רש"י על יבמות כ׳ ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות כ׳ ע״ב:ג׳ רש"י על יבמות כ׳ ע״ב:ה׳ »

4 מֵתִיב רָבָא: פְּצוּעַ דַּכָּא, וּכְרוּת שׇׁפְכָה, סְרִיס אָדָם, וְהַזָּקֵן — אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַיבְּמִין. כֵּיצַד? מֵתוּ, וְלָהֶם אַחִים וְלָהֶם נָשִׁים, וְעָמְדוּ אַחִין וְעָשׂוּ מַאֲמָר בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וְנָתְנוּ גֵּט, וְחָלְצוּ — מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ. וְאִם בָּעֲלוּ — קָנוּ.

פירוש רש"י על יבמות כ׳ ב:ד׳

4 פצוע דכא וכרות שפכה - לקמן מפרש להו בפרק הערל:

5 סריס אדם - שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית דכתיב לא יבא פצוע דכא:

6 והזקן - שפסק מלידה והאי לאו מחייבי לאוין הוא אלא קמ"ל דאע"ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה לקנות יבמתו ויוצאה ממנו בגט:

7 או מייבמין - לאו לכתחלה קאמר אלא ייבומן יבום שאם בעלו קנו כדקתני ואזיל:

8 ונתנו גט - כלומר או נתנו גט או חלצו וגט ביבמה מהני למיפסל עליו ועל כל האחין דאי בעי לייבומי תו לא מצי דקם ליה בשוב לא יבנה:

9 ואם בעלו קנו - ויוצאות בגט בלא חליצה:

« רש"י על יבמות כ׳ ע״ב:ג׳ רש"י על יבמות כ׳ ע״ב:ה׳ »