רש"י על זבחים ט״ז

1 זר שאינו אוכל - בקדשי קדשים:

2 שכן עשה בו קרב כמקריב - המום פוסל בקרבן כדרך שפוסל בכהן:

3 טמא יוכיח - שלא עשה בו קרב כמקריב שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים כשם שהכהן טמא מחיים וכתיב וינזרו ולא יחללו אלמא טמא שעבד חילל:

4 שמוזהרין - שלא לעבוד טמא מוינזרו בעל מום מולא יגש:

5 היכא מוזהר - זר:

6 אי נימא מוינזרו - דרשת ליה להאי קרא בני ישראל להזהיר זרים כדאמר לעיל:

7 חילול בגופיה כתיב - וק"ו למה לך:

8 ה"ג מה להצד כו' שכן לא הותרה בבמה - בבמת יחיד בבמה בשעת היתר הבמות דתנן בפ' בתרא לקמן זבחים קיג. הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה ובברייתא תניא עלה דברים ששוותה במה קטנה לבמה גדולה דם מתיר ומפגל ומומין תאמר בזר שכשר בבמה כדתנן התם אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה וקתני התם כיהון ובגדי שרת וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה:

9 אונן - ילפינן לקמן מקראי אם עבד חילל:

10 שכן אסור במעשר - דכתיב לא אכלתי באוני דברים כ״ו:י״ד:

11 דלמא שרי בבמה - דגבי אונן כתיב ומן המקדש:

12 יושב אם עבד חילל - לקמן ילפינן לה בפירקין זבחים כג::

13 שכן פסול לעדות - דאמרי' במס' שבועות דף ל. ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר:

14 ומשני מיושב תלמיד חכם - הכא מייתי לה דכשר לעדות כדאמרי' התם שם שבית דין חולקים לו כבוד ומושיבים אותו:

15 שם יושב - מצינו שם יושב בעלמא שפסול לעדות משום שם יושב תאמר בשם זר שאינו נפסל לעדות משום שם זרות:

16 שם יושב לא פריך - הואיל וההוא יושב ת"ח דמייתי מיניה לק"ו כשר לעדות:

17 ומחד מהנך - אונן או טמא או בעל מום:

18 ויושב דכשר בבמה מנא לן - דלא נפרך שכן לא הותרו בבמה דהא מדשבקיה רב משרשיא לקל וחומר דלעיל דאונן וטמא ובעל מום ונקט יושב משום הני פירכי שבקיה דלא משכחת היתר בבמה בהדיא לחד מינייהו הכא מנליה:

19 לעמוד לפני ה' - במקדש הוא דבעי' עמידה:

20 אונן מוזהר שלא יעבוד - דכתיב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל:

21 אונן מנלן - דפסול כדקתני מתני':

22 ומן המקדש וגו' - לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל:

23 הן הקריבו - הן היום הקריבו וגו' מתשובתו של אהרן אתה לומד מה אמר לו משה מדוע לא אכלתם כו' שמא בניך הקריבוה באנינות שהיו אוננים על נדב ואביהוא ופסלתיה ולכך נשרפה אמר לו אהרן וכי הן הקריבו והלא הדיוטות הן ופסולין לעבודה אני הקרבתי שאמרת לי ועשה את קרבן העם וגו' ואני כהן גדול ומקריב אונן מכלל דאי אינהו אקרוב דשפיר אשתרוף ולא היה משה אומר להם מדוע לא אכלתם:

24 מי כתיב הא אחר כו' - דלמא אחר נמי לא חילל ובדידיה איצטריך ליה למישרייה דלא תימא מתוך חישובו וקדושתו יתירא הוא פסול אונן:

