רשימות שיעורים על סוכה כ״ה א

1 מצות הישיבה בסוכה

2 כתב הרמב"ם פ"ו מסוכה הל"ו וז"ל: אוכלין ושותין וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה עכ"ל.

3 המצוה של ישיבה בסוכה נלמדת מקרא בסוכות תשבו שבעת ימים. ויש להתבונן במה שאין לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה - האם באכילת סעודה מחוץ לסוכה עוברים באיסור עשה או רק מבטלים קיום מצות עשה.

4 ונראה שחלוקים בכך בעל המנ"ח זצ"ל והגר"ח זצ"ל. הנה התוס' לעיל ט. ד"ה ההוא הקשו, ל"ל קרא לך למעוטי סוכה גזולה תיפוק ליה משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה, ותירץ המנ"ח שבמצות ישיבת סוכה יש שתי הלכות: א איסור לאכול מחוץ לסוכה כשרה; ב קיום מצוה לאכול בתוך סוכה. מי שאוכל בסוכה שנפסלה מדין מה"ב אף שאינו מקיים מצות ישיבת סוכה אינו עובר באיסור האכילה מחוץ לסוכה. טעם הדבר הוא משום דמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת את החפצא דסוכה בפסול הגוף אלא שפקע קיום מצות הגברא. אין לו קיום עשה, ועכ"ז אינו עובר באיסור. מאידך גזה"כ לך ולא הגזולה פוסלת את עצם הגוף של סוכה גזולה, וע"פ גזה"כ זו האוכל בסוכה גזולה עובר באיסור עשה משום דאינו אוכל בסוכה שגופה כשר.

5 הגר"ח זצ"ל לעומת זה סבור שאין איסור מיוחד לאכול מחוץ לסוכה כשרה, אלא שהאוכל בלי קיום מצות סוכה מבטל חיוב עשה. במצוה הבאה בעבירה לא קיים את המצוה של ישיבה בסוכה, וביטל את חובת העשה לסעוד בקיום סוכה. האיסור בא כתוצאת ביטול העשה. כי אע"פ שיושב וסועד בחפצא דסוכה כשרה, הרי הוא סועד בלי לקיים מצות סוכה. יוצא שלגר"ח זצ"ל יש רק דין אחד: והוא חובת קיום המצוה. מי שסועד בלי לקיים את חובתו עושה איסור, והאיסור הוא בטול חובתו, אך בניגוד לשיטת המנחת חינוך ליכא שום איסור מיוחד לסעוד מחוץ לסוכה, ומשו"ה לא קבל את תירוצו של המנחת חינוך לקושית התוס'.

6 נוסף לדברי הגר"ח זצ"ל מסתבר שיש להבחין בין שני מיני בטול מצות עשה: בין ביטול עשה בידים לבטול עשה בשב ואל תעשה. בשלוח הקן, למשל, הגברא הלוקח האם על הבנים והורגה מבטל את העשה בידים. אולם מי שאינו נוטל לולבו בחג בלי פעולה כלל מבטל את העשה בשב ואל תעשה. ונראה שבטול עשה בשב ואל תעשה אינו חטא של מעשה איסור, אלא חטא של חסרון קיום המצוה, משא"כ במבטל חובת העשה בידים. עצם המעשה של בטול העשה בידים מהווה מעשה איסור. ובכן אע"פ שדעת הגר"ח זצ"ל במצוה הבאה בעבירה מתקבלת שכל זמן שהגברא סועד בלי קיום סוכה מבטל הוא את העשה דישיבה בסוכה, עכ"ז קיים הבדל בין בטול העשה דסוכה המהווה מעשה איסור לבטול העשה בשב ואל תעשה - שאינו חטא של מעשה איסור אלא חטא של חסרון קיום חובה.

7 בהתאם לכך ניתן לחלק בין אכילת הסעודה מחוץ לסוכה לשאר הישיבות - כמו שינה מחוץ לסוכה. כשאדם אוכל מחוץ לסוכה נחשב חטאו לבטול העשה דסוכה בידים. לעומת זאת בשינה ובשאר ישיבות מחוץ לסוכה, אמנם הגברא מבטל את חובת העשה של ישיבת סוכה, אולם הואיל וביטולו בשב ואל תעשה אין חטאו נחשב למעשה עבירה בידים. חטאו בזה שלא קיים את העשה כהלכתה.

8 וככה נוכל להבין שיטת הר"ת - וכן המנהג הפשוט - שלא לברך ברכת לישב בסוכה אלא בשעת אכילה. ר"ת פירש עיין ברא"ש להלן פרק ד' אות ג' טעמו מפני "שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי אכילה". ונראה לפרש, שר"ל שדוקא באכילה מחוץ לסוכה יש בטול מצות סוכה בידים המהווה מעשה עבירה. מאידך בשינה ובשאר ישיבות מחוץ לסוכה אף שיש בטול חובת הסוכה בשב ואל תעשה אך אינו בידים. אינו איפוא מעשה איסור אלא חסרון קיום של חובת המצוה. והלכך עיקר הישיבה בסוכה הוא מעשה האכילה והברכה בעת האכילה פוטרת את כל הישיבות האחרות.

