רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ח

« רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ז ע״ב רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ט ע״א »

1 אַשְׁכְּחַן אָבוֹת לְבָנִים, וּבָנִים לְאָבוֹת.

2 וְכׇל שֶׁכֵּן אָבוֹת לַהֲדָדֵי.

3 בָּנִים לְבָנִים – מְנָלַן?

4 אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב קְרָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בֵּן״! מַאי ״בָּנִים״? דַּאֲפִילּוּ בָּנִים לַהֲדָדֵי.

5 אַשְׁכְּחַן בָּנִים לַהֲדָדֵי, בָּנִים לְעָלְמָא מְנָלַן?

6 אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: סְבָרָא הוּא, כִּדְתַנְיָא: אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂין זוֹמְמִין עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶן. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בָּנִים לְעָלְמָא כְּשֵׁרִין, נִמְצָא עֵד זוֹמֵם נֶהֱרָג בְּעֵדוּת אָחִיו.

7 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה אַחִין וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדִיּוֹת, וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה.

8 נִמְצָא עֵד זוֹמֵם מְשַׁלֵּם מָמוֹן בְּעֵדוּת אָחִיו.

9 אֶלָּא, הֲזָמָה מֵעָלְמָא קָאָתֵי. הָכָא נָמֵי, הֲזָמָה מֵעָלְמָא קָאָתֵי.

10 אֶלָּא, אִם כֵּן לִיכְתּוֹב קְרָא ״וּבֵן עַל אָבוֹת״, אִי נָמֵי ״הֵם עַל אָבוֹת״. מַאי ״וּבָנִים״? אֲפִילּוּ בָּנִים לְעָלְמָא.

11 אַשְׁכְּחַן קְרוֹבֵי הָאָב, קְרוֹבֵי הָאֵם מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״אָבוֹת״ ״אָבוֹת״ תְּרֵי זִימְנֵי. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִקְרוֹבֵי הָאָב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לִקְרוֹבֵי הָאֵם.

12 אַשְׁכְּחַן לְחוֹבָה, לִזְכוּת מְנָא לַן?

13 אָמַר קְרָא: ״יוּמְתוּ״, ״יוּמְתוּ״ – תְּרֵי זִימְנֵי. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְחוֹבָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִזְכוּת.

14 אַשְׁכְּחַן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת מְנָלַן?

15 אָמַר קְרָא: ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״ – מִשְׁפָּט הַשָּׁוֶה לָכֶם.

16 אָמַר רַב: אֲחִי אַבָּא לֹא יָעִיד לִי, הוּא וּבְנוֹ וַחֲתָנוֹ. אַף אֲנִי לֹא אָעִיד לוֹ, אֲנִי וּבְנִי וַחֲתָנִי.

17 וְאַמַּאי? הָוֵה לֵיהּ שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן, וַאֲנַן שֵׁנִי בְּשֵׁנִי תְּנַן, שְׁנֵי בְּרִאשׁוֹן תְּנַן, שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן לָא תְּנַן!

18 מַאי ״חֲתָנוֹ״ דְּקָתָנֵי בְּמַתְנִיתִין? חֲתַן בְּנוֹ.

19 וְלִיתְנֵי ״בֶּן בְּנוֹ״!

20 מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּבַעַל כְּאִשְׁתּוֹ.

21 וְאֶלָּא הָא דְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁמוֹנָה אָבוֹת, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – הָנֵי תְּלָתִין וְתַרְתֵּין הָוֵי!

22 אֶלָּא, לְעוֹלָם חֲתָנוֹ מַמָּשׁ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״חֲתַן בְּנוֹ״? כֵּיוָן דְּמֵעָלְמָא קָאָתֵי, כְּדוֹר אַחֵר דָּמֵי.

23 אִי הָכִי, הָוֵה לֵיהּ שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי, וְרַב אַכְשַׁר שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי.

24 אֶלָּא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאֲחִי אַבָּא לֹא יָעִיד לִי – הוּא וּבְנוֹ וַחֲתָנוֹ, כָּךְ בֶּן אֲחִי אַבָּא לֹא יָעִיד לִי – הוּא וּבְנוֹ וַחֲתָנוֹ.

25 וְאַכַּתִּי הָוֵה לֵיהּ שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי, וְרַב אַכְשַׁר שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי.

26 רַב סָבַר לֵיהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

27 מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים״, לְרַבּוֹת דּוֹר אַחֵר.

28 וְרַבִּי אֶלְעָזָר, ״עַל בָּנִים״ אָמַר רַחֲמָנָא: פְּסוּלֵי דְאָבוֹת שְׁדִי אַבָּנִים.

29 אָמַר רַב נַחְמָן: אֲחִי חֲמוֹתִי לֹא יָעִיד לִי, בֶּן אֲחִי חֲמוֹתִי לֹא יָעִיד לִי, בֶּן אֲחוֹת חֲמוֹתִי לֹא יָעִיד לִי. וּתְנָא תּוּנָא: בַּעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן.

30 אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי עוּלָּא, אִיבְּעִי לַן: אֲחִי חָמִיו מַהוּ? בֶּן אֲחִי חָמִיו מַהוּ? בֶּן אֲחוֹת חָמִיו מַהוּ?

31 אֲמַר לַן: תְּנֵיתוּהָ, אָחִיו וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ – הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן.

32 רַב אִיקְּלַע לְמִזְבַּן

33 גְּוִילֵי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מַהוּ שֶׁיָּעִיד אָדָם בְּאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ?

34 בְּסוּרָא אָמְרִי: בַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ.

