רש"י על תמורה י״ז ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על תמורה י״ז ע״ב:ז׳ רש"י על תמורה י״ז ע״ב:ט׳ »

1 תמורה פתח ↗

אֵין לִי אֶלָּא תְּמוּרַת תְּמִימִין, וּוְלַד תְּמִימִין, וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין וּתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם זָכָר״ לְרַבּוֹת וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין, ״אִם נְקֵבָה״ לְרַבּוֹת תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין.

2 סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה. וכתב הראב"ד לא אמרו כן בגמרא אלא אליבא דר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולית הלכתא כוותי' אלא כר' יוחנן משום ר"י הגלילי וכו', ודע דצ"ל בהשגות חוץ מנשבע ומומר ומקלל את חבירו בשם, והנה מרן נדחק להסי' השגה זאת מעל רבינו וכן הגאון מהרי"ק שרש ע"ו נדחק ליישב והרבה יש להקהות בו, וחלקי אמרה נפשי להצדיק את רבינו בהקדם התלמודא דסנהדרין ס"ג דמייתי התם כי אתי רבין אמר ר"א על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו, מאי שנא הנך דלא לקי דה"ל לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו ההיא כר"י דאמר לאו שאב"מ לוקי' עליו דתניא לא תותירו וכו' ולכאורה קשיא לענ"ד מהא דשאיל התלמודא הני נמי לאו שאב"מ נינהו דאית' בתמורה ג' כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה וכו' חוץ מנשבע וכו' ומקלל את חבירו בשם אעפ"י שלא עשה מעשה חייב, נשבע מנ"ל אר"י משום ר"מ אמר קרא כי לא ינקה וכו' ב"ד של מעלה אין מנקין, מקלל את חבירו בשם מנ"ל וכו' אמר קרא אם לא תשמור לעשות וגו' וכתיב והפלא ה' את מכותך הוי אומר הפלאה זו מלקות ופירש"י ד"ה אם לא תשמור לעשות עד לירא את השם דמתירא להוציא את השם לבטלה וכו' ועיין ירושלמי סוף פרק ג' דשבועות דמפיק התם גם הנשבע לשקר מהך קרא אם לא תשמור וגו', ומאי דמפיק לי' ר"י בתלמודא דידן מהכתוב לא ינקה וגו' לחייבו ב' מלקות להנשבע ומקלל את חבירו בשם, והנה הא דאמרינן מקלל את חבירו בשם וכן הנשבע לשקר בכלל לירא את השם הוא מפני שכל אלה הם העדר כבוד כלפי מעלה, ומסתבר דגם הנודר והנשבע בשם ע"א הוא בכלל לירא את השם שאין העדר כבוד כביכול יותר מהנודר והנשבע בשם ע"א, דהא הנודר והנשבע בשם ה' ית' הוא נותן גדולה וכבוד אליו ית' כמ"ש רבינו בסה"מ חלק העשין מנין ז' היא שצונו להשבע בשמו כי בזה תהי' הגדולה והכבוד והעלוי לו ית' וכו' ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים וכו' אלא על צד חסרון המצרף כמו שישבע בשמש וכוונת הנשבע לאדון השמש וכו' וכל עת שלא יכוון הנשבע זה ונשבע באחד הנבראים להאמינו שיש לאותו הדבר אמתת עצם וכו' כבר עבר ושיתף ד"א עם שם שמים וכו' וכן כתב בהלכות שבועות פרק י"א כשם וכו' כך מ"ע שישבע בשם שנאמר