9 ובכך מוסברת לשון הרמב"ם אליבא דהגר"ח זצ"ל. פשטות דבריו פ"ו מסוכה הל"ו: ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז' ע"כ מורה כהמנ"ח שיש איסור לאכול חוץ לסוכה והוי איסור עשה. ברם לפי הנ"ל מדובר רק באוכל חוץ לסוכה שהוא מבטל את חובת הסוכה בקום ועשה בידים, ובטול מצות עשה בידים מהוה מעשה איסור.

10 ב בנוגע למצות ישיבת סוכה מבואר לקמן במשנה כז. ובסוגיא שם דלחכמים לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. הרמב"ם פ"ו מסוכה הל"ז פוסק שהאוכל כזית פת בסוכה בלילה הראשון יצא ידי חובת המצוה. מאידך, הריטב"א כז. מביא בזה מחלוקת בין הראשונים, שיש סוברים שהחיוב בלילה הראשון הוא לאכול יותר מכביצה, דהוי סעודת קבע, ושהוא השעור לחובת הסוכה בכל שבעת ימי החג. ונראה לומר ביסוד המחלוקת: לאלו שסוברים שהשיעור של אכילה בלילה ראשון הוא יותר מכביצה, מצות ליל ראשון היא מצות ישיבת סוכה כמו בשאר הימים, אלא שבשאר הימים המצוה היא רשות, ובלילה הראשון יש חיוב ישיבת סוכה - והיא אכילת סעודת קבע יותר מכביצה שהיא המחייבת בישיבת סוכה תמיד. לפי הרמב"ם לעומת זאת המצוה לאכול בליל הראשון בסוכה אינה חלק של מצות הישיבה בסוכה של כל החג אלא מהווה חיוב נפרד לאכול בסוכה, ושיעור המצוה הזו שונה מהמצוה בשאר ימי החג. בליל הראשון השיעור הוא כזית המהווה שיעור אכילה בכל התורה כולה. ברם בשאר ימי החג השיעור הוא יותר מכביצה המהווה סעודת קבע בנוגע לישיבה בסוכה.

11 ובכך מוסברת היטב דעת הרמב"ם פ"ו מסוכה הל"ו וז"ל: ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז' עכ"ל. מהרמב"ם משמע דאע"ג שמצות לילה הראשון היא לאכול כזית בתוך הסוכה כפי שנלמד ט"ו ט"ו מחג המצות מ"מ באותו לילה רק סעודה יותר מכביצה אסורה חוץ לסוכה שהרי לא קבע הרמב"ם הלכה נפרדת ללילה הראשון אלא כללה יחד עם כל שבעת הימים. ולכאורה קשה, אם חובת האכילה בלילה הראשון חלה בכזית למה נאסר לאכול חוץ לסוכה דוקא שעור סעודה שהוא יותר מכביצה.

12 אך לפי מה שהעלינו ביסוד שיטת הרמב"ם סרה התמיהה מאליה. חיוב הכזית בלילה הראשון אינו חיוב סוכה אלא חיוב אכילה נפרד מטעם יו"ט הנלמד מחג הפסח ולא מטעם סוכה, ובכן שיעורה בכזית. ברם איסור האכילה חוץ לסוכה שייך רק בחיוב אכילה מדין סוכה, כי האיסור הוא לבטל מצות הסוכה בידים, ומצות הסוכה חלה בשיעור סעודה ולא בכזית.

13 כל זה אליבא דרמב"ם, אמנם מדברי הר"ן משמע שבלילה הראשון אסור לאכול כזית מחוץ לסוכה. וכן מפורש במג"א סי' תרל"ט סק"ט. ונראה שלדעתם דין כזית בליל א' אינו משום מצות אכילת יו"ט כשיטת הרמב"ם אלא שהוא מטעם חובת סוכה. לשיטתם השתנה שעור אכילת חובה בסוכה בליל הראשון מיותר מכביצה לכזית ע"י גזה"ש ט"ו ט"ו. והואיל והחיוב מטעם סוכה עיין בריטב"א כז., לפיכך אסור לאכול כזית חוץ לסוכה בלילה הראשון.

14 ובכך מבוארת המחלוקת בין הראשונים אם הפטור של מצטער נוהג בליל הראשון עיין בריטב"א שם. מצטער מהווה פטור בחובת ישיבה בסוכה הנוהגת בשאר ימי החג. ברם במצות אכילה בליל ראשון - אם נפרש שאינה מצות ישיבה אלא מצות אכילה - מסתבר שאין המצטער פטור. לעומת זאת אם מצות ליל הראשון ג"כ מהווה קיום ישיבה י"ל שהמצטער פטור.