35 בְּפוּמְבְּדִיתָא אָמְרִי: אִשָּׁה כְּבַעְלָהּ. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב נַחְמָן: מִנַּיִין שֶׁהָאִשָּׁה כְּבַעְלָהּ? דִּכְתִיב: ״עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִיא״. וַהֲלֹא אֵשֶׁת דּוֹדוֹ הִיא! מִכְּלָל דְּאִשָּׁה כְּבַעְלָהּ.

36 וּבַעַל אִמּוֹ, הוּא וּבְנוֹ וַחֲתָנוֹ. בְּנוֹ – הַיְינוּ אָחִיו?

37 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַאֲחִי הָאָח.

38 רַב חִסְדָּא אַכְשַׁר בַּאֲחִי הָאָח. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לָךְ הָא דְּרַבִּי יִרְמְיָה? אֲמַר לְהוּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר, לָא סְבִירָא לִי.

39 אִי הָכִי, הַיְינוּ אָחִיו! תְּנָא אָחִיו מִן הָאָב, וְקָתָנֵי אָחִיו מִן הָאֵם.

40 אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲבִי חָתָן וַאֲבִי כַּלָּה מְעִידִין זֶה עַל זֶה, וְלָא דָּמוּ לַהֲדָדֵי אֶלָּא כִּי אַכְלָא לְדַנָּא.

41 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מֵעִיד אָדָם לְאִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה. אָמַר רָבִינָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְאַפּוֹקֵי מִינַּהּ, אֲבָל לְעַיּוֹלֵי לַהּ – לָא מְהֵימַן.

42 וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא לְאַפּוֹקֵי וְלָא שְׁנָא לְעַיּוֹלֵי – לָא מְהֵימַן.

43 מַאי דַּעְתָּיךְ? כִּדְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִטַּמֵּא לַהּ, וְכֵן הִיא לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִטַּמְּאָה לוֹ. מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, מֵת הוּא – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ.

44 הָתָם, בִּשְׁאֵרוֹ תְּלָה רַחֲמָנָא, אַכַּתִּי לָאו שְׁאֵרוֹ הִיא. הָכָא, מִשּׁוּם אִיקָּרוֹבֵי דַּעְתָּא הוּא, וְהָא אִיקָּרַבָא דַּעְתֵּיהּ לְגַבַּהּ.

45 חוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: חוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גִּיסוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: גִּיסוֹ לְבַדּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוֹרְגוֹ.

46 מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר: חוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ, וְהוּא הַדִּין לְגִיסוֹ. וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: גִּיסוֹ לְבַדּוֹ, וְהוּא הַדִּין לְחוֹרְגוֹ. אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: גִּיסוֹ הוּא וּבְנוֹ וַחֲתָנוֹ, מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי.

47 וְאֶלָּא הָכִי קָאָמַר: חוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ, אֲבָל גִּיסוֹ – הוּא וּבְנוֹ וַחֲתָנוֹ. וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: גִּיסוֹ לְבַדּוֹ, אֲבָל חוֹרְגוֹ – הוּא וּבְנוֹ וַחֲתָנוֹ.

48 וְאֶלָּא, הָא דְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁמוֹנָה אָבוֹת, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כְּמַאן? לָא כְּרַבִּי יוֹסֵי וְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה!

49 אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: חוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ, אֲבָל גִּיסוֹ – הוּא וּבְנוֹ וַחֲתָנוֹ. וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: גִּיסוֹ לְבַדּוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן חוֹרְגוֹ. וּמַתְנִיתִין – רַבִּי יְהוּדָה, בָּרַיְיתָא – רַבִּי יוֹסֵי.

50 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

51 הָהִיא מַתַּנְתָּא דַּהֲווֹ חֲתִימִי עֲלַהּ תְּרֵי גִּיסֵי, סְבַר רַב יוֹסֵף לְאַכְשׁוֹרַהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

52 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי דְּרַבִּי יוֹסֵי דְּמַתְנִיתִין, דְּמַכְשַׁר בְּגִיסוֹ? דִּילְמָא רַבִּי יוֹסֵי דְּבָרַיְיתָא, דְּפָסֵיל בְּגִיסוֹ?

53 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן אֲנָא וּפִנְחָס דְּהָוֵינַן אֲחֵי וְגִיסֵי, אֲבָל גִּיסֵי דְּעָלְמָא שַׁפִּיר דָּמֵי.

54 וְדִילְמָא, כְּגוֹן אֲנָא וּפִנְחָס, מִשּׁוּם גִיסוֹ קָאָמַר?!

55 אֲמַר לֵיהּ: זִיל, קַנְיַהּ בְּעֵדֵי מְסִירָה, כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

56 וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא: מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בִּמְזוּיָּף מִתּוֹכוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל? אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לָא שָׁבְקִי לִי דְּאוֹתְבִינֵּיהּ לָךְ.

57 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי טַבְלָא אָמַר רַבִּי בְּרוֹנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

58 אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַהָא: אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָמָיו? אֶלָּא זֶה שֶׁהָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק.

59 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

60 בְּנֵי חֲמוּהּ דְּמָר עוּקְבָא

פירוש רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ח

1 גמ' אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני.

