מקור הוריות ד׳ ב:ו׳-י״ז
6 תָּא שְׁמַע: יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָּטוּר. אַמַּאי? וְהָא עָקְרִיִין לְהִשְׁתַּחֲוָיָה כׇּל עִיקָּר!
7 אָמְרִי: הִשְׁתַּחֲוָיָה נָמֵי כִּדְשַׁנִּין.
8 בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: אֵין שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, מַהוּ? בְּמַאי טָעוּ? בְּהָדֵין קְרָא: ״בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, בִּזְמַן דְּאִיכָּא חֲרִישָׁה – אִיכָּא שַׁבָּת, וּבִזְמַן דְּלֵיכָּא חֲרִישָׁה – לֵיכָּא שַׁבָּת.
9 מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּמְקַיְּימִין לַהּ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, כְּבִיטּוּל מִקְצָת וְקִיּוּם מִקְצָת דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּקָא עָקְרִיִין לֵיהּ בִּשְׁבִיעִית, כַּעֲקִירַת הַגּוּף דָּמֵי?
10 אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: נָבִיא שֶׁנִּתְנַבֵּא לַעֲקוֹר דָּבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה – חַיָּיב. לְבִיטּוּל מִקְצָת וּלְקִיּוּם מִקְצָת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּטוּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִילּוּ אָמַר: הַיּוֹם עוֹבְדָהּ, וּלְמָחָר בַּטְּלָה – חַיָּיב, שְׁמַע מִינַּהּ: אֵין שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית כְּבִיטּוּל מִקְצָת וְקִיּוּם מִקְצָת דָּמֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.
11 מַתְנִי׳ הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, וְאָמַר לָהֶן: ״טוֹעִין אַתֶּם״, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מוּפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן גֵּר אוֹ מַמְזֵר אוֹ נָתִין, אוֹ זָקֵן שֶׁלֹּא רָאוּי לְבָנִים – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
12 שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ״עֵדָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֵדָה״, מֶה ״עֵדָה״ הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – כּוּלָּן רְאוּיִן לְהוֹרָאָה, אַף ״עֵדָה״ הָאֲמוּרָה כָּאן – עַד שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּן רְאוּיִן לְהוֹרָאָה.
13 גְּמָ׳ אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מוּפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם – מְנָלַן? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ הוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁהַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ פְּטוּרִין? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶם לִלְמוֹד וְלֹא לָמְדוּ, לֹא הָיָה מוּפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם נָמֵי פְּטוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶם לִלְמוֹד וְלֹא לָמְדוּ.
14 נֶאֱמַר שָׁם ״עֵדָה״ וְנֶאֱמַר כָּאן ״עֵדָה״, עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן רְאוּיִן לְהוֹרָאָה. וְהָתָם מְנָלַן? דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר קְרָא: ״וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״ – ״עִמָּךְ״ בְּדוֹמִין לָךְ.
15 וְאֵימָא: ״עִמָּךְ״ לִשְׁכִינָה! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ״ – ״אִתָּךְ״ בְּדוֹמִין לָךְ.
16 מַתְנִי׳ הוֹרוּ בֵּית דִּין שׁוֹגְגִין, וְעָשׂוּ כָּל הַקָּהָל שׁוֹגְגִין – מְבִיאִין פַּר. מְזִידִין, וְעָשׂוּ שׁוֹגְגִין – מְבִיאִין כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. שׁוֹגְגִין, וְעָשׂוּ מְזִידִין – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.
17 גְּמָ׳ שׁוֹגְגִין וְעָשׂוּ מְזִידִין – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. הָא שׁוֹגֵג דּוּמְיָא דְּמֵזִיד – חַיָּיב, וְהֵיכִי דָּמֵי? שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְנִתְחַלֵּף לוֹ בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ.
פירוש רשימות שיעורים על הוריות ד׳ ב:ו׳-י״ז
6 גמ'. ת"ש יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור, ואמאי הא עקריין לשומרת יום כנגד יום כל עיקר, אמר לך רב יוסף שומרת יום דקאמרין כדשנין.