15 ובדין המצטער עלינו לעיין אם זה רק פטור מחובת המצוה או שאינו מעשה ישיבת סוכה כלל. אם ננקוט שאינו ישיבת סוכה כלל וכאילו המצטער יושב חוץ לסוכה, אז גם האכילה של הכזית בליל הראשון אינה נחשבת לאכילה בסוכה. משום כך גם בלילה הראשון לא קיים המצטער מצוה. שיטת הגר"ח זצ"ל היא שהמצטער אינו עושה ישיבת סוכה כלל ואינו רק פטור מהמצוה. והוא מסתייע משיטת הראשונים המיוסדת על הירושלמי שהמצטער היושב בסוכה נקרא הדיוט ואין לו שכר עיין בהגמי"י פ"ו מסוכה אות ג' וברמ"א או"ח סי' תרל"ט סעיף ז'. ודעתו שגם בלילה הראשון כשירדו גשמים אין האכילה בסוכה מצוה.

16 המנהג למעשה בירדו גשמים בלילה הראשון הוא לאכול כזית פת בסוכה בעת הגשם לצאת דעת הראשונים הסוברים שהמצטער חייב בסוכה בלילה הראשון. אך מכיון שספק ברכות להקל אין מברכים ברכת לישב בסוכה. ואם הגשמים פוסקים אח"כ, אוכלים כביצה פת בסוכה בברכה ובכך יוצאים כל השיטות שבראשונים. בענין זה קרה מעשה בבית הגר"מ זצ"ל בלשון מרן שליט"א:

17 "וזוכרני בילדותי שפעם אחת ירדו גשמים בלילה הראשון של החג וכך נהג א"א מו"ר הגר"מ זצ"ל, אלא דמעשה דהוה כך הוה. הגשמים לא פסקו עד אחרי שכולנו, הילדים וכל בני המשפחה, אכלנו פת בסוכה בעת ירידת הגשמים והלכנו לישון. א"א זצ"ל היה ער ומחכה עד שיפסקו הגשמים. בשעה מאוחרת בלילה אחרי הפסקת הגשם העיר אותנו משנתנו, ועלינו לסוכה לאכול הכביצה בברכה. ברם זוכרני ששאלתי אז את א"א זצ"ל, הרי המחייב לאכול את הכביצה בסוכה אחרי שפסקו הגשמים הוא כדי לקיים את שיטת הראשונים שהמצטער פטור גם בלילה הראשון ממצות סוכה. ובכן, מאחר שישננו במטותינו היינו פטורים מלהתעורר ולצאת לסוכה מפני אותו הפטור של מצטער, ולמה העיר אותנו לצאת ולאכול. ואינני זוכר בדיוק את תשובת מו"ר א"א זצ"ל לקושיא הזאת. ברם יתכן שמעשיו יתבארו כדלהלן: ניתן לומר שיש שני מיני מצטער:

18 א המצטער במעשה הישיבה עצמה, כגון בירדו גשמים או ביושב בסוכה כשהיתושים שבתוכה מצערים אותו בעת ישיבתו.

19 ב המצטער כדי להגיע לסוכה, כמו הישן בבית ומצטער להתעורר ולצאת לסוכה, אך כשכבר יגיע לסוכה לא יצטער בישיבה עצמה.

20 ואולי סבר א"א מו"ר זצ"ל שפוטרים את המצטער מן הסוכה בלילה הראשון דוקא כשמצטער בישיבה עצמה. והטעם לכך מפני שהמצטער בישיבה עצמה אין לו מעשה מצוה כי אינו יושב ישיבה של מצוה בסוכה כלל ואף נקרא הדיוט. לכן אין עליו חיוב גם בלילה הראשון. לעומת זאת המצטער באופן השני, היינו בהגעה לסוכה, אינו מופקע ממעשה הישיבה בסוכה אלא שבאופן זה בשאר ימי החג נפטר מחובת המצוה. אמנם כשהוא יושב בסוכה יש כאן מעשה ישיבה של מצוה. מפני כך, הפטור הזה של מצטער אינו נוהג בלילה הראשון ואכן חייב המצטער באופן השני ללכת ולהגיע לסוכה לאכול את הפת ולצאת ידי המצוה. ולפיכך העירנו א"א זצ"ל באותו לילה לצאת ולאכול הכביצה בסוכה".

21 - מה שנוהגים כדעת ר"ת לברך על הסוכה דוקא בעת האכילה הסברנו למעלה שהאכילה מחוץ לסוכה נחשבת מעשה עבירה של בטול מצות הסוכה בקום ועשה, לעומת שאר המעשים מחוץ לסוכה שאינם מהווים אלא בטול מצות סוכה בשב ואל תעשה. ומפני כך האכילה בסוכה היא הישיבה בסוכה המעולה מכל ישיבות הסוכה ודוקא עליה מברכים.