ובשמו תשבע דהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה הוא וכו' ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו וכל המשתף וכו' שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ב"ה, ומה שדייק רבינו וכתב ואסור להשבע בד"א עם שמו דאילו נשבע בד"א לבד לא הי' כאן אי' משום משתף ש"ש וד"א דאין זה נשבע בד"א ליתן לו גדולה וכבוד אלא ע"צ חסרון המצרף אבל אם נשבע בד"א וגם בשמו ע"כ מחשבתו גלוי' לרעה לשתף ש"ש וד"א, הרי מבואר כשם שהשבועה בשמו ית' היא הוראה על הגדולה והכבוד לו יתעלה, כן הוא הנשבע בד"א שלא ע"צ חסרון המצרף מורה שהוא מייחס הגדולה והכבוד להדבר האחר אשר הוא נשבע בו, ואין לך העדר כבוד כלפי מעלה יתברך יותר מזה דהכבוד הראוי אליו ית' הוא מייחס להזולת, ועיין סה"מ חלק הלאוין מנין י"ד שכתב והזהירנו מהשבע בע"א וכו' והעובר על לאו זה שישבע בדבר מהנבראים ע"צ ההגדלה חייב מלקות, ומעתה הנודר והנשבע בשם ע"א הוא בכלל אזהרת לירא את השם וגו' וסמוך לי' והפלא ה' את מכותך וחייב ארבעים כמו הנשבע לשקר ומקלל את חבירו בשם אף שהם לאווין שאב"מ וצ"ע, והנראה לענ"ד בהיתר קו' זאת דהנה במתני' דסנהדרין ס' קתני ב' בבות חלוקות אבל המגפף והמנשק וכו' והמנעיל עובר בל"ת, הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בל"ת, ולמה לא כללן התנא ביחד וליתני המגפף וכו' והנודר בשמו עובר בל"ת אך י"ל בזה ב' טעמים, אם משום דחלוקין באזהרתן דהמגפף וחביריו אזהרתן מקרא לא תעבדם או כמ"ש רש"י בגמרא ס"ג עובר בל"ת לא תלכון אחרי אלהים אחרי' דברים פרשה ו' פסוק ד' ונדפס בטעות הציון בירמיהו כ״ה:ו׳ ועיין במהרש"א אבל הנודר והנשבע בשם ע"א אזהרתו מקרא ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ואם מש"ה חלקן התנא הואיל ואינן שווים בדיניהם דהמגפף וחביריו אינו לוקה עליהן אבל הנודר והנשבע לוקה עליהן וכ"כ מרן הטעם על מה דלא ערבינהו התנא יחד בחדא בבא, והנה יש לדקדק בדברי ר' אלעזר בגמרא ס"ג דקאמר על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו, דהיינו הנשבע כמ"ש רש"י במתני', ולמאי איצטרך לאשמעינן דעל כולן אינו לוקה דזיל קרי בי' רב הוא, דהא פשיטא לי' לתלמודא דהנהו לאו שבכללות נינהו ועיקר רבותא דר"א היא דעל הנודר והנשבע בשמו דלוקה וה"ל למימר בקצרה הנודר והנשבע בשמו לוקה, ומזה דייק המקשה דר"א לפרושי מתני' אתי דקשי' לי' נמי מדוע נקט התנא בתרי בבות ולא ערבינהו יחד לכן אמר שאין הטעם בשביל דאזהרתן חלוקות אלא הואיל וחלוקין בדיניהן דעל המגפף וחביריו אינו לוקה, ועל הנודר ומקיים לוקה, ולכן נקט התנא בפ"ע אותן שאינו לוקה עליהן והיינו על כולן דקאמר ר"א ואח"כ נקט בפ"ע אותן שהוא לוקה עליהן הנודר ומקיים בשמו, וכוונת המקשה דשייל מ"ש אהנך לא לקי וכו' הכי היא מנא לך לדייק ממתני' מדלא ערבינהו יחד לכל החלוקות דעל