2 עיין ברמב"ם פי"ג מהל' עדות ה"א וז"ל אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והם האב עם הבן והבן עם האב, והאחין מן האב זה עם זה ובניהן זה עם זה ואין צריך לומר הדודים עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהם עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם רק קרובי האב פסולים מה"ת ולא קרובי האם, וצ"ב בזה. ונראה לבאר דיש ב' מיני קורבה: א קורבה משום משפחה, ב קורבה משום שאר בשר. דהנה רש"י והרמב"ם נחלקו בדין עבר כנעני האם אסור הוא מה"ת באחותו ושאר קרובים, דעיין ברמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה הי"ז- הי"ח וז"ל העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן, שכבר יצא מכלל עכו"ם ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות עליו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים. ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם עכ"ל, ומלשון הרמב"ם משמע דלהרמב"ם אין איסור עריות בעבד כלל אלא בבא על הבהמה ועל הזכור, ומשמע דאף באופן שנולד עבד אין העבד נאסר באיסור עריות לאמו. אמנם עיין ברש"י דף נח: ד"ה יצא מכלל נכרי וז"ל ופקע שם בן נח מיניה עכ"ל, ודייק המנחת חינוך מצוה א' אות י"ט דלרש"י עבד מותר באמו באופן שנולד גוי ואח"כ נהיה עבד כנעני, דכשנתגייר להיות עבד כנעני תו אינו נאסר בקרוביו דבן נח דכקטן שנולד דמי. אמנם לכאורה לפי"ז אי נולד הקרוב דעבד כשהוא כבר עבד שפיר חל עליו איסורי עריות, ודלא כהרמב"ם. ונראה דרש"י סובר דאע"פ שאין לעבד יחוס מ"מ עבד נאסר מה"ת בקרובים וחל איסור עריות בעבד מה"ת. ונראה דס"ל דהא דעבד אין לו יחוס היינו דמופקע מדין קורבה שחל מדין יחוס משפחה אבל מ"מ גם בעבד כנעני חל דין קורבה דשאר בשר, ואיסורי עריות תלוי בדין שאר בשר ולא בקורבה מדין משפחה. ומצינו להיפך לגבי כהונה, דבן כהן הוי כהן אבל בן של כהנת שנשאת לישראל הוי ישראל, דכהונה תלויה בקורבת משפחה ומשפחת אב קרויה משפחה ומשפחת האם אינה קרויה משפחה. ואע"פ שאמו היא כהנת והיא שאר בשרו, לא חל דין כהונה מחמת דין קורבה דשאר בשר אלא מחמת יחוס משפחה. ונראה דלפי הראשונים דס"ל דקרובים מן האם פסולים מה"ת וכפשטות הסוגיא פסול קורבה תלוי בדין קורבה דשאר בשר, ולכן חל דין קורבה בין ממשפחת האב ובין ממשפחת האם. משא"כ הרמב"ם סובר דפסול קרוב מה"ת אינו חל אלא במשפחת האב, דס"ל דדין קורבה ליפסל לעדות תלוי בקרוב מדין יחוס משפחה ולא בדין קורבה דשאר בשר.

3 גמ'. כיון דמעלמא קאתי כדור אחד דמי.

4 יש לעיין בהא דס"ד דחתן כדור אחר דמי, דבשלמא לפי הרמב"ם פי"ג מהל' עדות הי"ג דאיש עם אשתו הוי כראשון בראשון אזי שפיר י"ל דע"י החתנות יש כאן תוספת של דור אחר. אמנם למסקנה נקטינן דכל פסול שחל על האשה חל ג"כ על בעלה, והחתן אינו נחשב כדור אחר. אך צ"ע לפי הראב"ד שסובר דבעל כאשתו פסול משום דאשתו כגופו והבעל הוי בעל דבר לגבי אשתו א"כ צ"ע מהו ההו"א שחתן הוי כדור אחר, ואמאי נימא דע"י החתנות חל תוספת של דור אחר אם החתן נחשב כאשתו. וי"ל דאליבא דהראב"ד יש ב' דינים בדין בעל כאשתו, דלגבי להעיד על אשתו הבעל פסול משום דהוי בעל דבר דאשתו כגופו. אמנם לגבי חישוב קורבה דשאר קרובים סד"א דהבעל נחשב כדור אחר. ולמסקנא אין החתן נחשב כדור אחר.

5 בדין פסול קרוב

6 והנה עיין בסוגיא בב"ב דף קכח. וז"ל מר בר רב אשי אכשר אבא דאבא, ולית הלכתא כמר בר רב אשי עכ"ל. ובתוס' שם כתבו וז"ל וא"ת והלא אפילו שני בשני אמר בפרק זה בורר דפסול וכ"ש זקנו, וי"ל דאבא דאבא כשר טפי דאתפליג דרא עכ"ל. והנה התוס' נקטו דאבי אבא הוי ראשון בשני ולכן הקשו דיפסל בק"ו משני בשני. ובביאור תירוצם נראה לומר דכל ענין ראשון או שני בשני היינו לענין דרגות של קריבות, אבל לענין דורות דוקא דור ראשון או שני נפסל ואין פסול בדור שלישי. ובדור שלישי אפילו ראשון בשני כשר, דדורות מפקיע קריבות דדרגות.

7 ובביאור מסקנת הגמ' דלית הלכתא כמר בר רב אשי, י"ל דלמסקנא נדחה שיטת מר בר רב אשי לגמרי דדורות אינו מפקיע קריבות. ועוד י"ל דדין דורות היה מפקיע קריבות דדרגות אך יש דין בפנ"ע דבני בנים הרי הם כבנים עד סוף כל הדורות וכן פירש הרשב"ם. ולמסקנת הגמ' יש פסול של דורות משום דבני בנים הם כבנים, והפסול דדורות חל אף היכא דליכא קריבות דדרגות, ולכן בני בנים פסולים לעולם עד סוף כל הדורות. אך יתכן לפרש דדוקא אבי אבא פסול אבל אינו פסול עד סוף כל הדורות. דאע"פ שמעיקר הדין חל פסול באבי אבא משום דבני בנים הרי הם כבנים, וחל חלות פסול מיוחד דדורות אבל פסול זה חל רק היכא שיש ג"כ פסול דדרגות, דבעינן שניהן ביחד, דהפוסל הוא הדורות אלא דיש תנאי בהך פסול דדוקא במנין דרגות חל הך פסול דדורות ומעבר לדרגות הפוסלות לא נאמר פסול דורות. ורק אבי אבא בלבד פסול מדהוי ראשון בשני דחל קורבה דדרגות נמי ביחד עם פסול דורות. וכן פסק הרמב"ם פי"ג מהל' עדות ה"ה וז"ל והאב עם בנו כראשון בראשון לפיכך האב עם בן בנו ועם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא שלישי בראשון עכ"ל.