22 ונראה להציע עוד נימוק למנהג שמברכים רק בעת האכילה. י"ל שרק האכילה בסוכה נחשבת למעשה המצוה המיוחד של ישיבת סוכה. ואף שבשאר ישיבות בסוכה - כמו בשינה ות"ת ובטיול - מקיימים איפוא מצות ישיבת סוכה באופן כללי, אך דוקא אכילה בסוכה מהווה מעשה מצוה של ישיבה. והברכה הותקנה על מעשה המצוה של ישיבה בסוכה ולא על קיום מצוה כללית של ישיבה.

23 ועיין לקמן מו. בתוס' ד"ה אחד שמברכים על הסוכה דוקא כל זמן שנכנסים בה לאכול או לישון. יוצא שהם סוברים ששינה שוה לאכילה, ולדעתם גם שינה בסוכה מהווה מעשה מצוה מיוחד הדומה לאכילה ואינה סתם מצות ישיבת סוכה כללית. לפיכך מברכים לפני השינה כמו שמברכים לפני האכילה. גם מרש"י כ: ד"ה הישן משמע שהוא סובר ששינה שוה לאכילה.

24 אמנם התוס' ברכות יא: ד"ה שכבר סוברים שמברכים דוקא על האכילה, ונימוקם ש"אכילה בסוכה יש שעה קבועה". והט"ז ס"ס תרל"ט ס"ק כ' מדייק מתוס' שאפי' יושב כל היום בסוכה חייב לברך על כל סעודה וסעודה בשעתה, והטעם הוא משום שיש מעשה מצוה מיוחד של אכילה ועליה מברך בשעתה.

25 עתה נפנה לדעת הרמב"ם פ"ו מסוכה הלי"ב וז"ל: כל זמן שנכנס לישב בסוכה מברך קודם שישב עכ"ל. ועלינו להסביר חשיבותה של ישיבה כי מהראוי לכאורה לברך על הכניסה לסוכה ואפי' עומד בה ואינו יושב. ראה בהשגת הראב"ד על הרמב"ם שם וצ"ע.

26 ונראה, כי לדעת הרמב"ם המחייב של ברכת הסוכה הוא הקביעות בסוכה, ורק כשיושב ממש יש קביעות. העמידה בסוכה לפני שישב אינה נחשבת איפוא לקביעות בסוכה. ומסתבר שכ"ז כשדעתו לשבת בסוכה, אבל אם אין דעתו לשבת - העמידה והשהייה בסוכה נחשבות כקביעות ומברך עליהן, שהרי האוכל מעומד בסוכה בודאי מברך - כי האכילה היא קביעות בסוכה. ועיין בהשגת הראב"ד ששיטתו היא שאפי' ישיבה ממש אינה קביעות ואין מברכים עליה עד האכילה, ברם גם לראב"ד כשאין דעתו לאכול יש חלות קביעות בישיבה בסוכה, ועליה מברך כמבואר בלשונו "כי הישיבה על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל, הברכה עובר למצוה היא באמת" ע"כ. יוצא כי בין לרמב"ם בין לראב"ד המחייב בברכת הסוכה הוא הישיבה בקביעות בסוכה. אמנם לרמב"ם הקביעות נקבעה ע"י ישיבה ממש - בשדעתו לשבת - ולראב"ד הקביעות נקבעה ע"י אכילה - בשדעתו לאכול.

27 מנהג הגר"ח זצ"ל היה לברך על הסוכה כל זמן שנכנס בה כפסק הגר"א וכשיטת הרמב"ם שלא כר"ת.

28 ד בסוף אותה הלכה שם כותב הרמב"ם: וז"ל ובליל ובלילי יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ מברך על הזמן ומסדר כל הברכות על הכוס נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך על הזמן וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו עכ"ל. עלינו להתבונן כאן בכמה דברים:

29 א מהרמב"ם משמע שבשבת ויו"ט דכל השנה כולה יש לקדש במיושב. אך בליל חג הסוכות מקדשים במעומד משום שהדין דעובר לעשייתן מחייב ברכת לישב בסוכה לפני שיושבים. גם מנהג הגר"א הוא לקדש בשבת ויו"ט במיושב.

30 ב מצויות שתי גרסאות בכתבי היד של הרמב"ם - "בליל" ו"בלילי", ונ"מ מתי מברכים השהחיינו בקדוש בליל יו"ט שני של גליות, ויש בכך דיון גדול בפוסקים או"ח סי' תרס"א אם מברכים לישב בסוכה לפני ברכת השהחיינו בליל השני של החג או לאחריה, עיין בדבריהם. ויתכן שהספק תלוי בדין יו"ט שני - אם תקנת ספקא דיומא כוללת גם את מצות הסוכה או"ד היא כוללת איסור מלאכה בלבד - אבל לגבי מצות סוכה חובת ליל שני היא בתורת חוה"מ ולא מדין ספק היום הראשון. אם בתקנה של ספקא נכללת אף מצות ישיבת הסוכה מברכים שהחיינו באחרונה כי הברכה משתייכת גם למצות הסוכה, לעומת זאת אם אין דין ספקא דיומא לגבי מצות הסוכה מברכים השהחיינו בראשונה כי חובת ישיבת סוכה אינה מחמת ספק דיום ראשון אלא מצוה בתורת חוה"מ.