25 קסבר מפני טומאה - שנגע בה נשרפה ולא הוזכר שם אנינות לענין הקרבה והן הקריבו ה"ק הן היום הלא עדיין יום הוא והיינו אסורין בקדשים לאכול עד הערב ומתוך כך אירע בה טואמה באונס ואיכא תנאי דפליגי לקמן זבחים דף קא. בהא חד אמר מפני טומאה נשרפה וחד אמר מפני אנינות נשרפה שלא היו יכולין לאוכלה אפילו לערב דקסבר אנינות לילה נמי אסור ואפילו נקבר המת ולפי שלא היו לה אוכלין נשרפה וכדר' יוחנן בן ברוקה דאמר בפסחים דף פב. גבי נטמאו בעלים של פסח אף זה ישרף מיד שאין לו אוכלין ואין טעון עבור צורה:

26 שאינו אוכל - דכתיב לא אכלתי באוני:

27 אין לו תקנה - ואונן יש לו תקנה למחר:

28 בעל מום - יש לו תקנה כשיעבור מומו:

29 חילול בגופיה כתיב - כיון דדייקת הא אחר שלא יצא ק"ו תו למה לך:

30 וקסבר מפני אנינות נשרפה - שלא היו לו אוכלין וכדפרישית וכשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה טעה כסבור שהקריבוה אוננים ואמר להם שמא באנינות הקריבוה ומיהו חילול לא יליף ר' ישמעאל מיניה דאי לאו קרא אחרינא הוה אמינא האי דאמר להו שמא באנינות הקרבתם אותו לאו למימרא דאי עביד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם שמא עברתם על האזהרה והקרבתם אוננין ואמר לו אהרן וכי הן הקריבו דאסורים להקריב אוננין אני הקרבתי שאין אנינות פוסל בי:

31 לא הותרו מכללן - זר ובעל מום מכלל איסורן שנאסרו במקדש לא הותרו אצל שום קרבן ולא אצל שום אדם תאמר באונן שהותר מכללו אצל כהן גדול:

32 טמא יוכיח - שהותר מכללו אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ואפילו בטומאה ואם עבד בקרבן יחיד חילל:

33 ולפרוך מה להצד השוה - שבשלשתן שכן לא הותרו בקרבן יחיד אפי' אצל כ"ג אבל אונן הותר:

34 שם טומאה מיהא הא אישתראי - כגון בצבור הלכך לאו פירכא היא ואי קשיא למה לי למימר טמא יוכיח בזר נמי משכחת לה דהותר שם זרות בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם אבל אונן הותר מכללו שהרי נאסר במקדש אצל כהן הדיוט:

35 מתקיף לה רבא בר אהילאי - אדרבא פריך דפשיטא ליה דטומאה לא הותרה לכהן גדול בקרבן יחיד מדלא אשכחן דאישתראי אלא בצבור ופשיטא ליה דהותרה בצבור אפילו אצל כהן הדיוט מדאישתראי סתמא ופשיטא ליה דאנינות הותרה אפילו בקרבן יחיד אצל כהן גדול מדאשתראי סתמא ובאיסור אנינות אצל כהן הדיוט בא לחלק על ידי ק"ו ולומר לא נאסר אלא ביחיד ולא אמרי' סתמא איתסר אם במה שלא חלקו הכתובים אתה בא לחלק על ידי קל וחומר אמאי פשיטא לך בהנך דלעיל יש לך לדרוש קל וחומר חילוף ולהחליף את כולן:

36 לא תותר אנינות אצל כהן גדול ביחיד - וכי שרייה בצבור שרייה:

37 מק"ו ומה טומאה שהותרה כו' - דהא סתמא אישתרי:

38 לא הותרה כו' - דהא לא אשכחן דאישתראי ביחיד דלא כתיב במועדו אלא בצבור אנינות כו':

39 ותותר טומאה כו' - כלומר אי נמי דריש הכי ותותר טומאה אצל כ"ג ביחיד ואוקי איסורא בכהן הדיוט:

40 ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט כו' - כלומר א"נ החליף ודרוש בו נמצא מסולק מכולן ולא תדע מה תדרוש אלא אל תחלוק במה שלא פירשו לך הכתובים: