רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ו

« רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ה ע״ב רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ז ע״א »

1 וּמִיגַּנְזוּ כּוּלֵּי עָלְמָא. כִּי אָתֵי, אֲמַר לֵיהּ: מִמַּאן נִבְעֵי?

2 כִּי נִיחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר לְהוּ: שְׁקוּלוּ תְּלֵיסַר מָעֵי דְּצַיְירִי לִי בִּסְדִינַאי, וְאַהְדַּרוּ לֵיהּ לִפְלָנְיָא, דִּשְׁקַלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ וְלָא אִיצְטְרִיכוּ לִי.

3 אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בַּתְּחִילָּה הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתָן ״אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית״.

4 מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר, בַּתְּחִילָּה הָיוּ אוֹמְרִים: אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית – כְּשֵׁרִין, סוֹחֲרִין – פְּסוּלִין.

5 מִשֶּׁרַבּוּ מַמְצִיאֵי מָעוֹת לַעֲנִיִּים, וְאָזְלִי עֲנִיִּים וְאָסְפִי לְהוּ וּמַיְיתוּ, חָזְרוּ לוֹמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה פְּסוּלִין.

6 קָשׁוּ בָּהּ בְּנֵי רַחֲבָה: הַאי ״מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִים״? ״מִשֶּׁרַבּוּ הַתַּגָּרִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

7 אֶלָּא, בַּתְּחִילָּה הָיוּ אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה פְּסוּלִין. מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין – וּמַאי נִינְהוּ? אַרְנוֹנָא – כִּדְמַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: ״פּוּקוּ וּזְרַעוּ בַּשְּׁבִיעִית מִשּׁוּם אַרְנוֹנָא״. חָזְרוּ לוֹמַר: אוֹסְפִין כְּשֵׁרִין, סוֹחֲרִין פְּסוּלִין.

8 רַבִּי חִיָּיא בַּר זַרְנוֹקֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק הֲווֹ קָאָזְלִי לְעַבֵּר שָׁנָה בְּעַסְיָא. פְּגַע בְּהוּ רֵישׁ לָקִישׁ, אִיטַּפַּל בַּהֲדַיְיהוּ. אָמַר: אֵיזִיל אִיחְזֵי הֵיכִי עָבְדִי עוֹבָדָא.

9 חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא כָרֵיב. אָמַר לָהֶן: כֹּהֵן וְחוֹרֵשׁ! אָמְרוּ לוֹ, יָכוֹל לוֹמַר: ״אַגִּיסְטְוָן אֲנִי בְּתוֹכוֹ״.

10 תּוּ חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה כָּסַח בְּכַרְמֵי. אָמַר לָהֶן: כֹּהֵן וְזָמַר! אָמְרוּ לוֹ: יָכוֹל לוֹמַר ״לְעֵקֶל בֵּית הַבַּד אֲנִי צָרִיךְ״. אָמַר לָהֶם: הַלֵּב יוֹדֵעַ אִם לְעֵקֶל אִם לַעֲקַלְקַלּוֹת.

11 הֵי אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא? אִילֵימָא הָא קַמַּיְיתָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא, הָא נָמֵי לֵימְרוּ: ״אַגִּיסְטְוָן אֲנִי בְּתוֹכוֹ״! אֶלָּא, הָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר אֲמַר לְהוּ הָךְ.

12 מַאי שְׁנָא כֹּהֵן? מִשּׁוּם דַּחֲשִׁידִי אַשְּׁבִיעִית.

13 דִּתְנַן: סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאִין שֶׁל שְׁבִיעִית – תַּעֲלֶה. פָּחוֹת מִיכֵּן – יֵרָקְבוּ.

14 וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי יֵרָקְבוּ? יִמְכְּרֶנּוּ לַכֹּהֵן בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה.

15 וְאָמַר רַב חִיָּיא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת, נֶחְשְׁדוּ כֹּהֲנִים אַשְּׁבִיעִית.

16 אָמְרוּ: טָרוֹדָא הוּא דֵּין. כִּי מְטוֹ לְהָתָם, סְלִיקוּ לְאִיגָּרָא, שַׁלְּפוּהּ לְדַרְגָּא מִתּוּתֵיהּ.

17 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַחֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבִיעִית, כְּשֵׁרִין לְעַבֵּר שָׁנָה?

18 הֲדַר אָמַר: לָא קַשְׁיָא לִי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַשְּׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר, וְרַבָּנַן אַחוּשְׁבָּנַיְיהוּ סְמוּךְ.

19 וַהֲדַר אָמַר: לָא דָּמֵי. הָתָם, הֲדוּר אִימְּנוֹ רַבָּנַן וְעַבְּרוּהָ לְהָהִוא שַׁתָּא. הָכָא, קֶשֶׁר רְשָׁעִים הוּא, וְקֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דָּא עָקָא.

20 כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַרוּ לֵיהּ: קָרֵי לַן ״רוֹעֵי בָקָר״, וְלָא אֲמַר לֵיהּ מָר וְלָא מִידֵּי? אֲמַר לְהוּ: וְאִי קָרֵי לְכוּ ״רוֹעֵי צֹאן״, מַאי אָמֵינָא לֵיהּ?

21 מַאי קֶשֶׁר רְשָׁעִים? שֶׁבְנָא הֲוָה דָּרֵישׁ בִּתְלֵיסַר רִבְּוָותָא, חִזְקִיָּה הֲוָה דָּרֵישׁ בְּחַד סַר רִבְּוָותָא.