7 והנה שומרת יום כנגד יום הויא זבה קטנה, ויש חילוק לגבי דיני ספירה וקרבן בין זבה קטנה לבין זבה גדולה, ואילו לגבי איסור ביאה זבה קטנה אסורה לבעלה כזבה גדולה ונדה, דכולן נאסרו בלאו אחד כדפסק הרמב"ם פ"ד איסורי ביאה ה"ב. אמנם נראה מהגמ' דנדה וזבה גדולה וזבה קטנה הם ב' שמות נפרדים לענין פר העלם דבר ואע"פ שבנוגע לאיסור ביאה זבה ונדה הן נכללים בלאו אחד, מכל מקום הן ב' שמות נפרדים משום שהן ב' חלות שם וחפצא שונים בהלכות טומאה, ולכן הגמ' מדמה שומרת יום לחרישה דאע"פ דכל מלאכות שבת נאסרו בלאו ואיסור אחד של "לא תעשה כל מלאכה" לשיטת הרמב"ם, עיין ברמב"ם במנין המצות הקצר ריש הל' שבת אות ב', ובפ"א מהל' שבת ה"ב, ובפ"ז מהל' שבת ה"ז, ובמנ"ח מצוה ל"ב ס"ק א', מ"מ כל מלאכה הוי מעשה איסור בפני עצמו, ומשו"ה כל מלאכה ומלאכה מהווה חלות שם בפנ"ע, וכמו"כ י"ל בנוגע לאיסור זבה גדולה וזבה קטנה דאע"פ שנאסרו באיסור לאו אחד לגבי איסור ביאה מ"מ הן ב' שמות נפרדים לגבי חיוב פר העלם דבר.
8 והביאור בזה הוא דהשאלה אי הוראת ב"ד הוי עקירת כל הגוף או ביטול מקצת וקיום במקצת, אין זה תלוי בכמה לאווין יש, אלא דתלוי בחלות שם האיסור ומהו החפצא של העבירה, וחרישה הוי מעשה עבירה מיוחדת בפנ"ע, דיש בל"ט מלאכות בשבת ל"ט מעשה עבירות נפרדים אפילו אם כולן נכללין בלאו אחד דלא תעשה כל מלאכה, ומכיון דמצד מעשה העבירה הן חלוקים זה מזה, עקירת כל מלאכה ומלאכה מהווה עקירת כל הגוף וה"ה דשומרת יום כנגד יום וזבה גדולה הם ב' שמות נפרדים דחלין בגברא משום דבהלכות טומאה יש ב' שמות - חלות שם זבה קטנה וחלות שם זבה גדולה, ולפיכך הו"ל כעקירת כל הגוף.
9 ועוד יש להוסיף דהנה נדה היא גם טמאה וגם אסורה לבעלה, ולתוס' ב"ק דף יא. ד"ה דאין האיסור של נדה לבעלה אינו קשור לטומאה שעליה, והכוזרי מאמר ג' אות מ"ט ג"כ נקט דאיסור נדה לבעלה אינו מחמת טומאת נדה, דהרי יש ב' פרשיות שונות בתורה – דטומאת נדה מובא בפ' תזריע, ואילו איסור ביאה לבעלה מובא בפ' אחרי מות קדושים, ולשיטת הראב"ד עיין ברא"ש פ"ד נדה סימן א' ובתורת הבית להרשב"א בית שביעי שער חמישי זבה הפולטת שכבת זרע טובלת ומותרת לבעלה ואסורה מה"ת בקדשים מחמת טומאה. ומבואר משיטתו דחלוק דין טומאה מדין איסור ביאה לבעל. וי"ל דמצד איסור ביאה לבעלה נדה וזבה קטנה הריהן איסור לאו אחד, אבל מצד הלכות טומאה נדה וזבה קטנה הויין ב' שמות, דדינהם חלוקים לגבי טומאה. ומשו"ה הו"ל כעקירת כל הגוף מאחר דהויין שמות נפרדים בהל' טומאה.