8 תוס' ד"ה רב. וז"ל ובירושלמי נמי אמרינן משה מהו להעיד באשת פנחס ואמר ר' יוחנן כשר ומדנקט אשת פנחס משמע דלפנחס לא יעיד דהוה שלישי בראשון והא דלא אמרינן אשה כבעלה כי הכא באשת חורגו משום דהתם איתפלג דרא עכ"ל.

9 ומשמע דפשיטא להירושלמי דאהרן פסול להעיד לאשת פנחס ולא אמרינן דאיתפלג דרא, ופשיטא נמי דמשה פסול להעיד לפנחס דהו"ל שלישי בראשון ופסול ואיבעיא לן רק לגבי משה באשת פנחס. ויל"ע בביאור הך ספק. ועוד צ"ב במסקנת הירושלמי דכשר משום דאיתפליג דרא ולא אמרינן דבעל כאשתו.

10 ונל"ב עפ"י הגמ' בב"ב דף קכח. בדין אבא דאבא דאיכא תרי דיני פסולים בקריבות: א פסול של דורות דחל בבן אחר בן, ב פסול של דרגות, כגון ראשון בשני ושני בשני, והרשב"ם ד"ה ולית הלכתא סובר דפסול דורות הוי פוסל בפנ"ע עד סוף כל הדורות ואפילו בדליכא קורבה של דרגות. וז"ל דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא עכ"ל. ואילו לשאר הראשונים ולהרמב"ם פסול דורות פוסל רק כשיש ג"כ פסול דדרגות, ולמשל דרגת ראשון בשלישי. והנה בדין אשה כבעלה ובעל כאשתו יש ב' דינים: א דין שאר בשר שהבעל עצמו נחשב לשאר בשר של אשתו והאשה נחשבת לשאר בשר של הבעל. ב יש דין בפני עצמו שהפסול של הבעל מצטרף לאשה דהיינו שמטילין פסול הבעל על האשה, אע"פ שהיא עצמה אינה קרובה ושאר בשר. והלכה זו שאשה נחשבת כשאר בשר זה שייך לחול רק בפסול של דרגות שהאשה נחשבת כשאר בשר כמו בעלה. אבל בפסול דורות דבני בנים כבנים אינו שייך לדין שאר בשר, דהרי האשה אינה יוצאי ירך מהסבא, ואינה בת בנו, ולא שייך למימר בה בני בנים כבנים, ולגבי פסול דורות בעינן לדין השני דאשתו - דהפסול של הבעל חל נמי על האשה. כלומר בקריבות ודרגות נחשבת האשה כקרובה אבל לגבי אבהות ודורות איכא דין בפנ"ע שהפסול דהבעל חל נמי לגבי אשתו. ומשו"ה אהרן פסול לאשת פנחס דהוי פסול דורות בין אהרן ופנחס וחל פסול הבעל על אשת פנחס לפסלה לאהרן. ולפי"ז יש לבאר את הדין שבירושלמי דהפסול של משה לאהרן חל מדין קריבות ודרגות, ואילו אהרן לגבי פנחס חל מפסול של אבהות, דבני בנים כבנים, ונתחדש כאן דין שיש לצרף פסול אבהות עם פסול קריבות כדי לפסול ראשון בשלישי, ולפיכך משה פסול לפנחס. אמנם כ"ז נכון לגבי פסולו של משה לפנחס, אבל משה לא נפסל בנוגע לאשת פנחס דלענין אבהות דין האשה הוי חלות דין פוסל, דפסול הבעל חל על האשה, ולענין קריבות דדרגות דין האשה הוי חלות דין שאר בשר, דהאשה נמי חשובה לקרובה כמו בעלה, וכדי לאסור משה באשת פנחס צריכים שיחולו שני דינים דאשה כבעלה – דין פסול ודין קורבה ושני דינים אלו אינם מצטרפים ואינם חלין בבת אחת, ולכן אין לפסול משה לאשת פנחס.

11 וי"ל דהמקור דיש ב' דינים בדין בעל כאשתו - דין פוסל בדורות - ודין שאר בשר בדרגות, מבואר מהסוגיא לגבי אשת חורגו. דעיין בגמ' דף כח: לענין אשת חורגו דכתב רש"י ד"ה באשת חורגו וז"ל ובנשי שאר קרובים לא איבעי לן דכיון דבניהם פסולים לו והוא להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויין לירש את אמן אבל חורגו דבנו כשר מיבעיא לן באשתו עכ"ל. ובביאור האיבעיא בגמ' נראה דהדין שבמשנה דבניהם וחתניהם זהו רק לענין קריבות דאף הבן והחתן הם קרובים ושאר בשר. אבל בנוגע לאשת חורגו יסוד הספק הוא משום דחורגו אינו פסול משום דקרוב לו משום דהוי בעל אמו אלא חורגו פסול משום אבהות, ולא מדין שאר בשר. ולכן אב חורג הוי אב רק לגבי הבן החורג דוקא ולא לגבי אשת חורגו, ואין לומר שעל ידי אשה כבעלה אף היא נחשבת כקרוב לו שהרי לגבי בעלה אין הפסול משום קריבות אלא משום אבהות. ובאב ממש איכא חלות דין קריבות דדרגות ואף פסול דאבהות אבל לא בעינן לאתויי דין אבהות אלא בדור שלישי דהא דור שלישי מפקיע דין קורבה דדרגות. אבל הכא באב חורג כבר בדור שני חל פסולו רק משום אבהות בלבד ולא משום קריבות. וי"ל דזהו ביאור האיבעיא שבגמ' האם אמרינן בעל כאשתו במי שפסול רק מחמת דורות ולא מחמת דרגות. האם אמרינן דאשה כבעלה לפסול דמלבד דין קריבות חל נמי דין פוסל בפנ"ע שהפסול של הבעל חל נמי על אשתו. ולכן לא שייך להך איבעיא הא דתנן במשנה דאף חתניהם פסולים דזה רק מוכיח שאישות מייצרת חלות שם שאר בשר, אבל הך איבעיא אינו תלוי בדין שארות וקריבות אלא מדין פסלות האם פסול הבעל חל אף לגבי אשתו. וממילא לדעת התוס' בעיית הגמ' אינו רק לגבי אשת חורגו, אלא לכל פסול שחל מחמת אבהות כגון אשת נכדו אי נימא ג"כ אשה כבעלה כל היכא דפסולו משום אבהות, ופשטינן דפסול.