22 כִּי אֲתָא סַנְחֵרִיב וְצַר עֲלַהּ דִּירוּשְׁלֶם, כְּתַב שֶׁבְנָא פִּתְקָא שְׁדָא בְּגִירָא: ״שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ הִשְׁלִימוּ, חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ לֹא הִשְׁלִימוּ״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר״.

23 הֲוָה קָא מִסְתְּפֵי חִזְקִיָּה, אֲמַר: דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם נָטְיָה דַּעְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּתַר רוּבָּא, כֵּיוָן דְּרוּבָּא מִימַּסְרִי אִינְהוּ נָמֵי מִימַּסְרִי. בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: ״לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר״, כְּלוֹמַר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים הוּא, וְקֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן.

24 הָלַךְ לַחְצֹב לוֹ קֶבֶר בְּקִבְרֵי בֵּית דָּוִד. בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: ״מָה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר... הִנֵּה ה׳ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר״.

25 אָמַר רַב: טִלְטוּלָא דְּגַבְרָא קָשֵׁי מִדְּאִיתְּתָא.

26 ״וְעֹטְךָ עָטֹה״ – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בּוֹ צָרַעַת. כְּתִיב הָכָא ״וְעֹטְךָ עָטֹה״, וּכְתִיב הָתָם ״וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה״.

27 ״צָנוֹף יִצְנׇפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם וְגוֹ׳״. תָּנָא: הוּא בִּיקֵּשׁ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנָיו, לְפִיכָךְ נֶהְפַּךְ כְּבוֹדוֹ לְקָלוֹן. כִּי הֲוָה נָפֵיק אִיהוּ, אֲתָא גַּבְרִיאֵל אַחְדֵּיהּ לְדַשָּׁא בְּאַפֵּי מַשְׁרְיָיתֵיהּ.

28 אֲמַרוּ לֵיהּ: מַשְׁירְיָיתָךְ הֵיכָא? אֲמַר: הֲדַרוּ בִּי. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִם כֵּן, אַחוֹכֵי קָא מַחְיְיכַתְּ בַּן! נְקָבוּהוּ בַּעֲקָבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם, וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִין.

29 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁבְנָא בַּעַל הֲנָאָה הָיָה. כְּתִיב הָכָא: ״לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַתְּהִי לוֹ סֹכֶנֶת״.

30 וְאוֹמֵר: ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל״. רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא, חַד אָמַר: אִילּוּ חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ נֶהֱרָסִים, צַדִּיק מַה פָּעָל? וְחַד אָמַר: אִילּוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַהָרֵס, צַדִּיק מַה פָּעָל? וְעוּלָּא אָמַר: אִילּוּ מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אֵינָן נֶהֱרָסוֹת, צַדִּיק מַה פָּעָל?

31 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: אִילּוּ מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן״.

32 וּלְמַאן דְּאָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָמֵי – דִּתְנַן: אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, וּשְׁתִיָּיה הָיְתָה נִקְרֵאת.

33 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ, הֵיכָא אַשְׁכְּחַן צַדִּיקֵי דְּאִיקְּרוּ ״שָׁתוֹת״?

34 דִּכְתִיב: ״כִּי לַה׳ מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה״.

35 אָמַר רַבִּי חָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ תּוּשִׁיָּה? מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר: תּוּשִׁיָּה – שֶׁנִּיתְּנָה בַּחֲשַׁאי מִפְּנֵי הַשָּׂטָן. דָּבָר אַחֵר: תּוּשִׁיָּה – דְּבָרִים שֶׁל תּוֹהוּ שֶׁהָעוֹלָם מְשׁוּתָּת עֲלֵיהֶם.

36 אָמַר עוּלָּא: מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה״.

37 אָמַר רַבָּה: אִם עֲסוּקִין לִשְׁמָהּ, אֵינָהּ מוֹעֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה׳ הִיא תָקוּם״. עֵצָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דְּבַר ה׳ הִיא תָּקוּם לְעוֹלָם.

38 אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

39 וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כּוּלָּן צְרִיכִין הַכְרָזָה בְּבֵית דִּין.

40 רוֹעֶה – פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא: חַד אָמַר בָּעֵי הַכְרָזָה, וְחַד אָמַר לָא בָּעֵי הַכְרָזָה.

41 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לָא בָּעֵי הַכְרָזָה, הַיְינוּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּעֵי הַכְרָזָה, מַאי סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל?

42 דְּבִסְתָמָא מַכְרְזִינַן עֲלֵיהּ.

43 הָהִיא מַתָּנָה דַּהֲווֹ חֲתִימִי עֲלַהּ תְּרֵין גַּזְלָנִין, סְבַר רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל לְאַכְשׁוֹרַהּ, דְּהָא לָא אַכְרְזִינַן עֲלַיְיהוּ.

44 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: נְהִי דְּבָעֵינַן הַכְרָזָה בְּגַזְלָן דְּרַבָּנַן, בְּגַזְלָן דְּאוֹרָיְיתָא מִי בָּעֵינַן הַכְרָזָה?

45 סִימָן: דָּבָר, וַעֲרָיוֹת, גַּנָּב.

46 אָמַר רַב נַחְמָן: אוֹכְלֵי דָּבָר אַחֵר פְּסוּלִין לְעֵדוּת.

