מקור סנהדרין ע״ז א:א׳-ז׳
1 נְזָקִין, שֶׁעָשָׂה בָּהֶן שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁחִיֵּיב בָּהֶן אֶת הַמְצַמְצֵם?
2 רַב אַחָא בַּר רַב פּוֹטֵר. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַאי טַעְמָא דַּאֲבוּהּ דְּאַבָּא דְּפוֹטֵר? אָמַר קְרָא: ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא״. בְּרוֹצֵחַ הוּא דְּחַיֵּיב לַן מְצַמְצֵם, בִּנְזָקִין לָא חַיֵּיב לַן מְצַמְצֵם.
3 אָמַר רָבָא: כְּפָתוֹ וּמֵת בָּרָעָב – פָּטוּר. וְאָמַר רָבָא: כְּפָתוֹ בַּחַמָּה וָמֵת, בְּצִינָּה וָמֵת – חַיָּיב. סוֹף חַמָּה לָבֹא, סוֹף צִינָּה לָבֹא – פָּטוּר.
4 וְאָמַר רָבָא: כְּפָתוֹ לִפְנֵי אֲרִי – פָּטוּר, לִפְנֵי יַתּוּשִׁין – חַיָּיב. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ לִפְנֵי יַתּוּשִׁין נָמֵי פָּטוּר, הָנֵי אָזְלִי וְהָנֵי אָתוּ.
5 אִיתְּמַר: כָּפָה עָלָיו גִּיגִית, וּפָרַע עָלָיו מַעֲזִיבָה – רָבָא וְרַבִּי זֵירָא, חַד אָמַר: חַיָּיב, וְחַד אָמַר: פָּטוּר.
6 תִּסְתַּיַּים דְּרָבָא הוּא דְּאָמַר פָּטוּר, דְּאָמַר רָבָא: כְּפָתוֹ וּמֵת בָּרָעָב – פָּטוּר.
7 אַדְּרַבָּה, תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי זֵירָא הוּא דְּאָמַר פָּטוּר, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הַאי מַאן דְּעַיְּילֵיהּ לְחַבְרֵיהּ בְּבֵיתָא דְשֵׁישָׁא וְאַדְלֵיק לֵיהּ שְׁרָגָא וָמֵת – חַיָּיב. טַעְמָא דְּאַדְלֵיק לֵיהּ שְׁרָגָא, הָא לָא אַדְלֵיק לֵיהּ שְׁרָגָא – לָא.
פירוש רשימות שיעורים על סנהדרין ע״ז א:א׳-ז׳
1 תוס' ד"ה בנזקין לא חייב לן מצמצם. וז"ל משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין ואם כן מדפטרינן לקמן ברוצח תריס כ"ש בנזקין וכן משמע בשלהי כיצד הרגל ב"ק דף כו: ושם דפטרינן זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות אפילו קידם וסילקן וא"ת הא אמרינן בריש הכונס שם דף נה: ושם הפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך היכי דמי אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב ומאי קושיא הא דמיא לתריס דפטור ונראה לפרש דאכותל קאי ולהכי פריך בדיני אדם נמי ליחייב אכותל ויש ספרים שכתוב בהדיא אכותל ותדע דתנן התם הוציאוה ליסטים הליסטים חייבין ומוקמינן בגמרא דהכישוה במקל ש"מ דבלאו הכשה לא מיחייבי אף על פי שפרצוה לסטים ומיהו יש לדחות דמתניתין להתחייב בנזקיה איירי אבל אאבידה דבהמה מיחייבי וא"ת למאי דפרישית דקאי אכותל לישני דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי"ל דלא שייך למיתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב לא בבהמה ולא או בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אף על גב דאין דומה שיתחייב בדיני שמים אכותל שהוא רעוע כ"כ שיכול ליפול ברוח מצויה או אפי' ברוח שאינה מצויה מ"מ שייך למיתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא אתי שפיר דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דמשום בהמה נקט לה ומיהו בסוף הסוגיא דקאמר מהו דתימא כיון דלמיסתר קאי מאי עבד משמע דחיוב דיני שמים קאי נמי אכותל ומצי לפרש דה"ק כלומר למיסתר ולמיפל קאי אי נמי הכי קאמר כיון דלמיסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם סד"א דכל הקודם במצוה זכה ואין לו להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא מחייב קמ"ל אי נמי חייב בדיני שמים קאי נמי אכותל שנהנה הוא בה עד שיזדמנו לו פועלים לתקן עכ"ל.
