחתם במקדש שוה ודומה בכמה אנפי למצות ולקחתם שבגבולין ועיין לעיל בשעורים ריש פרק לולב הגזול. ובכן ניתן לתלות את ההיתר שבגבולים בזה שבמקדש.

10 ברם תירוץ זה הוא בניגוד למה שהובא למעלה בשעורים שהרמב"ם משוה את מצות נטילת הלולב שבמקדש ז' ימים עם מצות שמחת בית השואבה שבמקדש ז' ימים כי שתיהן נלמדו מאותו הפסוק "ושמחתם לפני ד' כו' ז' ימים". משמע שהרמב"ם סובר כי מצות לולב קיום מקדש היא כמו מצות שמחת בית השואבה דקיום מקדש היא - ואינה מצות נטילת יחידים בעלמא כמו בגבולים. ועוד, הרי לרמב"ם הפסולים של ולקחתם אינם נוהגים בושמחתם שלא כדעתם של התוס', עיין לעיל בשעורים בריש פרק לולב הגזול, ומשמע כי שתי מצוות שונות לגמרי הן. נוסף על כך אליבא דהרמב"ם מקיפים את המזבח בלולבים ולא בערבות פ"ז מלולב הלכ"ג, וגם מזה נראה שנטילת לולב במקדש ממצוות עבודת בהמ"ק היא. יוצא מהנ"ל שלולב במקדש שוה לשופר שבמקדש ומופרך התירוץ דידן בשיטת הרמב"ם, וצ"ע.

11 והנה בהשגות הראב"ד על הרי"ף מיישב קושית התוס' בד"ה אינהו, מאי שנא לולב משופר, באופן אחר: וז"ל - אלא הטעם מפני שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין שלא אמרה תורה שבתון זכרון תרועה אלא במקום והקרבתם אשה לה' כו', זכרון שאינו מפורש בגבולין אלא מדרשה אתי, ומשו"ה גזרו, עכ"ל. יסוד שיטת הראב"ד הוא דעיקר מצות השופר הכתובה בתורה במפורש היא תקיעת השופר שבמקדש - במקום שבו מקריבין קרבנות. מצות השופר שבגבולין נלמדת מדרשה והיא מצוה אחרת דשייך לגזור בה בעצמה. מקור לשיטתו נמצא בירושלמי פ"ד דמס' ר"ה. אליבא דהירושלמי תוקעים במקדש בר"ה שחל להיות בשבת ע"פ גזה"כ דאורייתא של והקרבתם, במקום שמקריבין שם תוקעים. וכן מבואר שם, דלפיכך תוקעים דוקא במוסף כדי לצרף את השופר עם קרבנות המוספים דר"ה שבמקדש.

12 ולפי יסוד הראב"ד דיש קיום מצוה מיוחד בשופר במקדש מיושבות כמה תמיהות: א התוס' במגילה כ: ד"ה כל הקשו למה אין אומרים לאחר תקיעת השופר יה"ר שיבנה ביהמ"ק. ולכאורה קושית התוס' משוללת ביאור, דמהיכי תיתי לומר יהי רצון בתקיעת שופר הלא גם בגבולים תוקעים. אולם לפי הראב"ד דעיקר הקיום הוא במקדש מובנת שפיר קושית התוס'. כיון דבשופר בזה"ז מלבד קיום של שופר כמצוה בגבולין ישנו גם קיום זכר למקדש, דשופר במקדש הוי מצוה מיוחדת, מקשים למה אין אומרים יה"ר שיבנה בהמ"ק.

13 ב לרמב"ם - בשופר יש חיוב מד"ס לתקוע בשופר בצבור על סדר הברכות פ"ג משופר הל"ז. ולכאורה תמוה מהיכי תיתי חיוב זה בצבור בשופר יותר משאר מצוות כמו מצה וכדומה. אך לפי הראב"ד דעיקר החיוב הוא במקדש ואז הוי מצות צבור - בכינופיא דכל ישראל - כמצות העבודה בבהמ"ק, א"כ משום כך תקנו החכמים חיוב צבור בכל מקום.