47 הָנֵי מִילֵּי בְּפַרְהֶסְיָא, אֲבָל בְּצִינְעָה לָא. וּבְפַרְהֶסְיָא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ לְאִיתְּזוֹנֵי בְּצִינְעָה, וְקָא מְבַזֵּי נַפְשֵׁיהּ בְּפַרְהֶסְיָא. אֲבָל לָא אֶפְשָׁר לֵיהּ – חַיּוּתֵיהּ הוּא.

48 אָמַר רַב נַחְמָן: הֶחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת כָּשֵׁר לְעֵדוּת. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עֲנִי מָרִי, אַרְבְּעִין בְּכַתְפֵּיהּ וְכָשֵׁר?

49 אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן לְעִנְיַן עֵדוּת אִשָּׁה שֶׁהוּא פָּסוּל. אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְאַפּוֹקַהּ, אֲבָל לְעַיּוֹלַהּ – לֵית לַן בַּהּ.

50 פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא הָא עֲדִיפָא לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְגוֹ׳״? קָא מַשְׁמַע לַן דְּכַמָּה דְּקַיְימָא הָכִי שְׁכִיחָא לֵיהּ.

51 וְאָמַר רַב נַחְמָן: גַּנַּב נִיסָן וְגַנַּב תִּשְׁרֵי – לָא שְׁמֵיהּ גַּנָּב.

52 וְהָנֵי מִילֵּי בַּאֲרִיסָא, וְדָבָר מוּעָט, וּבְדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.

53 אִיכָּרֵיהּ דְּרַב זְבִיד, חַד גְּנַב קַבָּא דִשְׂעָרֵי, וּפַסְלֵיהּ, וְחַד גְּנַב קִיבּוּרָא דַאֲהִינֵי, וּפַסְלֵיהּ.

54 הָנְהוּ קָבוֹרָאֵי דִּקְבוּר נַפְשָׁא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת, שַׁמְּתִינְהוּ רַב פָּפָּא וּפַסְלִינְהוּ לְעֵדוּת, וְאַכְשְׁרִינְהוּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.

55 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: וְהָא רְשָׁעִים נִינְהוּ? סָבְרִי: מִצְוָה קָא עָבְדִי.

56 וְהָא קָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ? סָבְרִי: כַּפָּרָה קָא עָבְדִי לַן רַבָּנַן.

57 אִיתְּמַר:

פירוש רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ו

1 תוס' ד"ה משרבו האנסין. וז"ל וי"ל דמיירי בשביעית בזה"ז מדרבנן אי נמי י"ל דפקוח נפש הוא עכ"ל.

2 ונראה דנחלקו ב' דיעות בתוס' בדין שביעית בזה"ז, דלפי התירוץ הראשון שביעית בזה"ז נוהגת מדרבנן, ואילו לפי התירוץ השני שביעית בזה"ז היא מה"ת, והתירו משום פקוח נפש. והנה נחלקו הראשונים בביאור השיטה דשביעית בזה"ז דרבנן, דרש"י ד"ה פוקו זרעו וספר התרומה שער מ"ה ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן משום שבטלה קדושת הארץ, דקיי"ל כמ"ד קדושה שנייה קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל מגילה י:. אמנם שיטת הרמב"ם פ"א מהל' תרומות ה"ה היא דקודשה שנייה קידשה לשעתה וקידשה לעת"ל, ולא בטלה קדושת הארץ, ומ"מ י"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן משום דשביעית מה"ת תלוי ביובל עיין ברש"י גיטין דף לו. ד"ה בשביעית, ובתוס' ד"ה בזמן שאתה משמט, ויובל אינו נוהג בזה"ז מה"ת משום דאין כל יושביה עליה עיין ערכין לב:, ואף אם לא בטלה קדושת הארץ מ"מ שביעית בזה"ז מדרבנן. ולהרמב"ם פ"א מהל' תרומות הכ"ו שביעית בזה"ז היא מדרבנן מכיון דבימי עזרא היתה רק ביאת מקצת בנ"י לא"י ובעינן ביאת כולכם כדי להתחייב מה"ת בשביעית ותרו"מ.

3 והנה בשנת תרמ"ט נתעוררה השאלה לגבי היתר מכירת שדות בא"י לעכו"ם בשנת השמיטה, האם מועיל מכירת השדות לנכרי להפקיע מדיני שביעית, והרבה גדולי ישראל הג"ר יצחק אלחנן ספקטור, והג"ר יהושע מקוטנא, והג"ר שמואל מוהיליבר זצ"ל התירו מכירת הקרקע לנכרי להפקיע מידי שביעית. והמתירים טענו דיש להתיר מכיון דקיי"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן י"ל דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי שביעית, דבגמ' גיטין דף מז. מבואר דיש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מידי תרומות ומעשרות, דחיוב תרו"מ בסוריא אינה אלא מדרבנן, ומבואר דהיכא דחיוב מצוות התלויות בארץ נוהג רק מדרבנן אמרינן דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ, וה"ה דקנין עכו"ם יפקיע נמי מצות שביעית בזה"ז. אמנם הבית הלוי זצ"ל דחה את דבריהם עיין בשו"ת בית הלוי ח"ג סימן א' ענף ו', די"ל דהא דאמרינן דיש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מידי תרו"מ היינו רק לגבי סוריא דקדושת הקרקע של סוריא לענין תרו"מ היא רק מדרבנן, משא"כ בא"י דקדושת הארץ קדושה מה"ת, אלא שמטעם אחר אין מצות שביעית נוהגת בזה"ז מה"ת, ואע"פ דחיוב תרו"מ ושמיטה בזה"ז היא מדרבנן מ"מ אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ היכא דקדושת הארץ היא מה"ת. והראייה לכך דהרי לא אמרינן בגמ' דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרו"מ בא"י באופן שחל חיוב תרו"מ רק מדרבנן וכגון במעשר ירק, ומוכח דמכיון שחל בקרקע דא"י קדושה מדאורייתא אין קנין לנכרי להפקיע מידי תרו"מ אפילו באופן שהחיוב תרו"מ הוא מדרבנן וכגון במעשר ירק. ורק אליבא דרש"י וספר התרומות דס"ל דבזה"ז בטלה קדושת הארץ שייך לומר דיש קנין לעכו"ם להפקיע, וההיתר מכירה תלוי במחלוקת הראשונים בטעם דשביעית בזה"ז מדרבנן.