2 והנה בנזקי ממון חל חיוב משום דהוי בעל המזיק, אמנם נראה דיש ב' דיני בעלות במזיקים: א משום דהוי ממונו, ב דמחמת עשיית המזיק הו"ל בעל המזיק, וכדמבואר מתוס' ב"ק דף נו: ד"ה המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב וז"ל ואף על פי שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו עכ"ל. ויש לעיין האם סילוק שמירה מבהמת חבירו חשיב עשיית המזיק או דרק אם מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו נחשב עשיית המזיק. ועיין בגמ' ב"ק נה: דהפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור בדיני אדם, וכתבו התוס' דהפורץ גדר פטור מתשלומי נזקי הבהמה, ויל"ע מ"ש פורץ גדר בפני הבהמה ממי שמעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דחייב מדין שן ורגל דהוי בעל המזיק משום עשיית המזיק. וי"ל דשאני מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דהו"ל ברי הזיקא, ואזי חל דין דמחמת עשיית המזיק נעשה לבעל המזיק וחייב בנזקי הבהמה. משא"כ הפורץ גדר בפני בהמת חבירו לא הוי ברי הזיקא ולכן אינו חייב מדין עשיית המזיק.
3 והנה התוס' הביאו ראייה שמסלק שמירה פטור מנזקין ולא נחשב לבעל המזיק מהא דאמר רבה ב"ק דף כו: זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן או קדם וסילקן פטור. ולכאורה צ"ע דהרי התם הוי ציור של ברי הזיקא, וא"כ למה אין המסלק את הכרים וכסתות חייב מדין עשיית המזיק. וי"ל דהא דחל דין בעל המזיק ע"י סילוק שמירה מאחר דסילוק השמירה עושה את ההיזק כשברי הזיקא היינו רק לגבי ממון המזיק כמו שור, בור, אש, משא"כ בציור של רבה דזרק כלי מראש הגג דמיירי לענין אדם המזיק י"ל דלא אמרינן באדם המזיק דע"י סילוק שמירה וכגון שבא אחר וסילק את הכרים והכסתות דמשום כך נעשה המסלק לבעל המזיק כלפי האדם שעושה ההיזק וזרק את הכלי, דלא חל דין בעל המזיק לגבי אדם המזיק דהוי בן דעת וברשות עצמו הוא, ורק בממון המזיק דלאו בר דעת חל דין דע"י סילוק שמירה נעשה לבעל המזיק וחייב בתשלומין.
4 והנה הרמב"ם פסק פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ב דהפורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה הפורץ חייב בנזקי הבהמה. ומבואר דס"ל דאף היכא דלא ברי הזיקא חל דין בעל המזיק בסילוק שמירה. וצ"ע דהרי תנן בריש פרק הכונס ב"ק דף נה: "נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים, ויצאה והזיקה פטור. הוציאוה לסטים לסטים חייבין". ומבואר דרק כשהוציאוה ליסטים לסטים חייבים, וצ"ע מ"ש פרצוה לסטים דפטור מהפורץ גדר בפני בהמת חבירו דחייב. ועיין במגדל עוז שהביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שהקשו עליו קושיא זו ותירץ הרמב"ם וז"ל הפרש גדול יש בין ליסטים שפרצו הדיר ובין חבירו שפרץ לפני בהמתו, שהליטסים כוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות הבעלים לא נתחייבו ולא נעשית ברשותם ובעת שיוציאוה נעשית ברשותם ונתחייב בנזקיה, אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו הנזק שנתכוונו לו שהיא הגניבה ולפיכך פטורין אבל הפורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקיה ולפיכך הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק וזהו הפרש בין ליסטים ובין פורץ בהמת חבירו והרי כל הדברים נכונין ויוצאין על עיקרי הדינין עכ"ל.
5 והנה יש להעיר דלכאורה מהפסוק "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם" מוכח דסילוק שמירה מחייבת ומשוויה לבעל המזיק דהפותח בור חייב כמו הכורה את הבור. ולכאורה מוכח דאף היכא דלא ברי הזיקא סילוק שמירה חשיב כעושה את המזיק ומשוויה לבעל המזיק, ולכאורה זוהי ראייה לשיטת הרמב"ם ודלא כהתוס'. ולכאורה היה יתכן לתרץ דשאני שור מבור, דשור הוי חפצא דמזיק וחל בו שם מזיק אף כשהוא משומר, משא"כ בור מכוסה לא הוי חפצא דמזיק כלל, וא"כ י"ל דכשפתח את הבור לא נחשב למסלק את השמירה בלבד אלא לעושה חפצא של מזיק דבור ומשו"ה הפותח חייב, ואין להוכיח מפתיחת בור דהמסלק שמירה דשור הו"ל כעושה את המזיק וחל ביה דין בעל המזיק מחמת סילוק השמירה.