14 ג במשנה דר"ה כז: איתא דבמקדש היו תוקעין בשופר ובחצוצרות ביחד דהוי קיום מיוחד של שופר וחצוצרות במקדש - בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'. ולראב"ד מבואר דהוי' מצוה לעצמה במקדש.

15 שם. בא"ד - ומיהו קשה דלאחר חורבן הקילו בשופר טפי מבלולב דתנן בר"ה משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ולולב לא אישתרי כלל עכ"ל. ונראה ליישב קושית התוס' עפמש"כ הרמב"ם פ"ב משופר הל"ח - ט וז"ל: כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין אבל בזמן שהיה בית המקדש קיים והיה בית הדין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין כו' אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין ובזה"ז שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בו בשבת כו' ולמה תוקעין בפני ב"ד מפני שב"ד זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברה"ר וכו'. יסוד ההיתר של שופר במקדש לדעת הרמב"ם אינו מטעם המקדש, אלא משום שבהמ"ק הוא מקום ישיבת ב"ד הגדול וההיתר מטעם ב"ד הגדול חל בכל העיר דירושלים בעידן ישיבת ב"ד הגדול שבמקדש - ובכך הוא דומה להיתר של ריב"ז לאחר החורבן שתוקעים בפני ב"ד. היתר תקיעת השופר שתוקעים בשבת הוא מטעם ב"ד - שהתקיעות נחשבות למעשה ב"ד - זהו יסוד ההיתר בין במקדש ובין אחרי החורבן. לעומת זאת אין הלולב של כל יחיד ויחיד נתפס בחלות דין מעשה ב"ד, כי בשלמא בשופר מאחר שיש בו דין של שומע כעונה ניתן לומר שהתקיעות הן מעשה ב"ד, ודין הוא שמעשה ב"ד ידחה את איסור השבות דתקיעות בשבת. ברם נטילת לולב אינה חשובה חלות מעשה ב"ד - דשייכת ליחידים הנוטלים בלבד ולא לב"ד, ולכן היתר הלולב הוא דוקא מטעם מצות ושמחתם של המקדש ואינו חל בזה"ז אחרי חורבן הבית. ועפי"ז מבוארת לגמרי שיטת הרמב"ם, דבזמן שבית המקדש היה קיים הואיל והב"ד היה המתיר היה היתר שופר רק במקום ב"ד הגדול ודוקא בירושלים שהוא מקומם ולא בגבולין. בזה"ז ע"י תקנת ריב"ז התפשט ההיתר לכל מקום דיש בו ב"ד, דשופר נתפס במעשה ב"ד. מאידך לולב דאינו מעשה ב"ד ואינו ראוי להיות מעשה ב"ד, אין היתרו במקדש בתורת ב"ד אלא מדין מקדש, ובזה"ז דאין מקדש אין היתר.

16 שם. בגמ' - ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל א' וא'. גם בספירת העומר דרשינן וספרתם שתהא ספירה לכל א' וא' מנחות סה:. ויש לתמוה, דבשלמא בספירת העומר סד"א שרק הב"ד הגדול יספור את העומר כשם שרק ב"ד הגדול סופר את שנות היובל, וע"ז באה הדרשה ללמד שבספירת העומר כל א' וא' בעצמו יספור את ימי העומר. אבל בלולב למה נעלה על דעתנו שלא יטול כל א' וא' לולב בעצמו, וצע"ג.

17 שם. בגמ' - לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול. כלומר, אע"פ שיש קניני שאלה לשואל וקניני גזלה לגזלן אין הקנינים האלו מספיקים לדין "לכם".