4 אמנם עיין ברמב"ם פ"א מהל' תרומות הכ"ו וז"ל התרומה בזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפילו בימי עזרה אינה מה"ת אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מה"ת עכ"ל. והעיר הגר"ח זצ"ל דבתרומה לא כתיב כי תבואו אלא בשמיטה, ועכצ"ל דילפינן תרו"מ משמיטה דבעינן ביאת כולכם בשעת ירושה כדי להתחייב בשביעית ותרו"מ מה"ת, ואי ליכא ביאת כולכם חסר בעצם קדושת הארץ לענין תרו"מ ושמיטה, ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ז. ולפי"ז יתכן לומר דא"י בזה"ז שוה לסוריא דחסרה בה קדושת הארץ מה"ת לענין תרו"מ ושביעית מכיון דליכא ביאת כולכם, ולפי"ז יועיל קנין עכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ, וכטענת המתירים היתר מכירת שדות לעכו"ם בשמיטה בזה"ז.

5 ועוד אמר הגר"ח זצ"ל דיתכן נפ"מ בין הטעם דשמיטה בזה"ז מדרבנן הוא משום דבעינן ביאת כולכם שיטת הרמב"ם, לבין הטעם דבעינן כל יושביה עליה רש"י אליבא דהירושלמי, דדין ביאת כולכם נקבע בשעת ירושת הארץ מלכתחילה כדכתיב כי תבואו אל הארץ, והוא דין בעצם קידוש הארץ בשעת ביאה, דאם חסרה ביאת כולכם אזי איכא חסרון בעצם קדושת הארץ לענין שביעית. משא"כ דין כל יושביה עליה אינה דין בעצם חלות קדושת הארץ אלא דהוי תנאי בניהוג מצות שמיטה. והראייה דמשגלו עשרת השבטים בטלה מצות שמיטה ויובל אע"פ שקדושת הארץ היתה קיימת, ומוכח דדין כל יושביה עליה הוי תנאי בניהוג מצות שמיטה, ולא בעצם חלות קדושת הארץ. ונמצא דבירושה שניה דלא נהגו יובלות הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, וזה הוי רק חסרון בנהיגת וקיום היובל, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, דזה הוי חסרון בעצם הארץ בעיקר דין ירושתה וקדושתה, דמיחסר בה עוד חיובא דיובלות. ולפ"ז נראה, דמשום הך דינא דביאת כולכם, כיון דהוי זאת חסרון בעיקר הירושה לענין שמיטות ויובלות, א"כ ממילא דבירושה שלישית שיבאו אז כל ישראל ויהיה נשלם אז חיוב הארץ בתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות יהיה אז גם גמר הירושה לענין זה, וא"כ י"ל שזה הגמר יהיה צריך גם ב"ד כמו עצם ירושת הארץ. ועיין עוד בחידושי רבנו חיים הלוי פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ז.

6 תוס' ד"ה לעקל בית הבד. וז"ל וקשה דמ"מ מה בכך דהכי אמרינן פרק כלל גדול הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע. וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיא ליה עכ"ל.

7 ויש לדקדק למה הקשו התוס' דלחייב משום נוטע ולא הקשו דלחייב משום קוצר, וכמו דזומר חייב נמי משום קוצר. וי"ל דלגבי שמיטה שייך מלאכת קוצר רק לגבי פירות ולא לגבי עצים. וכן מבואר בתורת כהנים "זמירה בכלל זריעה" ולא נקט דזמירה בכלל קצירה, וי"ל דהטעם בזה משום דלגבי שמיטה שייך מלאכת קוצר רק ביחס לפירות ולא לגבי עצים. משא"כ בשבת חייב משום קוצר גם בעצים. ונראה דהביאור בזה הוא דבשבת גדר מלאכת קוצר היינו שעוקר דבר מגידולו, וראייה לכך מדברי הרמב"ן שבת קז: עפ"י הירושלמי דהחותך מן הבהמה חייב משום גוזז ומשום קוצר. משא"כ בשביעית דמלאכת קוצר הוא רק בקצירת אוכלין דכתיב שדך לא תקצור, ואילו נוטע בשביעית חל בכל עץ ולאו דוקא בפירות.