10 ולפי"ז י"ל דהביאור בגמ' הוא דאי עקירת מלאכת חרישה נחשבת כעקירת כל הגוף אע"פ דיש בל"ט מלאכות בשבת רק איסור אחד של "לא תעשה כל מלאכה" מ"מ מכיון דמעשה המלאכה דחרישה חלוק משאר הל"ט מלאכות לכן חרישה מהוה חלות שם מלאכה בפנ"ע ועקירת מלאכת חרישה הו"ל עקירת כל הגוף, א"כ י"ל דאף שינוי השם בהל' טומאה נמי יהיה נחשב כעקירת כל הגוף, ואע"פ דבנוגע לאיסור לבעלה נדה וזבה שומרת יום הויין איסור אחד.
11 והנה עיין בירושלמי דעקירת מלאכה אחת הו"ל כעקירת כל הגוף, דעיין בירושלמי פרק א הלכה ג וז"ל ולא נמצאת עוקר כל שם הוצאה א"ר שמואל בר רב יצחק בשאמרו גרוגרת מותרת ושתי גרוגרות אסורות ואתייא כמאן דמר הכנסה והוצאה אחת היא ברם כמאן דמר הכנסה והוצאה שתים הן. ולא נמצאת עוקר כל שם הכנסה וכו' עכ"ל.
12 ויש לדקדק דמבואר בירושלמי דעקירת איסור הוצאה בשבת לגמרי הויא כעקירת כל הגוף. ואילו אם אמרו ב"ד שהוצאה אסורה והכנסה מותרת אזי זה תלוי דאי הוצאה והכנסה הן שתיים הוי עקירת כל הגוף ואי הוצאה והכנסה הויין מלאכה אחת אזי זה נחשב ביטול במקצת וקיום מקצת, ולפי הירושלמי עקירת אב מלאכה אחת הוי כעקירת כל הגוף דתלוי בחלות שם מלאכה. ונראה לבאר דאי הוצאה והכנסה הן אחת – א"כ גדר האיסור היינו חילוף רשויות והעברת חפץ מרשות לרשות והוי חלות שם איסור מלאכה אחת, ולכן עקירת א' מהם או הוצאה או הכנסה הוי ביטול במקצת וקיום מקצת, ואי הוצאה והכנסה הן שתיים אזי הוצאה והכנסה הם ב' איסורי מלאכה שונים דחלוקים ביסוד גדרם - דיש איסור בפנ"ע של הוצאה דהיינו להוציא מרה"י לרשות הרבים - ואיסור בפנ"ע של הכנסה להכניס חפץ מרה"ר לרה"י, ולכן עקירת אחת מהן הו"ל עקירת כל הגוף, משא"כ אם מלאכה אחת הן דאזי כשביטלו א' מהן הוי קיום במקצת וביטול במקצת. ולפי"ז משמע דאליבא דהירושלמי עקירת חרישה בשבת הויא עקירת כל הגוף מאחר דחרישה מהוה חלות שם מלאכה בפנ"ע.
13 והנה תוס' נקטו דאם אמרו ב"ד שבתו מאנסותו מותרת אזי הוי עקירת כל הגוף, דתוס' הקשו למה בעי הלכה שדבר המפורש בתורה לא הוי הוראה תיפוק ליה משום דהוי עקירת כל הגוף, ותי' דנ"מ לאם חמיו וחמותו ובתו מאנסותו, דבתו מאנוסתו לא מוזכר בתורה אבל היא איסור בפנ"ע והוי עקירת כל הגוף. והק' הקרן אורה דאיתא בגמ' סנה' דף פז: דזקן ממרא שעקר את דין בתו מאנוסתו והורה לעשות חייב משום זקן ממרא, והרי הדין דב"ד שהורו חייבים רק בביטול מקצת וקיום במקצת ילפינן מזקן ממרא, וא"כ צ"ע למה זקן ממרא חייב אם עקירת בתו מאנוסתו נחשבת כעקירת כל הגוף. ועוד הק' הקרן אורה דמ"ש מאומר שומרת יום אסורה רק ביום ראייתה ולא בלילה דהוי ליה ביטול מקצת וקיום במקצת, והרי המתיר בתו מאנוסתו נמי מודה דבתו מאשתו אסורה וא"כ להוי כביטול מקצת וקיום במקצת, וצ"ע מ"ש דהיתר של בתו מאנוסתו הוי כעקירת כל הגוף והרי לא התירו את איסור בתו מאשתו, וא"כ להוי כביטול מקצת ועקירת מקצת.