12 ועיין ברמב"ן במלחמות ה' דף ז: בסו"ד ועוד אם תשאל ותאמר דס"ל דכשר להעיד לאם חמיו או לאם חמותו זקנתו של אשתו, דהיינו שבדור שלישי אין בכלל חלות פסול דאשה כבעלה. ולכאורה לפי הרמב"ן אהרן יהיה כשר לאשת פנחס, ודלא כהירושלמי שהביאו התוס', ויתכן דיש לרמב"ן גירסה אחרת בירושלמי ועיין בגירסת הגר"א שם. ומבואר דלפי הרמב"ן אשה אינה נפסלת כלל בפסול אבהות ורק בפסול קריבות. וליכא דין פוסל בבעל כאשתו אלא רק דין שארות בלבד. וכן דעת הרמב"ן דאם בעל אחותו לקח עוד אשה אחרת אינו נפסל לאשה זו אשת בעל אחותו, ואי אמרינן דאיכא חלות פסולות על האשה כל היכא דאיכא פסלות לבעל לכאורה היה צריך להיות פסול בציור זה, ועל כרחך צ"ל דהרמב"ן סובר דאשה כבעלה הוי רק דין קריבות ושאר בשר ואינו דין פסלות בכלל, ולא שייך לחול חלות שם שארות דרך בעל אחותו לאשתו השנייה דשארותו להך גברא הוי רק דרך אחותו שהיא אשתו של זה, ולא שייך כלל ביחס לאשתו השנייה. אמנם מכל מקום לפי הרמב"ן מבואר דאשה כבעלה שייך רק לגבי פסול דרגות וקריבות ולא לגבי פסול דורות. ובמסקנת הגמ' דפסול באשת חורגו צ"ל דהוא מדין שאר בשר דחורגו אינו פסול אבהות גרידא אלא קריבות לבעל אמו ולכן שייך קריבות לאשת חורגו נמי.

13 אמנם תוס' חולקים על זה דס"ל דחל פסול אשה כבעלה גם בדורות ומשו"ה אהרן פסול לאשת פנחס, דהוי חלות דין פוסל. ויש עוד דין בפנ"ע בדרגות עד שני דורות דחל שם קריבות לאשה דהיינו דין שאר בשר, והספק בירושלמי אם משה כשר לאשת פנחס הוא האם יש לצרף פסול דורות עם פסול דרגות לגבי אשה כבעלה. אמנם הרמב"ן ותוס' תרווייהו ס"ל דיש ב' דיני פסול הכא - דין פסול של קריבות דדרגות - ודין פסול בפנ"ע של אבהות ודורות, והן ב' דיני פסול בפנ"ע, וכדחזינן מהא דדורות מפקיע דרגות אליבא דמר בר רב אשי, ומדברי הרשב"ם דדורות פסול עד סוף כל העולם. וכן מוכח משיטת הרמב"ן שסובר דלא שייך פסול אשה כבעלה בפסול דורות אלא בדרגות.

14 בענין תרי אישות

15 עיין ברש"י ד"ה גיסו דבן גיסו פסול להעיד, וכ"כ התוס' בד"ה גיסו, אבל חתן גיסו כשר להעיד. והוסיפו התוס' שאם חתן גיסו כשר דהוי ראשון בשני עם תרי אישות, כש"כ דשני בשני ע"י תרי אישות כשר. אמנם הרי"ף והרמב"ם חולקים על התוס', דכתב הרי"ף דאף חתן גיסו מאחות אשתו פסול, וכן כתב הרמב"ם פי"ג מהל' עדות ה"ט. ועיין ברמב"ם שם ה"ז דשני בשני ע"י תרי אישות כשר וכדעת התוס', אלא שהרמב"ם והרי"ף פסלו ראשון בשני בתרי אישות וזהו חתן גיסו דלא כרש"י ותוס' דס"ל דחתן גיסו כשר. ויל"ע בביאור שיטת הרמב"ם שמחלק בין שני בשני בתרי אישות דכשר ואילו ראשון בשני עם תרי אישות פסול.