8 והנה התוס' תירצו את קושייתם דלענין שביעית אינו חייב אא"כ משביח את הקרקע, כלומר שמשביח את המצב הכללי בקרקע שמרויח ממון עי"ז, משא"כ בשבת חייב אם יש תיקון בהך מלאכה, ואפילו אם יש גם קלקול והקלקול יתר מהתיקון נמי חייב אם עכ"פ יש תיקון בהך מלאכה וכדמבואר בתוס' חולין דף ח. ד"ה מותר לשחוט, ולכן לענין שבת מלאכת נוטע הוי תיקון אע"פ שע"י כך מזיק את הקרקע ומפסיד ממון. משא"כ לענין שביעית מכיון שמפסיד ממון ואינו משביח את הקרקע פטור. ונראה דיסוד החילוק בין שבת לשביעית הוא, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דעצם האיסור היינו מעשה המלאכה עצמה, שדנים אי מעשה המלאכה יש בו תיקון או קלקול ואין אנו דנים על המצב בכללותו אם יצא מזה תיקון או קלקול. ולמשל אם אחד יכתוב שתי אותיות על ציור יקר ויקלקל את הציור ע"י כתיבת האותיות עליו, מ"מ הרי הוא חייב משום מלאכת כותב ואע"פ שהתוצאה ממעשיו הוא שהפסיד את התמונה והפסיד את שוויותה, דמ"מ עצם מעשה הכתיבה של ב' אותיות הוי תיקון ומלאכת מחשבת דכתיבה, דבשבת אין דנים האם הרויח ממון או הפסיד ממון ממעשה זה, אלא האם מעשה מלאכה זו בעצמותה הוי תיקון או קלקול. ובתוס' בחולין דף ח. ד"ה מותר מבואר דמעשה שחיטה המתיר את הבשר באכילה הוי תיקון ואע"פ שמפסיד ממון והקלקול יותר מהתיקון מבחינה כספית, מ"מ חייב משום שוחט בשבת דעצם מעשה השחיטה הוי תיקון מכיון שמתיר את הבשר והוי מלאכת מחשבת. מאידך בשביעית גדר האיסור אינו עצם מעשה המלאכה דנוטע אלא השבחת הקרקע, וא"כ באופן שקלקולו יתר על תיקונו הריהו פטור, כ"ז אליבא דגירסת המהרש"ל בתוס'.

9 אמנם המהרש"א גרס גירסא אחרת בתוס' וז"ל הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע, וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום קוצר כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה עכ"ל. ולפי גירסת המהרש"א יוצא שתוס' תירצו דאין לחייבו משום נוטע או משום קוצר, ולגבי נוטע תירצו התוס' דמיירי באופן שמזיק את הקרקע, משא"כ בשבת מיירי באופן שמשביח את הקרקע. ולגבי קוצר תירצו דמלאכת מחשבת אסרה תורה. דכתב המהרש"א וז"ל ושוב הוסיפו הכא לומר וליכא לחייבו נמי הכא משום קוצר כדאמרינן גבי שבת דודאי לא מקרי בעצים קוצר אלא דשאני גבי שבת אף על גב דלא מקרי בעצים קוצר חייב משום קוצר דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו בצריך להם כמ"ש התוס' שם ובריש מ"ק דאי הוה מקרי בעצים קוצר דאע"ג דאין צריך לעצים היה חייב לר"י כו' ע"ש, וזה שכתבו אבל גבי שביעית אין לאסור דמשום קצירה אין לחייבו דלאו במחשבתו תליא מלתא אלא בקצירה ובעצים לא מקרי קצירה אלא היכא דמשביח הקרקע עכ"ל. והנה לפי"ד המהרש"א יוצא שאין חילוק ביסוד הדין דמלאכת נוטע בין שבת לשביעית ובתרווייהו אינו חייב משום נוטע אא"כ משביח את הקרקע, ואין דנין על המלאכה עצמה אי הוי תיקון או לא אלא על התוצאה של מעשה הנטיעה בכללותה לגבי הקרקע. אמנם נראה דאף לדברי המהרש"א דין זה אינו אלא במלאכת נוטע ואילו בשאר מלאכות בשבת דנים על המלאכה עצמה אם הוי תיקון או קלקול. וצ"ב לפי"ד המהרש"א מ"ש מלאכת נוטע משאר מלאכות בשבת.