18 שם. בגמ' - אמר רבא לא נצרכה אלא למכשירי לולב וכו'. לר"א מכשירי לולב דוחים את השבת. והפסוק מלמד שדוקא ביום הראשון דוחה אבל לא בשאר הימים. וצ"ע, מ"ש היום הראשון בגבולים דהוי דאורייתא ולר"א לולב ומכשיריו דוחים את השבת משאר הימים שבמקדש דגם הם דאורייתא, ומדוע אין לולב ומכשיריו דוחים שבת במקדש לר"א. ולכאורה ניתן ליישב ע"פ המבואר במס' שבת קלא: שלר"א אין ציצית ומזוזה ומכשיריהן דוחין את השבת הואיל ובידו להפקירן - כלומר שאפשר לגברא להפטר מחובותיהן. ויתכן לומר שגם לגבי חובת ושמחתם בלולב שבמקדש בשאר ימי החג הרי ביד האדם לצאת מן המקדש ולהפטר מהמצוה ולפיכך אינה דוחה את השבת.

19 אך קשה, כי מהגמרא בשבת נראה שסברה היא ולא דנלמד מאיזה פסוק - וכאן הוזקקו להביא ראיה מפסוקים ללמוד שאין מכשירי הלולב שבמקדש בשאר ימי החג דוחים את השבת. ברם י"ל ששונה מזוזה וציצית מלולב שבמקדש. בציצית ומזוזה בידו להפקירם ולהפטר מהחובה מיד, אבל בחובת לולב שבמקדש צריך לצאת מן המקדש ובכך נשמט מהחיוב - אבל כל זמן שנמצא במקדש החיוב עליו בכל תוקפו, וכל זמן שנמצא במקדש מקיים המצוות דביאת מקדש וראיית פנים ואם יצא יבטל קיומים אלה ולכן אינו בדין שיצא, והואיל ויש לחלק כן בא קרא מיוחד ללמד כי עכ"ז מכשירי לולב שבמקדש בשאר הימים אינם דוחים את השבת דעליו לצאת מן המקדש מ"מ ולהפטר מהמצוה ואין לו רשות לדחות את השבת.

20 בגמ' - שלוחי ב"ד מייתי לה. צע"ק מדוע דוקא שלוחי ב"ד הביאו הערבות ולא אנשים אחרים, עיין בר"ן. והנה, איתא לקמן במשנה מה. מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין על גבי המזבח, ע"כ. ולכאורה תמוה ל"ל למשנה לבאר את הבאת הערבות ומאיפה באו. ונראה מכאן דיש קיום של הבאת ערבות למקדש לפני הזקיפה והנטילה ושקיום זה מסור לב"ד ומשו"ה הביאום דוקא - וזהו חידוש המשנה שם.

21 ועיין במשנה מעילה יג: ערבה לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י שם וז"ל - ערבה כו' לא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח הואיל ולכך עומדת וכו'. ויש לבאר יסודו של האיסור דלא נהנין. ונראה דהאיסור הוא מטעם מוקצה למצוה, אלא דלכאורה קשה שהרי אינה אלא הזמנה בעלמא והזמנה לאו מילתא היא, אך מכיון שההבאה אינה הזמנה בעלמא אלא קיום מצוה בערבה משום כך אוסרת ההבאה את הערבה בחלות דין מוקצה למצוה. ועיין שם במשנה שגם במים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, והיינו הכד שממלאים בו לנסוך המים מע"ש שאין בו קדושה. והנה גם בזה יקשה למה יאסרו המים הא הזמנה לאו מילתא היא. ונראה לפי המתבאר שהיה קיום מצות שאיבה במים שבכד ולכן נאסרים ולפי"ז אינה הזמנה בעלמא אלא קיום שאיבה המקצה את המים למצותם ואוסרתם. ודומה היא לירידת העגלה לנחל דאוסרת דמכיון דהוי' קיום מצוה אוסרת ואינה הזמנה בעלמא דלאו מילתא היא.