16 ונראה לומר דהדין דבעל כאשתו ואשה כבעלה היינו רק כשהפסול של האשה הוא פסול עצמאי בתורת קרוב, אבל עם הפסול אינו פסול עצמאי באופן ישיר אזי לא חל דין אשה כבעלה. והנה במשנה איתא שפסלו בניהם וחתניהם, ולא מנו את כל הקרובים הפסולים, ונראה דנכללו במשנה ב' מיני פסול, דראשון בראשון וראשון בשני השנויים במשנה להדיא הויין פסולין בפנ"ע שחלין באופן ישיר, ואילו בניהם וחתניהם אינן נפסלים מחמת שהן שני בשני ובתורת פסול עצמאי בפנ"ע דשני בשני, אלא הן נפסלין מחמת שהן בנים של מי שהוא פסול בעצמו. והא דנקט במשנה בניהם וחתניהם אין זה סימן בעלמא והתנא קיצר בלשונו, אלא דחל חלות דין פסול בפנ"ע של בנים - שאם האב פסול אזי גם הבן פסול. אבל הפסול דהוי פסול עצמאי בתורת עצמו היינו רק ראשון בראשון וראשון בשני. ונראה דהביאור בזה הוא דעפ"י זה חלין דיני קורבה בירושה, דרק ראשון בראשון וראשון בשני יורשים בתורת עצמם בירושה ישירה, ואילו שאר יורשים זוכים בירושה מדין משמוש נחלה. דהא בפרשת ירושה כתיב אב ובן ובת ואח ואחי אב. ונראה דרק אלו הם יורשים בפני עצמן באופן ישיר. ולפי"ז י"ל דזוהי המחלוקת בין משנת רבי עקיבא למשנה ראשונה אם דוקא דרגות אלו המנויים בפרשת ירושה הם פסולים בתורת עצמן או דכל הראוי לירש בפועל פסול. ונראה דמה שמנו במשנת ר"ע רק פסולי ראשון בראשון וראשון בשני ולא הזכירו שני בשני היינו משום דשני בשני אינו יורש בתורת עצמו אלא רק בתורת משמוש נחלה, ולכן גם פסולו אינו פסול בתורת עצמו אלא דפסול מחמת שהוא בן של מי שהוא פסול, וממילא ג"כ הוא פסול, והוא חלות דין פסול בפני עצמו.

17 ולפי חילוק זה דשני בשני הוי פסול מחמת אביו דוקא ולא מחמת עצמו משא"כ ראשון בשני הוי פסול מחמת עצמו, יש לבאר שיטת הרמב"ם בעינן תרי אישות. דאם הפסול הוא מחמת אביו אזי אין לפסול בזה את אשתו דרק כשהוא פסול באופן עצמאי ובתורת עצמו אזי י"ל דאשה כבעלה. אבל היכא שהפסול הוא מחמת בניהם כגון שני בשני דנפסל מכיון שהוא בנו של פסול הרי סוכ"ס האשה אינה בן הפסול ולכן אין לפוסלה. ואפילו אי נימא דע"י בעל כאשתו ואשתו כגופו נעשית שאר בשר דהיינו דנימא דהיא נחשבת כשני בשני מ"מ שני בשני אינו עצם הפוסל אלא הפוסל הוא מחמת דהוי בנו של ראשון, והיא אינה בנו של ראשון. וי"ל דמשום כך הרמב"ם סובר דתרי אישות פוסל בראשון בשני, דראשון בשני הוי חלות פסול בתורת עצמו ולכן אף הנשים פסולים. משא"כ בשני בשני דאינו קורבה ישירה הנשים אינם פסולים. וזה שהרמב"ם פסל שני בשני עם חד בעל כאשתו אין זה משום שני בשני ובעל כאשתו, אלא משום דבציור זה הוי חתנו של ראשון בשני, דהוי פסול חתנו של אחות אמו, ופסול משום חתניהם ולא משום שני בשני עם בעל כאשתו. ובזה מבואר דברי הרמב"ם דסובר דאשה כבעלה רק נאמר בפסול עצמי ולא בפסול שחל מחמת אביו, ולכן לא שייך למיפסל בתרי אישות בשני בשני.

18 ועיין בבעל המאור דף ו: - ז. בדפי הרי"ף ד"ה ואם תשאל וז"ל וכל חתניהן דתנן במתני' לבד מגיסו כולהו בחד קדושי מקרב להו הלכך בן גיסו פסול הוא לו דהא מקרב ליה בחד קדושי והיינו דתני בעל אחות אמו, אבל חתן גיסו כיון דלא מקרב ליה אלא בתרי קדושי ומש"ה מכשר ליה ר' יוסי, וא"ת א"ה גיסו נמי דהא בתרי קדושי מקרב ליה וכיון שכן אפי' הוא גופיה ליתכשר, יש לומר דכיון דבעל כאשתו מהאי קרא דדותך היא קא הויא ליה ילפינן מיניה כל דדמו ליה מה התם ערוה דחשבינן לה כאילו היא אחות אביו, אף כל שבנקבה ערוה עשו בעלה כמוה ובזכר עשו את אשתו כמוהו, והיינו תרתי לישני דסורא ודפומבדיתא חד לישנא בעל כאשתו שלא יעיד אדם בבעל חורגו וחדא לישנא אשה כבעלה שלא יעיד אדם באשת חורגו, וכן מפורש בירושלמי בהלין תרין לישני דסורא ודפומבדיתא בעובדא דר' ירמיה דנפיק למזבן משכון לר' חייא רבא עבר בחד אתר אשכח ר' יוחנן יתיב ומקשי תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מה היא בעל חורגתו מה הוא אשה כבעלה ובעל כאשתו מכאן למדנו ששתי לשונות הללו דסורא ודפומבדיתא לא נאמרו אלא לענין שלא יעיד אדם לא בבעל חורגו ולא באשת חורגו דאע"ג דבתרי קידושי מקרב לה כיון דבמקום ערוה קיימא שהרי בת אשתו ערוה היא לו אמרי' בה אשה כבעלה והויא לה אשת חורגו כאילו היא בת אשתו והוא דור שני לו והוה ליה ראשון בשני ופסול, וה"ה לבעל חורגו וה"ה לגיסו כיון דקאי במקום ערוה שהרי אחות אשתו ערוה היא לו אמרי' בה בעל כאשתו אף על גב דמקרב לה בתרי קדושי, אבל אינך דלא קיימי במקום ערוה אי מקרבי בחד קדושי כגון חתניהם דתנינן במתני' בשמונה אבות פסולין וה"ה שלא יעיד אדם בנשותיהן של הקרובים המנויים במשנתנו הן ובניהם דבחד קדושי מקרב להו ואי מקרבי בתרי קדושי כגון חתן גיסו כשרין דכיון דלא קאי במקום ערוה לא אמרי' בה בעל כאשתו דלא דמי למאי דגלי ביה קרא דודתך היא והיינו טעמיה דר' יוסי עכ"ל. ונראה דהבעה"מ סובר דחתן גיסו כשר כשיטת רש"י ותוס', אך הבעה"מ מחלק דבאופן שיש איסור ערוה נפסל גם בתרי קידושין ואילו כשאין איסור ערוה אינו נפסל בתרי קידושין. ונראה לבאר דהבעה"מ סובר דכשיש חלות שם ערוה הבעל נחשב קרוב לערוה באופן ישיר דהבעל הוי שאר בשר ונפסל מחמת פסולו ולא רק מחמת אשתו ולכן נפסל אף בתרי קידושין, דהבעל הוי קרוב באופן ישיר מדין שאר בשר. משא"כ בפסולים שאינן ערוה דהבעל נפסל רק מכח אשתו, דדין בעל כאשתו פוסלו, וחד פוסל אמרינן תרי פוסלין לא אמרינן.