10 ונראה לבאר דבכל מלאכת שבת מלבד מעשה המלאכה יש נמי חפצא של המלאכה, כלומר החפצא שבו מתהווה המלאכה, וכגון במלאכת כותב דהחפצא של המלאכה היינו האותיות. ומה שדנים אם המלאכה הוי תיקון או קלקול היינו ביחס לחפצא של המלאכה. ולפי"ז י"ל דיסוד המחלוקת בין המהרש"א והמהרש"ל הוא מה נחשב לחפצא של המלאכה במלאכת נוטע, דלפי המהרש"ל החפצא של המלאכה הוי העץ שהוא הדבר הנטוע, ומכיון דבנוטע יש תיקון לגבי העץ עצמו הוי מלאכת תיקון ואסור בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואע"פ שביחס לקרקע יש בנטיעה זו קלקול והיזק לקרקע. דלא איכפת לן בקלקול הקרקע שאין הקרקע החפצא של המלאכה אלא העץ הוא החפצא של המלאכה. משא"כ המהרש"א חולק עליו וסובר דהחפצא של המלאכה הוי הקרקע, ומכיון דביחס לקרקע יש כאן קלקול דמזיק את הקרקע בנטיעה זו, אינו חייב דהוי מקלקל בשבת. והמהרש"א ומהרש"ל נחלקו אם קנה המדה לדון אם יש כאן תיקון או קלקול הוא העץ או הקרקע. ונראה דהדרך לברר מהו החפצא של המלאכה בשבת הוא מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולמשל שיטת התוס' שבת צד: ד"ה אבל בכלי דגוזז צפרנים חייב בשבת רק אליבא דר' יהודה המחייב במלאכה שא"צ לגופה, ולר"ש פטור אא"כ הוא צריך לצפרנים. ומבואר דס"ל לתוס' דהגוזז צפרנים הוי מלאכה שא"צ לגופה. אמנם הרמב"ן שבת קו. ד"ה ואני אומר כתב דגוזז צפרנים הוי מלאכה שצריכה לגופה, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. וי"ל דנחלקו לגבי מה נחשב לחפצא של המלאכה, דלפי התוס' החפצא של המלאכה היא הדבר הנגזז דהיינו הצפורן, ולכן אם גוזז צפרניו וא"צ להם הוי מלאכה שא"צ לגופה. משא"כ הרמב"ן סובר דהחפצא של המלאכה היינו הדבר שגוזזין ממנו דהיינו היד, ומכיון שיש צורך ביד עצמה והוי תיקון ביד עצמה משו"ה ס"ל דגוזז הוי מלאכה שצריכה לגופה אף אם א"צ את הצפרנים.

11 גמ' כולן צריכין הכרזה בבית דין.

12 למסקנת הגמ' רק הפסול מדרבנן צריך הכרזה. ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' עדות ה"א וז"ל כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית אף על פי שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול לעדות, במה דברים אמורים כשעבר על דברים שפשט בישראל שהן עבירה, כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בו, אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכין להזהירו ואח"כ יפסל, כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינן יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא, וכן המשחק בקוביא תמיד או מי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו צריכין העדים להודיעו שהעושה דבר זה פסול לעדות, שרוב העם אינן יודעים דברים אלו וכן כל כיוצא בזה, כללו של דבר כל עבירה שהדברים מראים לעדים שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדון אף על פי שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות ואינו לוקה עכ"ל. והנה הסמ"ע חו"מ סימן ל"ד ס"ק נ"ז דייק מדברי הרמב"ם דכדי לפסול לעדות בעינן שיכיר את האיסור וכן שידע שע"י איסור זה נפסל לעדות, וצריך להתרותו על כך. ובנתיבות המשפט סימן ל"ז ס"ק ט"ז חולק על הסמ"ע וסובר דיש לחלק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא, דבאיסורים דאורייתא א"צ ידיעה בשעת העבירה שיפסל לעדות, משא"כ באיסורים דרבנן בעינן ידיעה שע"י זה יפסל לעדות, וצריך להתרותו על כך. וסברת הנתיבות צ"ב. והגר"מ זצ"ל נקט דלשון הרמב"ם לאו דוקא ובין באיסור דאורייתא ובין באיסור דרבנן א"צ ידיעה שבכך נפסל לעדות ורק צריך להתרותו שעושה עבירה.

13 ובביאור סברת הנתיבות המשפט י"ל דהא דנפסל משחק בקוביא אינו מחמת מעשה העבירה אלא מחמת חלות שם רשע בגברא, דקבעו רבנן שחל בגברא המשחק בקוביא חלות שם רשע דמשחק בקוביא לפוסלו לעדות וכמש"נ לעיל בשיטת הרמב"ם, וכמו"כ נתבאר לעיל דסוחרי שביעית פסולין מדרבנן מחמת חלות שם רשע בגברא ולא מחמת מעשה העבירה. וי"ל דדוקא בכה"ג שנפסל מחמת חלות שם רשע בגברא שהטילו עליו רבנן אזי צריך להתרותו על כך, ולכן נקט הרמב"ם במשחק בקוביא שצריך להתרותו שיפסל לעדות, דהיכא דנפסל לעדות מחמת שקבעו רבנן חלות שם רשע בגברא צריך התראה כדי לברר שהיה מזיד, ושפיר חל בו שם רשע בגברא. משא"כ באיסור דאורייתא או דרבנן שעצם מעשה העבירה פוסלו מלהעיד אזי א"צ להתרותו על כך, דנפסל ממילא מחמת מעשה העבירה.

14 ולפי"ז נראה לבאר מסקנת הגמ' דדוקא פסולים דרבנן בעו הכרזה, די"ל דרק בפסולים דרבנן שנפסלו מחמת חלות שם רשע בגברא כגון משחק בקוביא וסוחרי שביעית הוא דבעינן הכרזה, דההכרזה קובעת שגברא זה רשע הוא וחל בו שם משחק בקוביא או סוחרי שביעית ונפסל לעדות. משא"כ בפסולי עדות מדאורייתא שנפסלו מחמת מעשה העבירה א"צ הכרזה. אמנם לפי"ז צ"ע דכתב הרמב"ם פי"א מהל' עדות ה"ו וז"ל מה בין פסול לעדות מן התורה לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אף על פי שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והפסול מדבריהם צריך הכרזה עכ"ל, ומסתימת דבריו משמע דכל פסולי עדות מדרבנן בעו הכרזה. אולם עיין ברמב"ם פ"י מהל' עדות ה"ג שכתב וז"ל אבל אם אכל בשר עוף בחלב, או שחלל יום טוב שני של גליות, או שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכיוצא בו הרי הוא פסול מדבריהם עכ"ל, ולכאורה ממה שכתב הרמב"ם פי"א מהל' עדות ה"ו דפסולי עדות מדרבנן בעו הכרזה משמע דהאוכל בשר עוף בחלב או שחילל יו"ט של גליות צריך הכרזה לפוסלו לעדות, והרי התם אינו נפסל מחמת חלות שם רשע בגברא שקבעו עליו רבנן, אלא דנפסל מחמת מעשה העבירה, ואעפ"כ בעינן הכרזה. ועוד יש לעיין דצ"ב מדוע העובר על איסור דרבנן כגון האוכל בשר עוף בחלב נפסל לעדות ואילו באיסור דאורייתא אינו נפסל אא"כ עבר על לאו שלוקין עליו. ויתכן לומר דהא דהעובר על איסור דרבנן נפסל לעדות אין זה מחמת מעשה העבירה אלא שחל בו שם רשע שעובר על דברי חכמים ומשום כך בכל גוונא בעי הכרזה.