הנודר לוקה אע"ג דלאו שאב"מ הוא משום דהוא ג"כ בכלל לירא את ה' וסמוך לי' והפלא ה' את מכותך, ולהורות זה עשה התנא מהנודר וכו' חלוקה בפ"ע, וע"ז הקשה הא הך מלתא דהנשבע לשוא ומקלל חבירו בשם דלוקה לא נזכר בשום מקום במשנה אלא משום ריה"ג היא דקאמר לה ר"י בתמורה ולא ה"ל לתנא דמתני' לסמוך עצמו לבאר דין חדש כזה מכללא דהא מסברא אין ראוי ללקות על הנודר דהוי לאו שאב"מ ואת אמרת דבכלל לירא את ה' הוא ולכן הוא יוצא מכלל הלאוין שאב"מ דבר חדש כזה ה"ל לאשמעינן בפירוש ולא לסמוך אכללא דהא אפשר למטעי ולומר דלהכי נקט התנא ב' חלוקות משום דחלוקין הן באזהרותיהן, וטוב יותר לבחור בטעם קלוש כזה מלחדש הלכה ולומר דהנודר בשמו יצא מכלל כל הלאוין שאב"מ, ונהי דהדין דין אמת כדאמר ר"י משום ריה"ג בתמורה דעל הנשבע ומקלל לוקה וה"נ על הנודר לוקה מהאי טעמא אבל דבר זה לא ה"ל לתנא למסתם סתם ולסמוך עצמו שאנחנו נדע הלכה זאת שנתחדשה בהנודר מדנקט לה בחלוקה בפ"ע, דהא אפשר לטעות דסבה אחרת יש בזה דנקט ב' חלוקות כאמור. ועפ"ז סרה קו' מהרי"ק שרש ע"ו על ל"ק דרב דימי דקאמר על הנודר והמקיים בשמו דלא לקי ושייל התלמודא מ"ש נודר וכו' דלא לקי משום דהוי לשאב"מ הכי נמי לאו שבכללות נינהו, וה"ל למפרך בפשיטות אמאי לוקה אכל הני דהא קיי"ל אין לוקין על לאו שבכללות ומאי יחס יש ללאו שאין בו מעשה עם לאו שבכללות ולשון התלמודא משמע דיש להם התיחסות אהדדי דאי לקי על לאו שאב"מ לוקה נמי על לאו שבכללות והא ליתא, וכ"כ קשה לל"ב דקאמר התלמודא איפכא מ"ש אהנך דלא לקי דה"ל לאו שבכללות נודר נמי וכו' ומאי ענין לאו שאב"מ ללאו שבכללות ולא מישך שייכא חדא בחברתה, ומתוך האמור מתישב דבר על אופניו דכוונת המקשה הכי הוא דהא לל"ק אליבא דר"א צריכין אנו לומר דמלתא דפשיטא הוא לתנא דמתני' דעל הנודר בשמו אינו לוקה ואשמעי' דעל כולן דהיינו מגפף וחביריו לוקה, דאל"כ מנ"ל לר"א למידק ממתני' מדנקט ב' חלוקות דעל מגפף לוקה ועל הנודר אינו לוקה ודלמא איפכא על המגפף אינו לוקה ועל הנודר בשמו לוקה כמו שהוא באמת לל"ב, וע"כ נאמר דס"ל לר"א דמלתא דפשיטא הוא דעל הנודר אינו לוקה דהוי לאו שאב"מ, והתנא אתי לאשמעינן חידושא דעל מגפף לוקה, ולפי ל"ב אמרי' איפכא דס"ל לר"א דמלתא דפשיטא הוא על מגפף אינו לוקה, וקמ"ל במתני' דעל הנודר בשמו לוקה, ולהכי שאיל התלמוד' בין לל"ק ובין לל"ב דלא ה"ל לתנא למיסתם סתומי ולסמוך אסברא דהא איכא למטעי ולומר איפכא, אם דעל הנודר בשמו לוקה ועל המגפף אינו לוקה, ואם דעל מגפף לוקה ועל הנודר אינו לוקה או דשניהם שווין לחיוב או לפטורא ממלקות ומה דחלקן לשתי בבות משום דחלוקין באזהרתן, או דקו' התלמודא לל"ק מאי פשיטותי' שעל לאו שבכללות לוקין ועל לאו שאב"מ אין לוקין ודלמא איפכא ומנ"ל דס"ל להתנא בהחלט דעל מגפף לוקה ועל הנודר בשמו אינו לוקה, ולל"ב קשיא איפכא מאי פשיטותא לתנא דעל