22 שם. רש"י ד"ה אוקמה אשביעי ז"ל יום מסויים או ראשון או אחרון עכ"ל. ועדיין יש להבין למה נוטלים דוקא ביום השביעי. ובביאור נ"ל שיום השביעי הוי יום מיוחד במצות ערבה שבמקדש כדאיתא במשנה מה. "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת כו' ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים", ומכיון שיש קיום מיוחד במקדש בנטילת ערבה בשביעי, אוקמה אשביעי.

23 שם. תוס' ד"ה לא כו' אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה כו' אם היה בטל לגמרי משתכח תורת ערבה עכ"ל. נ"ל בביאור דבריהם, שמפני התנגדות הצדוקים למצות ערבה חשו יותר שלא תשתכח - ולהוציא מלבן של הצדוקים.

24 שם. בדין לולב שבמקדש. יל"ע אם קיימת מצות לולב מיוחדת במקדש גם ביום הראשון או"ד מתחדשת מצוה זו בשאר הימים ואילו ביום ראשון מקדש וגבולין שווין ועיין בשעורים ריש פרק לולב הגזול שהארכנו בזה. ומן המשנה מב: - למחר משכימין ובאין וכו' לכאורה משמע שגם ביום ראשון יש מצוה מיוחדת במקדש. וכן משמע משיטת הרמב"ם דמקיפין בלולב את המזבח שבעת ימים דיש מצוה מיוחדת במקדש גם באותו יום הראשון.

25 עוד יש להעיר מהא דאיתא במס' מעילה יג: במשנה דערבה שבמקדש לא נהנין ולא מועלין. ולכאורה דין דלא נהנין ולא מועלין הוא משום דהוי מצות מקדש, וא"כ מכיון דלולב הוי מצוה מיוחדת במקדש, ולרמב"ם מקיפין את המזבח בלולב, ומשמע שהוא קיום מזבח, למה השמיטה המשנה שם את הדין של לולב במקדש דלא נהנין ולא מועלין בו, וצ"ע.

26 שם. בגמ' - דערבה בנטילה. בביאור מצות נטילת ערבה במקדש חולקים רש"י והרמב"ם. עיין ברש"י ד"ה והביאום הכהנים שמפרש לפי מסקנת הסוגיא שהכהנים עושים את הסדר הזה: הכהנים נוטלים את הערבות בידיהם מנענעים ומקיפים בהן את המזבח ואח"כ זוקפים אותן. לדעתו הסדר הוא נטילה, הקפה, וזקיפה. ברמב"ם פ"ז מלולב הלכ"א - כ"ג נמצא סדר אחר: בראשונה הכהנים זוקפים את הערבות על צדדי המזבח אח"כ באין העם ולוקחים מהן ונוטלין אותן. הקפות המזבח עושים עם הלולב ולא עם הערבות. לדעתו זקיפת הערבה קודמת לנטילה. ומסתבר שחולקים ביסוד המצוות של ערבה ולולב שבמקדש. ונראה, שהרמב"ם סובר שמצות נטילת הערבה מתקיימת דוקא עם ערבה שחל עליה שם ערבה שבמקדש. ורק הזקיפה על צדדי המזבח קובעת את חלות השם הזה של ערבה שבמקדש - כלומר ערבה שקיימו בה מצות מקדש והיינו הזקיפה על המזבח. לפיכך פוסק הרמב"ם שהזקיפה קודמת לנטילה.

27 ויש לדון במצוות ערבה ולולב במקדש האם הוויין מצוות גברא או מצות המקדש. והנה הזקיפה על המזבח פשוט שמצות מקדש היא, וקיום מצוה בחפצא של המזבח, והראייה לכך שבשעת הזקיפה תקעו הריעו ותקעו - סימן למצות מקדש כתקיעות בעת פתיחת השערים, ועוד ראייה שאומרים "יופי לך מזבח" לקמן מה. אחרי הזקיפה. לעומת זה מצות הנטילה היא לכאורה מצות גברא, אבל רש"י קובע שנוטלים את הערבה ומקיפים עמה את המזבח. ונראה מזה שלרש"י יש קיום מזבח בנטילה ובהקפה שהרי לדעתו הנטילה מצטרפת עם ההקפה וההקפה בודאי מהוה קיום מזבח. יוצא שאליבא דרש"י יש בנטילת הערבה צרוף בין שתי מצוות - מצות גברא ומצות מזבח. לרש"י שונה נטילת הערבה מנטילת הלולב שבמקדש, כי נטילת הלולב במקדש אינה אלא קיום גברא גרידא דליכא מצות הקפת המזבח בלולב ובפשטות הוי' מצות גברא בלבד.