6 אמנם נראה דזה אינו, ובאמת פתיחת הבור לא הוי כעשיית מזיק חדש של בור, דאפילו כשהבור מכוסה חל ביה חלות שם מזיק, ופתיחת הבור הוי מעשה של סילוק שמירה מהבור. והראייה לכך דבגמ' ב"ק דף כט: איתא "למה הדבר דומה למוצא בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו וכו' הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא לה ברשותו", ופסק הרמב"ם פי"ב מהל' נזקי ממון ה"ו וז"ל המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו, בעל הבור חייב וזה האחרון פטור, סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב, שכיון שטממו בעפר נסתלקו מעשה הראשון עכ"ל, ומבואר דרק מילוי הבור מסלק את השם בור דאסתלק מעשה ראשון, משא"כ אם כיסה את הבור עדיין הוי חלות שם בור המזיק, אלא דהוא בור המשומר. וכן מוכח משיטת הרמב"ם בביאור הגמ' ב"ק דף ט: "שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם משא"כ באש", ובגמ' מוקי לה בשור קשור ובור מכוסה ודכוותה באש בגחלת, והראשונים נחלקו אי מיירי שמסר בור מכוסה ושור קשור בשמירה פחותה או בשמירה מעולה, דרש"י ב"ק דף ט: ד"ה שור דרכיה לנתוקי וד"ה לנתורי והראב"ד פ"ד נזקי ממון ה"ו פירשו דמיירי בשמירה פחותה ובכיסוי גרוע, ואילו הרמב"ם פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ו וה"ח ותוס' פירשו דמיירי בשמירה כראוי. ועיין בתוס' ב"ק דף ט: ד"ה שור דאע"פ שהשור והבור היו שמורים כראוי מ"מ פשעו הבעלים כשמסרום לחש"ו הואיל שדרכן דחש"ו להתיר את הקשר ולגלות הבור, והבעלים היו צריכים לחשוש לזה, ומכיון שלא חששו לכך ומסרום לחש"ו פשעו הבעלים בשמירת המזיק ולכן הן חייבים. ונראה דשור ובור בשעה שהן שמורין כראוי לא פקע מינייהו חלות שם מזיק ולכן כשמסרן לחש"ו גרע בשמירתן, וחייב. משא"כ גחלת לא הוי חפצא דמזיק כלל ולכן הבעלים פטורים, דהגחלת נעשה למזיק דאש ע"י מעשי החש"ו, ואין הבעלים מחוייבים לשלם עבור חפצא דמזיק שנעשה ע"י חש"ו. ומבואר מזה דבור מכוסה הוי חפצא של מזיק דבור אלא דהוי בור שמור, וממילא הפותחו חייב מחמת דסילק השמירה, ולכאורה מוכח דסילוק שמירה משוויה לבעל המזיק אפילו היכא דלא הוי ברי הזיקא, וצ"ע בתוס'.
7 ונראה לתרץ דיש חילוק בין המזיק של בור לשאר מזיקים, דבשאר מזיקים כשור ואש שדרכן לילך ולהזיק - המזיק בא אל הניזק, משא"כ בבור הניזק בא אל המזיק. ונראה אליבא דתוס' דהא דקיי"ל דסילוק שמירה משוויה לבעל המזיק דוקא היכא דברי הזיקא היינו רק בשאר מזיקים דהמזיק בא אל הניזק, דאזי ע"י סילוק השמירה הו"ל עשיית המזיק דברי הזיקא והו"ל בעל המזיק. משא"כ בור דהוי תקלה דעושה הנזק בשב ואל תעשה כשהניזק בא אל הבור ונופל לבור, ונראה דבור בעצמותו הוי דבר שלא ברי היזקא דאינו מוכרח שיפול הניזק לתוכו, ואפילו היכא דכרייה לבור לא הוי ברי הזיקא, ואעפ"כ התורה מחדשת דהכורה או הפותח את הבור נעשה לבעל הבור אע"פ שאין זה ברי הזיקא, והוא דין מסוים בבור דהכשרת הבור להזיק מחייב את הפותח בתורת בעל הבור, ואי אפשר ללמוד שאר מזיקים מבור. ומשו"ה ס"ל להתוס' דרק באופן שמסלק את השמירה מהמזיק והוי ברי הזיקא אזי נעשה לבעל המזיק, ואילו בבור יש גזה"כ מיוחדת דנעשה לבעל הבור אע"פ שאינו ברי הזיקא.