19 ועיין ברמב"ן במלחמות ה' דף ו: ד"ה ועוד אם תשאל וכו' שהקשה על הבעה"מ וז"ל ואיני רואה דבריו של בעל המאור בפירוקא שאמר דכל שבנקבה ערוה עשו בעלה כמוה ובזכר עשו אשתו כמוהו, שהרי שנינו חורגו לבדו, והרי הוא מעיד לבת בנה ובת בתה שהם עליו ערוה, ואין צ"ל לבעליהן וכן בן בנה ובן בתה מעיד לו ובנקבה ערוה וא"צ לומר שהוא כשר לנשותיהן והכל שנראה לי באישות שאין אשה כבעלה מה"ת אלא בקרובי עצמו דהיינו בחד קדושין כענין שכתוב דודתך היא וכל קורבה שהאשה בה כבעלה הבעל בה כאשתו, הלכך אחיו ואחי אביו ואחי אמו יש להם נשים כשם ששנינו לאחותו ואחות אביו ואחות אמו בעלים דתניא בזכרים ונקט מילתיה וה"ה לנקבות ויותר מפורש בתורה אשה כבעלה מבעל כאשתו וכשם שיש לבנותיהם בעלים כך יש לבניהם נשים, וכן אחותו ואחות אביו ואחות אמו יש להן כלות כשיש להם חתנים ולפיכך שאלו בגמ' באשת חורגו ואלו בשאר הקרובים השנויים במשנתינו לכולן נשנו קדושין ולא כדברי רבינו שלמה שאמר משום דיש להן בנים ואלו כולן שיטה אחת הן בעל כאשתו ואשה כבעלה מסמך הכתוב דודתך היא אבל בשני קדושין מתורת משה רבינו לא למדנו מדבריהם למדנו וכו' עכ"ל. הרמב"ן הקשה דאם נפסל כל היכא שיש כאן איסור ערוה א"כ יהא פסול אף לבת חורגו ובעלה, דאסור מה"ת משום בת בנה ובת בתה. וי"ל דהבעה"מ סובר שכלל זה נאמר רק בקורבה שע"י דרגות, דבדרגות נפסל מדין שאר בשר אזי י"ל דבערוה גם הבעל נפסל מדין שאר בשר. משא"כ בקורבה דדורות דהפסול אינו חל מדין שאר בשר אלא מדין בני בנים כבנים לא שייך הך כלל שבמקום ערוה נפסל. משא"כ הרמב"ן סובר שאין לחלק בין בעל כאשתו דדרגות ובעל כאשתו דדורות.

20 אשתו ארוסה

21 כתב הרמב"ם פ"ג מהל' עדות הי"ד וז"ל אשתו ארוסה אע"פ שעדיין לא נגמרה האישות הרי היא לו כנשואה לענין עדות בד"א בארוסתו עצמה שאינו מעיד לה, אבל אם העיד לקרובי ארוסתו כגון בעל אחותה או בנה או בתה וכיוצא בהן אין פוסלין אותן עד שישאנה עכ"ל. ונראה מדברי הרמב"ם דדין דבעל כאשתו ואשה כבעלה שנעשה שאר בשר לקרובי אשתו חל רק לאחר הנישואין, וקודם הנישואין לא חל דין שאר בשר. אמנם לכאורה אי נימא דדין אשה כבעלה הוי חלות דין פסלות דכל הפסול לאשתו ממילא היא פסולה לבעלה ג"כ א"כ לכאורה אין מקום לחלק בין אירוסין לנישואין דהרי היא אשתו מהאירוסין והוי ליה ליפסל, וצ"ע.

22 חורגו לבדו.