14 והנה מסברא היינו אומרים דאם הגדר של עקירת כל הגוף תלוי במעשה העבירה אזי י"ל דכשהתירו בתו מאנוסתו בלבד הרי זה נחשב כביטול במקצת וקיום במקצת, דלגבי איסור ביאה דבתו – בתו מאנוסתו ובתו מאשתו נכללים תרווייהו באיסור ביאה דבתו, והרי בת אחת התירו בתו מאנוסתו ובת שנייה אסורה בתו מאשתו, ולכאורה הו"ל ביטול במקצת וקיום במקצת בנוגע למעשה העבירה. אולם אי נימא דהגדר של עקירה במקצת או עקירת כל הגוף תלוי ביסוד ההוראה ובהל' לימוד תורה בנוגע למשא מתן והבירור של ההלכה וההוראה, ובעצם הגדר של האיסורים, אזי י"ל דהתרת בתו מאנוסתו הוי עקירת כל הגוף, דמצד המשא ומתן ולימוד תורה וגדר חלות האיסור אזי האיסור דבתו מאנוסתו ובתו מאשתו הויין ב' שמות של איסור נפרדים – דיש חלות שם איסור של בתו מאנוסתו – דיסוד האיסור הוא רק משום בתו מדין שאר בשר, ואילו בבתו מאשתו אסורה היא גם משום האיסור דאשה ובתה – שהיא בת אשתו, דהרי ישנן ב' דיני עריות מה"ת עריות דשאר בשר ועריות מחמת קידושין, ואם הב"ד התירו בתו מאנוסתו הם אמרו שערות הבת חלה רק מחמת קידושין ולא מחמת שאר בשר בלבד, ומשו"ה עקירת שם אחד של איסור בתו מאנוסתו נחשבת כעקירת כל הגוף, דבתו מאנוסתו הוי שם ערוה בפנ"ע שהאיסור חל מצד שהיא בתו שהיא שאר בשרו, משא"כ בתו מאשתו הוי שם ערוה בפנ"ע מצד שהיא בת אשתו והקורבה היא מחמת הקידושין שנתפסו באם, דאיסור הבת חל מפאת קידושי האם ולא משום שאר בשר בלבד והוי חלות שם הוראה אחרת בהגדרת איסור הבת. וי"ל דהנידון האם זה נחשב עקירת כל הגוף תלוי אם זה נמדד במעשה העבירה דאזי היתר בתו מאנסותו הוי קיום מקצת וביטול מקצת, או דתלוי בחלות שם וגדר האיסור דאז נחשב כעקירת כל הגוף. ונראה דבזקן ממרא החיוב תלוי במעשה עבירה דאם ההוראה היא לעשות עבירה דהוי ביטול מקצת הריהו חייב, ואם ההוראה היתה שבתו מאשתו אסורה ובתו מאנסותו מותרת מכיון דמצד מעשה העבירה הוי רק ביטול במקצת הריהו חייב. ואילו הוראת ב"ד הגדול וחיוב פר העלם דבר תלוי אף בידיעה – דבעינן ידיעת הטעות וגם ידיעת החטא. דלהרמב"ם כשמזכירים להם לב"ד שטעו ולא הכירו מדעתם שטעו אינן חייבים פר העלם דבר דאין זה נחשב "ידיעת הטעות", ובהוראת ב"ד מצד הוראה לעשות את העבירה בתו מאנוסתו הוי ביטול מקצת וקיום מקצת, אבל מצד ההוראה ולימוד התורה ועצם גדר האיסור עקירת בתו מאנוסתו הוי עקירת כל הגוף, דב"ד טעו וחשבו דאין חלות האיסור של בתו חל אלא מחמת קידושין ולא משום איסור עריות דשאר בשר. ואילו בזקן ממרא החיוב תלוי רק בהוראה לעשות למעשה - ומכיון שהורה הזקן ממרא שבתו מאנוסתו מותרת ואילו בתו מאשתו אסורה הרי זה קיום במקצת וביטול במקצת וחייב, ואילו בחיוב פר העלם דבר של ציבור הוראת ב"ד שבמשא ומתן מחייבת, ובהוראה שבמשא במתן ולימוד התורה ויסוד הגדר של האיסור הו"ל עקירת כל הגוף.