28 שיטת הרמב"ם שמקיפים את המזבח בלולבים. ויוצא מכך שיש קיום מזבח בלולב והוי ממצות ושמחתם בלולב במקדש. נמצא שלרמב"ם יש קיום מזבח בערבה, בזקיפתה ובנטילתה, וקיום מזבח גם בהקפת לולב. ויש לעיין אליבא דהרמב"ם במי שנטל במקדש הלולב בלי ברכה אם אפשר לו לברך כ"ז שלא הקיף את המזבח. והספק תלוי אם הקפת המזבח משלימה את קיום הנטילה של הגברא ואז יש לברך או"ד דהויא קיום מזבח בלבד ואינה מצטרפת לנטילת הגברא ומשום כך אין לברך עוד על הנטילה. מאידך לרש"י אין ב"ושמחתם" בלולב מצות מזבח רק מצות גברא לחוד, אמנם בערבה יש מצוות מזבח בין לרש"י ובין לרמב"ם. אך בזה חולקים הרמב"ם ורש"י. לרמב"ם קביעת שם ערבה שבמקדש תלוי' בזקיפה, דקיום הזקיפה קובע את השם בחפצא של הערבה, ולפיכך אליביה מקודם זוקפים הערבה ואח"כ נוטלים אותה. ורש"י סובר שאין הזקיפה בראשונה מעכבת בהכשר הערבה לנטילה. לדעתו נוטלים ומקיפים בערבה ובכך מקיימים ביחד מצות הגברא ומצות מזבח, ולבסוף זוקפים להשלים את הקיום של המזבח. לרמב"ם מקיפים את המזבח בלולב כי הוא סובר שיש בנטילת הלולב ובהקפות קיום מזבח ומקדש מדין שמחה לפני ד'. אולם לרש"י מקיפים עם הערבה ולא עם הלולב - דמצות הלולב מהוה מצות גברא בלבד ואינה מצות מזבח והמקדש. לעומת זה מצות הערבה לרש"י מהוה צרוף של מצות גברא ביחד עם מצות מזבח ומקדש.

29 והנה, עיין להלן מד. שכהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. רוב הראשונים סוברים שאיסור הכניסה לבעלי מומין למקום זה כל השנה הוא איסור מדרבנן ומצות הערבה שהיא דאורייתא מתירתו. ברם אליבא דשיטת הרמב"ם שאיסור הכניסה הוא מדאורייתא פ"ו מביאת המקדש הל"א, ועיין בסה"מ לאו ס"ט ובהשגות הרמב"ן לכאורה למה רשאים בעלי מומין להכנס שמה בשביל מצות הערבה. ונראה שמצות הערבה אינה מצות יחידים פשוטה אלא מצות מזבח והמקדש. האיסור של כניסה לרמב"ם אינו אלא בביאה ריקנית אבל כדי לקיים מצות מזבח והמקדש מותר לבעלי מומין להכנס בין האולם ולמזבח.