23 ונראה לבאר אליבא דהרמב"ן הדין דבן חורגו כשר ואינו פסול לבעל סבתו משום דליכא דין בעל כאשתו ואשה כבעלה באבהות, וכדין אבי חמיו. אמנם יל"ע אליבא דהתוס' דס"ל שאבי חמיו פסול דאהרן פסול לאשת פנחס, אמאי כשר בן חורגו, דהרי תרווייהו הויין דין אבהות בדור שלישי, ומ"ש שהסבא פסול לאשת נכדו, ואילו הנכד אינו פסול לאשת זקנו או בעל זקנתו. ונראה דאיתא בקידושין דף ל. דחייב אדם ללמד את בן בנו תורה שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך. ומבואר דחל חיוב ת"ת על הסבא ללמד את נכדו תורה כמו שחייב ללמד את בנו ונפסק ברמב"ם פ"א מהל' תלמוד תורה ה"ב. אך להיפך לענין מצות כיבוד לא אמרינן דהסבא שוה לאביו, דהרי חייב אדם לכבד את אביו יותר מזקנו עיין ברש"י עה"ת בראשית מו:א. ולכאורה הטעם בזה משום דכבוד זקנו הוי בכלל כבוד אביו, דהמחייב לכבד את זקנו הוי כבוד אביו, ואין זקנו מהוה מחייב בפנ"ע לכבדו. ונמצא דבמצוות תלמוד תורה דהאב על הבן הסבא הוי בכלל המצוה משום דבני בנים כבנים, אבל להיפך לא אמרינן כי אבי אביו לא הוי כאביו. ולפי"ז אהרן נפסל לפנחס משום דבני בנים כבנים, והא דפנחס נפסל לאהרן אינו משום דאבי אביו כאביו אלא משום דמכיון דאהרן נפסל לו הריהו ג"כ פסול לאהרן. דאם צד אחד פסול לשני גם השני פסול לראשון. אולם לפי"ז נמצא דאהרן פוסל את פנחס אך פנחס אינו פוסל את אהרן אלא שהוא נפסל מחמת אהרן. ולפי"ז מובן החילוק בין אהרן דפסול לאשת פנחס אך פנחס אינו פסול לאשת אהרן, דאהרן הוא הפוסל ובדין אשה כבעלה נאמר שאם פוסל את הבעל אזי הוא פוסל נמי את אשתו ולכן אהרן פוסל אף את אשת פנחס. ואילו פנחס אינו פוסל אהרן כלל ולכן פנחס כשר לאשת אהרן דזה שפנחס פסול הוי מדין היפוך ולא שייך לומר בזה אשה כבעלה.

24 גיסו לבדו.

25 שיטת הרי"ף היא דכל המחלוקת לגבי בן גיסו היינו בן גיסו מאשה אחרת. והקשו עליו עיין בבעה"מ וברש"י ד"ה ברייתא דר' יוסי דא"כ היה לגמ' לתלות שאלה זו במחלוקת בין רבי ירמיה ורב חסדא בענין אחי אח. ובביאור דעת הרי"ף י"ל דהך ענין דבן גיסו מאשה אחרת אינו שייך כלל לגבי אחי האח משום דפסול גיסו הוי פסול בפני עצמו ולא רק שפסול מחמת קורבת האחיות. וא"כ ר' יהודה סובר דכיון דגיסו פסול מחמת עצמו א"כ בנו נמי פסול מדין בניהם. ואין זה שייך לאחי האח. ואילו ר' יוסי סובר דאע"פ שגיסו הוי פסול בפנ"ע מ"מ רק מיקרי גיסו בנוגע לאשה זו ולא בנוגע לאשה אחרת ולכן בנו מאשה אחרת לא מיקרי בן גיסו. ונחלקו בגדר גיסו אבל אין זה שייך לאחי האח, ומיושבת קושיית הבעה"מ. ולפי הרי"ף הא דר' יהודה פוסל בבן גיסו ולא בבן חורגו י"ל דהטעם בזה דחלוק דין חורגו מדין גיסו, דחורגו אינו שם פסול בפנ"ע, ולכן בחורגו לא שייך לפסול מחמת בניהם.

26 גמ'. ההיא מתנתא דהוי חתימי עלה תרי גיסי.

27 וקס"ד דזה רק אליבא דר' יוסי דמשנה ראשונה. ופרש"י ד"ה הלכה כרבי יוסי דלא פסול אלא קרוב הראוי לירש וגיסו אינו ראוי ליורשו. והא דהסיקו דתרי גיסי פסול אזיל לפי משנת ר"ע. אך לפי"ז קשה להרמב"ם שכתב בפיה"מ דכל הראוי ליורשו הוא מדברי משנת רבי עקיבא ולא ממשנה ראשונה. וא"כ זה שהסיקו דתרי גיסי פסול אזיל לפי משנת ר"ע. ואף שאינו ראוי ליורשו, וצ"ע א"כ אמאי נפסלו. וי"ל דאף שאינו ראוי ליורשו היינו לגבי הדין דאורייתא אבל עדיין הוא פסול מדרבנן לפי משנת ר"ע. אבל תרי גיסי כשרים לגמרי למשנה ראשונה דר' יוסי. וקשה דאם פסול תרי גיסי לר"ע הוי מדרבנן אמאי לא נימא הכי ג"כ לדעת ר' יוסי דפסול מדרבנן. ומאי קס"ד דכשרים לגמרי לר' יוסי, ואי ר' יוסי מכשיר למה ר"ע פוסל מדרבנן. וי"ל דהרמב"ם סובר דיש ב' טעמים למה תרי גיסי כשרים מה"ת: א משום שאינן קרובים, ב משום שאינן ראויין ליורשו. ובאמת זוהי מחלוקת משנה ראשונה עם משנת רבי עקיבא, דלמשנה ראשונה כשרים מפני שאינם נחשבים קרובים כלל, ואילו לר"ע הם קרובים אך אינן פסולין משום שאינן ראויין ליורשו. וי"ל דרק שייך לפסול מדרבנן אליבא דר"ע דבעצם גיסו הוי קרובו אלא שחסר בקורבה מחמת שאינו ראוי ליורשו ומכיון דחל בו שם קרוב נפסל מדרבנן. משא"כ ר' יוסי סובר דאין הדין תלוי בירושה וגיסו אינו קרוב בכלל, ולכן לא חל בו פסול מדרבנן כמו שלא פסלו רבנן ראשון בשלישי. כי שייך שיחול בו פסול מדרבנן רק על מי שקרוב הוא בעצם אלא שאינו נפסל מה"ת מכיון שאינו יורשו. ולכן לפי הרמב"ם שייך פסול דרבנן דוקא בתרי גיסי למשנת ר"ע ולא למשנה ראשונה.

« רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ז ע״ב רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ט ע״א »