15 ויש להביא ראייה לזה דבהוראת ב"ד וחיוב פר העלם דבר ההוראה שבמשא ומתן מחייבת, דעיין במשנה דף ד: "הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן, טועין אתם, או שלא היה מופלא של ב"ד שם, או שהיה אחד מהן גר או ממזר או נתין, וכו' ה"ז פטור, שנאמ' כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן כולן ראוין להוראה, אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראוין להוראה". ומבואר דאי הורו סנהדרין בשגגה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועשו הקהל על פיהם אך אחד מהסנהדרין היה גר הם פטורין מקרבן פר העלם דבר, דבעינן שיהיו כולן ראוין להוראה. ועיין בירושלמי הוריות פ"א ה"ד וז"ל מתניתא כרבי, דרבי אמר אין לך מעכב אלא מופלא של בית דין בלבד כתיב במדבר טו:כ והיה אם מעיני העדה מי שהוא עשוי עינים לעדה. כתיב שם יא:טז והתיצבו שם עמך מה את לא גר ולא נתין ולא ממזר אף הן לא גרים ולא נתינים ולא ממזרים ולא עבדים. ניחא גר. ממזר בית דין ממנין ממזרין, רב הונא אמר בשעברו ומינו, רבי חנניה רבי מנא חד אמר בתוך שבעים, וחרנה אמר חוץ לשבעים. מאן דמר חוץ לשבעים ניחא, ומאן דמר בתוך שבעים הא חוץ לשבעים לא, מכיון שאינו ראוי להורייה נעשה כאבן עכ"ל. והנה הירושלמי מקשה וכי ממנין גר וממזר בסנהדרין, כלומר דהיאך יש היכי תימצי דהורו ב"ד הגדול והורה עמהם גר והרי אין ממנין גר לסנהדרין. ותירצו דמיירי בעברו ומינו, חד אמר חוץ לשבעים וחד אמר בתוך שבעים. וצ"ב לפי המ"ד דמינוהו חוץ לשבעים א"כ למה ב"ד פטורין מפר העלם דבר, והרי לכאורה יש כאן ב"ד הראויין להוראה בלי הגר. וי"ל דאף למ"ד שמינוהו חוץ לשבעים היינו שלא מינו את הגר להיות דיין בסנהדרין להורות לעשות בגמר הדין, ובנוגע למנין של גמר הדין הרי הוא מחוץ לשבעים, אולם מינו את הגר להשתתף במשא ומתן, ומ"מ ב"ד פטורים על שגגת הוראה אע"פ שהגר לא הצטרף להוראה לעשות למעשה. ומוכח דהמשא ומתן הוי חלק מהמחייב בחיוב דשגגת הוראה וחיוב פר העלם דבר, ביחד עם ההוראה לעשות בגמר הדין, והחיוב תלוי גם במשא ומתן וגם בהוראה לעשות. ומאחר שהשתתף הגר במשא ומתן אין המשא ומתן מחייב פר העלם דבר. ולפי"ז נראה לומר דמצד המשא ומתן ולימוד התורה היתר בתו מאנוסתו נחשבת כעקירת כל הגוף. וכ"ז בנוגע להוראת ב"ד הגדול וחיוב פר העלם דבר. מאידך זקן ממרא אינו חייב משום שגגת הוראה אלא משום שהורה הוראה לעשות כנגד הפסק של ב"ד הגדול, והוא תלוי בעצם שם האיסור ומעשה העבירה ובתו מאנוסתו הוי שם איסור א' עם בתו מאשתו, ואילו חיוב פר העלם דבר הוא משום הוראת ב"ד הגדול בשגגה, ואי הורו לעקור את כל הגוף פטורים. ובנוגע להוראת היתר בתו מאנוסתו מצד המשא ומתן ולימוד התורה הו"ל עקירת כל הגוף.