30 עוד ניתן לעיין במצות נטילת הערבה ובמצות הלולב במקדש האם הן מתקיימות דוקא בעזרה או בכל הר הבית. ועיין בתוס' מד. ד"ה אמר וז"ל, וי"ל דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה עכ"ל, משמע מלשונם שסוברים דמצות נטילת הערבה קיימת בעזרה דוקא ולא בהר הבית. ויש להתבונן מנ"ל לתוס' דבר זה, דהנה לרמב"ם בפיה"מ ריש פ"ד דר"ה "מקדש תקרא ירושלים כולה" דירושלים נחשבת לפני ד', ואפי' להחולקים על הרמב"ם עיין שם בראשונים לכאורה הר הבית הוא מקום המצוה, שהרי מהפסוק ושמחתם לפני ד' דילפינן מינה מצות לולב במקדש ג"כ ילפינן שמחת בית השואבה עיין ברמב"ם סוף פ"ח מלולב, ומצות שמחת בית השואבה היתה בהר הבית בעזרת נשים עיין לקמן נא., ומכיון שושמחתם קיומה בכל הר הבית כמו"כ מהראוי שמצות לולב של מקדש תתקיים בכל הר הבית. וא"כ קשה מדוע כותבים תוס' דנטילת הערבה בעזרה דוקא הלא רק עבודה צריכה עזרה, ומ"ש ערבה מלולב?

31 ונראה, דלרש"י שנוטלים את הערבה לפני הזקיפה מסתבר שהנטילה יכולה להתקיים בכל הר הבית כלולב. ברם לרמב"ם שזוקפים ואח"כ נוטלים מסתבר שדוקא בעזרה יש קיום נטילה כי רק בעזרה נחשבת הערבה לערבה של המזבח ושל המקדש מכיון שהעזרה היא מקום המזבח, אבל משיצאה מהעזרה פקע ממנה השם של ערבה שבמקדש וא"א לקיים עמה מצות נטילת ערבה של המזבח והמקדש, והדבר צ"ע. ובמצות שופר בר"ה במקדש - בחצוצרות ובקול שופר הריעו לפני המלך ד' - מסתבר דהיתה בהר הבית ולאו דוקא בעזרה, בשם הגר"מ זצ"ל.

32 עיין בש"ע סי' תרס"ד ובדעות השונות במחבר וברמ"א במנהג לקיחת הערבה וההקפות של הושענא רבה אם מקיפין בלולב או בערבה או בשניהם. מנהגם של הגר"ח זצ"ל ושל הגר"מ זצ"ל היה להקיף בה"ר עם הלולב ועם הערבה ביחד כשיטת המחבר בסעיף ג' שם.

33 שם. בגמ' - מאי לאו בערבה לא בלולב. ופסק הרמב"ם שבזה"ז מקיפים את התיבה שבבהכ"נ בלולב ולא בערבה רמב"ם פ"ז מלולב הלכ"ג. ויש לבאר האם ההקפות מסביב לתיבה עם הלולב הן גמר מצות לקיחת הלולב כמו דין הנענועים או"ד הן רק קיום זכר למקדש. והנה בחיי אדם כלל קמח ס"א חוקר בא' שלא בירך בעת שנטל הלולב האם עדיין יכול לברך כ"ז שלא הקיף את התיבה בבה"כ. ולכאורה הספק שלו תלוי בספק שלנו - דאם ההקפות הן קיום לולב יכול לברך אבל אם הן סתם מנהג דזכר למקדש אין לברך.

34 שם. בגמ' - ונטלום וכבשום תחת אבנים. וקשה למה לא הוקצו כל הערבות לכל השבת מדין מיגו דאיתקצאי בהש"מ תחת האבנים הוקצו לכל השבת כולה. וי"ל דמיגו דאתקצאי נאמר דוקא בהקצאת הבעלים, אבל הבייתוסין לא היו בעלים כי הערבות היו של הצבור ולא יכלו להקצותן לכל השבת. א"נ דמצות חבוט הערבות דוחה איסור המוקצה דהערבות אבל לא איסור המוקצה של האבנים, ולפיכך כל זמן שהיו מתתת לאבנים א"א היה לקחתן אבל אח"כ היה מותר.

« רשימות שיעורים על סוכה מ״ב ע״ב רשימות שיעורים על סוכה מ״ד ע״א »