15 והנה יש לעיין בטבח המאכיל טריפות שעובר על איסור דאורייתא דלפני עור, וביארנו דאינו נפסל מחמת מעשה העבירה של לפני עור עצמה דאין בה מלקות אלא נפסל מחמת חלות שם רשע שחל עליו מחמת שגרם העבירה של חבירו, ויל"ע האם צריך הכרזה כדי לפוסלו לעדות או לא. ויתכן דלא תיקנו כלל הכרזה בעבירה דאורייתא. א"נ דטבח נפסל מחמת מעשה העבירה דחבירו שלוקה דנחשב כאילו הטבח עצמו עבר על אותו האיסור דלוקין עליו, וא"צ הכרזה לפוסלו דנפסל מחמת מעשה העבירה.

16 גמ'. אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי בפרהסיא, אבל בצינעה לא.

17 עיין ברמב"ם פי"א מהל' עדות ה"ה וז"ל כן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין צדקה של עכו"ם בפרהסיא אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל. והנה הרמב"ם הביא הדין דאוכלי צדקה של עכו"ם בפרהסיא פסולין לעדות בהדי הנך הלכתה דבזויין פסולין לעדות וכגון האוכל בשוק או ההולך ערום בשוק בשעה שעוסק במלאכה, וכל אלו אנשים אינם מקפידים על כבוד הבריות, ומבואר דאוכלי דבר אחר פסולין לעדות מדין בזויי. ונראה דהא דבזויין נפסלין לעדות אינו מחמת מעשה עבירה אלא שקבעו חכמים דהבזויין שאין מקפידין על כבוד הבריות וכבוד עצמן חל עלייהו חלות שם רשע בגברא ומשו"כ הם פסולין לעדות. ונמצא לפי"ז דיש כמה גדרים בפסולי עדות: א פסול שחל מחמת מעשה העבירה, וכגון שעבר על איסור דאורייתא שיש בו מלקות, ב פסול עדות מחמת חלות שם רשע שבגברא מבלי שעשה מעשה עבירה כלל, וכגון משחק בקוביא לפי מש"נ לעיל בשיטת הרמב"ם, ג פסול מחמת שם רשע בגברא שחל בו מחמת שגרם מעשה עבירה של חבירו, וכגון טבח המאכיל טריפות לחבירו, ד דין בזויין דחל בהם חלות שם רשע לפוסלן לעדות מחמת שאינם מקפידים על כבוד הבריות.

18 גמ'. אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר, אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול.

19 עיין בחידושי הר"ן ד"ה אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות וז"ל פי' הריא"ף ז"ל כגון שבא על הערוה וכן פירשו הראשונים עד שנמצא כתוב במקצת נוסחאות אמר ליה רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר אמר ליה יצרו תקפו, וזהו טעמו של רב נחמן שהכשיר. והקשה עליו הרב המאור ז"ל דאם כן אין זה חשוד אלא שבא על הערוה ממש. ועוד למה פסק הריא"ף ז"ל כרבי ששת משום דהילכתא כוותיה באיסוריה דהא הך פלוגתא לענין דינין היא, אם הוא כשר לעדות או פסול. לפיכך פירשו ז"ל חשוד על העריות שהוא מתיחד עמהם. והכשיר רב נחמן משום שאינה עושה עבירה גמורה אלא יחוד שאף על פי שהוא אסור מן התורה אינו סבור לעשות עבירה כענין גנב ניסן וגנב תשרי, ורבי ששת אהדריה ארבעין בכתפי' וכשר שהרי עבירה גמורה היא דמלקין על לא טובה השמועה, ורב נחמן לא חש לפירכיה וקיימא לן כרב נחמן ומיהו רב נחמן גופיה מודה בבועל דפסול לעדות כן דעת הר"ז ז"ל. וכן הסכים הראב"ד ז"ל וכו' עכ"ל. ומבואר דהרי"ף והבעל המאור נחלקו אי מיירי בסוגיין בבא על הערוה ממש או דחשוד על העריות שמתיחד עם הערוה. ועיין בתוס' ד"ה החשוד שהביאו ב' דיעות אי קאי על חשוד בעלמא בלי עדים או דמיירי שעבר עבירה בפני עדים אלא שעדיין כשר הוא משום שיצרו תקפו. ויש לעיין לפי שיטת הרי"ף דמיירי שבא על הערוה למה מכשירו ר"נ מפני שיצרו תקפו, וצ"ע בזה דלענין עונש לא אמרינן דמכיון דיצרו תקפו הו"ל אונס ופטור מעונשין, וא"כ למה אינו נפסל לעדות מחמת זה, והרי עבר על איסור תורה שיש בו מלקות ואמאי אינו נפסל, ומהי הסברא דמכיון דיצרו תקפו עדיין כשר לעדות.