הנודר לוקה אעפ"י דלאו שאב"מ הוא ועל מגפף אינו לוקה דלאו שבכללות הוא מאן מפיס, ומאי דקתני במתני' עובר בל"ת אינו ראיי' דיש בזה מלקות דהא בחדא מהנך חלוקות ודאי אין בהו מלקות ואפ"ה קתני עובר בל"ת, והיינו דקאמר התלמודא מ"ש וכו' כיון דלאו שבכללות ולאו שאב"מ שקולין הן מאי עדיפותא לחד אדחברי' וניחא לן למימר דהתנא מש"ה מחלקן לב' חלוקות משום דחלוקות באזהרתן אע"ג דטעם זה רפיא הוא מלומר דיש חילוק לענין מלקות בין לאו שבכללות ולאו שאב"מ, ולהוציא אחד מהן מהכלל המסור בידינו דאין לוקין על לאו שבכללות ועל לאו שאב"מ, ומשני דמתני' אתי' כר"י דס"ל בכה"ת לאו שאב"מ לוקין או תנא אחד ס"ל בהא כר"י ומעתה לא נשתנה דין המגפף וחביריו ודין נודר בשם ע"א מכל הדינין שבתורה ואינן יוצאין מן הכלל דעל לאו שבכללות אין לוקין ועל לאו שאב"מ לוקין, ומה ששנה התנא ב' חלוקות ולא ערבינהו ביחד לאו לאשמעינן דיש הבדל ביניהם לענין מלקות דזה כבר ידעינן אליבא דר"י תורה ומשפט אחד לכל הני השנוין במתני' עם שאר לאווין כיוצא בהן מלאו שבכללות ולאו שאב"מ אבל להכי פלגינהו משום דחלוקין הן באמת לענין מלקות דעל לאו שבכללות אין לוקין ועל לאו שאב"מ לוקין לר"י ובאמת לא יצא התנא במה ששנה במתני' לידון בדבר החדש אלא מקרה אחת להני ולכל דכיוצא בהן, ועכ"פ גם סוגיא דילן מסכמת למאמר ר' יוחנן משום ריה"ג ור"א אמר ר' אושע'יא דאע"ג דלדידן בכל לאו שאב"מ אין לוקין נשבע ומקלל חבירו בשם יצאו מן הכלל מדכתיב אצל אם לא תשמור וגו' לירא את ה' וגו' לשון והפלא ה' את מכותך וגלי לן קרא דכל דבר המתיחס לענין לירא את השם לוקין העובר עליו אע"ג דאין בו מעשה וממילא ידעינן דהנודר בשם ע"א ג"כ לוקה שגם היא לירא את השם וסמוך לי' והפלא ומש"ה פסק רבינו דלוקין על הנודר בשם ע"א אעפ"י שאין בו מעשה וקיי"ל דלא כר' יהודה מ"מ אישתני דינו של הנודר בשם ע"א כמו מקלל. ומקום אתי בס"ד להביא ראיי' לשיטת רבינו דלוקה הנודר בשם ע"א מהא דאר"י בתמורה ומייתי לי' בשאר מקומות בתלמוד כל ל"ת שבתורה וכו' חוץ מנשבע וכו' ומקלל את חבירו בשם, ויש להבין מדוע לא הזכיר מלת "בשם" גם גבי נשבע והרי שווים בזה נשבע ומקלל אידי ואידי בין בשם מהשמות שאינן נמחקין ובין בכינוים שהם נמחקין כגון רחום חנון הן לענין שבועה הן לענין מקלל כמבואר בהלכות שבועות פ"ב ה"א ובפ' י"א ה"ח, וכן בהלכות סנהדרין פ' כ"ו ה"ג רק שהראב"ד חולק על רבינו בהשגות בדבר זה ולשיטתו באמת אזדא לה הראיי' וא"כ ה"ל להזכיר מלת בשם גם בנשבע, אולם לשיטת רבינו נכון הוא דהך נשבע דקאמר ר"י אין הכוונה בו רק על שבועת שוא ושקר אלא קאי גם אנשבע בע"א דלוקה ולכן קאמר סתם חוץ מן הנשבע דהוא כולל ג"כ נשבע בע"א ולא יפול בו לשון "בשם" ושמעינן דלוקה הנודר בשם ע"א כאמור.

8 וולד תמימים - שהאם תמימה:

9 אם - לרבות:

« רש"י על תמורה י״ז ע״ב:ז׳ רש"י על תמורה י״ז ע״ב:ט׳ »