16 והנה יש שני דינים בסנהדרין הגדול: א סנהדרין הגדול הוי ב"ד הדן דיני נפשות, שדנין כה"ג ונביא שקר ועיר הנדחת וכו' וכדמבואר במשנה בסנה' דף ב. דיש דינים המסורים לב"ד הגדול, ב סנהדרין הגדול הם עמודי ההוראה ותושבע"פ, דכשיש ספק בדיני התורה באים לב"ד הגדול כדי שיורו ויבררו מהו דין התורה, ולימוד התורה ופירוש התורה נמסרה לב"ד הגדול, כמש"כ הרמב"ם פ"א הלכות ממרים ה"א וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל עכ"ל. והגר"מ זצ"ל אמר דגר פסול לדון משום דאינו נתמנה לשררה דכתיב "לא תשים עליך איש נכרי", אבל גר יכול להיות גדול הדור, וראוי להצטרף לסנהדרין הגדול להשתתף בחלק של הוראה של המשא מתן לברר מהו הלכות התורה, וכדחזינן משמעיה ואבטליון דכתב הרמב"ם שגרי צדק היו ואעפ"כ הן היו חלק מסנהדרין עיין הקדמת הרמב"ם למשנה תורה. וצ"ע דהרי אין ממנין גר לסנהדרין, וצ"ל דגר רק פסול לדון ואינו נתמנה לדיין הדן, אבל גר אינו נפסל לענין הוראה בדיני התורה, דסנהדרין הם עיקר עמודי הוראה ותושבע"פ וגר לא נפסל לזה דזה תלוי בגדלות בתורה. וי"ל דזה כוונת הירושלמי "ניחא גר", כלומר דאפשר למנות גר לסנהדרין הגדול לענין משא ומתן והוראת לימוד התורה, אבל לא להיות דיין לגמור את הדין ולהורות לעשות. אמנם כדי להתחייב בשגגת הוראה צריך שכל הדיינים בסנהדרין יהיו ראויין להורות, דלגבי שגגת הוראה ילפינן מגז"ש עדה עדה דבעינן דיין שבסנהדרין הראוי לדון, וגר פסול לדון. ולכן אף אם הגר רק השתתף במשא ומתן הב"ד פטורין מהפר דבעינן שיהיו כל הדיינים צריכים להיות כשרים לדון גמר דין ולהורות לעשות ולגבי זה גר פסול.
17 ועוד הקשה הירושלמי דאין ממנין ממזר, וצ"ל דהקושיא היא דממזר אינו יכול להימנות לסנה' בכלל, ואינו נמנה לסנהדרין אף להשתתף במשא ומתן משום דהוי פסולי קהל. והירושלמי מתרץ שעברו ומנו חד אמר מחוץ לשבעים, דס"ל דממזר אינו מצטרף ומתמנה לסנהדרין בכלל אף לא לענין משא ומתן ובירור ההלכה, אלא דהדיינים שבסנהדרין יכולים להתייעץ אתו בלבד. ויש מ"ד שממזר מצטרף בתוך ע', ולשיטתו אין חילוק בין ממזר לגר, דשניהם מתמנים לסנהדרין בנוגע למשא ומתן והוראת דיני התורה בתורת בירור הלכות התורה, ופטור משגגת הוראה משום דאינו ראוי להיות דיין הדן ופוסק למעשה דין על הנידונים.