31 ונראה שאותה המחלוקת קיימת לגבי הדין כשירדו גשמים בלילה השני האם חייב לישב בסוכה כמו בלילה הראשון או לא סי' תרל"ט סעיף ה', שהרי משום חוה"מ אינו חייב לאכול בגשם.

32 ועלינו לבאר לכמה ראשונים מדוע לא התקינו דין ספיקא דיומא בסוכה בליל הב' של החג. ונראה לומר בזה ג' סברות:

33 א י"ל הואיל ומ"מ יש מצות סוכה בליל שני, שאף אם אין כאן דין יו"ט ראשון עכ"ז קיימת מצות בסוכות תשבו שבעת ימים, לא הותקן דין ספקא דיום ראשון, מכיון שיש חיוב ישיבה בכל אופן, אע"פ שהוא שונה קצת מחובת הליל הראשון, לא התקינו דין ספקא דיומא.

34 ב ועוד, הואיל וא"א להתקין דין הספק לכל ימי החג, כי הרי לא ניתן להתקין דין ספקא דיומא בנוגע למצות הסוכה ביום שמ"ע, מכיון שיהיה בניגוד לקדושת יום שמ"ע, ומפני כן יתובי יתבינן בו וברוכי לא מברכינן בו, לא התקינו דין ספיקא דיומא לגבי סוכה בליל ב' של החג. החיוב לשבת בסוכה ביום שמ"ע אינו מצוה מדין ספיקא דיומא אלא חיוב מיוחד שאין בו מצוה ולכן אין מברכין עליו. עיין בשעורים לקמן מז.

35 ג עוד יש ליישב ההבדל בין קדושת יום טוב למצות סוכה עפ"מ שיש להעיר על קושי סדר הפסוקים בפרשת חג הסוכות בפ' אמור. מקודם מדברים הפסוקים על קדושת חג הסוכות, אח"כ כתוב "אלה מועדי ה'" המסיים את ענין המועדות, ואח"כ חוזרת התורה למצות הסוכה ומצות לקיחת הלולב. משמע איפוא שהמצוות של סוכה וד' המינים אינן מיוסדות על קדושת היום של החג אלא מהוות מצוות לעצמן שנוהגות אמנם בזמן החג אך לא משום קדושת החג. ולפי"ז י"ל שתקנת ספיקא דיומא תקנה היא של קדושת היום - אבל אינה נוגעת למצות שאינן מטעם קדושת היום. ומאחר שסוכה ולולב אינן חיובים מטעם קדושת החג ודומות הן לספירת העומר אינן בתקנה של ספיקא דיומא. תקנת ספקא דיומא היא רק לקדושת היום ובכן חובת הסוכה בליל השני היא מדין חוה"מ בלבד ולא מטעם ספק הליל הראשון. לפיכך לשיטות הללו מי שמצטער פטור בליל השני מסוכה, מברכין ברכת שהחיינו לפני ברכת לישב בסוכה, ובנוגע ללולב מקילין בפסולי הדר כמו בחוה"מ ואין מחמירים כביום הראשון. ועיין בשו"ע הרב הגרש"ז זצוק"ל הל' לולב סי' תרמ"ט סעי' כ"א שהעלה סברא זאת להסביר שיטות אלה. גם עיין בשעורים לקמן רפ"ג בענין פסולי ד' המינים כל ז' א

36 ה שיטת הרמב"ם במצוות צריכות כוונה אינה מבוררת. אך בנוגע למצות אכילת מצה דעתו היא שהאוכל בלא כוונה יצא ידי חובתו. ובכ"מ פ"ב משופר הל"ד מביא בשם הר"ן שכשם שהמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה, ה"ה במצוות שהמתעסק במצוות אכילה יוצא שכן נהנה. ולפי"ז, עלינו לעיין באכילה בסוכה בלילה הראשון או בשאר הימים בלי כוונה - אם יצא ידי חובתו מטעם שכן נהנה כמו במצה או לא.

37 הגר"ח זצ"ל היה רגיל לומר שאכילה בסוכה שונה מאכילת מצה. לדעתו אכילה בסוכה אינה מהווה מצות אכילה אלא מצות ישיבה בסוכה. ובכן לא נאמר בה הדין "שכן נהנה" הנוהג לדעתו רק באיסורי אכילה או במצוות אכילה.

38 ברם לפי הנ"ל יש לפקפק בסברתו של הגר"ח זצ"ל שהרי הוכחנו לר"ת ורא"ש שיש קיום מיוחד של אכילה בסוכה, וא"כ שפיר אמרינן בו "שכן נהנה".