20 וי"ל דלפי שיטת הרי"ף החשוד על העריות אינו נפסל מחמת מעשה העבירה עצמה אלא דמכח מעשה העבירה נעשה לחשוד, ופקעה נאמנותו. אמנם אם עשה את העבירה מחמת שיצרו תקפו אזי י"ל שאינו חשוד לשקר וכשר דליכא חשש שיעיד עדות שקר. אמנם לגבי עדות אשה פוסלו ר"נ דס"ל דפסול להעיד לאותו הדבר דלגבי זה הוי חשוד. ואילו רב ששת סובר דיסוד הפסול דרשע לעדות אינו מחמת חשש משקר ודין חשוד אלא דרשע נפסל בפסול הגוף, וכיון שעבר על איסור עריות שלוקין עליו חל בו שם רשע ופסול לעדות מה"ת, ואף דאינו חשוד לשקר.

21 והנה יש לעיין אליבא דבעל המאור והדיעה הראשונה בתוס' דמיירי בחשוד על עריות, כלומר שמתייחד עם העריות עיין בתוס' לעיל ט: ד"ה לרצונו ומלקין על שמועה לא טובה אבל אין כאן עדים שעבר על איסור ביאה, מ"ט דרב ששת דפוסלו, והרי לכאורה לא עבר על איסור דאורייתא שיש בו מלקות. וצ"ל דס"ל דאיסור יחוד הוי איסור דאורייתא דמיוסד בקרא דלא תקרבו לגלות ערוה, ונפסל מחמת שעבר על איסור יחוד דאורייתא. והנה בשלמא אליבא דרש"י כד: ד"ה וסוחרי שביעית ותוס' כד: ד"ה ואלו הן הפסולין דנפסל לעדות מחמת שעבר על לאו בעלמא ולא בעינן לאו של לקיחת ממון, י"ל דנפסל לעדות משום שעבר על איסור יחוד. אך לפי"ז צ"ע מדוע רב נחמן ס"ל דכשר לעדות. וי"ל דלפי תוס' מיירי דליכא עדים אלא יש קול בעלמא ומשו"ה לא נפסל, אמנם מרש"י ד"ה ארבעין בכתפיה משמע דאיכא עדים אלא שלא היתה התראה, וא"כ צ"ע מדוע אינו נפסל לעדות אליבא דרב נחמן. וכמו"כ צ"ע אליבא דתוס' דמיירי דליכא עדים למה סובר רב ששת דפסול לעדות.

22 ונראה לבאר יסוד המחלוקת בין ר"נ לרב ששת דנחלקו האם המחוייב מכת מרדות ומלקות על שמועה לא טובה נפסל לעדות או לא. ונראה דזה תלוי אם גדר מכת מרדות הוא מדין כפייה או מדין עונש, וי"ל דר"נ סובר דמכת מרדות ומלקות על לא טובה השמועה הוא מדין כפייה על המצוות, ולכן אין מלקות אלו פוסלין לעדות. משא"כ רב ששת סובר דמכת מרדות ומלקות על לא טובה השמועה חלין מדין עונש ולפיכך פסול לעדות. אמנם לכאורה יש מקום לחלק בין מכת מרדות ובין מלקות על לא טובה השמועה, דמכת מרדות חלין מדין כפייה ואינם פוסלין לעדות, משא"כ מלקות על לא טובה השמועה חלין מדין עונש דנתקנו במיוחד על עריות. אמנם עיין ברמב"ם פכ"ד מהל' סנהדרין ה"ד שכתב וז"ל יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות, מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה עכ"ל. ויש לדייק דמדהביא הרמב"ם דין מלקות על לא טובה השמועה בהלכה זו כדוגמה לדין שב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת כדי לעשות סייג לתורה משמע דס"ל דמלקות על לא טובה השמועה חלין מדין כפייה על המצוות ולא בתורת עונש. ולפי"ז אינו נפסל לעדות משום מלקות על לא טובה השמועה. אמנם נראה דהרמב"ם סובר כדעת הרי"ף דבסוגיין מיירי בבא על הערוה ממש ולא בחשוד על העריות, דלא הביא הרמב"ם דין דחשוד על העריות בלי עדים פסול לעדות, ופסק כרב ששת דפסול לעדות משום שעבר על לאו דאיסור ביאה דאורייתא.

23 אמנם יש לעיין לפי שיטת התוס' דמיירי בחשוד בעלמא בלא עדים דאין כאן אלא שמועה גרידא א"כ אמאי נפסל לעדות לרב ששת, והרי א"א להלקותו מחמת עבירת לאו דיחוד דליכא עדים. וצ"ל דאין מעשה העבירה של יחוד בלי עדים והתראה גורם שיפסל לעדות אלא דחל בו שם רשע מחמת עצם הדבר שגרם שמועה לא טובה לעצמו, ומשום כך נפסל לעדות. ולפי"ז י"ל דרב נחמן ורב ששת נחלקו האם חל שם רשע מחמת שמועה לא טובה לפוסלו לעדות או לא.

« רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ה ע״ב רשימות שיעורים על סנהדרין כ״ז ע״א »