רשימות שיעורים על סוכה ל״ג ב

1 בגמ' - דמעטינהו אימת כו' דחוי וכו'. מכאן יש להוכיח שהפסול של ענביו מרובין מעליו הוא פסול הדר ואינו הפקעת המין, כי בהפקעת המין אינו שייך דין דחוי. דין הדחוי שייך דוקא בחפצא פסול, אבל בדבר שאינו הדס כלל ליכא דין דחוי שהרי אינו חפצא של מצוה כלל. עוד ראיה לזה מריש העמוד שהקיש ענביו מרובין למנומר דהוי פסול הדר, וא"כ לפי ההיקש ענביו מרובין ג"כ הוי פסול הדר ולא הפקעת מין. נ"מ לשאר הימים אליבא דהרמב"ם שפסולי הדר אינן נוהגים בם אבל דין הפקעת מין ודאי שייך לכל הרגל. יוצא שלרמב"ם הדס שענביו מרובין מעליו כשר בשאר ימי החג דהוי פסול ולא דין הפקעת מין.

2 שם. תוס' ד"ה תפשוט וכו' לענין מצות דוקא וכו'. אבל בקרבן בכל אופן יש דחוי בין מעיקרא ובין בנראה ונדחה וחוזר ונראה. נראה לבאר, שאין פסול דחוי מעיקרא חל במצוות משום שבאופן של דחוי מעיקרא אין חפצא של מצוה כלל שנדחה, שהרי עצם החפץ היה פסול מתחלת זמן המצוה. פסול דחוי פוסל רק בדבר שהיה חפצא של מצוה, ובדחוי מעיקרא מתחילת זמן המצוה לא היה חפצא של מצוה כלל. כך הדין במצוות שהשם חפצא של מצוה תלוי בהכשר הדבר למצוה בתחילת זמן המצוה. ברם בקדשים, אין הקדושה תלויה בהכשר להקרבה; ולפיכך כשהוא דחוי מעיקרא אכן פסול, כי פסול דחוי חל בדבר קדוש בקדושת קרבן אע"פ שלא היה בר הקרבה מעולם.

3 שם. בגמ' - אדומות כשחורות דמיין דא"ר חנינא האי דם שחור אדום הוא אלא שלקה ע"כ. צ"ע למה תולה הפסול בזה שדם שחור הוא אדום שלקה, הלא אם הענבים אינם ירוקים כצבע ההדס יש שנוי מראה הפוסל את ההדס. נ"ל דפסול השחורות אינו מטעם שאינן ירוקות אלא דשחור מהווה מראה פסול. ולפיכך פסול אדום - דאדום הוא כשחור. ונראה כי הפסול בהדס הוא מטעם יבש כי ענבים לחים ירוקות אבל יבשות הן שחורות או אדומות. יוצא שפסול המנומר הוא מטעם יבש אבל לא מטעם שנוי מראה בכלל.

4 שם. במשנה - ערבה כו' ויבשה פסולה. בפסול יבש פליגי הרמב"ם והראב"ד פ"ח מלולב הל"ט, לרמב"ם יבש פסול מדין מום - הלולב אינו הדר. לראב"ד יבש פסול מדין מת. הרמב"ם אזיל בשיטת הגמרא שלנו בבבלי כט: והראב"ד לפי הירושלמי בריש פירקין, וז"ל: היבש פסול על שם לא המתים יהללויה עכ"ל. לפי הירושלמי לולב יבש אינו ראוי להלל, ומאחר שאינו ראוי להלל פסול ללקיחה. חפצא של לולב שאינו ראוי להלל אינו כשר לנטילה בכלל. הלל ונענועים מהווים חלק מעצם מצות הלולב ולפיכך תלוי הכשר הלולב באפשרות לנענע ולהלל בו. הדין של הלל בלולב נלמד מהפסוק "אז ירננו עצי היער" עיין בתוס' לקמן לז: ד"ה בהודו. הרנון והלל נעשים עם עצי יער - כלומר עם הלולב - שאר המינים מצטרפים ממילא לנענועי הלולב לרנון והלל.

5 בזה מובן למה תקנו חז"ל בנוסח הברכה של ד' מינים - על נטילת לולב, ולא הזכירו בברכה כל ארבעת המינים. הביאור, מפני שעיקר מצות הלקיחה מתקיימת עם הלולב - בקיום של רננה הלל ונענועים. וזו כוונת הרמב"ם פ"ז מלולב הל"ו לברך על הלולב, וז"ל: הואיל וכולן סמוכין לו עכ"ל, כלומר שע"י הלולב יש קיום הלל בכל המינים. ואע"פ שלענין יבש אין הרמב"ם מקבל את שיטת הירושלמי שפסול כל שבעה, מ"מ מקבל הוא את עצם היסוד של הירושלמי שהלל מהוה חלק בעיקר מצות נטילת הלולב וברכתו.

6 לפי"ז יתכן לומר ששיטת הירושלמי לפסול יבש מדין לא המתים יהללויה נאמרה דוקא בלולב אבל לא בשאר המינים - היינו באתרוג בהדס ובערבה, דבהם י"ל שמסכים הירושלמי לבבלי שהם פסולים מדין הדר בלבד. ואכן נימוק הירושלמי מתייחס רק למשנה של לולב. יוצא לפי"ז ששיטת הירושלמי הפוסלת יבש כל שבעה מפני שאינו ראוי להלל נאמרה בלולב בלבד ולא בשלשת המינים האחרים. בג' מינים אלו יבש פסול מדין מום - וביו"ט הראשון בלבד. ברם עיין בראב"ד שמתיחס לרמב"ם בכל ד' המינים ואינו מחלק במפורש בין לולב לשאר המינים.

7 גם ניתן לומר שההדס והערבה - הואיל ומיני עצים הם - נכללים במה שאמר אז ירננו עצי היער, וכשמתייבשים ונעשים כמתים פקע מהם קיום ההלל ופסולים כל שבעה. אולם האתרוג אע"פ שגדל על עץ מ"מ התורה חייבה ליטול את הפרי ולא את הענפים, וא"כ י"ל דאינו בכלל אז ירננו עצי היער דהלל מתקיים רק בעצי היער - עם הלולב ההדס והערבה - אבל לא עם האתרוג. האתרוג אמנם מעכב את לקיחת האגודה בהלל - ולקחתם לקיחה תמה שיקח כל ד' המינים ביחד, מכל מקום בנענועים ובהלל קיום הרננה והשיר מתקיים רק ע"י שלשת המינים שבאגודה ולא ע"י האתרוג. יוצא לפי"ז ששיטת הירושלמי שייכת לאגודה ולא לאתרוג; ג' המינים שבאגודה כשהם יבשים פסולים כל שבעה כמתים משום שאינם ראוים להלל, אבל אתרוג יבש פסול מדין מום בלבד שמפקיע הדרו וע"כ נפסל ביו"ט הראשון בלבד, וצ"ע.