39 עוד נראה להשיג על דעתו של הגר"ח ז"ל מטעם אחר. יתכן שהדין של "שכן נהנה" אינו תלוי בקיום אכילה או באיסור אכילה, אלא במעשה אכילה. ועקב כך גם אם המצוה אינה מצות אכילה אלא מצות ישיבה בסוכה על ידי אכילה אמרינן "שכן נהנה", שהרי הגברא עשה מעשה אכילה, ואכמ"ל.

40 שם. תוס' ד"ה שלוחי מצוה הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה וכו'. וצ"ע, למה פרטו התוס' דוקא אופנים אלה של שלוחי מצוה הפטורים מן הסוכה, הרי דין שלוחי מצוה שייך לכאורה בשלוחים לקיים איזו מצוה שתהיה מתרי"ג המצוות שבתורה.

41 והנ"ל, שמסקנת התוס' מבוארת שלא נאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה במקום שאפשר לקיים שתיהן. לדעתם של התוס' רק בטול קיום מצוה אחת דוחה מצוה שניה, אבל אם אפשר לקיים שתיהן חייב העוסק במצוה אחת גם במצוה האחרת. ברם שיטת הר"ן על אתר היא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה גם כשניתן לקיים שתיהן. אלא שחייב להיות עוסק במצוה ממש ולא כמי שאינו עוסק במצוה כלל, כגון לובש ציצית או מי שיש לו מזוזה בביתו, עיין שם. לפי הר"ן העוסק במצוה פטור לגמרי ממצוות אחרות. מאידך לבעלי התוס' אף העוסק במצוה חייב במצוות אחרות, אלא שקיום המצוה שמתעסק בה דוחה את המצוה האחרת שאינו עוסק בה כשאי אפשר לקיים אותה וגם את הראשונה. אליבא דהר"ן הפוטר הוא ההתעסקות במצוות ואילו לתוס' הדוחה הוא הקיום של המצוה הראשונה שעסוק בה.

42 ועלינו לעיין אם גם בהכנה למצוות נאמר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וקרוב לומר שזה תלוי בשיטות הר"ן והתוס': לפי הר"ן שהפוטר הוא ההתעסקות במצוות, אף הכנה למצוות תחשב התעסקות במצוות לפטור ממצוות אחרות. ברם לתוס' הואיל ואין בהכנה למצוה חלות מעשה מצוה עצמה וחלות קיום מצוה עצמה, מסתבר שאינה דוחה מצוות אחרות.

43 לפי"ז יש להתבונן בדין ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה מפני ההלכה שעוסק במצוה פטור מן המצוה. בשלמא לפי הר"ן שהכנה למצוה נחשבת התעסקות, גם שלוחי מצוה נחשבים למתעסקים במצוות. אך לפי התוס' שהדוחה הוא קיום מצוה עצמה, צ"ע, למה ייפטרו שלוחי מצוה מן הסוכה, הרי אינם עוסקים בקיום מצוה אלא בהכנה למצוה, ולכאורה אין כאן הפטור של עוסק במצוה פטור מן המצוה?

44 לכן נראה שבדוקא פרטו התוס' שלשת האופנים האלו של שלוחי מצוה - ללמוד תורה, להקביל פני רבו, ולפדות שבויין. רק השלוחים האלה מתעסקים בעצם קיום המצוה גם בעת שליחותם. ברם שאר שלוחי מצוה חייבים במצוות אחרות כי אין בשליחותם התעסקות במצוות עצמן אלא הכנה למצוות והכנה למצוות אינה דוחה מצוות אחרות מהגברא.

45 ועכשיו נבאר את שלשת האופנים של שלוחי מצוה שבתוס'. ההולך להקביל פני רבו פשיטא שהוא מתעסק בעצם קיום מצות כבוד רבו גם בעת ההליכה. אין ההליכה הכנה גרידא למצות כבוד הרב אלא מהווה חלק מעצם המצווה של כבוד הרב.

46 הוא הדין ההליכה לפדות שבויים ברור שאינה רק הכנה למצות פדיון שבויים אלא מהווה חלק מעצם מצות פדיון שבויים עצמה והצלתם.

47 ברם ההליכה לתלמוד תורה איך היא גופה מצוה דורשת עיון שהרי לפום ריהטא אין ההליכה ללמוד תורה חלק ממצות הלימוד אלא הכנה בלבד למצות הלימוד.

48 ונ"ל שבמצות תלמוד תורה יש שני קיומים:

49 א קיום של ידיעת התורה. ב קיום של יגיעה בתורה.

50 והנה שני החיובים האלה מבוארים ברמב"ם בפרק ראשון מהלכות תלמוד תורה. בחלק הראשון של הפרק הל"א - הל"ז משתעי הרמב"ם במצות ידיעת התורה - היינו תלמוד תורה. וז"ל: נשים ועבדים וקטנים פטורים מת"ת כו' אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם כו' כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו כו' אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים כו' כשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו וכו'.

51 בחלק האחרון של הפרק הל"ח - הלי"ג מדבר הרמב"ם על המצוה להתעסק בתורה. וז"ל: כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני כו' ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואעפ"כ היו עוסקים בת"ת ביום ובלילה כו' עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך כו' וחייב לשלש את זמן למידתו וכו'. כאן מדובר על המצוה להתעסק בתורה ולקבוע זמנים ללמוד. ונראה שמשום כך שואלים בשמים את הנפטר "הקבעת עתים לתורה", ואין שואלים אותו "הלמדת תורה", כי עיקר האחריות של האדם הוא להתייגע בתורה ולקבע זמנים לתורה אבל א"א לתבוע מזקן שתשש כחו ושנשכח ממנו לימודו מפני חולשת כוחותיו שידע את התורה. החובה המתמדת והאחריות הבלתי בטלה היא רק בהתעסקות בתורה כפי כחו. עוד נראה שכתר התורה שבו נכתרו ישראל איננו הכתר של ידיעת התורה אלא הכתר של יגיעת התורה. וז"ל הרמב"ם פ"ג מת"ת הל"א: בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן כו' כתר מלכות זכה בו דוד כו' כתר תורה הרי מונח ועומד לכל ישראל כו' כל מי שירצה יבא ויטול וכו'. הרי כל שרוצה לבוא וליטול יכול לזכות בכתר התורה. ומה יעשה אדם שאינו בעל כשרונות ושאף פעם לא ידע את כל התורה כולה - האם כתר התורה אינו ראוי גם לו? ע"כ שכתר התורה ראוי למי שמיגע עצמו בשביל התורה, ולמי שמתעסק בתורה בכל רגעיו הפנויים כפי יכלתו.

52 וכך הם דברי הרמב"ם פ"ג שם הל"ו: מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים כו' כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור כו' והשכר לפי הצער עכ"ל. דוקא בתורה קובע הרמב"ם שהשכר לפי הצער אבל לא בשאר המצוות. הנימוק לכך שבתורה בלבד יש מצוה של מאמץ והתעסקות בתורה והשכר לפי הצער של העמל. ולזה נתכוונו חז"ל במה שאמרו אגרא דכלה דוחקא ברכות ו:. עם הארץ המתייגע ללכת לשמוע שעור בתורה שהוא איננו משיג בשלמות ומצטער יותר מהת"ח המבין את שעור הכלה הוא מקבל יותר שכר שהרי קיים ביתר שאת את המצוה של עמלה והתעסקות בתורה. שכר העמל בתורה אינו תלוי בהצלחה בידיעת התורה. ואכן המלה "עמל" מובנה בהרבה מקומות עבודה שאינה מוציאה פירות. ואף שבכל המצוות יש למתייגע יותר שכר משום מצות אהבת ד' וכדומה, מ"מ אין היגיעה במצות אחרות חלק מגוף המצוה, משא"כ מי שעמל בתורה שהוא מקיים מצות ת"ת עצמה. לפום צערא אגרא הוא דין מיוחד בת"ת.

53 בהתאם לכך מסתבר ששלוחי מצוה ההולכים ללמוד תורה אינם רק מתעסקים בהכנה לת"ת אלא גם בעצם המצוה של עמל ויגיעה בתורה. ולפיכך סוברים התוס' שחלה הדחייה של עוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי עוסקים הם בקיום המצוה של תורה.

54 אך בחידושי הריטב"א הנדפסים בחידושי הרשב"א מבואר להיפך. לדעתו אם ההליכה עצמה היא מצוה ממש אין צורך ברבוי קרא לפטור הגברא ממצות אחרות דהא פטור מדין עוסק במצוה ממש. רבוי הקרא אליבא דהריטב"א בא ללמד שאפי' הליכה שאינה מצוה אלא הכנה למצוה ג"כ פוטרת. ולפי מה שהסברנו, יוצא ששיטתו אינה כתוס'.

55 והנה הריטב"א מביא כמה אופני הליכה המהווים חלק מהמצוה עצמה, כגון ההליכה להוצאת המת ולהכנסת כלה והעליה לרגל. ויש להעיר שבמצות עליה לרגל שיטת הריטב"א נוגדת לכאורה לשיטת הרמב"ם, כי בריש הלכות חגיגה במנין המצוות כותב הרמב"ם שהמצוה היא ראיית הפנים בעזרה, ולדעתו אין מצוה בעצם ההליכה והעליה למקדש.

56 שם. רש"י ד"ה ובלכתך. אליבא דרש"י ישנם שני פטורים נפרדים: א העוסק במצוה פטור מן המצוות. ב הטרוד במחשבת מצוה פטור מן המצוות.

57 ברם הרמב"ם פ"ד מק"ש הל"א - ב מביא רק פטור אחד של טרוד במצות. וז"ל - מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצוות ומק"ש לפיכך חתן שנשא בתולה פטור כו' לפי שאין דעתו פנויה כו' אבל הנושא את הבעולה אע"פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו עכ"ל.

58 נפקא - מינה לעוסק במצוה שאין לו טרדה כגון כניסת אלמנה. לפי רש"י בשעת הכניסה עצמה פטור מק"ש שהרי עוסק במצוה, ופטור גם בלי טרדה, ואילו להרמב"ם חייב בק"ש שהוא סובר שדוקא טרדה פוטרת ולא העסק בלבד.

59 ועלינו לעמוד על יסוד המחלוקת בין רש"י והרמב"ם אם הפטור תלוי בטרדה לרמב"ם או לא לרש"י. ומסתבר כי הדין של עוסק במצוה פטור מן המצוה לרש"י הוא פטור גמור כשיטת הר"ן, ופטור גם באפשר לקיים את שתיהן. לרמב"ם, לעומת זאת, אין הפטור של טרדא דמצוה חלות פטור מוחלט אלא דין פטור ודוחה דאונס, כלומר מי שטרוד במצוה נחשב לאנוס והוא פטור ממצוות אחרות כשא"א לעשותן. אולם כשבידו לקיים את שתיהן, למשל אם יכול להרגע ולבטל הטרדה מלבו, חייב במצוה השניה כשיטת התוס'. ויוצא איפוא שרש"י כר"ן והרמב"ם כתוס'.

60 עוד נ"מ תהיה בנוגע לתשלומי תפלה. אם עוסק במצוה הוא חלות פטור גמור מתפלה אין לתפלה שהחסיר תשלומין. מאידך אם נחשב לאנוס יש לו תשלומין. יוצא שמי שפטור מתפלה מדין טרדה שהוא דין אנוס כרמב"ם יש לו תשלומי תפלה, ואילו לרש"י והר"ן שיש פטור גמור ליכא תשלומין. ועיין בט"ז וש"ך בנה"כ ביו"ד סי' שמ"א ס"ה ובדיונם בספק זה.

61 והנה לקמן כו. איתא דר' חנניא בן עקביא פוטר כותבי סת"ם מכל המצוות שבתורה כשיטת ריה"ג האומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. הרמב"ם השמיט את הדין הזה, וצ"ע.

62 ואולי דעת הרמב"ם היא שכותבי סת"ם אינם טרודים, ולפי הרמב"ם דוקא מי שטרוד פטור. וסובר, שבזה חולקים התנאים האחרים על ריה"ג - והדין כמותם - דדוקא מי שטרוד במצוה פטור ולא העוסק בלי טרדה.

63 ובנוגע למה שאמרנו שמסתבר ששיטת רש"י כהר"ן והרמב"ם כתוס' באפשר לקיים את שתיהן, יש לציין מש"כ במגיד משנה פ"ו מסוכה הל"ד דאליבא דהרמב"ם שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה גם כשאפשר להם לקיים את שתיהן. ולכאו' זה שלא כדברינו. אך י"ל שהפטור מסוכה לשלוחי מצוה הוא פטור מיוחד לרמב"ם ואינו מדין טרדה דמצוה בלבד. ובכן אין כאן קושיא, כי בסוכה פטורים הם גם כשאפשר לקיים את שתיהן, אבל לא בשאר מצוות. עיין לקמן בשעורים בפטור הסוכה.

64 שם. בגמ' - התם טריד טרדא דרשות. וז"ל רש"י: שאע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער עכ"ל.

65 לפום ריהטא דברי רש"י כאן תמוהים, שהרי עיקר חובת האבלות היא שהאבל יצטער בלבו על אבדן מתו כדמוכח מהרבה הלכות בעניני אבלות.

66 ונ"ל, שבאבל חל חיוב של צידוק הדין ולברך על הרע שקרהו. בכלל חיוב זה מוטלת עליו האחריות דוקא להתעסק במצוות ולקיימן כי בכך מראה שהוא מקבל עליו את גזר הדין בכל לבו. ולכן אף שהאבל חייב להצטער על מתו, כשמגיע זמנן של מצוות חייב להבליג ולהתגבר על צער לבו ולעשות את מצוות בוראו.

67 ונראה שהוא המובן גם בסוגיא דלקמן - וז"ל הכא איהו דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה עכ"ל, כלומר, חובת האבל היא ליתוביה דעתיה כדי לקיים מצוות. כך מוכיח שאכן הצדיק עליו את דין השמים.

68 ברם ניתן לפרש אף את דברי הגמרא על פי מה שהגדיר הרמב"ם את טיבה של הטרדה דמצוה: "מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה" פ"ד מק"ש הל"א, היינו דוקא מי שנחפז וטרוד כדי לעשות מצוה בעתיד, כגון חתן לפני החתונה ואונן לפני הקבורה. ואמנם אבל על מתו אינו נחפז וטרוד על העתיד לבא אלא שמצטער על העבר, וטרדה זו אינה פוטרתו.